קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הפצת עיתונים יחסי עובד מעביד: הנתבעת 1 הנה חברה המספקת, בין היתר, שירותי הפצת עיתונים. הנתבע 2 הנו מנהלה ובעל המניות היחיד של הנתבעת 1. בין התובע לנתבעת 1 היתה התקשרות לפיה התובע הוביל והפיץ עיתונים ללקוחות הנתבעת 1 וגבה מהם תשלומים עבור הנתבעת 1. לאחר שהסתיימה ההתקשרות בין הצדדים הגיש התובע תביעה זו לתשלום דמי הבראה, פדיון חופשה, השבת ניכויי שכר ופיצויי פיטורין. הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה, אם התקיימו ביניהם יחסי עובד- מעביד אם לאו. התובע טען שהנתבעת היתה מעסיקתו, ואילו הנתבעת טענה כי התובע נתן לה שירות כקבלן עצמאי. העובדות אין מחלוקת כי תקופת ההתקשרות בין הצדדים הייתה מיום 1.6.03 ועד ליום 31.12.07. התובע היה רשום כעוסק מורשה במס הכנסה והנתבעת שילמה לתובע תשלומים חודשיים כנגד חשבוניות שהנפיק לה מידי חודש. סכומי החשבוניות שהתובע הגיש לנתבעת 1 נקבעו על ידי הנתבע 2 על פי רישומים שערך, בהם רשם את העבודות שביצע התובע עבור הנתבעת 1 ב"יומן העבודה". אין מחלוקת כי בחצי השנה הראשונה של ההתקשרות, התובע ביצע את התפקיד ברכבו הפרטי, ולאחר מכן ברכב שהעמידה הנתבעת לרשותו בתמורה ל"דמי שכירות" חודשיים בסך 1,000 ₪ בתוספת מע"מ (כמפורט בהסכם שצורף כנספח ג' לתצהיר הנתבעת). ביום 8.2.04 חתמו הצדדים על "הסכם שימוש ברכב (פנימי)". לפי ההסכם השכירה הנתבעת רכב שבבעלותה לתובע תמורת 1,000 ₪ בצירוף מע"מ לחודש. עוד סוכם בין הצדדים כי התובע ישא בהוצאות הדלק, הטיפולים, תיקונים בגין תאונות או "אירועים אחרים", דוחות חניה או "אחרים", וכי הנתבעת תשא בהוצאות הביטוחים, האגרות והמימון (נספח ג' לתצהיר הנתבעת). אין מחלוקת כי זמן קצר לאחר מועד ההתקשרות, החלו התובע ואשתו לעשות שימוש במכשירי טלפון ניידים שמסרה להם הנתבעת, כאשר עלות השיחות נוכו מהתשלומים להם היה זכאי התובע לקבל מהנתבעת, מידי חודש. אין מחלוקת כי החשבוניות בגין השיחות הונפקו על שם הנתבעת. התובע יזם את סיום ההתקשרות בנסיבות ששנויות במחלוקת. התובע טען כי הוא התפטר מעבודתו בשל הרעת תנאים, שכן הנתבעת החלה לנכות משכרו תשלום בסך 500 ₪ בגין תיקון שבוצע ברכב (בנוסף לתשלום בסך 1,000 ₪ וההוצאות הנוספות בגינן חויב התובע בגין השימוש ברכב של הנתבעת) שעלותו עמדה על סך 9,800 ₪. הנתבעת טענה כי התובע החליט לסיים את ההתקשרות עימה לאור החלטתו להתמקד בעיסוקיו האחרים. לעניין זה אין מחלוקת כי בעקבות תיקון שנדרש ברכב שהנתבעת 1 "השכירה" לתובע שעלותו היתה 9,800 ₪, הסכימו הנתבעים לשאת במחצית התיקון, חרף הוראות ההסכם לפיו התובע היה צריך לשאת במלוא עלות התיקון. הפלוגתאות הטעונות הכרעה להלן המחלוקות הדורשות הכרעתנו: א. האם התקיימו יחסי עובד- מעביד בין הצדדים? ב. בכפוף לכך, האם התובע התפטר בנסיבות המזכות אותו בתשלום פיצויי פיטורים בהתאם להוראת סעיף 11 (א) לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963? ג. האם התובע זכאי לדמי הבראה, ובאיזה שיעור? ד. האם התובע זכאי לפדיון חופשה, ובאיזה שיעור? ה. האם התובע זכאי להשבת תשלומים שנוכו משכרו בחודשים 11/07- 12/07 בגין הוצאות תיקון הרכב? יחסי עובד- מעביד טענות התובע בהתאם למבחני הפסיקה, ההתקשרות בין הצדדים היתה התקשרות של יחסי עובד- מעביד. התובע היה חלק מהמערך הארגוני במפעל של הנתבעת והשתלב בו. במקרים בהם התובע לא יכל להגיע לעבודתו, הנתבעת נאלצה למצוא לו מחליף, ואף בעת שעזב את מקום העבודה היה עליו להמתין עד למציאת עובד חלופי אחר. בזמן הרלוונטי לתביעה לא היה לתובע עסק עצמאי להפצת עיתונים, והוא לא העסיק עובדים אחרים מטעמו. כאשר התובע ניסה לעבוד עם מפיץ עיתונים מתחרה, מיד נחסם על ידי מנהל הנתבעת שאסר עליו לעשות כן. העובדה כי התובע עבד בשעות אחרות כאיש אחזקה בבית ספר אינה רלוונטית לעניין זה. התובע לא יכל להגדיל או להפחית את הכנסותיו באמצעות התייעלות או השקעות. עבודתו של התובע התבצעה בחצרי הנתבעת ובאתרים שהנתבעת הכתיבה לתובע, והתובע לא שילם דמי שכירות או תשלום כלשהו אחר בגין עבודתו במקום. התובע קיבל תשלום מהנתבעת ולא מהחנויות להן סיפק את הסחורה על פי הוראות הנתבעת. התובע לא עשה שימוש בציוד אישי שלו לצורך עבודתו, והנתבעת היא שסיפקה לו את הרכב והטלפון הנייד לביצוע העבודות. עניין "השכרת הרכב" כביכול, נועד אך להסוות את מערכת יחסי העבודה האמיתית. התובע היה חייב לעבוד בתפקידים, בשעות ובמקומות שנקבעו עבורו על ידי הנתבעת, ולנתבעת היתה סמכות לפטרו מן העבודה. טענות הנתבעת התובע לא השתלב במערך העבודה של הנתבעת, אלא נתן לה שירות משלים שהיה חלק מעיסוקו כעצמאי. התובע הפעיל עסק של שיווק מוצרי מזון והפצה, כאשר במסגרת עיסוקו, הוא נתן, בין היתר שירותי הפצה לנתבעת, פעמיים בשבוע למשך שעות ספורות בלבד. בבחינת הפן השלילי של מבחן ההשתלבות- התובע הוא שנשא בעלויות הפעלת העסק וברווח או ההפסד מהעסק. התובע לא השתמש בציוד של הנתבעת. בתחילת ההתקשרות התובע עשה שימוש ברכבו הפרטי ובטלפון הנייד שלו. לאחר כשישה חודשים התובע מכר את רכבו והוסכם בין הצדדים שהנתבעת תשכיר לתובע רכב שבבעלותה. בכל תקופת ההתקשרות התובע שילם את דמי השכירות ועלות התיקונים לרכב, כאשר הרכב שימש אותו גם לעיסוקיו הפרטיים. בסמוך לאחר תקופת ההתקשרות הציעה הנתבעת לתובע ולרעייתו להצטרף להסדר שלה עם חברת "סלקום", דבר שהוזיל בצורה משמעותית את העלויות לתובע. על פי הסדר זה, שילמה הנתבעת את עלות השיחות, כאשר מלוא התשלום קוזז מהתשלומים להם היה זכאי התובע. על התובע לא היה פיקוח צמוד על ידי מי מהנתבעת והוא נדרש לבצע מספר מטלות בלוח הזמנים שלו. כאשר התובע לא יכל לבצע את המטלות, מסיבות שונות, שכרה הנתבעת קבלן עצמאי אחר לביצוען. התובע הגיש את תביעתו ביום 30.4.09, והנתבעת הגישה את הגנתה ביום 26.5.09. בהתאם להודעת ב"כ התובע בדיון המוקדם מיום 23.2.10 נמחקה התביעה נגד הנתבע 2. מטעם התובע העיד התובע עצמו, ומטעם הנתבעת העיד מר צבי קורן, הנתבע 2, שהנו מנהלה של הנתבעת. דיון והכרעה כידוע, שאלת סיווגם של יחסים בין צדדים כיחסי עובד- מעביד נעשית על פי מכלול העובדות שביסוד ההתקשרות בין הצדדים, ולעניין זה להסכמת הצדדים משמעות מוגבלת. היות אדם עובד הנו דבר הקרוב לסטטוס, ומעמד זה אינו נקבע על ידי הצדדים או מי מהם, אלא על פי נסיבות העניין, כהוויתן (ע"ע 283/99 ברק נ' כל הקריות בע"מ, פד"ע לה תש"ס-2000, 642, שם בעמוד 652). התשובה לשאלה אם פלוני הנו במעמד של "עובד" או "קבלן עצמאי" היא מסקנה משפטית הנובעת ממערכת של עובדות מסוימות (דב"ע לא/3-27 עירית נתניה נ' דוד בירגר, פד"ע ג 177). בשאלה אם התקיימו יחסי עובד-מעביד עלינו לבחון את ההתקשרות האמיתית ולא את המסווה שנתנו לו הצדדים (ע"ע 300245/97 משה אסולין אח' נ' רשות השידור, פד"ע לו 689). כידוע, המבחן המעורב שהמרכיב הדומיננטי בו הנו מבחן ההשתלבות הוא המבחן המועדף על פיו נבחנים יחסי עובד- מעביד. שני פנים למבחן ההשתלבות. האחד- הפן החיובי הקובע כי תנאי ל"השתלבות" במפעל הוא שקיים מפעל יצרני לשירותים שניתן להשתלב בו, שהפעולה המבוצעת על ידי פלוני נדרשת לפעילות הרגילה והשוטפת של המפעל, ושפלוני מהווה חלק מהמערך הארגוני הרגיל של המפעל ולכן אינו "גורם חיצוני". התנאי השני להשתלבותו של פלוני במפעל הוא שפלוני "אינו בעל עסק משלו המשרת את המפעל כגורם חיצוני" (דב"ע לא/3-27 הנ"ל; דב"ע לב/3-30 יוסף פרידמן נ' תלפרי בע"מ, פד"ע ד 232; בג"ץ 5168/93 מור נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נ (4)628, 646-650; בג"ץ 1163/98 שדות נ' שרות בתי הסוהר, פ"ד נה(4) 817, 831 (2001)). אחד הביטויים לאותו שילוב יכול ויהיה בכך שהרחקתו של אותו אדם תפגע בפעילות הרגילה, היום-יומית והשוטפת של המפעל או השירות, במובחן מהמצב לגבי מי שפועל כגורם חיצוני למען המפעל או השירות. האחרון- פעולתו באה מבחוץ- להשלים את פעולות המפעל או לאפשר אותה (דב"ע לד/3-9 עוזר אדמון נ' מדינת ישראל, פד"ע ה 169). כאשר בוחנים את הפעולה הרגילה של המפעל, ברור שאין הכוונה לפעילות הישירה והעיקרית בלבד (דב"ע לו/2-10 ציון בע"מ נ' יעקב סעדי ואח', פד"ע ח 240). לאחר שבחנו את הראיות והעדויות שהובאו בפנינו ולאחר ששמענו את טענות הצדדים אנו סבורים שמכלול העובדות שביסוד ההתקשרות בין הצדדים מביא למסקנה המשפטית שהתובע היה עובד של הנתבעת, כפי שיפורט להלן. אין מחלוקת כי הנתבעת ניהלה מפעל לשיווק והפצת עיתונים. מהראיות והעדויות שהובאו בפנינו עולה כי התובע השתלב במערך הארגוני של הנתבעת. עבודת התובע נדרשה לפעילות הרגילה והשוטפת של הנתבעת. לעניין זה העיד מר קורן בחקירתו הנגדית כי העבודה בנתבעת היתה בתחומים הבאים: "חלוקה, הובלות, אריזות, חזרות" (עמוד 7, שורות 30-31). אין מחלוקת בין הצדדים כי התובע נדרש לבצע עבודת הובלה והפצת עיתונים וכן גבית תשלומים מלקוחותיה של הנתבעת. אין ספק כי מדובר בעבודות שנדרשו לפעילותה הרגילה והשוטפת של הנתבעת. מהראיות והעדויות שהובאו בפנינו עולה כי התובע היה חלק מהמערך הארגוני של הנתבעת. מר קורן מטעם הנתבעת העיד בחקירתו הנגדית כי במקרים שבהם נבצר מהתובע להגיע לעבודתו, הוא דאג למצוא עבורו עובד מחליף (עמוד 7, שורות 26-28): "ת. גם היה נשאר בערב. לפעמים הוא ביקש ממני לא להגיע כי ביקשו ממנו לבוא בשעה מאוחרת בגלל ארועים שהיו בבית הספר, ואז הוא השתחרר והגיע לו מחליף. גם אם הוא היה חולה, יש לנו מחליפים לכל עובד שלא מגיע". העובדה כי מר קורן ביקש מהתובע שלא לעזוב את עבודתו עד שימצא עבורו מחליף מחזקת את מסקנתנו כי התובע היה חלק מהמערך הארגוני של הנתבעת (עדותו של מר קורן בעמוד 11, שורות 22-23). בהתאם לכך אנו קובעים כי הפן החיובי של מבחן ההשתלבות מתקיים בתובע. אמנם, בסמוך למועד תחילת ההתקשרות בין הצדדים, התובע ניהל עסק עצמאי בתחום שיווק והפצה של מוצרי מזון, שנסגר זמן קצר לאחר שהחל התובע לעבוד אצל הנתבעת (עדות התובע בעמוד 2, שורות 13-20). העובדה שהתובע ניהל עסק עצמאי במועד תחילת התקשרותו עם הנתבעת אינה שוללת את המסקנה המשפטית שהתובע היה עובד של הנתבעת. כבר נפסק לעניין זה כי יכול אדם לפעול כמפרנס עצמאי בחלק מהזמן, ובחלק האחר של זמנו- לפעול כעובד (דב"ע לב/3-1 גלוב שירותי נסיעות בע"מ נ' אליהו לוי, פד"ע ג 246). התובע לא נתן לנתבעת שירות במסגרת עסקו הפרטי שהיה שונה מהתחום שבו הוא עסק אצל הנתבעת. אכן, תחום של הפצת מוצרי מזון הנו שונה מתחום הובלה, שיווק והפצת עיתונים, שכן מוצרי מזון, מטבע הדברים, הנם מוצרים רגישים יותר בהשוואה לעיתונים בהתחשב בכך שטיפול לא נכון בהם עלול לסכן את תקינות המוצר או את בריאות הציבור. לפיכך, לא די בכך שלתובע היה עסק שעסק ב"הפצה" כדי להגיע למסקנה שהפצת העיתונים שהתובע ביצע עבור הנתבעת 1, בוצעה במסגרת עסקו של התובע. על כן טענת הנתבעת לפיה התובע סיפק לה שירותי הפצה במסגרת עיסקו הפרטי איננה מקובלת עלינו. זאת, בין היתר, גם בהתחשב בכך כי התובע סגר את עסקו הפרטי בסמוך למועד תחילת עבודתו בנתבעת (עדות התובע בעמוד 2, שורות 22-23). התובע העיד בחקירתו הנגדית כי היה מקבל את אותו שכר אילו היה מועסק כשכיר אצל הנתבעת, וכי הנתבעת אסרה עליו לעבוד אצל המתחרים שלה (עמוד 6, שורות 17-23): "ש. ציינת שהעבודה לא היתה משתלמת לך. אם היית מלכתחילה עובד, היית מקבל 20-30 ₪ לשעה. ת. הייתי מקבל את אותו סכום בתור שכיר. ש. כמה לשעה. ת. 70-80 לשעה, בשעות הלילה. זה גם מה שיצא לי בתור עצמאי. 'כאילו' עצמאי. אני רציתי לעבוד בעוד עבודה במקביל, עבדתי חודשיים, הוצאתי 2 חשבוניות, אחרי חודשיים סיפרתי לצביקה על זה, והוא אמר, תעזוב אותו, אתה עובד שלי, לא שלהם. אז עזבתי בשביל להמשיך לעבוד בתפוצה. לא קבעתי לכן ללכת, לאן לחזור. הכל אמרו לי." העובדה כי התובע לא יכל להגדיל את שיעור הכנסותיו בתחום הפצת העיתונים מחזקת את מסקנתנו כי התובע לא היה גורם חיצוני שסיפק שירות לנתבעת. גם העובדה כי התובע ביצע את עבודתו אצל הנתבעת באופן אישי, ולא העסיק עובדים שיבצעו עבורו את העבודה מחזקת מסקנתנו זו. מר קורן אישר בחקירתו הנגדית את עדותו של התובע לפיה נאסר עליו להפיץ עיתונים עבור חברה מתחרה של הנתבעת (עמוד 12, שורות 3-11): "שמענו שהוא ניסה להתחיל לעבוד במקום מתחרה. ת. איזה מקום? ש. יצחק הפצות. ת. מוכר לי. ש. הוא עבד חודש ונודע לך. אתה יכול לספר על זה. ת. זה היה לפני הרבה שנים. יצחק הפצה היתה חברה מתחרה שלנו באותו מועד. אנו מפיצים עיתונים מתחרים לחנויות דומות. אני לא הסכמתי, הוא לא סיפר לי שהוא התחיל לעבוד איתם, רק לאחר כחודש. אני התנגדתי בכל תוקף, על גב השכר הגבוה שהוא מקבל מאיתנו, יעזור למתחרה שלנו להפיץ עיתונים באותם המקומות." בהתאם לאמור אנו קובעים כי גם הפן השלילי של מבחן ההשתלבות מתקיים בתובע. מעבר לכך, העובדה שבמהלך חקירתו הנגדית עשה מר קורן שימוש במילה "עובד" בהתייחסו לתובע מצביעה על כך כי הוא עצמו ראה בתובע כעובד של הנתבעת (עמוד 7, שורה 20, 28, עמוד 8, שורת 29-30). כך למשל, כנשאל מר קורן בחקירתו הנגדית על עניין ההסדר שהיה לו עם התובע בנוגע לשימוש ברכב הנתבעת השיב מר קורן כי "... היה לו רכב אחר לפני שהוא התחיל לעבוד אצלי" (עמוד 8, שורות 12-13). בניגוד לטענת הנתבעת לפיה התובע נדרש לבצע את העבודות בלוח הזמנים שהוא קבע לעצמו, העיד מר קורן בחקירתו הנגדית כי הנתבעת קבעה את שעות עבודתו של התובע (עמוד 7, שורות 14-17): "ש. זה לא היה בשעות הנוחות לו אלא בשעות חלוקת עיתונים. ת. זה שעות נוחות מאוד, לכולנו, לא רק לא (צ.ל לו). אם הייתי מבקש ממנו ב-9 בבוקר זה כבר לא נוח לו. ש. אבל זה לא השעות שהוא בחר. ת. נכון." התובע העיד כי הוא לא קבע את המסלולים שהיה עליו לנסוע במסגרת עבודתו אצל הנתבעת (עמוד 4, שורות 4-5): "ת. כל פעם היו משנים לי את המסלולים. לפעמים הייתי נוסע מחוץ לעיר, הובלות, ולפעמים לא היו נסיעות. הסכומים היו משתנים. אבל לא אני קבעתי איך אני נוסע." כן העיד מר קורן בחקירתו הנגדית, כי הוא הכתיב לתובע את הסכומים שיש לפרט בחשבוניות המס החודשיות שהתובע הנפיק לנתבעת בהתאם לשעות העבודה של התובע שנרשמו ב"יומן עבודה" שהיה ברשות הנתבעת. על אף שעובדה זו מתיישבת יותר עם גרסת התובע בדבר היותו עובד הנתבעת, התייחס לכך מר קורן בחקירתו הנגדית, באופן מתמיה, כ"עזרה בניהול עצמי של כל אחד מהעובדים" (עמוד 8, שורות 18-31): "ש. איך בעצם הוא הנפיק לך חשבוניות. לפי מה הוא ידע מה לכתוב. ת. הוא ידע כמה הוא מקבל על כל פעולה ופעולה שיש לו בעבודה במשך החודש. עשינו התאמה בינינו ובסוף יצאה חשבונית. ש. הוא היה מוציא את החשבונית שלו על סמך נייר אחר. ת. כן. ש. מהו אותו נייר. ת. חשבונית ספק. אנחנו יצרנו חשבוניות לספקים על סמך יומן העבודה של כל אחד ואחד. החשבונית הזו, אם היא היתה שגויה, שזה כמעט שלא קרה, עשינו לה תיקון ומוציאים חשבונית אמיתית של הספק לפי התיקון. בד"כ היא היתה מתאימה. ש. זאת אומרת שהחשבוניות שלו, למעשה, הוא לא חיבר אותן. הוא לא כתב אותן, אלא הוא למעשה מילא לפי ההוראות שאתה נתת לו. ת. זה לא הוראות. זה עזרה בניהול עצמי של כל אחד מהעובדים. אני חייב לנהל גם את החברה ולא רק את העובדים והם צריכים לבדוק את עצמם אם זה מתאים למה שהחברה נתנה להם עבודה. זה נותן להם הכוונה ועזרה." כפי שיפורט להלן, מר קורן העיד בחקירתו הנגדית כי הנתבעת ככלל, אינה מעסיקה עובדים בשרותיה. לטענתו, גם מי שמקבל תלוש מהנתבעת אינו עובד שלה, שכן גם האחרון מקבל שכר "לפי עלות קבלן" (עמוד 10, שורות 5-26): "ש. יש לך עובדים שהם לא קבלנים. ת. כולם קבלנים. חלקם עובדים עם חשבוניות, חלקם עובדים עם תלוש משכורת. ש. קבלנים שעובדים עם תלוש. ת. כן. ש. תסביר איך. ת. יש קבלנים היסטוריים, שעובדים עם הסכם עבודה, שהם מקבלים את ההכנסה שלהם בתוך תלוש המשכורת לפי עלות מעביד של קבלן. ש. אין להם זכויות. ת. אין להם הפרשות, אין להם חופשות, שום דבר שבא להחליף עלות מעביד של קבלן. ש. למעשה המעמד שלו היה כזה. ת. לא. הוא היה קבלן ממש. ש. אז מה ההבדל בינו לבין אותם עובדים שמקבלים תלוש. ת. הם לא רצו לפתוח תיק במס הכנסה. אני לא לחצתי לעשות את זה והצעתי להם את ההצעה הזו, לעבוד בתחשיבים אחרים. הם גם קיבלו שכר שונה לשעה. ש. ועדיין הם קבלנים לדבריך. ת. נכון. ש. אז הם בעצם כמוהו. ת. זה בא להחליף אחד את השני. יש כאלה שעבדו בשיטה אחת וחלק עבדו בשיטה אחרת." מעדותו של מר קורן עולה כי בשתי השיטות בהן פעלה הנתבעת- הן "שיטת התלושים" והן "שיטת החשבוניות"- הסיווג שנתנה הנתבעת להתקשרות הנו של קבלן- מזמין שירות, והשכר הוא למעשה אותו שכר. בהמשך עדותו טען מר קורן בניגוד לעדותו הקודמת בעניין זה, כי השכר ששולם למי שעבורם הנפיקה הנתבעת תלושים (אותם קבלנים "היסטוריים") היה "יותר נמוך" מהשכר של אותם "קבלנים" שעבדו בשיטת החשבוניות, מכיוון שהראשונים לא יכל לקזז את הוצאותיהם כעצמאיים (עמוד 10, שורות 23-26): "ש. זאת אומרת שהם אותו הדבר. ת. תפרש את זה איך שאתה רוצה. אני אומר שההבדל היחיד ביניהם זה שהשכר שלהם הוא יותר נמוך כי הם לא יכולים לקזז הוצאות כעצמאיים. והם הסכימו לזה. אורן הגיע כעצמאי. הוא לא ביקש להיות עצמאי." לשיטתו של מר קורן, גם "הקבלנים ההיסטוריים" שעבורם הנתבעת הנפיקה תלושים, חתמו על הסכם עבודה לפיו הם במעמד של "קבלן" ומקבלים שכר של קבלן. עם זאת, ובאותה נשימה הודה מר קורן כי לאותם "קבלנים היסטוריים" שולם שכר נמוך יותר מכיוון שהם לא יכלו לקזז את הוצאותיהם כעצמאיים. הודאה זו של מר קורן בצירוף טענתו לפיה הנתבעת איננה מעסיקה עובדים בשרותיה מצביעה על התנהלות בחוסר תום לב של הנתבעת מול עובדיה, בכללם התובע. מעבר לכך, טענות אלה אינן מתיישבות עם טענתה החלופית של הנתבעת בדבר זכותה להשבת התשלומים העודפים, לכאורה, ששולמו לתובע. בהתאם להלכה הידועה, נטל הראייה להוכחת השכר שהיה משולם למי שהועסק כ"עצמאי", אילו היה מועסק כ"עובד", מוטל על המעביד (ע"ע 300267/98 יוסף טויטו נ' מ.ש.ב הנדסה קירור למיזוג אוויר (1965) בע"מ, פד"ע לז 354; ע"ע 300256/98 אורי אייזק נ' תה"ל - תכנון המים לישראל בע"מ, פד"ע לו 817; ע"ע 99/06, 160/06 מרכז קהילתי אזורי רמת הגולן נ' חנה יפהר, ניתן ביום 30.4.2008). בענייננו הנתבעת לא עמדה בנטל זה, בין היתר, לאור עדותו של מר קורן בעניין זה לפיה הנתבעת אינה מעסיקה כלל עובדים. בהתאם לכך, אנו דוחים את טענתה החלופית של הנתבעת בעניין ההשבה. בהמשך, כשעומת מר קורן עם העובדה כי גם התובע, כמו עמיתיו "הקבלנים ההיסטוריים" לא יכל לקזז את הוצאותיו כעצמאי בהתחשב בכך שכל ההוצאות של הטלפון הנייד והרכב נרשמו על שם הנתבעת השיב מר קורן (עמוד 10, שורות 27-32, עמוד 11, שורות 1-3): "ש. אם תשים לב אתה סותר את מה שאמרת קודם. קודם אמרת שכל ההוצאות למעשה היו על שמך ואתה קיזזת אותן. אתה רשמת בדף המנחה שאורן יוציא לך חשבוניות יותר נמוכה. אבל הקיזוזים מכל מיני סיבות, שאמרת, ועכשיו אותה אומר, ההם עם התלוש הם לא יכולים לקזז. גם הוא לא יכול לקזז, כשהחשבוניות על שמך. ת. הוא יכול. כי הוא עצמאי והחשבונית שהוא מוציא, אחת שהוא מקבל ממני על הוצאות, או שהיא מפחיתה לעצמו את ההכנסות. אם למשל הוא מקבל 5,000 ₪ חודשית ויש לו קיזוזים של 1,500 ₪, הוא משלם מס על 3,500 ולא על 5,000 ₪. אצלם זה לא כך. הם משלמים מס כשכירים ואין להם אפשרות לקזז חשבוניות. הוא קיזז חשבוניות של סלקום וכו'. המעמד שונה. הם ידעו שהם יכולים להגיע הביתה עם נטו שהוא שונה, אבל הם העדיפו לא לנהל פנקסים של הרשויות. רצו ראש שקט." העובדה שמר קורן ביקש מהתובע ליתן לו הודעה מוקדמת עד שימצא עבורו מחליף מחזקת את מסקנתנו בדבר היות התובע עובד של הנתבעת (עמוד 11, שורות 21-23): "ש. הוא הודיע לך שהוא רוצה לעזוב ואתה שמחת. ת. שמחתי? לא. אמרתי לו שינסה בינתיים להמשיך לעבוד עד שנמצא לו מחליף מסודר. לקח איזה חודש עד שהוא עזב. והבאנו מחליף." בהתאם למקובץ לעיל, אנו קובעים כי התובע היה עובד של הנתבעת בתקופה שבין 1.6.03- 31.12.07. התביעה לפיצויי פיטורים כאמור, אין מחלוקת כי התובע התפטר מעבודתו. הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה האם התובע התפטר בנסיבות המזכות אותו בתשלום פיצויי פיטורים לפי סעיף 11 (א) לחוק פיצויי פיטורים, אם לאו. התובע טען כי הוא התפטר מעבודתו בשל הרעת תנאים, שכן הנתבעת החלה לנכות משכרו סך של 500 ₪ (חודשים 11/07- 12/07) בגין עלות תיקון רכב בסך 9,800 ₪, וזאת בנוסף לניכוי בסך 1,000 ₪ + מע"מ וההוצאות הנוספות בגינן חויב התובע עבור השימוש ברכב, כל חודש. הנתבעת לא הכחישה את טענת התובע כי היא ניכתה משכרו במשך חודשים 11/07-12/07 סך של 350 ₪ +מע"מ בגין עלות תיקון הרכב, אולם היא טענה כי היא עשתה כן בהתאם להסכם שנחתם בין הצדדים לפיו סוכם כי התובע ישא בעלות התיקונים של הרכב. לטענתה עלות התיקון היתה 9,800 ₪ וכי היא הסכימה, לפנים משורת הדין, להשתתף במחצית מעלות התיקון (4,900 ₪) וכן לפרוס את החוב לתובע ל-14 תשלומים בסך 350 ₪, כל תשלום. כן טענה הנתבעת כי התובע החליט לסיים את ההתקשרות עימה לאור החלטתו להתמקד בעיסוקיו האחרים, וללא קשר "להרעת תנאים" כביכול. סעיף 11 (א) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963 קובע: התפטר עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או מחמת נסיבות אחרות שביחסי העבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, רואים את ההתפטרות לעניין חוק זה כפיטורים". הפסיקה קבעה כי שינויים במקום העבודה, בתנאי העבודה, אי קיום הוראות חוקי המגן, צווי הרחבה או הסכמים קיבוציים, פגיעה אישית בעובד על רקע דעותיו או מוצאו, וכיוצאים באלה הנם נסיבות המצדיקות התפטרות המזכה בפיצויי פיטורים (ע"ע 1271/00 אמ"י מתו"ם- אדריכלים מהנדסים יועצים ומודדים בע"מ נ' חיים אברהם, ניתן ביום 10.2.04). התשובה לשאלה, אם יש או אין הרעה מוחשית בתנאי העבודה תלויה בנסיבותיו של כל מקרה, בתפקידו של העובד ובמעמדו אצל המעביד (ע"א 268/71 עזבון שמחה מרגוליס נ' מינה לינדר, פ"ד כו (2) 761). במחלוקת שבין הצדדים לעניין זה עדיפה עלינו גרסת התובע כי הוא התפטר בנסיבות המזכות אותו בפיצויי פיטורים, כפי שיפורט להלן. הנתבעת הציגה בפנינו "הסכם שימוש ברכב (פנימי)" מיום 8.2.04 שזה לשונו: הסכם שימוש ברכב (פנימי) בין: צביקה קורן ובין: אורן כהן צדק ב. טיפולים. ג. תיקונים בגין תאונות או אירועים אחרים. ד. דוחות חניה או אחרים. 3. שאר הוצאות הרכב כגון: ביטוחים, אגרות ומימון יחולו על המשכיר." על הסכם זה חתומים התובע ומר קורן. התובע העיד שלא היתה לו "ברירה" לחתום על הסכם זה שאינו הוגן בשים לב לכך שהוא נשא הן בהוצאות "השכירות" והן בהוצאות התיקונים כאשר אין מדובר כלל ברכב שלו (עדותו בעמוד 4, שורות 17-25). התובע העיד כי הוצאות התיקונים של הרכב נדרשו בשל עבודת ההובלה שכללה "העמסת משקל יתר" לפי הוראות הנתבעת (עמוד 6, שורות 14-16): "... גם כל מיני תקלות שקרו ברכב, רכב שמותר להעמיס עליו 700 ק"ג, ואני נוסע ליבנה ומעמיסים עליו מעל טון, וכל רגע, תעצור, תיסע, איך הרכב לא יתקלקל? אני לא קובע כמה להעמיס." מר קורן אישר בעדותו בחקירתו הנגדית את טענת התובע לפיה במסגרת עבודת ההובלה נדרש התובע להעמיס סחורה ברכב הנתבעת, אך טען כי היתה בקרה של הנתבעת בעניין ההגבלה על המשקל המקסימאלי המותר. עם זאת, כשנדרש מר קורן לפרט את המשקל המקסימאלי המותר ברכב שהועמד לשימושו של התובע טען מר קורן כי הוא אינו זוכר (עמוד 8, שורות 1-7): "ש. אני שמעתי מדבריו שכשהוא היה נוסע ליבנה מדי פעם היו מעמיסים לו את הרכב כמה שרק יכלו. ת. לא. לנו היתה בקרה מיוחדת על משקל מקסימום ולפי זה היינו משנים את הצרכים, לפעמים קוראים לו ולפעמים לו. הגבלנו משקל. כל הרכבים ממשיכים, עד היום, לשאת על גביהם את המשקל שהם כבר רגילים במשך 12 שנה. ש. מה המקסימום של רכב זה. ת. אני לא זוכר. זה רשום." אמנם, אין מחלוקת כי התובע חתם על "הסכם לשימוש ברכב" לפיו הוא ישלם לנתבעת בגין השימוש ברכב "דמי שכירות" בסך של 1,000 ₪ + מע"מ, וכן כי הוא יישא בכל ההוצאות של הרכב פרט להוצאות הביטוחים והאגרות. עם זאת, התובע לא יכל לנכות הוצאות אלה במסגרת העוסק מורשה, שכן כל החשבוניות הונפקו על שם הנתבעת (עדותו של מר קורן בעמוד 10, שורות 27-32, עמוד 11, שורות 1-3). נוצר, אם כן, מצב אנומלי לפיו מחד גיסא - התובע אינו מקבל זכויות של עובד שכן הוא סווג על ידי הנתבעת כ"קבלן", ומאידך גיסא - הוא נאלץ לשאת במלוא הוצאות הרכב (טיפולים ודלק) לרבות "שכירות הרכב" וכן הוצאות הטלפון הנייד, אך הוא לא יכל לנכות הוצאות אלה במספר העוסק מורשה שלו שכן כל החשבוניות הונפקו על שם הנתבעת. התובע העיד לעניין זה בחקירתו הנגדית (עמוד 5, שורות 1-7): "ש. אתה אומר שהתפטרת בגלל שהפחיתו לך פעמיים 350 ₪ +מע"מ. למעשה, במשך 3 שנים היה הרבה יותר גרוע. הוא לא השתתף איתך בכלל בתיקונים. אז אחרי שהוא השתתף אתך בחצי מהתיקונים, כפי שסוכם, זו הרעת תנאים. ת. פה זה כבר הגיע לשיא. לא יכולתי להמשיך ככה. כבר התפוצצתי. ואמרתי שאני לא מסכים עם זה ואני עוזב את העבודה. חודשיים לפני היה תיקון של טרמוסטט, שגם אותו איכשהו ספגתי. הגעתי למצב שהמשכורת שלי 1,500 ₪ לחודש. מה נשאר לי? כל החודש אני עובד בשביל 500 ₪? אז אחרי התיקון הזה כבר לא הסכמתי." בנסיבות האמורות, משמעות טענת התובע היא כי כל הוצאה נוספת בה הוא נשא בגין תיקון הרכב (שכאמור אינה ניתנת לניכוי במספר העוסק מורשה שלו) יצרה נסיבות בהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו. העובדה שהתובע ניסח את עילת התביעה לפי החלופה הראשונה שבסעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים (הרעה מוחשית בתנאי עבודה) אך בפועל מה שהוכח הוא התקיימות החלופה השנייה המפורטת בסעיף זה (נסיבות בהן אין לדרוש מעובד כי ימשיך בעבודתו) איננה מצדיקה דחיית תביעתו לפיצויי פיטורים. מעבר לכך, העובדה כי הנתבעת שללה מן התובע במשך כל תקופת עבודתו זכויות המגיעות לו כ"עובד", ומאידך לא אפשרה לו לנכות את ההוצאות של הרכב והטלפון הנייד מההכנסות שקיבל ממנה במסגרת העוסק מורשה שלו, הובילה לתוצאה שבה התובע לא יכל להמשיך בעבודתו אצלה. בהתאם לאמור לעיל, אנו מקבלים את תביעתו של התובע לתשלום פיצויי פיטורים. התובע עתר לתשלום בסך 18,141 ₪ בגין פיצויי פיטורין, לפי חישוב משכורת ממוצעת אחרונה בסך 3,958 ₪ (סה"כ משכורת 217,687 ₪ /55 חודשים). התובע העיד בחקירתו החוזרת כי הוא עבד יומיים בשבוע אצל הנתבעת. יום אחד הוא עבד החל משעה 4:30-5:00- 7:00-8:00 בבוקר, וביום השני הוא עבד משעה 1:00 בלילה עד 7:00-8:00 בבוקר (עדותו בעמוד 7, שורות 1-2). מר קורן מטעם הנתבעת העיד בחקירתו הנגדית כי התובע עבד במשרה חלקית בשיעור 5%- 15% (עמוד 7, שורה 32). בהתאם לעדות התובע שלא נסתרה והיתה מהימנה עלינו, היקף משרתו היה 18% (לפי חישוב 8 שעות בשבוע כפול 4.3 שבועות בממוצע לחודש =34.4 שעות בחודש חלקי 186 שעות למשרה מלאה= 0.18). לעניין זה יצוין כי הנחנו לטובת הנתבעת כי התובע עבד יום אחד בשבוע משעה 5:00-7:00 (ולא משעה 4:30-8:00) וביום השני משעה 1:00-7:00 (ולא משעה 1:00-8:00). כאמור, התובע העיד כי שכרו עמד על סך של 70-80 ₪ לשעה. הנתבעת לא טענה לעניין זה ולכן אנו מאמצים את עדותו של התובע ומניחים לטובת הנתבעת כי שכרו עמד על סך 70 ₪ לשעה. בהתאם לכך שכרו החודשי של התובע עמד על סך 2,408 ₪ לחודש (בחישוב זה לא כללנו מע"מ לאור קביעתנו כי התובע היה במעמד של עובד אצל הנתבעת). בהתחשב בתקופת עבודתו, זכאי התובע לסך של 11,036 ₪ (לפי חישוב 2,408 ₪ כפול 55 חודשים חלקי 12), בצירוף ריבית והצמדה החל מיום 31.12.07 ועד למועד התשלום בפועל. איננו פוסקים לתובע פיצויי הלנת פיצויי פיטורין שכן מקובלת עלינו טענת הנתבעת כי היתה בין הצדדים מחלוקת כנה ואמיתית בנוגע לזכאות התובע לפיצויי פיטורין. התביעה לדמי הבראה אין מחלוקת כי לתובע לא שולם דמי הבראה במשך כל תקופת עבודתו אצל הנתבעת. התובע עתר לתשלום בסך 2,791 ₪ בגין דמי הבראה. החישוב של התובע מבוסס על ההנחה כי בשנות עבודתו היקף משרתו היה כמפורט להלן: א. בשנת 2003- היקף משרה 22%. ב. בשנת 2004- היקף משרה 34%. ג. בשנת 2005- היקף משרה 34%. ד. בשנת 2006- היקף משרה 34%. ה. בשנת 2007- היקף משרה 24%. כאמור, בהתאם לראיות ולעדויות שהובאו בפנינו עולה כי התובע עבד בהיקף משרה בשיעור 18%, ועל כן אנו דוחים את תחשיב התובע לעניין זה. בהתאם להיקף משרתו של התובע הוא היה זכאי לקבל מהנתבעת את התשלומים הבאים בגין דמי הבראה: א. בגין שנת עבודתו הראשונה (מיום 1.6.03- 1.6.04) היה התובע זכאי לקבל דמי הבראה בסך 275 ₪ (לפי חישוב 306 ₪ X 5 ימים= 1,530 ₪ X 18%=275 ₪). ב. בגין שנת עבודתו השניה (מיום 1.6.04- 1.6.05) היה התובע זכאי לקבל דמי הבראה בסך 276 ₪ (לפי חישוב 307 ₪ X 5 ימים= 1,535 ₪ X 18%= 276 ₪). ג. בגין שנת עבודתו השלישית (מיום 1.6.05- 1.6.06) היה התובע זכאי לקבל דמי הבראה בסך 332 ₪ (לפי חישוב 307 ₪ X 6 ימים = 1,842 ₪ X 18%= 332 ₪). ד. בגין שנת עבודתו הרביעית (מיום 1.6.06- 1.6.07) היה התובע זכאי לקבל דמי הבראה בסך 401 ₪ (לפי חישוב 318 ₪ X 7 ימים = 2,226 ₪ X 18%= 401 ₪). בגין שנת עבודתו החמישית (מיום 1.6.07- 31.12.07) היה התובע זכאי לקבל דמי הבראה בסך 229 ₪ (לפי חישוב 318 ₪ ליום X 4 ימים (7/12= 0.583 יום הבראה לחודשX 7 חודשים= 4.081 ימי הבראה)= 1,272 ₪ X 18%= 229 ₪). מכיוון שלא ניתן לתבוע דמי הבראה מעבר לשנתיים האחרונות אנו פוסקים לתובע דמי הבראה (לפי חישוב 229 ₪ + 401 ₪ + מחצית מדמי ההבראה להם היה זכאי בגין שנת עבודתו השלישית -166 ₪) בסך 796 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 31.12.07 ועד למועד התשלום בפועל. התביעה לפדיון חופשה התובע עתר לתשלום בסך 11,784 ₪ בגין רכיב זה. התחשיב של התובע שפורט בכתב התביעה, אינו מובן לנו. כאמור, התובע עבד יומיים בשבוע ולכן מספר ימי עבודתו בכל שנת עבודה לא הגיעו למספר 200, ולכן יש לבצע את החישוב לפי הוראת סעיף 3 (ב) (2) לחוק חופשה שנתית, תשי"א-1951 הקובעת: "(ב) היה הקשר המשפטי שבין העובד ובין המעביד קיים כל שנת העבודה, והעובד עבד באותה שנה - (2) פחות מ- 200 ימים - יהיה מספר ימי החופשה חלק יחסי ממספר הימים שלפי סעיף קטן (א), כיחס מספר ימי העבודה בפועל אל המספר 200; חלק של יום חופשה לא יובא במנין." כאמור התובע עבד יומיים בשבוע- יום אחד עבד התובע שעתיים וביום האחר עבד התובע שש שעות. למעשה שני ימי עבודתו של התובע בשבוע מהווים ביחד יום עבודה מלא בן שמונה שעות, שהם 4.3 ימים בחודש, שהם 51.6 ימים בשנה (הכוונה לימי עבודה מלאים- 8 שעות). אם נחלק את הנתון 51 במספר 200 נקבל את הנתון 0.25, שהוא היחס של מספר ימי החופשה להם זכאי התובע ממספר ימי החופשה המפורטים בסעיף 3 (א) לחוק. בהתאם לכך היה זכאי התובע בגין ארבע שנות עבודתו הראשונות ל-3 ימי חופשה לכל שנת עבודה (לפי חישוב 12 חלקי 4), ובסה"כ ל-12 ימי חופשה (לפי חישוב 3 X 4 שנים). בגין שנת עבודתו החמישית היה זכאי התובע ל-2 ימי חופשה (לפי חישוב 14 יום לשנה חלקי 12 =1.16 לחודש כפול 7 חודשים בהם עבד בפועל = 8 ימים חלקי 4= 2). בהתאם לכך היה התובע זכאי ל-14 ימי חופשה בגין תקופת עבודתו. כידוע, בהתאם להלכה הידועה ניתן לתבוע לכל היותר לתבוע פדיון ימי החופשה שהיה זכאי לקבל העובד בשלוש השנים המלאות האחרונות להעסקתו בצירוף הימים שנצברו לזכותו בשנת העבודה (ע"ע (ארצי) 574/06 כהן נ' אנויה, ניתן ביום 8.10.2008). בהתאם לאמור, התובע זכאי לתבוע פדיון של 11 ימי חופשה בשכר יומי בסך 280 ₪ (לפי חישוב 34.4 שעות בחודש X 70 ₪ לשעה= 2,408 ₪ לחודש חלקי 8.6 ימי עבודה בפועל בחודש= 280 ₪ שכר יומי). בהתאם לכך זכאי התובע לסך של 3,080 ₪ בגין פדיון חופשה (280 ₪ X 11 ימים). התביעה להשבת ניכוי שכר לחודשים 11/07- 12/07 כאמור, הנתבעת החלה לנכות לתובע את מחצית מעלות התיקון לרכב בסך 4,900 ₪ ב-14 תשלומים בסך 350 ₪ החל מחודש 11/07. עד למועד סיום ההתקשרות נוכו סה"כ שני תשלומים בסך 350 ₪ והתובע עותר להשבת סכומים אלה. כאמור לעיל, התובע העיד כי התיקון לרכב נדרש בשל "העמסת יתר" על פי הוראות הנתבעת. מר קורן אישר בעדותו כי במסגרת עבודתו נדרש התובע להוביל משאות ברכב שבשימושו. כידוע, הוראת סעיף 25 לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958 קובעת אלו ניכויים מותרים בשכר. בין היתר, קובעת הוראה זו כי ניתן לנכות משכרו של עובד כל חוב שחייב העובד למעבידו על פי התחייבות של העובד בכתב, ובלבד שלא ינוכה על חשבון חוב זה סכום העולה על רבע משכרו של העובד: "25 (א) לא ינוכו משכר עבודה אלא סכומים אלה: . . . (6) חוב על פי התחייבות בכתב מהעובד למעביד, בתנאי שלא ינוכה על חשבון חוב כאמור יותר מרבע שכר העבודה;" בענייננו, אין מחלוקת כי התובע חתם על הסכם לפיו הוא התחייב לשאת בתשלומים בגין הוצאות התיקונים של הרכב שבשימושו, על כן אין מדובר בניכוי אסור לפי הוראת סעיף 25 לחוק הגנת השכר. עם זאת, ובהתחשב בעובדה כי התובע לא יכל לנכות הוצאות אלה במספר העוסק מורשה שלו שכן כל החשבוניות בגין התיקונים לרכב הונפקו על שם הנתבעת, נוצר מצב שבו הנתבעת למעשה התעשרה על חשבונו של התובע, בכך שהיא ניכתה הוצאות אלה מהכנסותיה לצורך תשלום מס הכנסה, וזאת מבלי שהיא נדרשה להוציא הוצאות אלה בפועל. סעיף 1 (א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979 קובע כי: "1 (א) מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן- הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן- המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה- לשלם לו את שוויה." כאמור, הנתבעת קיבלה טובת הנאה מרשויות המס בכך שהיא ניכתה את הוצאות הדלק והתשלומים של התיקונים לרכב בהתאם לחשבוניות שהונפקו על שמה, על אף שהיא לא הוציאה הוצאות אלה בפועל, אלא ניכתה אותם משכרו של התובע (עדותו של מר קורן בעמוד 9, שורות 1-8). גם העובדה כי הנתבעת קיבלה מהתובע על פי הסכם זה "דמי שכירות" בסך 1,000 ₪ + מע"מ כל חודש, מבלי שהיא דיווחה על כך לרשויות המס, ומבלי שהיא נדרשה לשלם על סכומים אלה מס הכנסה, מצביעה על חוסר תום לבה של הנתבעת הן בהתנהלותה מול עובדיה והן בהתנהלותה מול רשויות המס. מר קורן העיד בחקירתו הנגדית כי אין לנתבעת רישיון לעיסוק בתחום השכרת הרכב (עמוד 8, שורות 8-9): "ש. יש לך רשיון להשכרת רכב. ת. לא. כן העיד מר קורן בחקירתו הנגדית כי הוא פועל בדרך זו מול "קבלנים" נוספים (עמוד 8, שורות 11-12): "ת. אני לא חושב שאני משכיר כחברת השכרה. זוהי השתתפות בהוצאות של קבלנים, שאני מגיע למצב מסויים איתם שהם מקבלים הטבה מאוד גדולה, זו מעין עוד הכנסה שניתנת להם". איננו מקבלים את טענת מר קורן כי ניתן לראות בכך "מעין עוד הכנסה" שניתנת ל"קבלנים". אם ניתן לראות בכך מעין הכנסה נוספת, הרי שהכנסה של הנתבעת היא, כפי שהוסבר לעיל, ולא של התובע. מעבר לכך, ההסכם (נספח ג' לתצהיר מר קורן) נעשה במסגרת יחסים חוזיים רחבים יותר בין הצדדים על פיהם עבד התובע עבור הנתבעים. הואיל והיחסים החוזיים הללו סווגו באופן מלאכותי כיחסי מזמין-קבלן, בניגוד לעובדות כהווייתן, הכל מתוך מטרה להימנע מקיום הוראות חוקי העבודה, הרי שההסכם לעניין השכרת הרכב, שנחתם במסגרת אותם יחסים חוזיים רחבים יותר, בטל בהיותו חוזה שכריתתו, תוכנו או מטרתו בלתי חוקיים, בלתי מוסריים או נוגדים את תקנת הציבור כאמור בסעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973. בהתאם לכך, אנו קובעים כי התובע זכאי להשבת סך של 700 ₪ שנוכו משכרו בחודשים 11/07-12/07, וזאת בהתאם להוראת סעיף 31 לחוק החוזים על פיה חלה חובת השבה (לפי הוראת סעיף 21) של מה שנתקבל על פי חוזה פסול לפי סעיף 30 לחוק החוזים. משלא עמד התובע בסיכומיו על תביעתו להשבת יתר התשלומים שנשא בהם בגין התיקונים ברכב במהלך תקופת עבודתו- איננו נדרשים לדון בכך בפסק דיננו. סוף דבר התביעה מתקבלת. הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים: א. פיצויי פיטורין בסך 11,036 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 31.12.07 ועד למועד התשלום בפועל. ב. דמי הבראה בסך 796 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 31.12.07 ועד למועד התשלום בפועל. ג. פדיון חופשה בסך 3,080 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 31.12.07 ועד למועד התשלום בפועל. הנתבעת תשלם לתובע שכ"ט עו"ד בסך 2,000 ₪. הערעור על פסק דין זה הנו בזכות. הודעת ערעור ניתן להגיש לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 ימים. יחסי עובד מעביד