קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא השוואת תנאי שכר לנשים: לפני בתביעה למתן צו עשה נגד הנתבעת (להלן: "העירייה"), המורה על השוואת תנאי שכרן של התובעות 1 ו-2 לאלו של הגברים העובדים עמן במחלקת שכר באגף התברואה בעירייה, על פי הוראות חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988 (להלן: "חוק שוויון הזדמנויות"), וחוק שכר שווה לעובדת ולעובד, התשנ"ו-1996, בהתאם לתקופות ההתיישנות המנויות בהם, ובצירוף פיצויי הלנת שכר. עוד התבקש בית הדין לחייב את העירייה לשלם לעובדות פיצוי בגין נזק לא ממוני. העירייה טוענת כי יש למחוק את העילה מכוח חוק שוויון הזדמנויות על הסף מחמת התיישנות. הבקשה הועלתה בכתב ההגנה של העירייה, ובדיון המוקדם שהתקיים ביום 29.11.10. לטענת העירייה מרבית העילות מכוח חוק שוויון הזדמנויות נוצרו עוד בשנות ה-80, ומשכך חלפה תקופת ההתיישנות הקבועה בו. העירייה טוענת עוד כי בשל חלוף הזמן נבצר ממנה לתקן את הליקויים, ככל שהיו, ולהגן על עצמה כראוי. מנגד טוענת התובעת 3 (להלן: "הנציבות"), כי דבר האפליה בשכר התגלה לה בחודש 7/10 בלבד, בעקבות חוות דעת מומחה הקובעת כי קיים פער בלתי מוסבר בין שכרם של הגברים לזה של הנשים. משכך חל על עניינן של התובעות החריג הקבוע בסעיף 8 בחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן - חוק ההתיישנות), והמאריך את משך תקופת ההתיישנות. התובעות מוסיפות כי מדובר בעילת תביעה המתחדשת מדי חודש בחודשו, ואף מטעם זה לא התיישנה העילה. שלושה הם הטעמים העומדים בבסיס דוקטרינת ההתיישנות: "מצדו של הנתבע- היעלמם של עדים והקושי לשמור זמן רב על ראיות; מצדו של התובע - השהיה ארוכה בהגשתה של התובענה מדיפה ריח של ויתור ומחילה; ומצידו של הכלל - טובת הציבור היא שבתי המשפט יעסיקו עצמם בנושאי היומיום ולא בנושאים שאבד עליהם הכלח... דוקטרינת ההתיישנות על סעיפיה וסניפיה הרבים והשונים אמורה ליצור מעין איזון בין שלושה אלה..." (ע"ע (ארצי) 346/05 שלום נ' קוזמינוב, סעיף 3 לפסק דינו של הנשיא אדלר (כתוארו דאז) (ניתן ביום 15.06.06); וההפניות שם). עם זאת, יפורשו הוראותיו של חוק התיישנות בצמצום, שכן מטבע הדברים מכרסמות הן בזכות הגישה לערכאות, והן מציבות מחסום בפני בעלי זכות מהותית מלממש את זכותם (שם, שם). מגמה מצמצמת זו נכונה היא מקל וחומר בענייננו, משום שחוק שוויון הזדמנויות קובע תקופת התיישנות קצרה במיוחד (השווה: שם, שם). וכך קובע סעיף 14 לחוק: "לא יזדקק בית-הדין לעבודה לתביעה אזרחית בשל הפרת הוראות חוק זה שהוגשה לאחר שחלפו שלוש שנים מיום שנוצרה העילה..." (ההדגשה הוספה- ד.פ). מדובר בהתיישנות דיונית, המגבילה את זכות התביעה, אך אינה מפקיע את הזכות עצמה (בר"ע (ארצי) 341/09 ימפולסקי נ' מדינת ישראל, סעיף 18 לפסק הדין, ניתן ביום 6.10.10). כאמור טוענת הנציבות כי על הפער הבלתי מוסבר בין שכרן של העובדות לבין זה של הגברים במחלקתן, נודע רק לאחר שניתנה חוות דעת המומחה מטעמה, בחודש 7/10, וכי בנסיבות אלו יש להחיל את החריג הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, ולפיו: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". נדגיש כי החריגים לחוק ההתיישנות חלים גם בעניינו, אף כי מדובר בסעיף התיישנות מיוחד, (עניין שלום, סעיף 11 לפסק דינו של השופט צור). לאחרונה, שב בית המשפט העליון והתייחס להיקף תחולתו של כלל הגילוי המאוחר הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, ולתנאים הקבועים בו (רע"א 901/07 מדינת ישראל נ' גיא-ליפל, ניתן ביום 19.9.10). שם נקבע כי קיומו של החריג הקבוע בסעיף 8 מותנה בארבעה תנאים: קיומן של עובדות שנעלמו מן התובע; העובדות שנעלמו מהותיות ויורדות לשורשה של עילת התובענה; העובדות נעלמו מעיני התובע מסיבות שאינן תלויות בו; התובע לא יכול היה למנוע את אותן הסיבות אף אם היה נוקט בזהירות סבירה; עילת תביעה מורכבת ממכלול העובדות המזכות את התובע לסעד שהוא דורש מהנתבע. כל עובדה הנתפסת כחיונית לביסוס עילת תביעה, ושבלי ידיעתה לא ניתן להגיש את התובענה ולהצליח בה, נכללת במסגרת העובדות המהוות את עילת התביעה לצורך סעיף 8 לחוק ההתיישנות. משכך, מרוץ ההתיישנות מתחיל כאשר עילתו של התובע מתגבשת לכדי עילה קונקרטית, שמכוחה יוכל התובע, הלכה למעשה, לפנות לבית משפט ולהגיש תביעתו (ע"א 217/86 שכטר נ' אבמץ בע"מ, פ"ד מד(2) 846 (1990)). על כן, בבואנו לבחון את העובדות הרלבנטיות לתביעה זו, עלינו לשאול עצמנו האם העובדות שנתגלו חיוניות לביסוס עילת התביעה, ובלי ידיעתן לא ניתן להגיש תובענה בעלת סיכוי ממשי (ע"א 8316/06 ארג'י נ' שירותי בריאות כללית (לא פורסם, 3.7.2008). יש להשיב בחיוב על שאלה זו. אף אם חשדן של העובדות התעורר עוד לפני שפנו לנציבות לבדיקת תלונתן, לא היו בידיהן נתונים המבססים עילת תביעה בגין אפליה בשכר על בסיס מגדרי, שהינה בעלת סיכויי הצלחה ממשיים. הנציבות היא המוסמכת על-פי חוק שוויון הזדמנויות לדרוש מהעירייה, שהינה גוף ציבורי, את הנתונים הדרושים לבחינת הפערים בשכר, והחיוניים לצורך ביסוס עילת התביעה על-פי חוק זה. בדיקה כאמור דורשת מומחיות מיוחדת, אשר אינה מצויה בידי העובדות. יתר על כן, יש להניח כי איסוף המידע הנדרש לא היה אף הוא בגדר יכולתן. אומנם ייתכן שהעובדות יכלו לפנות לנציבות עוד קודם לכן, אך אין כל ספק כי דבר האפליה התברר, באופן חד משמעי, רק עם קבלת חוות דעת המומחה. מטעם זה, אין למחוק את העילה מכוח חוק השוויון מפאת התיישנות. כזכור, חוות הדעת הוגשה בחודש 7/10, התביעות המאוחדות הוגשו בחלוף חודש אחד בלבד ב-8/10, ברי כי לא חלפה תקופת ההתיישנות בפרק זמן קצר זה. גם אם המסקנה היתה כי סעיף 8 לחוק ההתיישנות אינו חל בענייננו, אין לקבל את בקשת המחיקה. ונבאר. התובעות טענו כי עילת האפליה נוצרה מדי חודש בחודשו, עת קיבלו העובדות את שכרן החודשי. המונח "עילה מתחדשת" נוצר בתביעות נגד קרנות פנסיה. כך נקבע בעניין זה: "ההלכה הפסוקה בתביעות להפרשי פנסיה מבחינה בין תביעה כנגד המעסיק לבין תביעה כנגד קרן הפנסיה. באשר לתובענה כנגד קרן הפנסיה נפסק, כי העילה אכן מתחדשת מדי חודש בחודשו מאז שהעובד פרש לגמלאות..." (ע"ע (ארצי) 1616/04 טיברמן נ' מקורות חברת מים בע"מ, סעיף א' לפסק הדין (ניתן ביום 8.01.06)). דברים אלה יפים אף לענייננו. התובעות מצביעות בתביעתן על פערי שכר שנוצרו, בעיקרם, משנת 1998 לערך. פערים אלו נמשכים, לכאורה, עד היום לגבי תובעת 1, ועד לחודש 4/09 לגבי התובעת 2. אם יוכח כי אכן קיימים פערים בשכר בין גברים לנשים באגף התברואה בעירייה, הרי שהללו שבו ונשנו מדי חודש עם קבלת המשכורות. בנסיבות אלו, יש לראות בעילת התביעה עילה מתחדשת. כאמור, חוק שוויון הזדמנויות קובע תקופת התיישנות בת 3 שנים, תקופה שוודאי לא חלפה משנת 4/09 ועד לחודש 8/10, שבו הוגשו התביעות. משכך, יש לדחות את בקשת העירייה למחיקת העילות אף מטעם זה. סוף דבר - הבקשה נדחית. הוצאות בקשה זו יילקחו בחשבון עם סיום ההליך, ובהתאם לתוצאה. שוויון הזדמנויות בעבודה