קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התיישנות חוב לביטוח לאומי: 1. התובע הגיש תביעה לחיוב הנתבע להשיב לו דמי ביטוח שנגבו ממנו, לטענתו, שלא כדין. 2. להלן יפורטו העובדות הצריכות לעניין: א. התובע עורך דין במקצועו. ב. בתאריך 24.12.08 נשלח לתובע מכתב דרישה מהנתבע, לתשלום חוב דמי ביטוח בסך כולל של 81,535 ₪ (נספח א' לכתב התביעה). ג. לאחר בירור שערך, גילה התובע כי סך 5,811 ₪ מתוך החוב הכללי, הינו חוב שנוצר בשנת 1998, אשר התובע טוען שלא ידע על קיומו. לחוב ישן זה הוסיף הנתבע קנס פיגורים רטרואקטיבי לשנת 1998, וכן הצמדת פיגורים רטרואקטיבית. ד. בפגישה שקיים התובע עם מנהל במחלקת הגבייה בנתבע, סוכם כי התובע ישלם את החוב הישן תחת מחאה, וכך אכן היה. ה. לאחר תשלום החוב פנה התובע בכתב לנתבע, לאחר שאיתר מסמכים ישנים מהם עלה כי בשנת 1998 הוא סווג בנתבע כעובד שכיר, וכי הנתבע עצמו שלח לו מכתב ביום 7.2.99, לפיו הוא רשום כעובד שכיר ויתרת חובו לנתבע "מאוזנת" (המכתב צורף כנספח י' לכתב התביעה). ו. בתגובה, השיב הנתבע לתובע במכתב מיום 27.1.09 (נספח ז' לכתב התביעה), כי בשנת 1998 היה מעמדו של התובע "עובד עצמאי" ולא "עובד שכיר", ועל כן הוא חויב כיום, באופן רטרואקטיבי, בתשלום דמי ביטוח בהתאם לסיווגו הנכון עבור אותה שנה. ז. בנוסף לכך, גילה התובע כי על אף שהנתבע הסכים לבטל את כל הקנסות וההצמדות שהתלוו לאותו חוב, הוא חויב בהצמדת פיגורים רטרואקטיבית בסך 431 ₪. 3. הנתבע הגיש תעודת עובד ציבור שנערכה ע"י דוד בן-עודד, מנהל מחלקת גבייה מלא-שכירים, בה פורטו העובדות הרלוונטיות לעריכת השומה עבור התובע בשנת 1998, וכן השתלשלות האירועים שהביאה, בשנת 2008, לגילוי הטעות בשומה. לפי האמור בתעודת עובד הציבור, הנתבע ערך סריקה אוטומטית של חיוב התובע בדמי ביטוח עבור השנים האחרונות. במסגרת זו התגלתה טעות בסיווג התובע בשנת 1998 לאור הדיווח על הכנסותיו בשנה זו, וכתוצאה מכך חושבו מחדש דמי הביטוח בהם הוא חייב, והוטל עליו לשלם חוב בסך 5,811 ₪. לפי האמור בתעודת עובד הציבור, הרי שלאור טענת התובע כי לא ברור לו מדוע חויב בחוב זה לאחר שנים עבור שנת 1998, הוחלט להעמיד את הפרשי ההצמדה בגין החוב על סך 431 ₪ בלבד. 4. על רקע זה הגיש התובע תביעתו. להלן, אפרט את טענות הצדדים, כפי שעלו מכתבי טענותיהם ומן הדיונים שנערכו בבית הדין. טענות התובע 5. התובע טען כי אינו חייב לשלם את החוב בסך 5,811 ₪ ואת הצמדת הפיגורים בסך 431 ₪, משום שחוב זה - אף אם הוא קיים - התיישן. 6. בנוסף, טען התובע כי הנתבע אינו רשאי לשנות את סיווגו לשנת 1998 מ"עובד שכיר" ל"עובד עצמאי", אף אם נפלה טעות אצל הנתבע בשלה סווג בסיווג שאינו נכון. לטענת התובע, שינוי הסיווג באופן רטרואקטיבי פירושו חיוב רטרואקטיבי בדמי ביטוח, והנתבע אינו יכול לעשות כן לגבי חוב שמעולם לא נדרש מהתובע. 7. התובע הוסיף עוד, כי עמד בקשר עם הנתבע בשנת 1998, הודיע לו הודעות בדבר מעמדו, הגיש לו דו"ח רב שנתי לגבי הכנסותיו וקיבל מכתבי תשובה מהנתבע. לטענת התובע, באותה תקופה נקלע הנתבע לטעויות רבות ואף שלח לו מכתבי התנצלות על משלוח הודעות שגויות, ועל כן - כלל לא ניתן לסמוך על התנהלות הנתבע באותה תקופה. 8. התובע הוסיף וטען כי הנתבע מנוע ומושתק מלהעלות טענות כלשהן בדבר חוב רטרואקטיבי, או לשנות למפרע, לאחר 11 שנים, את מעמדו של התובע, לאחר שהנתבע עצמו אישר במכתב ששלח לתובע כי מעמדו בשנת 1998 הוא כשל "עובד שכיר" וכי אין לו כל חוב לנתבע. 9. נטען כי החוב הרטרואקטיבי נוצר משיקולים זרים ופסולים של הנתבע ועל כן הוא בטל מעיקרו; כי הנתבע פעל בניגוד לדין בכך שלא מסר לתובע הודעה בכתב על כך ששינה את סיווגו אצל הנתבע ועל כך שהוא רשאי לערער על ההחלטה לפני ועדת שומה; כי התנהלותו של הנתבע פוגעת בזכויותיו החוקתיות, והיא אינה סבירה ואינה מידתית; כי קיים שיהוי בעצם גביית החוב, אשר כתוצאה ממנו שינה התובע מצבו לרעה, שכן כיום מתקשה הוא באיתור מסמכים משנת 1998. 10. לאור אלה, טען התובע כי על הנתבע להשיב לו את הסכומים ששילם תחת מחאה: סך 5,811 ₪, וכן הפרשי ההצמדה בסך 431 ₪, והכל - בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מהיום בו שילם את הסכומים הללו ועד ליום השבתם לידיו. טענות הנתבע 11. הנתבע טען כי נוצר לתובע חוב לגבי שנת 1998, לאחר שהתברר כי סיווגו בשנה זו, כעובד שאינו עצמאי, היתה שגויה. הנתבע מאשר שהתובע נדרש לשלם חוב זה למעלה מ-10 שנים לאחר שנוצר, אך טוען שלא חלה התיישנות על חובות בדמי ביטוח. עוד טען הנתבע כי הוא פעל בהתאם לחוק ולתקנות, כאשר אם נתגלה שקיים חוב אותו חב לו התובע, עליו לדרוש את החזר החוב. לטענת הנתבע, דרישתו המאוחרת להחזר החוב נכונה ומוצדקת. דיון והכרעה 12. במסגרת הדיון שהתקיים לפניי העיד התובע עדות השלמה לתצהיר שהגיש. הנתבע הודיע כי אינו מעוניין לחקרו בחקירה נגדית. בנוסף, נחקר עורך תעודת עובד הציבור מר בן-עודד. 13. לאחר ששמעתי את העדויות, עיינתי בחומר הראיות ושקלתי את כל טיעוני הצדדים, ובכלל זה את הטיעונים שהעלו בסיכומיהם, החלטתי לדחות את התביעה לגבי השבת החוב, ולקבל את התביעה לגבי השבת הפרשי הצמדה וריבית הפיגורים. להלן - אפרט נימוקי החלטתי. 14. מתעודת עובד הציבור ומחקירה נגדית של עורך התעודה, מר בן-עודד, עולה כי בעקבות תכתובות שהתקיימו בין התובע ובין הנתבע בשנת 2008, לגבי הפרשי שומה אותם נדרש התובע לשלם בגין שנת 2007, ערך הנתבע סריקה אוטומטית של חיובי התובע בשנים האחרונות, ובסריקה זו נמצא כי בשנת 1998 הוא לא חויב כלל בדמי ביטוח, עקב טעות. לדברי מר בן עודד, הטעות נבעה מכך שהשומה שהגיש התובע לשנת 1998 אכן נקלטה בנתבע, אולם כתוצאה מטעות טכנית לא התגבש החיוב הנכון של דמי הביטוח באותה עת. כלומר, על פי הודאת הנתבע, השומה לשנת 1998 נקלטה אצלו "אבל לא נעשה איתה דבר. היא לא הביאה לכל תוצאה" (ר' עדותו של מר בן-עודד, בעמ' 4 לפרוטוקול). עם זאת, כך לפי עדותו של מר בן-עודד, בהתאם לנתוני הסיווג וההכנסה של התובע, נכון לשנת 1998, הוא צריך היה להיות מחויב בדמי ביטוח, אך לא חויב בהם. השגיאה נחשפה רק בשנת 2008. 15. עדותו של מר בן-עודד מתקבלת, בנוגע לכך שלפי נתוניו הנכונים של התובע, נכון לשנת 1998, הוא צריך היה להיות מחויב בדמי ביטוח באותה שנה, אך לא חויב בהם עקב טעות. 16. למעשה, למעט הכחשה כללית של החוב, התובע לא העלה טענה ספציפית בנוגע לכך שבהתאם לנתונים הנכונים, הוא לא צריך היה להיות מחויב בדמי ביטוח בשנת 1998, או בנוגע לכך שתחשיבי הנתבע לגבי גובה החוב אינם נכונים. תביעתו של התובע התמקדה בכך שהטעות התגלתה 10 שנים לאחר שהחוב צמח. לאחר שבחנתי טענות התובע, אחת לאחת, מצאתי לדחותן בכל הנוגע לגביית החוב עצמו, אך לא בנוגע לגביית הפרשי ההצמדה בהם חויב. 17. בעניין ב"ל 3225/08 מוריס ניסן נ' המוסד לביטוח לאומי, מיום 17.1.11 , קבעתי כי לא חלה התיישנות על זכותו של הנתבע לגבות חוב ממבוטח. בפסק הדין בעניין דב"ע לה/0-22 המוסד לביטוח לאומי נ' כרמלי, פד"ע ו'371, נקבע כי היחסים בין הנתבע לציבור המבוטחים אינם יחסים חוזיים אלא "יחסים מהמשפט הפומבי", וככאלה, חוק ההתיישנות אינו חל עליהם. בית הדין הארצי קבע בפסק דין זה, כי הקשר שבין המוסד לביטוח לאומי ובין החייב בדמי ביטוח אינו נובע מחוזה אלא מתקיים מכוח החוק, וגביית חוב דמי הביטוח הינה, לעניין זה, כגביית מס. 18. גם ב-עב"ל 90/09 מוסקוביץ' נ' המוסד לביטוח לאומי, מיום 17.1.10, נקבע: "... נפסקה הלכה בבית דין זה, כי הוראות חוק ההתיישנות אינן רלוונטיות לחובות בדמי ביטוח משאין מדובר ביחסים חוזיים אלא בחיובים שמקורם בהוראות חוק הביטוח הלאומי, הנמנה על מערך דיני הבטחון הסוציאלי בישראל". 19. אמנם, בית המשפט העליון קבע לאחרונה, ב-רע"א 187/05 נסייר נ' עיריית נצרת עילית, מיום 20.6.10, כי יש להחיל את הוראות חוק ההתיישנות על הליכי גבייה מנהלית, וגם התובע בענייננו סמך ידו על פסיקה זו - אולם סבורה אני כי אין להחילה על המקרה שלפניי. 20. בעניין נסייר, קבע בית המשפט העליון כי: "דעתי היא, שנישום אשר הרשות מפעילה כלפיו הליך גבייה מינהלי רשאי להתגונן בטענה שחוב המס התיישן. טענת התיישנות זו נותרת טענת הגנה, הגם שאופן השמעתה הוא על דרך יזימת הליך - כיום, עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים. על כן אין לקבל את גישתו של בית המשפט המחוזי, אשר דחה את טענת ההתיישנות של המבקש בשל כך שסבר שהעלאתה במסגרת תביעה לפסק דין הצהרתי נוטלת ממנה את אופיה כטענת הגנה. יודגש, כי המשיבה לא טענה שהתקיימה עילה מן העילות המפסיקות את מרוץ ההתיישנות, למעט טענת ההודאה בזכות, אותה יש לדחות. לפיכך אני סבורה כי דין טענת ההתיישנות שהעלה המבקש -להתקבל." 21. בסופו של פסק הדין, התייחס בית המשפט העליון להצעת חוק פרטית חדשה לתיקון חוק ההתיישנות, לפיה הוראותיו יחולו גם על הליכי גבייה מנהלית. מעיון בדברי ההסבר להצעת החוק, שהונחה על שולחן הכנסת ביום 8.2.10, עולה כי החוק המוצע בא לתקן מצב קיים, לפיו חוק ההתיישנות אינו חל על הליכי גבייה. קיומה של הצעת החוק מצביע על כך שנכון להיום, הנושא טרם הוסדר בחקיקה. 22. בנוסף, כאמור לעיל, אינני סבורה כי יש להחיל את הלכת נסייר על המקרה שלפניי, משום שאין להשוות בין תשלום ארנונה לרשות מקומית, כפי שנדון בעניין נסייר, ובין תשלום דמי ביטוח למוסד לביטוח לאומי. 23. המוסד לביטוח לאומי אמון על הבטחון הסוציאלי של כלל מבוטחיו, וככזה הוא נדרש לגביית דמי ביטוח על מנת לשמור על קופת המוסד, ממנה משולמות כלל הקצבאות לכלל המבוטחים הזכאים. ב-עב"ל 1421/04 מיכלסון נ' המוסד לביטוח לאומי, מיום 23.3.06, עמד בית הדין הארצי על חשיבות חובת תשלום דמי הביטוח, ותשלומם במועד, בקובעו כי תכליתו של חוק הביטוח הלאומי הינה: "'חלוקת הגמלאות לסוגיהן על פי קריטריונים סוציאליים לאותם נזקקים בחברתנו כנכה, הזקן, הילד, המובטל, היולדת, היתום והאלמנה. אותה חלוקה... לא תוכל להיעשות ללא גביית כספים מכלל ציבור המבוטחים. הגבייה והחלוקה קשורות קשר בל יינתק זה בזה, כצבת בצבת עשויה למילוי תכליתו הסוציאלית של החוק. באין גבייה אין חלוקה, אין חוק ואין תכלית החוק' [דב"ע נז/0-150 אברהם מוזס נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לב 102, 116-117]...". 24. נוכח האמור, אין לסטות מן ההלכה שנקבעה בבית הדין הארצי לעבודה, לגבי היחסים בין המוסד לביטוח לאומי ובין המבוטחים, לפיה לא חלה התיישנות על חוב של מבוטח לנתבע. על כן, נדחית טענת ההתיישנות שהעלה התובע לגבי חובו משנת 1998. כמו כן, דחיתי את טענתו בדבר שיהוי בגביית החוב, מאותם טעמים. 25. הדברים האמורים יפים גם לדחיית טענות התובע בדבר כך שהנתבע מנוע ומושתק מלתבוע את החוב למפרע, ובנוגע לחוקיות פעולתו בבואו לשנות, לכאורה, את סיווג התובע רטרואקטיבית, אקט אשר הביא לחיוב התובע בדמי ביטוח, מבלי שהיה מודע לקיומו של חוב זה במשך 11 שנים. כבר נקבע בעניין כרמלי, שאוזכר לעיל, כי הנתבע אינו מוסמך למחוק חוב או לוותר על תשלום חוב דמי ביטוח, שכן מדובר במחילה שתבוא על חשבון כלל המבוטחים. על כן, משהתגלה חובו של התובע לנתבע, אף אם התגלה באופן אקראי שנים לאחר שנוצר, זכאי הנתבע, ואף מחויב, לגבותו מהתובע. 26. דחיתי גם את טענתו האחרת של התובע, לפיה החלטת הנתבע בטלה משום שהוא לא הודיע לתובע כי יש לו רשות לערור לפני ועדת שומה על קביעת סכום דמי הביטוח. אכן, לפי סעיף 359 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995, על הנתבע למסור לחייב בתשלום הודעה על קביעת דמי הביטוח, והחייב רשאי לערור על הקביעה לפני ועדת שומה תוך שלושים ימים מהיום שבו נמסרה לו ההודעה. בפסק הדין ב-עב"ל 1096/02 חנה זייפר נ' המוסד לביטוח לאומי, מיום 14.5.05, אליו הפנה התובע, דן בית הדין הארצי בחובת הגילוי המוגברת החלה על הנתבע, ובחובתו להביא לידיעת המבוטח הן את פירוט הרכיבים המהווים בסיס לקביעת דמי הביטוח לגביו, והן את האפשרויות השונות למיצוי זכויותיו, ובכלל זה - זכותו לפנות בערר לוועדת שומה. 27. עם זאת, באותו פסק דין, משקיבל בית הדין הארצי את עמדת המערערת, הוא החליט לאפשר לה לברר את גובה דמי הביטוח שעליה לשלם בפני ועדת שומה, וחייב את המוסד לביטוח לאומי לאפשר לה לפנות לוועדת שומה כאמור. במקרה שלפנינו, התובע, אשר קיבל פירוט חשבון מהנתבע כעולה מכתב תביעתו, וקיים פגישות עם גורמים בו בנושא חיוביו בדמי הביטוח, לא העלה במהלך ההליך המשפטי כל טענה בדבר קביעת דמי הביטוח שלו, קרי - גובה החוב בו חויב. טענותיו של התובע, כאמור לעיל, התמקדו בהתיישנות החוב ובכך שהנתבע לא היה רשאי לשנות את סיווגו רטרואקטיבית ולחייבו בדמי ביטוח רטרואקטיבית, כאשר השינוי נבע מטעות של הנתבע ומהתנהלותו הפגומה. גם כשהעלה התובע טענתו לפיה לא יידע אותו הנתבע על זכותו לפנות בערר לוועדת שומה, הוא לא ביקש כי הנתבע יאפשר לו לפנות כיום לוועדת שומה ולברר את חובו, אלא ביקש מבית הדין להצהיר כי החלטת הנתבע בדבר חיובו בדמי ביטוח בטלה. לא קיבלתי טענת התובע בדבר בטלות ההחלטה בדבר חובו אך משום שלא יודע על זכותו להגיש ערר לוועדת שומה. מכיוון שהתובע לא תבע סעד אחר בהקשר זה, נדחית הטענה בכללותה. 28. לאור כל האמור, נדחית תביעתו של התובע להשבת סך 5,811 ₪ ששילם. 29. עם זאת, לאור התנהלות הנתבע החלטתי לקבוע כי עליו להשיב לתובע את הסכום ששילם בגין "הצמדת פיגורים רטרואקטיבית". כפי שעלה מעדותו של מר בן-עודד, השגיאה בגינה לא חויב התובע בדמי ביטוח במועד, קרי בשנת 1998, מקורה בהתנהלות הנתבע, ובה בלבד. בעת הרלוונטית נענה התובע לכל דרישות הנתבע ודיווח על מעמדו ועל הכנסותיו, והנתבע הוא שקלט את הנתונים הללו, אך לא השכיל לערוך לפיהם את התחשיב הנכון בדבר חובו של התובע. לא זו אף זו, הנתבע הודיע לתובע, באופן פוזיטיבי, כי יתרת חובו לנתבע, נכון לשנת 1998, מאוזנת (וזאת במכתב מיום 7.2.99, נספח י' לכתב התביעה). את הטעות בעריכת החיוב של התובע גילה הנתבע באופן אקראי, וחייב אותו בחוב זה רק כ-11 שנים לאחר המועד בו צריך היה לשלם את דמי הביטוח. 30. אמנם, הגילוי המאוחר של חובו של התובע נובע מטעות שאירעה אצל הנתבע בשנת 1998. עם זאת, לאור עדותו של התובע בדבר התכתובות שניהל מול הנתבע בעת הרלוונטית, וההודעות השונות שקיבל ממנו באותה עת, סבורה אני כי נפל פגם בהתנהלות הנתבע. אל מול זכותו, ואף חובתו, של הנתבע לגבות כספים ממבוטח אף בחלוף תקופת ההתיישנות, עומדת זכותו של המבוטח לוודאות, הן בדבר זכויותיו והן בדבר חובותיו. במקרה שלפניי, נהג התובע כשורה, והסתמך על הודעות הנתבע בשנת 1999 לגבי שנת 1998, רק כדי לגלות למעלה מעשור לאחר מכן, שקיים לחובתו חוב אודותיו לא ידע ולא יודע מעולם. 31. בנסיבות אלו, לא היה מקום לחייב את התובע בקנסות או בהפרשי ריבית והצמדה מסוג כלשהו בגין חוב דמי הביטוח. על כן, אני מורה לנתבע להשיב לתובע סך 431 ₪ ששילם בגין הצמדת פיגורים, וזאת בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מן היום בו שילם סכום זה, 24.2.09, ועד ליום התשלום בפועל. סוף דבר 32. התביעה להשבת חוב דמי הביטוח ששילם התובע לנתבע - נדחית. 33. התביעה להשבת "הצמדת הפיגורים" ששילם התובע מתקבלת, כאמור בסעיף 31 לעיל. 34. נוכח התנהלות הנתבע כפי שתואר לעיל, מצאתי לנכון לחייבו שלם לתובע הוצאות משפט בשל ההליכים שבהם נאלץ התובע לנקוט. הנתבע ישלם לתובע הוצאות ההליך בסך 2,500 ₪. 35. לצדדים זכות ערעור על פסק דין זה לבית הדין הארצי לעבודה, תוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין. דמי ביטוח לאומיהתיישנות חובחובביטוח לאומיהתיישנות