קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התיישנות פנסיית שאירים: בתביעה שבפנינו עותר המערער לחייב את המדינה בתשלום קצבת פנסיית שאירים, לפי חוק שירות המדינה(גמלאות) [נוסח חדש], התש"ל -1970( להלן: חוק הגמלאות) רקע עובדתי 1. המערער הינו בעלה של המנוחה - סלה ורדה ז"ל אשר הלכה לעולמה ביום 23.11.06. 2. המנוחה עבדה במשרד החינוך משך 17 שנה. 3. לטענת המערער המגובה בתצהיר רו"ח מאיר שמואלי, פנה מר שמואלי ביום 23.1.07 בשם המערער למשרד האוצר בבקשה לברור סכום הקצבה המגיע לו עקב פטירתה של המנוחה, ולברור סכום הפיצויים במקרה שהמערער יבחר באפשרות היוון הקצבה.( העתק המכתב צורף כנספח ג' להודעת הערעור). 4.   המערער טוען כי משלא נתקבלה תשובה לפניה זו, פנה רו"ח שמואלי בשנת 2009 למשרד החינוך( מכתב מיום 22.9.09 צורף כנספח ד').       תשובת משרד החינוך התקבלה ביום 27.1.10 , ולפיה:       " בדקנו את עניין בקשתך לתשלום קצבת השאיר באופן מיוחד, אך לצערנו, לא נמצאה הדרך במסגרת חוק הגמלאות לאשר את קצבתך כשאיר". (נספח א' להודעת הערעור). 5.   בהודעת הערעור טוען המערער כי הגיש את בקשתו לקבלת הקצבה טרם שחלפו שנתיים מיום פטירת המנוחה. על כן דחיית תביעתו, בטענת התיישנות, אין לה על מה שתסמוך. 6.   בכתב התשובה טענה המשיבה כי בהתאם להוראת סעיף 50 לחוק הגמלאות תביעה לגמלה המגיעה לשאיר מתיישנת בתום שנתיים מיום שנולדה עילתה. תביעתו של המערער לקצבת שאיר הוגשה ביום 9.8.09 דהיינו כשלוש שנים לאחר פטירת המנוחה.       המערער זומן לחקירה במשרדי המשיבה בהתאם לסמכותו לפי סעיף 6 לחוק, אולם לא הצליח להוכיח כי נתקיימו הנסיבות אשר מאפשרות הארכת המועד להגשת הגמלה. דיון והכרעה 7.         הוראת החוק לאורה יש להכריע במחלוקת שבפנינו מעוגנת בסעיף 50 לחוק הגמלאות, הקובע: " הזכות להגיש תביעה לגמלה המגיעה לשאיר מתיישנת בתום שנתיים מיום שנולדה עילתה, אולם הממונה רשאי להאריך תקופה זו, אם האיחור בהגשת הבקשה חל עקב סיבות שלתובע לא הייתה שליטה עליהן". 8.         טוען המערער כי כבר בחודש ינואר 2007 נערכה פנייה לממונה אשר ניתן לראות בה כתביעה לתשלום גמלה. טענה זו גובתה כאמור בתצהירו של רואה החשבון מר שמואלי אשר הוסיף כי טרם הפניה בכתב ניגשו הוא והתובע למשרד החינוך בבקשה לברר את זכויותיו של המערער להיוון הקצבה, אולם נאמר להם כי עליהם לפנות בכתב להנהלת מחלקת הגמלאות במשרד האוצר בבקשה להיוון קצבה.             מר שמואלי הצהיר כי המכתב מיום 23.1.07 נשלח בפקס אם כי הוא לא שמר את אישור הפקס. לטענת המערער ניתן ללמוד על משלוח המכתב אף מהעובדה כי למכתב מחודש 9/09 צירף מר שמואלי את הפניה הקודמת. 9.         אמנם מאשר המערער, כי לא מילא באופן פורמאלי את כל הטפסים וכל הפרוצדורות הכרוכות בהגשת תביעה אולם יש להתחשב במצב הקשה אליו נקלע הן מבחינה נפשית והן מבחינה כלכלית. המערער נאלץ לגייס את כל הונו לשם טיפול במחלתה של רעייתו וכתוצאה מכך עסקו ירד לטמיון. בסופו של דבר הטיפול לא צלח ואשתו נפטרה, מה גם שבשנת 2005 אובחן הוא עצמו כחולה אפילפסיה . אם לא די בכך בשנת 2009 אובחן כחולה סרטן ומטופל מאז בטיפולים אגרסיביים. 10.        המערער מפנה לכך שעל פי חוק הגמלאות( סעיף 48) תביעתו של גמלאי שעודנו בחיים, אינה מתיישנת, כאשר לטענתו נוכח האבחנה בין תביעת גמלאי לתביעת שאיר יש לפרש את טענת ההתיישנות בצמצום. בנוסף לטענתו קיימת הנחיה של היועץ המשפטי לממשלה אשר אומצה בפסיקת לפיה לא תתקבל בעין יפה טענת התיישנות שתעלה מטעם המדינה. 11.        ואשר להכרעתנו -איננו מטילים ולו לרגע, ספק בקשיים עמם מתמודד המערער הן מההיבט הכלכלי והרפואי והן מההיבט הנפשי עימו מתמודד כל שאיר המאבד את בן משפחתו ופונה בתביעה לקבלת גמלה, אולם חרף קשיים אלה נדרש המערער על-פי מצוות החוק לעמוד במועדים הנקובים בו להגשת התביעה. 12.        בענייננו מבקש המערער, כאמור, לראות בפניה מינואר 2007 כתביעה לקבלת גמלה. אולם לא עלה בידי המערער להוכיח כי המכתב הנ"ל אכן הגיע ליעדו ונתקבל אצל המשיבה. לא הובאה כל ראיה ממנה ניתן ללמוד על משלוח הפקס וכן לא צוין האם נתקבל אישור קבלת פקס בעל פה מטעם גורם כלשהו במשיבה.             בעניין זה הוגש תצהירה של הגב' חנה שוורץ, מנהלת תחום בכיר (גמלאות) באגף החשב בכללי במשרד האוצר, אשר העידה כי נערכה בדיקה במנהלת הגמלאות בדבר הימצאותו של המכתב האמור, אך הוא לא נמצא.             13.        לכך יש להוסיף את העובדה כי המערער "קפא על שמריו" משך שנתיים כאשר בין המועד בו נשלח לכאורה המכתב האמור, ביום 23.1.07 ועד לפנייתו הנוספת של המערער באמצעות מר שמואלי בשנת 2009- חלפו שנתיים. 14.        מעבר לכך, אף אם הייתה מתקבלת טענת התובע בדבר שליחת הפקס מינואר 2007 וקבלתו, הרי שעל פי סעיף 42 לחוק הגמלאות, על התובע גמלה להגיש תביעתו לממונה. תקנה 1 לתקנות שירות המדינה(גמלאות)( הגשת תביעות, הצהרות והודעות), התשי"ז -1956, קובעת לעניין אופן הגשת תביעה לגמלה: "(א) עובד או שאירו התובעים גימלה יגישו תביעתם לממונה, באמצעות המשרד שבו שירת העובד לאחרונה ובטופס שיורה הממונה, ויצרפו אליה תעודות שיש בהן לבסס את תביעתם. (ב)   שאירו של זכאי לקצבת פרישה התובע גימלה יגיש תביעתו לממונה, במכתב רשום ובטופס שיורה הממונה, ויצרף אליה תעודות שיש בהן לבסס את תביעתו". בפסק הדין בעניין חנא חדיב קבע בית דין זה, כי לתקנות הגימלאות משמעות מהותית ולא פורמאלית, כפי שנאמר בחוות דעתו של השופט אליאסוף: "ההוראה בדבר דרך הגשת ה"תביעה" כפי שנקבעה בתקנה 1(א) לתקנות הגימלאות אינה הוראה פורמלית גרידא. ראשית, הממונה חייב להחליט "על סמך התביעה" אם תינתן הגימלה ובאיזו מידה תינתן(סעיף 42(ב) לחוק הגימלאות). שנית, להחלטה על זכאות לקיצבה יש משמעות מבחינת ההוראות בדבר הלנת קיצבה, על פי הסעיפים 16 ו-16א לחוק הגנת השכר, תשי"ח - 1958. שלישית, יש בהגשת התביעה גם כדי להסדיר את ההיבט התקציבי של הגימלה התקציבית והבטחת מקורות המימון לה בתקציב המדינה. רביעית, משנקבעה הוראה בתוקף בתקנה 1(א) לתקנות הנ"ל בדבר סדרי הגשת תביעה לגימלה, אין לראותה כאילו היא אינה קיימת, ועל כן אין לראות בהודעתו של עובד על רצונו לפרוש או בהגשת תביעות וחישובים של גובה הקיצבה, כ"תביעה" לגימלאות."  (דב"ע נז/ 9-6 חנא חדיב חריש נ' מדינת ישראל - משרד החינוך והתרבות, ניתן ביום 31.8.1991).             אין חולק כי המערער לא הגיש תביעתו בהתאם להוראות התקנות, כאשר המכתב מחודש ינואר 2007 נשלח לכאורה בפקס ולא בדואר רשום ובטופס שהורה הממונה, ולא צורף לו כל מסמך רלוונטי. כמו כן, מתוכן המכתב עולה כי המדובר במכתב לברור פרטים ולא בתביעה לגמלה. 15.        לא מצאנו כל עיגון לטענת ב"כ המערער ולפיה לאור האבחנה בין מקרה בו העובד מגיש תביעה בעצמו אז אין התיישנות לבין מקרה בו שאיר מגיש תביעה לגמלה שאז תקופת ההתיישנות היא בת שנתיים, יש ליתן פרשנות מצמצמת להוראת ההתיישנות שבסעיף 50. דווקא העובדה כי המחוקק בחר לאבחן בין שני המקרים ולקבוע תקופת התיישנות במקרה השני, יש בה להעיד על מהותה, חשיבותה ותכליתה- "הוראת ההתיישנות הספציפית הקבועה בחוק הגמלאות, הקובעת פרק זמן מקוצר של שנתיים בו ניתן להגיש תביעה לגמלה, מבוססת על הרציונל, לפיו תביעה כאמור דורשת בירור עובדתי, אשר יקשה לערכו זמן רב לאחר פטירת המנוח". (ע"ע 110/05 דולגופולסקי נ' הממונה על הגמלאות, פס"ד מיום 11.9.05).             באשר להנחיית היועץ המשפטי לממשלה, הרי שכוונתה של זו הייתה להתיישנות דיונית ולא להתיישנות מהותית הקבועה בחוק ועל כן זו אינה רלוונטית. 16.        בסיכומיו ביקש ב"כ המערער כי במידה ותתקבל טענת ההתיישנות, יורה בית הדין על הארכת מועד להגשת התביעה ולחילופין יורה על החזרת התיק לממונה על מנת שידון בבקשה וינמקה כדבעי. 17.        על פי סעיף 50 סיפא רשאי הממונה והוא בלבד להאריך את המועד להגשת תביעה לגמלה, אם מצא כי האיחור נבע מסיבות "שלתובע לא הייתה שליטה עליהן".  המערער מעיד על עצמו בסעיפים 5-6 להודעת הערעור כי פנה בעניין זכויותיו הן למשרד החינוך והן למשרד האוצר, בסמוך לאחר פטירת המנוחה. עוד הוכח כי בסמוך לאחר פטירת המנוחה הגיש המערער תביעה לקצבת שאיר למוסד לביטוח לאומי. מעובדות אלו עולה כי המערער נקט בפעולות לשם מימוש זכויותיו, ואין לראותו כמי שפעל בנסיבות אשר לא היו בשליטתו.             יפים לעניין זה הדברים שנאמרו על ידי בית הדין בעב 10755/08 ענבר נ' הממונה על הגמלאות, (פס"ד מיום 14.3.10) : " לענין זה נכונים אנו אף להניח - בלא לחוות דעתנו ביחס לשאלה האם יש להגדיר את המערערת כשאירה של המנוח אם לאו - כי המערערת אכן חוותה קושי נפשי שאין להקל בו ראש בעקבות פטירת המנוח ממחלה קשה. נכונים אנו אף להניח כי ההתמודדות של המערערת עם מחלתה שלה בה לקתה בחודש 5/04 אף היא לא היתה פשוטה ודרשה ממנה גיוס משאבים נפשיים רבים. עם זאת, סבורים אנו כי אין לצפות מן הממונה כרשות מינהלית לשמש כבוחן כליות ולב של השאיר העומד בפניו והמגיש תביעתו באיחור. במיוחד כאשר הנחת המוצא היא כי מרבית השאירים, אם לא כולם, נאלצים להתמודד עם קשיים נפשיים ולעיתים גם קשיים כלכליים שניחתו עליהם בעקבות פטירת יקירם. בדברינו אלה איננו מכוונים לכך כי על הממונה להתעלם מהיבטים נפשיים שיכולים להוביל במקרים מסוימים לאיחור בהגשת התביעה. היבטים נפשיים שאף יכולים להיחשב במקרים מסוימים "כסיבות שאין שליטה עליהן". עם זאת - וזה העיקר - סבורים אנו כי החלטתו של הממונה להעריך את עוצמת הקשיים הללו על יסוד ביטויי התנהגות אובייקטיביים של המערערת הטוענת לגמלה אינה לוקה בחוסר סבירות קל שבקלים; דהיינו - סבורים אנו כי הערכתו של הממונה את חומרת מצבה הנפשי של המערערת ואת המידה בה יש לראותו גורם שלא היה למערערת שליטה עליו על יסוד גילויים התנהגותיים אוביקטיביים שבאו לידי ביטוי בתפקודה היומיומי, ובכלל זאת בחזרה לעבודה שגרתית תובענית, רציפה ויומיומית מאז הפטירה של המנוח ואילך וכן בטיפול בהגשת תביעה משפטית כנגד הרופא שטיפל במנוח, מצויה לדעתנו במרכזו של מתחם הסבירות ואינה מתקרבת אף לשוליו הפנימיים. 18.       הלכה פסוקה היא כי הנורמות שנקבעו בחוק הגמלאות אינן בבחינת "זכות מינימום" אשר ניתן להוסיף עליה. לגבי נורמות אלה נאמר בפסק הדין בעניין גזית כדלקמן : "בפנסיה תקציבית מכוח חוק, האיסור להיטיב עם אדם זה או אחר נובע ממהותו של החוק, הקובע נורמה דו-קוטבית: אין הפרט רשאי לוותר על הרשות, ואין הרשות הממונה על ביצוע החוק - בענייננו: "הממונה על הגמלאות" או נציב השירות - רשאית ליתן יותר מהקבוע בחוק עצמו או במסגרתו ומכוחו. כל התחייבות מטעם הממונה על הגימלאות או נציב השירות ליתן יותר מהקבוע בחוק, יש בה העמסת תקציב המדינה לשנים עתידות, פעולה שוודאי חורגת מסמכותו הסטטוטורית".ו  (דב"ע מב/7-1 מרדכי גזית נ' נציב שירות המדינה ואח', פד"ע יג 397, 405-406; ראה גם ע"ע 1400/00 שוואה כאמל נ' מדינת ישראל, פס"ד מיום 29.5.03).         עוד נקבע כי בית הדין לא ישים שיקול דעתו תחת שיקול דעתה של הרשות המוסמכת, אלא בוחן הוא בחינה מנהלית את החלטותיה. סיכום 19. לאור האמור ולא מצאנו עילה לקבל את הערעור ואין מנוס מלדחותו מן הטעם שחלפה תקופת ההתיישנות להגשת התביעה ובאשר לא נתקיימו הנסיבות המאפשרות הארכת המועד להגשתה. אין צו להוצאות. פנסיההתיישנות