קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התיישנות תביעה לשחרור כספים מקופת גמל: 1. בפנינו שתי תביעות שבהן נטענות הטענות הבאות ונתבעים הסעדים שדלקמן - התביעה בתיק דמ"ש 21013-01-11 - תביעה זו הוגשה תחילה בבית הדין האזורי בתל אביב, ביום 18/02/10 ומספרה שם היה דמ' 1921/10. בשל חוסר סמכות מקומית הועבר הדיון לבית דין זה (להלן: "התביעה הראשונה"). הנתבעות בתביעה הראשונה היו נעמ"ת תנועת נשים עובדות ומתנדבות (להלן: "נעמ"ת") ואיפקס ניהול קופות גמל בע"מ (להלן: "איפקס"). בתביעה זו דורשת התובעת לחייב את איפקס לשחרר לזכותה את מלוא ההפרשות שהופרשו בגינה ע"י נעמ"ת לרבות בגין המרכיב של פיצויי פיטורים והשלמת פיצויי פיטורים. בכתב הגנתה של איפקס נטען כי לתובעת קופת גמל ובה צבורים כספי פיצויים, אלא שנעמת מסרבת לאשר את משיכת הכספים וטוענת כי הם בבעלותה. נעמ"ת, מצידה, טענה בכתב ההגנה כדלקמן - ראשית, כי התביעה התיישנה, שכן עילת התביעה נוצרה כאשר התובעת סיימה לעבוד בנעמ"ת, בשנת 1978. טענת ההתיישנות מקבלת משנה תוקף, כך נטען, בשים לב לעובדה שחסרים בתביעה נתונים אודות תקופת העבודה המדויקת של התובעת בנעמ"ת, היקף משרתה של התובעת וגובה שכרה, ועוד. שנית, הכספים שהופקדו בקופת הגמל בגין השלמת פיצויי פיטורים הם כספי נעמ"ת, שכן נכון למועד סיום עבודתה של התובעת אלה הופרשו, לפי בחירתה של נעמ"ת, בנוסף לדמי גמולים בשיעור של 12% אשר באו במקום פיצויי פיטורים, ודמי הגמולים שוחררו לטובת התובעת, ומשכך כספי השלמת הפיצויים הינם של נעמ"ת. התביעה בתיק ס"ע 51197-08-10 - תביעה זו הוגשה כבר בבית דין זה, ביום 30/08/10. בסמוך למועד הגשתה ביקשה התובעת איחוד הדיון בתביעה זו ובתביעה הראשונה. הפעם הוגשה התביעה כנגד נעמ"ת, כנגד רשת עמל, וכנגד קרן הגמלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות בע"מ (להלן: "קג"מ"). התביעה נוסחה בניסוח בלתי מסודר, נטול בהירות, עמום ומכביד, וככל שניתן היה להבין טענה בה התובעת כדלקמן - א. התובעת עבדה בנעמ"ת החל משנת 1970 ועד שנת 1976. עם סיום עבודתה בנעמ"ת הייתה התובעת זכאית לפיצויי פיטורים ונאמר לה שלא תקבלם אלא כשתגיע לגיל פרישה. בכך הוטעתה בזמנו ע"י נעמ"ת. ב. התובעת עבדה כמורה מחליפה ברשת עמל בשנת הלימודים 1975/1976, למיטב זיכרונה החלה לאחר השליש הראשון. עם תום שנת הלימודים סוכם שתמשיך לעבוד בשנת הלימודים הבאה ואף ישולמו לה המשכורות לתקופת החופש הגדול, אלא שסמוך ליום תחילת הלימודים קיבלה הודעה ממנהל בית הספר שלא ניתן להמשיך העסקתה כמתוכנן וכי עליה לפנות כדי לקבל את המגיע לה במועצת הפועלים. התובעת פנתה, לדבריה, למועצת הפועלים, וחתמה על טפסים בהם היא מבקשת לקבל את המגיע לה מרשת עמל וניתן לה צ'ק אשר הסתבר בדיעבד כי הוא מעביר לרשותה את הכספים שהצטברו מההפקדות שלה ושל נעמ"ת בתקופת עבודתה בשירות נעמ"ת. ג. נעמ"ת נותרה חייבת לתובעת פיצויי פיטורים שעמדו, נכון לחודש 12/76 בגין שלוש שנות עבודה ומשכורת קובעת על סך של 1,040 ל"י, ובסך הכל סך של 3,120 ל"י. ד. רשת עמל נותרה חייבת לתובעת פיצויי פיטורים נכון לחודש 09/76 בסך של 1,808 ל"י. ה. קג"מ נותרה חייבת לתובעת את הכספים שהופקדו ע"י נעמת בגין תגמולים עבורה, בסך של 2,788 ל"י. ו. הכספים שפורטו אמורים להיות על שם התובעת, ועל כן זכאותה להם לא התיישנה. בכל מקרה מדובר בכספי פנסיה, ועל כן לא חלה עליהם התיישנות, בודאי שלא בטרם הגיעה התובעת, שהיא ילידת 1942, לגיל פרישה. 2. בתגובות לתביעה שהגישו הנתבעות נטענו הטענות העיקריות שדלקמן - א. נעמ"ת הגישה בקשה לדחייה על הסף בשל התיישנות. נעמ"ת הפנתה לכך שגם לגרסת התובעת הייתה זכאית לפיצויי פיטורים בשנת 1976, דהיינו כ - 34 שנים עובר למועד הגשת התביעה, והדגישה כי אין באפשרותה כעת, בחלוף תקופה כה ממושכת, לאתר את פרטי העסקתה של התובעת בשירותה. בשל חלוף הזמן אין מצויים בידי נעמ"ת הנתונים המינימליים שיאפשרו לה להתמודד עם התביעה. ב. רשת עמל ביקשה גם היא לדחות התביעה על הסף, והוסיפה וטענה כדלקמן - ראשית, התובעת עבדה חודשים ספורים בלבד בשירות עמל, שלא הקנו לה זכאות לפיצויי פיטורים. שנית, גם התובעת אינה חולקת על כך שעמל שחררה לזכותה את הכספים שנצברו בגינה, לרבות כאלה שלא הייתה חייבת לשחרר, ומכאן שכך או כך יצאה ידי חובתה כלפיה, ומשכך התביעה נעדרת עילה. מעבר לאמור לעיל , מבירור שערכה עמל עם קג"מ נראה שבתקופה שבה נמשכו ע"י התובעת כספים מקג"מ לא ניתן היה למשוך הפרשותיו של מעביד אחד בלבד, ומהנתונים אודות שכרה של התובעת שנמסרו ע"י האחרונה - ניתן להסיק שהסך שנמשך ל ידיה מהקג"מ כלל את הפרשותיהן של עמל ונעמת גם יחד. ג. בכתב ההגנה שהגישה קג"מ נטענו הטענות העיקריות שדלקמן - התובעת הייתה מבוטחת בקג"מ עד לחודש נובמבר 1976. ביום 24/06/1977 משכה התובעת את כל הכספים שנצברו בעבורה בקג"מ, ובחודש אוקטובר 1977 שולמו לה מלוא הכספים. התובעת אישרה כי אין לה תביעות נוספות לקג"מ. למרות זאת התובעת מחזיקה דו"ח מקג"מ לפיו נשארו אצלה כספים עבורה, ולפיכך מאז התובעת יודעת או היה עליה לדעת כי יש כספים נוספים בעבורה בקג"מ והיה עליה לברר מהותם, וזאת לא עשתה ועל כן גם בהקשר זה תביעותיה התיישנו. הדו"ח האמור בכל מקרה מקורו בטעות, ואין בו די להקנות זכויות. לגופם של כספי השלמת הפיצויים, רק חלק מהמעסיקים נהג להעביר לקג"מ כספי פיצויים, וכך נהגה נעמ"ת, להבדיל מעמל. קופת הגמל לפיצויים שהייתה בבעלות קג"מ הועברה במרוצת השנים לקרן יובלים, וזו נרכשה בהמשך ע"י חברת איפקס. 3. בדיון המוקדם שהתקיים בתביעה, נעשה ניסיון להבין לאשורן את טענותיה ותביעותיה של התובעת, תוך שיודגש שהייתה, מסתבר עוד משלב הגשת התביעה, מיוצגת ע"י עו"ד משה שדה אור, שהינו גם בעלה, נתון שקשה היה להניחו למקרא כתב התביעה. בדיון זה נטען כבר כי התובעת עבדה שנעמ"ת תקופה בת כ- 7 שנים, הגם שלא ניתנה תשובה חד משמעית לגבי מתכונת העסקתה המדויקת. עוד נטען, שבמועד קבלת הצ'ק מהקג"מ - סברה התובעת שמדובר בתשלום של פיצויי פיטורים מרשת עמל וממנה בלבד. עוד נטענה במעמד הדיון טענה חדשה, לפיה בעת פרישת התובעת נעשתה קנוניה, ששותפים לה ארבעה מוסדות - מועצת הפועלים בנצרת עילית, קג"מ עמל ונעמ"ת. הנתבעות מצידן, חזרו וביקשו לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות. ב"כ נעמת הדגישה את טענתה לפיה בעת הרלבנטית לעבודת התובעת בשירותה באו ההפרשות לקג"מ במקום פיצויי פיטורים, כך שהכספים שנמשכו מהקרן היו כספי תגמולים שבאו במקום פיצויי פיטורים ובכך יצאה ידי חובתה כלפי התובעת ב"כ עמל מצידה חזרה הן על טענת ההתיישנות והן על הטענה לפיה קבלת גירסת התובעת שבכתב התביעה פירושה העדר עילה כלפי עמל. הקג"מ, מצידה, גם היא חזרה על טענת ההתיישנות. 4. כבר כעת נאמר שבאנו לידי המסקנה, בתוקף סמכותנו בהתאם לתקנה 45(א)(3) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) התשנ"ב 1991, כי דין שתי התביעות להידחות על הסף מחמת התיישנות, והכל מהטעמים המצטברים שיפורטו להלן. הדין החל - על פי הוראות חוק ההתיישנות, תביעה תתיישן באם לא הוגשה בגינה תובענה תוך שבע שנים מהיום בו נולדה עילת התביעה (סעיפים 5 - 6 לחוק). בבסיס עיקרון ההתיישנות עומדים מספר טעמים עיקריים, כפי שפורטו עוד בדברי ההסבר להצעת החוק - א. קיומו של קושי לשמור, זמן רב מדי, על ראיות והוכחות. ב. הסתמכות הנתבע, בשים לב למהירות התנועה והחיים של התקופה החדשה, בה חייב כל אדם לדעת מהן זכויותיו ומהן חובותיו. ג. ההשהיה הארוכה מדי בהגשת התביעה יש בה ריח של מחילה וויתור מצד התובע. ד. אינטרס הציבור שלא להביא לפתחן של הערכאות עניינים שעבר זמנם והרצון כי הערכאות תתמקדנה בבירור בעיות השעה. על פי פסיקת בתי הדין לעבודה, יש ליתן להוראות חוק ההתיישנות נפקות מלאה, ליישמו בהתאם לתכליתו ולהימנע מלפרשו דרך קבע בצמצום. כך, למשל, נאמר בפסק הדין בעניין הברפלד (עע 716/05, יעקב הברפלד-תוצרת מזון ישראלית בע"מ, ניתן ביום 29/07/07), נאמרו הדברים הבאים - "חובתו של המעביד לדאוג לשלומם של כספי התגמולים, ולו באופן חלקי, מסתיימת בתום יחסי העובד והמעביד ולאחר שהמעביד שיחרר עבור העובד את כספי התגמולים, לפי המועד המאוחר שבהם. ממועד זה נתונים כספי התגמולים לשליטתו של העובד - ברצונו ירכוש זכויות בקרן פנסיה אחרת וברצונו יותירם בקרן התגמולים בה הופקדו. "כאן המקום להטעים, כי, אכן, נטיית בתי הדין לעבודה הינה לנהוג בזהירות יתירה וביד קמוצה בבואם להכריע בבקשת דחייה על הסף. זאת על מנת שלא לשלול מהתובע להביא את עניינו לידי הכרעה לגופם של דברים ובכך לממש את זכותו המשפטית. עם זאת אין במגמה זו כדי לאיין כל טענה לסילוק תובענה על הסף וכי במקרים בהם ישוכנע בית הדין כי חלה התיישנות על התביעה לא יימנע בית הדין מדחיית התובענה. ברי לכל בר בי רב כי יש לדיני ההתיישנות תכלית ראויה וכי "מעסיקים ועובדים זכאים לדעת אם הם חשופים לתביעות ולחובות. הם זכאים לדעת שתביעה תוגש נגדם רק בתוך תקופת ההתיישנות ועל כן עליהם לשמור את ראיותיהם רק בתקופה זו. ככל שחולף זמן רב יותר בין התרחשות אירוע לבין הגשת תביעה בגינו כך גדל הקושי לקובע את העובדות הנכונות והמלאות לגביו" (מדברי הנשיא אדלר, ע"ע 1406/02 עיריית גבעתיים נ' ברקוביץ ואח' תק-אר 2006(4) 22). תכליתה של ההתיישנות הינה ליצור איזון עדין בין כלל האינטרסים - של התובע, הנתבע והאינטרס הציבורי. אין לדרוש מהמעביד, כיום בחלוף שנים כה רבות, שמירת ראיות לזמן בלתי מוגבל (וראה ע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה, פ"ד לח(4) 554, 558)". 5. בענייננו, אין חולק שביום 06/10/77 משכה התובעת את כל הכספים שהופקדו בגינה לקג"מ בגין תגמולים. כעולה מנספח ה1 אשר צורף ע"י התובעת לתביעה, התובעת חתמה על "הודעת חבר שעזב את העבודה במוסד לפני גיל הפרישה", והיא בחרה מבין האפשרויות שצוינו בטופס העזיבה את האפשרות "לקבל את הכספים המגיעים לי בהתאם לתקנות האוצר והלכות הגמלאות". ככל שהיו לתובעת טענות אשר לסכומים שהופרשו לקג"מ והעילות בגינם הופרשו - היה עליה להעלותן בתוך 7 השנים שחלפו מאז סיום יחסי העבודה או מועד חתימתה על המסמך, אלא שהיא עשתה זאת בחלוף 34 שנים מאותו המועד. התובעת ביקשה לטעון כי טעתה בזמנו, וסברה שהכספים ששולמו לה ע"י הקג"מ היו בגדר פיצויי פיטורים מנעמ"ת. ברם, גם אם נקבל את טענתה לפיה לכאורה היתה שרויה בהלך רוח שגוי שכזה, הרי שסבורים אנו כי בזהירות סבירה היה בידיה לעמוד על טעותה זו. בהקשר זה נפנה להוראות ס' 8 לחוק ההתיישנות, הדן בהתיישנות שלא מדעת, ולשונו - "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". הלכה פסוקה היא כי קיימים שני תנאים מצטברים לתחולת סעיף 8 לחוק: התנאי הראשון הוא, כי העובדות המהוות את עילת התובענה נעלמו מהתובע. התנאי השני הוא, שהדבר נבע מסיבות שלא היו תלויות בתובע ושגם בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן. כלומר, לא די בכך שהתובע יוכיח כי העובדות המהוות את עילת התביעה נעלמו מעיניו, אלא עליו להוכיח שהוא נהג באופן סביר על מנת למנוע את התקיימותן של אותן סיבות המונעות ממנו את גילוי העובדות. נטל הראיה מוטל על המבקש לחסות תחת החריג, ועליו להוכיח כי התקיימו בעניינו יסודות סעיף 8 לחוק. בענייננו, לצורך ברור העובדות נדרשה התובעת אך לפנייה פשוטה לנעמ"ת או עמל אשר אינה כרוכה במורכבות מיוחדת. אך אף לשיטתה של התובעת, היא לא עשתה זאת, למרות שסברתה לפיה מדובר היה בשחרור הכספים שהופרשו בגינה ע"י עמל לא עלתה בקנה אחד עם הסך ששולם לה ועם המסמכים שנערכו ע"י נעמת והוגשו על ידיה (נספחים ח1 וח2 לתביעה), כך שהתנהגות וזהירות סבירות חייבו בירור של פשר הדברים. סבורים אנו כי הצדק עם הנתבעות, אשר טוענות כי היום, לנוכח חלוף הזמן וחלוף שלושה עשורים וחצי כמעט - אין באפשרותן להביא ראיות לשם הוכחת טענותיהן לגופו של עניין. התנהלותה של התובעת, שדרישותיה התעוררו בחלוף שנים כה רבות - מחוללת נזק ראייתי כבד משקל.    6. במעמד הדיון המוקדם שנערך בתביעה, ביקש ב"כ התובעת להיבנות מהטענה שנטענה לראשונה בשלב האמור, והיא כי התקיימה לכאורה קנוניה, בה חברו יחדיו כנגד התובעת הן הנתבעות בתביעה שבפנינו והן מועצת הפועלים, אשר רימו אותה בכוונת מכוון. סעיף 7 לחוק ההתיישנות קובע כי "הייתה עילת התובענה תרמית או אונאה מצד הנתבע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה לתובע התרמית או אונאה". ברם - כבר נפסק כי מקום בו תובע מבקש להיבנות מאחד החריגים המאריכים את תקופת ההתיישנות - מוטל עליו הנטל לטעון ולהוכיח קיומן של העובדות המצדיקות חריגה כאמור (וראו ע"א 34/88 רייס ואח' נ' עזבון המנוחה חנה אברמן ז"ל ואח', פ"ד מ"ד(1) 278, 283). בענייננו לא מצאנו כי התובעת עמדה בנטל להוכיח קיומם של חריגים אלו. על המבקש להיתלות בחריג הקבוע בסעיף 7 לחוק ההתיישנות, לפרט את העובדות הבסיסיות הדרושות ליצירת סיכוי סביר לקיומה של עילה. בענייננו טענת התרמית או ההונאה לא הועלתה בכתב התביעה ובכל מקרה, מדובר בהשערה שהופרחה לחלל האוויר במעמד הדיון המוקדם, ואין מנהלים דיון על סמך השערות של התובע. 7. אשר לתביעה כנגד איפקס, התביעה הראשונה כהגדרתה לעיל - כבר הוברר לעיל כי אין חולק שכספים שהופרשו בעבר ע"י נעמ"ת לקג"מ בגין השלמת פיצויי פיטורים מעבר ל - 12% שהועברו בגין תגמולים - הועברו ע"י הקג"מ לקרן יובלים ובהמשך לאיפקס, שהינה בגדר חברה מנהלת, כהגדרתה בחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל), התשס"ה-2005, אשר עוסקת בניהול קופות גמל וקרנות השתלמות. עוד אין חולק כי איפקס הודיעה שלצורך שחרור כספי הפיצויים שהופרשו בגין התובעת מחויבת היא על פי הדין לקבל אישור מהמעסיק וכי נעמ"ת סירבה ליתן את האישור האמור מאחר ולגישתה היא בעלת הכספים האמורים. בהקשר בו עסקינן אין לנו אלא להפנות להחלטתו המעמיקה של כב' הנשיא שפיצר בתיק צ"ו 3855-06-10, בעניין קריין-נעמ"ת ואיפקס, ניתנה ביום 11/12/10, אשר הנסיבות מושא הדיון בה דומות ביותר לענייננו, ובה נסקר המצב המשפטי הרלבנטי כהאי לישנא - "סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים התשכ"ג - 1963, קובע כדלקמן: "תשלום לקופת תגמולים, לקרן פנסיה או לקרן כיוצא באלה, לא יבוא במקום פיצויי פיטורים אלא אם נקבע כך בהסכם הקיבוצי החל על המעביד והעובד ובמידה שנקבע, או אם תשלום כאמור אושר על ידי שר העבודה ובמידה שאושר." מכאן, כי ניתן לבצע הפרשות לקופת גמל, קרן פנסיה וכיוב', אשר יבואו במקום פיצויי פיטורים, כאשר נקבע כן בהסכם קיבוצי, או אם תשלום כאמור אושר על ידי שר העבודה. פרק 18 לחוקת העבודה עוסק בפיצויי פיטורים ומענק פרישה. סעיף 3 לפרק זה שכותרתו "הפרשות לצורך השלמת פיצויי פיטורים או למענק פרישה", קובע כדלקמן: "המוסד יעביר לקג"מ, לזכותו של העובד, החל מיום 1.1.73, מדי חודש 1/3% 2 מהמשכורת הכוללת, לצורך מענק פרישה או לצורך מימון השלמת פיצויי פיטורים." סעיף 5 לפרק זה שכותרתו "הפרשות לקג"מ במקום פיצויי פיטורים", קובע כדלקמן: "עבור תקופת העבודה שעד ה- 1.11.93, תשלומי המוסד המשולמים לקג"מ, כאמור בסעיף 3 בפרק 19 להלן ובסעיף 3 לעיל, יבואו ביחד במקום פיצויי פיטורים על פי סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים תשכ"ג - 1963. עבור תקופת העבודה שמה - 1.11.93 ואילך, תשלומי המוסד המשולמים לקג"מ על חשבון פיצויי פיטורין (6%), כאמור בסעיף 4 בפרק 19 להלן, ביחד עם תשלומי המוסד כאמור בסעיף 3 לעיל (1/3% 2), יבואו ביחד במקום פיצוי פיטורים, על פי סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים תשכ"ג - 1963". ביום 19.10.1964 אישר שר העבודה בצו בדבר אישור תשלום לקופת תגמולים כפיצויי פיטורים את האמור בחוקת העבודה, וקבע כי תשלומי מוסד של ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל עבור עובדיו לקרן הגימלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות בע"מ יבואו במקום פיצויי פיטורים לעובדים כאמור (פורסם בי"פ, תשכ"ה, עמוד 447). ביום 1.12.1993 פרסם השר צו נוסף לפיו תשלומי המוסד בעד עובדיו לקג"מ עבור פנסיה מקיפה עבור תקופת העבודה מיום 1.11.1993 ואילך יבואו במקום 72% מפיצויי הפיטורים. אם הופרשו עבור העובד 2.333% נוספים מהשכר, יבואו כל תשלומיו במקום מלוא פיצויי הפיטורים (פורסם בי"פ, התשנ"ד עמוד 1382). מכאן, כי תביעתה של התובעת לקבלת ההפרשות בסך 2.333% יסודה בהוראות הצו משנת 1993. אלא שבמועד בו סיימה התובעת את עבודתה חל הצו משנת 1964, לפיו רשאית הייתה המעסיקה לפטור עצמה מחובת תשלום פיצויי פיטורים באמצעות הפרשה בשיעור של 12% משכר העובדת לקופת גמל. ההוראה שקבעה כי גם הכספים בשיעור 2.333% יעברו לעובד באה לעולם שנים רבות לאחר שהתובעת סיימה לעבוד, ועל כן אין היא חלה עליה". (עד כאן דברי כב' הנשיא שפיצר). ובחזרה לענייננו - משהסתיימו יחסי העבודה בין התובעת לבין נעמת לכל היאוחר בשנת 1976, הרי שהכספים בשיעור 2.333%, שהופרשו לשם השלמת פיצויי פיטורים הם בבעלותה של נעמ"ת, ואין לתובעת זכות בהם. אשר על כן גם דינה של התביעה הראשונה להידחות על הסף. 8. נוכח האמור לעיל, מובן כי הבקשות השונות והמשתנות שהוגשו מצד בעלה של התובעת, עוה"ד שדה אור, החל מבקשה להורות לאיפקס לפרט את מספר העמיתים וההיקף הכספי הכולל של ה"תיק" שרכשה מיובלים, והמשך בבקשה לאישור התובענה כנגד איפקס כתובענה ייצוגית (אכן כך!!) ועוד מיני הבקשות שהוגשו בהקשר זה - התייתרו, ועל כן הן נמחקות בזאת. 9. התובעת תשלם לכל אחת מהנתבעות - נעמ"ת, עמל, קג"מ הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 5,000 ₪. אשר לאיפקס - הרי שבהתאם להוראות תקנה 45(א)(ג) לתקנות - ניתנת לה ארכה להגיש בקשה לחייב את התובעת בהוצאות בתוך 30 יום מהיום . שחרור כספיםקופות גמלהתיישנות