קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התפטרות לצורך טיפול בתינוק: 1. בכתב התביעה עתרה התובעת לחייב את הנתבעת לשלם לה פיצויי פיטורים, בטענה שהתובעת התפטרה על מנת לטפל בבנה, תוך תשעה חודשים מיום שילדה אותו. רכיבי תביעה נוספים היו בקשר לזכויות שונות שהתובעת טענה שהיא זכאית לקבל מהנתבעת. 2. הנתבעת, בכתב הגנתה, הכחישה את זכאותה של התובעת לקבל ממנה דבר מה. 3. הצדדים הוזמנו לישיבה של גישור פנימי בבית הדין, אך התובעת לא היתה מעוניינת בכך. לכן, הועברה התובענה לדיון מוקדם בפני מי שהיתה הרשמת של בית דין זה, הרשמת סלווא שאמי. לאחר שבהתאם להחלטת הרשמת שאמי הוגשו תצהירי עדות ראשית, הועבר התיק אלינו לשמיעת הוכחות. בפתח ישיבת ההוכחות וגם במהלכה ניסינו להביא את הצדדים להסכמה כלשהי, אך הצדדים התבצרו בעמדותיהם ונסיונותינו נכשלו. 4. מסיכומיו של ב"כ התובעת עולה כי התובעת כבר אינה עומדת על חלקים מתביעתה. כך למשל - בסיכומים לא חזר ב"כ התובעת על הטענה כי על התובעת חל צו ההרחבה בענף השמירה והאבטחה. רכיבי התביעה כפי שהתבקשו בסיכומים, כבר אינם כוללים טענות שהתבססו על אותו צו (לא בענין דמי החגים, לא בענין תוספת ותק ולא בענין ביטוח פנסיוני). לענין חלות צו ההרחבה האמור, נתייחס בקצרה להלן, שכן ב"כ התובעת לא הודיע במפורש שהוא חוזר בו מטענותיו בענין זה, אלא פשוט - השמיט אותן מסיכומיו. בנוסף, כבר אין בסיכומים עתירה לפדיון נוסף של דמי הבראה (ואכן, מתלושי המשכורת עולה לכאורה שהתובעת קיבלה דמי הבראה כראוי). כמו כן, ב"כ התובעת לא חזר בסיכומיו על העתירה בענין גמול השעות הנוספות. אלה העובדות שאותן אנו קובעים 5. הנתבעת היא שותפות המספקת שרותי מוקד שמירה ללקוחותיה. המוקד הוא מוקד תקשורת שאליו מחוברות מערכות אזעקה שמותקנות אצל לקוחות הנתבעת. אם מתקבלת התראה אלקטרונית על כשל באבטחה - הנתבעת פועלת על פי המוסכם עם לקוחותיה, לרבות שליחת ניידת סיור של עובדי הנתבעת. לשם כך, מעסיקה הנתבעת סיירי אבטחה המסיירים בניידות בין הלקוחות או בסביבתם. הנתבעת מנוהלת על ידי מר דיאגו שיקינסקי (שגם העיד מטעם הנתבעת, וייקרא להלן: "דיאגו"). 6. התובעת החלה לעבוד אצל הנתבעת ביום 15/11/05. תפקידה של התובעת היה לנהל את המוקד של הנתבעת. התובעת רשמה את ימי העבודה ואת שעות העבודה של העובדים, חישבה את ימי חופשתם וכד'. התובעת לא עסקה בעצמה בעבודות שמירה או אבטחה. כשהתובעת החלה את עבודתה, היא היתה אם לתינוקת שהיתה אז כבת 8 חודשים. 7. מתלושי המשכורת של התובעת עולה כי התובעת ניצלה 32 ימי חופשה שנתית, לפי הפירוט הבא: בחודש מרץ 2006 - 3 ימים. בחודש אפריל 2006 - יום אחד. בחודש אוגוסט 2006 - יום אחד. בחודש נובמבר 2006 - יום אחד. בחודש מרץ 2007 - יום אחד. בחודש אפריל 2007 - יומיים. בחודש מאי 2007 - יום אחד. בחודש יוני 2007 - יום אחד. בחודש יולי 2007 - יום אחד. בחודש אוגוסט 2007 - 5 ימים. בחודש פברואר 2008 - יום אחד. בחודש מרץ 2008 - יום אחד. בחודש אפריל 2008 - 3 ימים. בחודש יוני 2008 - יום אחד. בחודש יולי 2008 - יום אחד. בחודש אוגוסט 2008 - 6 ימים. בחודש ינואר 2009 - יום אחד. בחודש ספטמבר 2009 - יום אחד. 8. עוד עולה מהתלושים, כי התובעת קיבלה דמי חגים בעבור 11 ימים, לפי הפירוט הבא: בחודש אפריל 2007 - יום אחד. בחודש מאי 2007 - יום אחד. בחודש אפריל 2008 - יום אחד. בחודש מאי 2008 - יום אחד. בחודש יוני 2008 - יום אחד. בחודש ספטמבר 2008 - יום אחד. בחודש אוקטובר 2008 - 4 ימים. בחודש ספטמבר 2009 - יום אחד. 9. בגין התקופה שמחודש ינואר 2007 ואילך, בוטחה התובעת על ידי הנתבעת בביטוח מנהלים בחברת הביטוח "איילון". הביטוח האמור כלל ביטוח תגמולים שבגינו נוכה שיעור של 5% משכר התובעת, והנתבעת הפרישה עוד 5% מהשכר על חשבונה, וכן כלל הפקדה לפיצויי פיטורים שבגינה הפרישה הנתבעת שיעור של 8.333% משכר התובעת. (בנוסף לביטוח אבדן כושר עבודה בעלות של 2.5% משכר התובעת, שהופרש על ידי הנתבעת). 10. בחודש ספטמבר 2007, ילדה התובעת בן במז"ט, ויצאה לחופשת לידה. היא חזרה לעבודה בחודש דצמבר 2007. מתלוש המשכורת לחודש ספטמבר 2007 עולה כי בטרם יציאת התובעת לחופשת לידה היא עבדה 5 ימי עבודה בלבד, כך שנראה שיום העבודה האחרון של התובעת בטרם יציאתה לחופשת לידה היה יום חמישי 6/9/07. 11. ביום 11/2/09 ילדה התובעת, במזל טוב, את בתה השלישית. התובעת יצאה לחופשת לידה, ושבה לעבודה ביום 7/6/09. 12. על פי עדותו של דיאגו, המקובלת עלינו בענין זה, התובעת לא היתה בטוחה שהיא מעוניינת לחזור לעבודה מחופשת הלידה. כך העיד דיאגו בענין זה: "היא לא רצתה לחזור מחופשת לידה מסיבה נורא פשוטה, היא אמרה שלא שווה לה לצאת ככה, כי זה ייצא לה שהיא עובדת בשביל 1,000 ₪ לחודש.". אמנם דיאגו לא העיד זאת במפורש, אך מדבריו עולה ברורות שטרונייתה של התובעת בענין הסכום שבשבילו היא עובדת, באה על רקע החישוב שהתובעת עשתה בענין גובה שכרה אל מול הוצאות הטיפול בתינוק שזה עתה נולד. 13. נוכח התלבטותה של התובעת אם לחזור לעבודה לאחר חופשת הלידה, ומאחר שכנראה דיאגו היה מעוניין שהתובעת תחזור לעבודה, הוא העלה את שכרה מסך של 24 ₪ לשעה לסך של 25.50 ₪ לשעה. כפי הנראה, על רקע העלאה זו במשכורת, הסכימה התובעת לחזור לעבודה, ואכן - ביום 7/6/09 - חזרה התובעת לעבודתה. 14. גם לאחר שהתובעת שבה לעבודה וזכתה לשכר על פי התעריף הגבוה יותר (25.50 ₪ לשעה), היא לא היתה מרוצה מגובה שכרה. היא המשיכה לשוחח על כך עם דיאגו, שלא חזר להעלות את שכרה. 15. בתקופת עבודתה של התובעת לאחר ששבה מחופשת לידה, היא לא הפחיתה שעה ביום משעות עבודתה, אלא עבדה יום מלא, כפי שעשתה בטרם חופשת הלידה. 16. כעת נעבור לקביעת העובדות הנוגעות להתפטרותה של התובעת. אין חולק כי ביום 22/10/09 שלחה התובעת מסרון סלולרי לדיאגו, בענין התפטרותה שהיתה אמורה להיכנס לתוקף ב-30/10/09. בין הצדדים יש מחלוקת אם זו היתה ההודעה הראשונה בענין ההתפטרות (כגרסתו של דיאגו) או שמא - ההודעה באה לאחר שהתובעת כבר הודיעה בעל פה, ביום 30/9/09, כי היא אמורה להתפטר ביום 30/10/09 (כגרסת התובעת). נביא כאן את נוסח המסרון שהתובעת שלחה ביום 22/10/09, ולאחר מכן נכריע בין הגרסאות בקשר אליו. כך כתבה התובעת: "נוכחתי לדעת שזאת עובדה אני עוזבת בשלושים לחודש יש דברים שלא קונים בכסף ואין צורך שאגיע לישיבה". לדעתנו, אין אפשרות להבין את המסרון המצוטט לעיל, אם לא דובר לפני כן בינה לבין דיאגו על ענין ההתפטרות שלה. אין זה סביר שהתובעת, כמי שמעוניינת להודיע על התפטרותה, תעשה זאת לראשונה בהודעה על כך שהיא נוכחה לדעת שזאת עובדה. ברור שדברים אלה באו על רקע הדברות קודמת בינה לבין דיאגו. אנו סבורים שניתן לקבוע, ברמת סבירות גבוהה, שבמסגרת השיחות שהיו בין התובעת לבין דיאגו, בענין שכר התובעת, אמרה התובעת כי בכוונתה להתפטר, וכנראה אף נקבה בתאריך 30/10/09 כמועד ההתפטרות המיועד (אין אנו יודעים אם הדברים נאמרו ביום 30/9/09 או במועד אחר). כפי הנראה, בתגובה, הציע לה דיאגו לבוא לישיבה ביום 22/10/09, וייתכן שהוא נתן לתובעת להבין שבאותה ישיבה - הוא יציע לה הצעה כספית כלשהי, שאולי תשכנע אותה להישאר בעבודה. אולם, התובעת, כנראה, הגיעה למסקנה שאין טעם להמתין לאותה הצעה כספית אם תהיה, ולפיכך - הודיעה במסרון שאין צורך שהיא תגיע לישיבה, שכן מנוי וגמור עמה ("עובדה") כי ההתפטרות תיכנס לתוקף ביום 30/10/09. על כן, אין אנו מקבלים את גרסתו של דיאגו שאותה הודעה - היתה ההודעה הראשונה שהוא קיבל מהתובעת בדבר ההתפטרות הצפויה להיכנס לתוקף ב-30/10/09. 17. דיאגו - כפי הנראה - התאכזב מכך שהתובעת כבר החליטה סופית להתפטר, ולא נענתה להזמנתו להידבר עמו בישיבה ביום 22/10/09. דיאגו שלח לתובעת מסרון תשובה, שבו נאמר כך: "את מסיימת היום אם תרצי להיפרד את מוזמנת היום". נעיר כי גם דיאגו וגם התובעת נמנעו מפיסוק הודעותיהם במסרונים, אולם ברור מנוסח הודעתו של דיאגו כי אחרי המילה "היום" ולפני המילים: "אם תרצי", היתה אמורה לבוא נקודה, כך שהמילים "אם תרצי" מתייחסות לרצון של התובעת להיפרד, ולא למונח "מסיימת". כלומר, דיאגו הודיע לתובעת שמועד סיום העבודה שלה, הוא "היום" (22/10/09) ולא 30/10/09, ובנוסף לכך - ציין שאם היא תרצה להיפרד - היא מוזמנת להגיע "היום" (ייתכן שדיאגו חשב שאם התובעת בכל זאת תגיע לישיבה - הוא יצליח לשכנע אותה לשנות את דעתה, ולפיכך הזמין אותה להגיע, באמתלא שההזמנה היא כדי להיפרד). 18. נוכח הודעתו האמורה של דיאגו, התובעת לא המשיכה לעבוד עד יום 30/10/09 כפי שתכננה לפני כן. 19. לגרסתו של דיאגו, הוא ניסה לטלפן לתובעת לאחר סיום אותה ישיבה שהתובעת לא הגיעה אליה, אך לא הצליח בכך. מטרתו של דיאגו, על פי גרסתו האמורה, היתה להבהיר לתובעת שעליה לשוב לעבודה, למרות הודעתו הקודמת. אין אנו מקבלים גרסה זו. לדעתנו, אם אכן דיאגו היה מעוניין באותו יום לחזור בו מהודעתו על כך שהתובעת "מסיימת היום", ואם הוא רצה להודיע על כך לתובעת טלפונית אך לא עלה בידיו להשיג אותה, הרי שכהמשך להתכתבות הקודמת במסרונים סלולריים, היה סביר לצפות ממנו שישלח לתובעת מסרון נוסף שבו יודיע לה על כך שהוא חוזר בו מהאמירה הקודמת. דיאגו אף אינו טוען כי שלח מסרון כזה, וודאי שהוא לא הוכיח כי עשה כך. בשל כך - אין אנו מקבלים גם את גרסתו של דיאגו שבוים 25/10/09 התקשרו מהנתבעת אל התובעת (דיאגו אף אינו מוסר מי היה זה שהתקשר), וביקשו ממנה לחזור לעבודה, בהסבר שהודעתו של דיאגו מיום 22/10/09 נעשה "בעידנא דרתחא". לדעתנו, הטענה על כך שהיה מדובר "בעידנא דרתחא" נולדה רק לאחר שדיאגו קיבל ייעוץ משפטי שבו נאמר לו שכך ניתן לטעון. 20. ביום 28/10/09 שלחה התובעת מכתב לנתבעת, בפקסימיליה (כפי הנראה, מכתב זה נשלח לאחר שגם התובעת קיבלה ייעוץ משפטי), וכנראה המכתב נוסח בידי משפטן, והופנה אל דיאגו. במכתב האמור נכתב כך: " הנדון: איריס לוי - הודעת תזכורת בהמשך להודעתי מיום 30.09.09 בדבר התפטרותי בדין התפטרות (בהתאם לסע' 7 א' לחוק פיצויי פיטורים) הריני להזכירך, כי ביום 22.10.09 התבשרתי על ידך כי מועד ההתפטרות מהחברה החל מיום 22.10.09. לאור האמור לעיל הינך מתבקש לערוך עימי דין וחשבון סופי בנוגע לתשלומים אשר נצברו במקום עבודתי בהתאם לוותק. למען הסר כל ספק, ועל מנת להימנע מניהול הדיון בעניין זה בפני הערכאות, הריני להציעך לשאת בתשלום מלא וסופי. היה והצעתי לא תתקבל או לא תשולם בהתאם לחוק עד ליום 01.11.9, הרי שלא תוותר בידי כל ברירה ובהתאם לדין תוגש תביעה על מלוא סכום הנזקים. נא לראות במכתב זה התראה סופית.". 21. בתגובה לאותו מכתב שלח דיאגו מכתב לתובעת, ביום 29/10/09. במכתבו של דיאגו נאמר כך: " הנדון: מענה למכתבך מיום 29/10/09 בקשר לסעיף 1 אני מבין כי כוונתך היא שהתפטרת בדין מפוטר ולא כפי שציינת מעולם לא הצהרת וגם לא הודעת לנו על התפטרות. בתאריך 22.10.09 הודעת לי בהודעת SMS על עזיבתך את מקום עבודתך ואני בעידנא דריתחא ביקשתי ממך לא להופיע יותר דבר שהתבטל בשלוש שיחות טלפון שבהם הודעתי לך כי אלייך לחזור לעבודה במיידית וכי חסרונך פוגם בתפקודו של המועד ומסב נזקים עצומים. כמו כן אין שום ספק כי כבר נמסר לרו"ח לערוך לך חשבון סופי שבו יוסדר עצם התפטרותך מהחברה.". 22. באותו יום (29/10/09) שלח דיאגו מכתב נוסף לתובעת, שכך נכתב בו: " הנדון: אי הופעה לעבודה לאחר שהובהר לך בפעם ה-3 כי עלייך לשוב לעבודתך לאלתר וכי עצם הודעת הפיטורים שלך הייתה בעידנא דריתחא וכי עצם היעדרותך מהעבודה הייתה לא חוקית ופוגעת בתפקודו של המוקד ובכך מסב לי נזקים עצומים. אנו פונים אלייך שוב על מנת שתשובי ותסיימי את עבודתך כמתבקש על פי חוק כידוע הינך מחויבת להודעה מוקדמת של 30 יום אשר לא ניתנה על פי חוק ברור כי עם סיום עבודתך תקבלי כל משמגיע לך על פי חוק. עם ברצונך להגיע להסכם שבו שני הצדדים יהיו מרוצים ולא רק צד אחד, הינך מתבקשת לקבוע עם גב' מירי פגישה איתי. שבאותה פגישה את יכולה להביא את מי שאת רוצה, אך הדברים שסוכמו יסגרו במהלך הדיון ולא בתשובות לאחר מכן. תוקף הצעתי עד 1/11/2009.". 23. ביום 1/11/09 שלח בא כחה של התובעת מכתב אל הנתבעת בעניינה של התובעת. במכתבו, חזר ב"כ התובעת על הטענה שהתובעת הודיעה על התפטרותה ביום 30/9/09 וזאת "בכפוף לחוק פיצויי פיטורים", וביקש כי הנתבעת תשלם "תשלום סופי ומלא" עד יום 9/11/09. 24. ביום 15/11/09 או בסמוך לפני כן, הנפיקה הנתבעת תלוש משכורת בעבור התובעת לגבי חודש אוקטובר 2009. בתלוש המשכורת האמור צויין השכר שהגיע לתובעת בעד עבודתה באותו חודש הסכום שהגיע לה בעבור נסיעות, וכן תשלום של יתרת דמי ההבראה, ושל פדיון 0.42 ימי חופשה. סך כל התשלומים ברוטו באותו חודש הגיע ל-3,487 ₪. הסכום נטו הגיע לסך של 3,129 ₪. מהסכום נטו, קיזזה הנתבעת סך של 5,304 ₪ בשל טענתה כי התובעת לא נתנה לה הודעה מוקדמת, כך שהיתרה לתשלום היתה יתרה שלילית - של 2,175 ₪. 25. לאחר הפקת התלוש האמור שלח דיאגו מכתב אל ב"כ התובעת. המכתב נושא תאריך 29/10/09 (כמו שני המכתבים הקודמים של דיאגו, שצוטטו לעיל), אך ברור לנו כי לא ייתכן שהוא אכן נכתב ביום 29/10/09, וזאת - הן בשל כך שבאותו מועד טרם הוצא מכתבו של ב"כ התובעת שהודיע לנתבעת על כך שהוא מייצג את התובעת, והן בשל כך שיש בו מידע על הנתונים שבתלוש המשכורת לחודש אוקטובר 2009, אשר אף אם הוא הופק טרם יום 15/11/09 (המועד שבו הוא הודפס) - ברור שהדבר היה רק לאחר תום חודש אוקטובר 2009. במכתבו האמור של דיאגו, הוא כתב כך: " הנדון: איריס לוי כידוע לך מרשתך החליטה יום אחד על הפסקת עבודה באופן חד צדדי וללא שום הודעה מוקדמת ומאותו יום גם לא הגיעה לעבודה. מלבד הנזקים העצומים שנגרמו לנו נאלצנו להתייעץ בעו"ד ובהמלצתו אנו מודיעים לכן כי תלוש המשכורת של מרשתכם נמצא ברשותינו ואנו רוצים לדעת כיצד לנהוג בו. כמו כן נובע ממנו כי מרשתך חייבת לנו סכום של 2175 ₪ והיינו מעוניינים לדעת כיצד נוכל לקבל כסף זה. אציין כי סכום זה הוא אך ורק עבור אי הודעה מוקדמת כי שולם לה חופש והבראה וכל המגיע לה על פי חוק. טרם עיינו בדוחות שכר הקודמים כדי לקבוע האם מגיעים לנו כספים נוספים, כמו כן אנו מבקשים את מכתב ההתפטרות שאותו טרם קיבלנו כל מנת שנוכל לשחרר את התגמולים המגיעים לה. תודה על שיתוף הפעולה.". 26. ביום 17/11/09 הגישה התובעת את התובענה שבפנינו. גם לאחר הגשת התובענה היתה התכתבות בין הצדדים ובין באי כחם, אך אין אנו רואים צורך לפרט זאת כאן. 27. עד כאן, פירטנו את העובדות. מכאן ואילך - נתייחס לרכיבי התביעה שהתובעת עותרת לקבל מבין אלה שנתבעו בכתב התביעה (רק אלה שאוזכרו בסיכומי בא כחה), אך בטרם נעשה זאת, נתייחס - כמובטח לעיל - בקצרה - לשאלת חלות צו ההרחבה בענף השמירה והאבטחה. חלות צו ההרחבה בענף השמירה והאבטחה 28. ראשית נבהיר כי הטענות בתובענה זו לא התייחסו לצו ההרחבה החדש בענף השמירה והאבטחה שנחתם ביום 21/6/09, אלא לצו הקודם - זה שנחתם ביום 25/12/73. שנית נציין כי הנתבעת, על פי עיסוקה, אמורה להיות מעביד שצו ההרחבה האמור חל עליה, מאחר שהיא מעביד בענף השמירה. בחינת הסיווג האחיד של ענפי הכלכלה שפורסם על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מלמדת שענף השמירה כולל גם "סיורים" וזה עיסוקה של הנתבעת (ראו תת ענף 7500 בענף משנה 750 בענף ראשי 75 לאותו סיווג). שלישית, נעיר כי למרות זאת, אין אנו סבורים שצו ההרחבה האמור חל על יחסי העבודה שהיו בין התובעת לבין הנתבעת, וזאת בשל העובדה שהתובעת עצמה לא עסקה בעבודות שמירה ואבטחה, אלא בעבודות מנהליות. הצו, על פי לשונו, אמור לחול על עובדים בעבודות שמירה ואבטחה וכן על עובדי כפיים אצל מעסיקים בענף השמירה. מאחר שהתובעת לא היתה כזו - הרי שנראה שהצו לא חל עליה. על כן, נראה לנו שטוב עשה ב"כ התובעת שזנח בסיכומיו את טענתו בענין זה (אם כי הוא היה מיטיב לעשות אילו הוא היה מודיע במפורש שהוא אינו עומד על הטענה). זכאות התובעת לפיצויי פיטורים 29. סעיף 7(א) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963, קובע כך: "התפטרה עובדת, תוך תשעה חדשים מיום שילדה, על מנת לטפל בילדה - יראו לענין חוק זה את התפטרותה כפיטורים. ...". התובעת טוענת, כי התפטרותה באה לשם טיפול בתינוקת שנולדה לה ביום 11/2/09, וכי לפיכך, יש לראות את ההתפטרות כפיטורים על פי סעיף 7(א) לחוק פיצויי פיטורים. הנתבעת טוענת כי התובעת התפטרה בשל כך שהיא רצתה לקבל שכר גבוה יותר ממה שקיבלה, ולא הסתפקה בהעלאת שכרה בתקופה שלאחר חופשת הלידה. 30. לדעתנו, על סמך העובדות שקבענו לעיל, ניתן לומר שהתפטרותה של התובעת נובעת מהשילוב שבין שתי הסיבות האמורות. כלומר, מצד אחד, אם בעת ההתפטרות לא היתה התובעת מטופלת בתינוקת כבת 8 חודשים, היא היתה - כפי הנראה - מסכימה להמשיך לעבוד כפי שעבדה לפני כן. מבחינה זו - יש קשר סיבתי בין הלידה שהיתה ביום 11/2/09 לבין ההתפטרות. מצד שני, אם התובעת היתה מקבלת שכר גבוה יותר, שהיה מספק את דרישותיה לאחר שחזרה לעבודה, היא היתה נשארת בעבודה, למרות שהיא היתה אז אם לתינוקת בת כ-8 חודשים. מבחינה זו - יש קשר סיבתי בין אי-העלאתו הנוספת של שכר התובעת, לבין ההתפטרות. 31. מבחינה משפטית, אנו סבורים כי התפטרות שנובעת מסיבה משולבת כזו - אמורה להיחשב כהתפטרות על מנת לטפל בתינוקת. נזכיר בענין זה את הדברים שציטטנו בסעיף 12 לעיל מעדותו של דיאגו. דיאגו הביא את דברי התובעת כפי שנאמרו. התובעת לא רצתה לחזור מחופשת הלידה מאחר ש"לא שווה לה לצאת ככה, כי זה ייצא לה שהיא עובדת בשביל 1,000 ₪ לחודש". כפי שפירשנו בסעיף 12 לעיל, תחשיב זה של התובעת הביא בחשבון את הוצאות הטיפול בתינוקת, במקרה שהתובעת חוזרת לעבודה. במקרה כזה, היה על התובעת לשכור בעבור התינוקת מטפל/ת או לרשום אותו למעון. הן העסקת מטפל/ת והן תשלום למעון - עולים ממון ניכר, ונוכח משכורתה של התובעת, הוצאה זו - מביאה אותה לכך שמה שנשאר בידיה לאחר ניכוי אותה הוצאה - הוא סכום נמוך מאד (לפי תחשיב התובעת - 1,000 ₪ לחודש). את החלטתה של התובעת שלא להסתפק בשכר ששולם לה, אלא להתפטר, יש לראות על רקע העובדה שהתובעת הגיעה למסקנה שיציאתה לעבודה, אינה משתלמת מספיק כשבמקביל עליה להוציא הוצאות לטיפול בתינוקת. העובדה שהתובעת לא היתה מתפטרת במקרה ששכרה היה מועלה באופן ניכר, אינה מלמדת על כך שההתפטרות לא היתה בקשר עם הטיפול בתינוקת. אם שכרה של התובעת היה מועלה באופן ניכר, היה לה קל יותר לשאת בהוצאות הטיפול בתינוקת, ואז - לפי תחשיביה - יציאתה לעבודה היתה משתלמת. 32. תימוכין לעמדתנו זו, ניתן למצוא גם בהלכה הפסוקה. כך למשל, בדב"ע 3-63/98 בובליל - א.א.צ. שרותים משפטיים בע"מ (פד"ע לב 91) דן בית הדין הארצי לעבודה בעניינה של עובדת שכחודשיים וחצי לאחר שחזרה מחופשת לידה, היה לה ויכוח עם הממונה עליה, ויכוח שעניינו העברת מקום העבודה. העובדת התפטרה בעקבות אותו ויכוח. העובדת טענה שם כי היא התפטרה לשם טיפול בתינוקת, ואילו המעבידה טענה כי ההתפטרות היתה בשל הויכוח עם הממונה. כך פסק בענין זה בית הדין הארצי לעבודה: "משעובדת מתפטרת תוך מספר חודשים מיום שילדה ותוך מספר שבועות מחזרתה לעבודה, קיימת בדרך כלל חזקה, כי סיבת ההתפטרות נוגעת לרצונה לטפל בילדתה. במקרה שלפנינו ניסתה המערערת לחזור לעבודה ומשהגיעה למסקנה, כי היא אינה יכולה לעבוד ולטפל בילדתה בו-זמנית, העדיפה לטפל בילדה ולא להמשיך בעבודתה. אנו מפרשים את מסכת העובדות כך, שהויכוח עם מנהל המשיבה הביא את המערערת להתפטר. המערערת מניקה את ילדתה והבינה מהתנהגותו של מנהל המשיבה, כי תנאי עבודתה לא יאפשרו לה לטפל בילדתה כפי שהיא רוצה. 'תנאי העבודה', היינו - הקירבה בין מקום מגוריה לבין מקום עבודתה וכן העדר התחשבות של המנהל ברצונה לטפל בילדתה. ... כתוצאה מרצונה לטפל בילדה התפטרה המערערת ... לאור כל האמור לעיל הגענו למסקנה, כי יש לחייב את המשיבה לשלם למערערת פיצויי פיטורים מכוח סעיף 7(א) לחוק פיצויי פיטורים.". כלומר - לשם זכאות לפיצויי פיטורים על פי סעיף 7(א) לחוק פיצויי פיטורים, לא ראה בית הדין הארצי לעבודה חובה שההתפטרות תהיה קשורה רק לטיפול בתינוק, אלא קבע שדי בכך שהנסיון של העובדת לחזור לעבודה הביא אותה למסקנה שהמשך העבודה לא יאפשר לה לטפל בתינוקת כפי שהיא מעוניינת - כדי שהתפטרות על סמך מסקנה זו, תזכה בפיצויי פיטורים. גם באותו מקרה, אם מקום העבודה לא היה עובר למקום אחר ולא היה מתפתח הויכוח עם הממונה עליה - העובדת לא היתה מתפטרת, אך העובדה שנוצרו בעבודה תנאים שלא התיישבו עם האופן שבו העובדת רצתה לטפל בתינוקת שנולדה לה - הספיקה כדי שהתפטרותה תזכה אותה בפיצויי פיטורים. הוא הדין גם עם התובעת. הנסיון של כחודשיים וחצי לאחר שחזרה מחופשת הלידה, הביא אותה למסקנה שהמשך העבודה מצד אחד - אינו מתיישב עם הוצאות הטיפול בתינוקת מצד שני. התפטרותה על רקע זה, היא התפטרות על מנת לטפל בתינוקת, אף אם שינוי מסויים בתנאי העבודה (העלאה מספקת במשכורת), היה עשוי למנוע את ההתפטרות. 33. התוצאה היא שאנו קובעים שאף שהתפטרותה של התובעת נבעה גם מאי-העלאת שכרה, הרי שבשל כך שענין השכר היה קשור להוצאות הטיפול בתינוקת, כך שלפי תחשיב התובעת לא היה משתלם לה להמשיך לעבוד בשכר שאותו היא קיבלה, כשהיא ידעה שאם היא תפסיק לעבוד היא תוכל לחסוך את ההוצאות לגורמים אחרים שיטפלו בתינוקת - הרי שהתפטרותה זו היתה התפטרות על מנת לטפל בתינוקת, במובן סעיף 7(א) לחוק פיצויי פיטורים, כך שלענין חוק זה - רואים אותה כפיטורים. 34. לנתבעת יש טענה שעל התובעת היה להודיע לה לפני כן שההתפטרות היא לשם הטיפול בתינוקת. לדעתנו, אף אם בעת שהתובעת הודיעה על כוונתה להתפטר (ביום 30/9/09 או זמן מה לאחר מכן), מבלי שציינה שהדבר קשור לטיפול בתינוקת, אין בכך כדי לגרוע מזכותה לפיצויי פיטורים, מאחר שהודעה כזו אינה תנאי לשם זכאות לפיצויי פיטורים על פי סעיף 7(א) לחוק פיצויי פיטורים. ראו בענין זה את אשר פסק בית הדין הארצי לעבודה בדב"ע נה/3-51 חבה - סופר דרינק בע"מ (פד"ע כ"ח 471): "ככלל אין לדרוש מעובד, המתפטר על מנת לטפל בילדו, להעמיד את המעביד על כוונתו, ובמידה וזה ייענה לדרישתו לשינוי שעות העבודה, לא יהיה זכאי לפיצויי פיטורים אם יתפטר.". 35. התוצאה היא כי התובעת זכאית לפיצויי פיטורים. סכום פיצויי הפיטורים 36. על פי המוסכם בין הצדדים, השכר הקובע לפיצויי פיטורים הוא בסך 4,000 ₪. התובעת עבדה מיום 15/11/05 ועד יום 22/10/09, כלומר 3 שנים, 11 חודשים ו-8 ימים. 37. לפיכך, סכום פיצויי הפיטורים של התובעת עומד על סך (מעוגל) של 15,753 ₪. פיצוי הלנת פיצויי פיטורים 38. ב"כ התובעת הרחיב בסיכומיו בענין פיצוי ההלנה. לטענתו, אין מתקיימים כאן התנאים המאפשרים לפטור או להפחית את פיצוי ההלנה. אין אנו מקבלים טענה זו. לדעתנו, בין הצדדים היו חלוקי דעות של ממש בענין עצם זכאותה של התובעת לפיצויי פיטורים. אמנם, במחלוקת האמורה פסקנו לזכות התובעת, אך אין ללמוד מכך שעמדת הנתבעת היתה משוללת יסוד. היסוד הנפשי של התובעת שעמד בבסיס התפטרותה, אינו בהכרח ידוע לנתבעת. התובעת, כאמור לעיל, לא הביאה ראיה לכך שבמועד כלשהו בטרם המכתב מיום 28/10/09, היא מסרה לנתבעת הודעה שההתפטרות היא בקשר לטיפול בתינוקת. העובדה שההתפטרות היתה קשורה גם לענייני אי-העלאה נוספת של המשכורת, מחזקת את ממשותם של חלוקי הדעות בדבר עצם זכאותה של התובעת לפיצויי פיטורים. על כן, ברור שמתקיימת כאן עילה המאפשרת לנו לבטל או להפחית את פיצוי הלנת פיצויי הפיטורים. 39. כשאנו שוקלים כיצד להפעיל את שיקול הדעת הנתון לנו בענין זה, אנו מגיעים למסקנה שנוכח מידת ממשותם של חלוקי הדעות, נכון לבטל לחלוטין את פיצוי הלנת פיצויי הפיטורים. על כן - לא נפסוק לתובעת פיצוי הלנת פיצויי פיטורים. 40. על כל האמור לעיל בענין פיצוי הלנת פיצויי פיטורים נעיר כי אנו בספק אם היינו רשאים לפסוק לתובעת פיצוי הלנת פיצויי פיטורים, אף אם היינו סבורים שנכון לעשות כך, וזאת בשל העובדה הפשוטה שבכתב התביעה לא עתרה התובעת לקבל פיצוי הלנת פיצויי פיטורים, אלא עתרה לקבוע שכל סכומי התביעה נושאים הפרשי הצמדה וריבית. אולם, מאחר שממילא אנו סבורים שלא נכון לחייב את הנתבעת בפיצוי הלנת פיצויי פיטורים, אין אנו צריכים להידרש לשאלה אם ניתן היה לפסוק זאת. שכר חודש אוקטובר 2009 41. הנתבעת לא שילמה לתובעת את שכר חודש אוקטובר 2009, אלא קיזזה אותו כנגד ה"חוב" שהיא ייחסה לתובעת בשל אי-מתן הודעה מוקדמת טרם ההתפטרות. בכך, לדעתנו, נהגה הנתבעת שלא כשורה, הן בעצם הקיזוז, והן בכך שהיא קיזזה סך של 5,304 ₪ שלא ברור על מה היא ביססה אותו (מדובר בסכום העולה באופן ניכר על השכר החודשי הקובע של התובעת). 42. בסעיף 7(ב) לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א-2001 (שייקרא להלן: "חוק הודעה מוקדמת"), נאמר: "עובד שחדל לעבוד ולא נתן למעבידו הודעה מוקדמת להתפטרות כאמור בחוק זה, ישלם למעבידו פיצוי בסכום השווה לשכרו הרגיל בעד התקופה שלגביה לא ניתנה ההודעה המוקדמת.". על כן, אם אכן היתה התובעת מתפטרת בלא הודעה מוקדמת כנדרש בחוק הודעה מוקדמת, היא היתה חייבת לשלם לנתבעת פיצוי בגובה שכרה לתקופת ההודעה המוקדמת שלא ניתנה, ובמקרה כזה - ייתכן שהנתבעת היתה רשאית לקזז את הפיצוי משכרה של התובעת. אולם, לא זה המקרה. מהעובדות שקבענו לעיל, עולה כי התובעת נתנה לנתבעת הודעה מוקדמת טרם ההתפטרות. אמנם, לא ידענו מתי בדיוק בטרם המסרון מיום 22/10/09, דיברה התובעת על כך שהיא תתפטר ב-30/10/09, ועדיין אין אנו משוכנעים שהשיחה היתה דווקא ביום 30/9/09. אולם, אף אם היינו בוחנים את המסרון בלבד, ניתנה בו הודעה מוקדמת בת 8 ימים, שכן לפי המסרון - ההתפטרות תיכנס לתוקף ביום 30/10/09. אילו הנתבעת היתה סבורה שאין מדובר בהודעה מוקדמת מספקת (ואם השיחה הראשונה על ההתפטרות היתה לאחר יום 30/9/09 - אזי אכן לא היתה הודעה מוקדמת מספקת), היתה הנתבעת יכולה לדרוש מהתובעת לעבוד עד תום תקופת ההודעה המוקדמת הנכונה (חודש ימים לאחר ההודעה הראשונה על ההתפטרות), ולחלופין - לדרוש מהתובעת פיצוי (תמורת הודעה מוקדמת) בגובה שכר התובעת על יתרת התקופה (עד תום חודש מיום השיחה הראשונה על ההתפטרות). במקום שתי חלופות אלה, שלח דיאגו לתובעת הודעה על כך שעבודת התובעת מסתיימת כבר ביום 22/10/09. מעביד המקבל מעובדו הודעה מוקדמת בטרם התפטרותו, רשאי לוותר על עבודתו בפועל של העובד בתקופת ההודעה המוקדמת, מכח סעיף 6(ב) לחוק הודעה מוקדמת. על כן, דיאגו היה רשאי להודיע לתובעת שלא תעבוד עד המועד שהיא קצבה, אלא שתפסיק את עבודתה מייד, כפי שעשה. אולם, מעביד שמממש את זכותו זו לפי סעיף 6(ב) לחוק הודעה מוקדמת, אינו רשאי לאחר מכן לדרוש מהעובד פיצוי על אי-מתן הודעה מוקדמת. מעביד שאינו רוצה את עבודתו של העובד בתקופת ההודעה המוקדמת - אינו אמור לקבל פיצוי בעבור התקופה שלאחר המועד שבו ויתר על עבודת העובד, גם אם תקופת ההודעה המוקדמת שהעובד היה אמור למסור, היתה ארוכה מזו שהוא מסר בפועל. 43. לפיכך - כאמור - הנתבעת נהגה שלא כדין בקיזוז שקיזזה משכר התובעת בחודש אוקטובר 2009. 44. על כן, על הנתבעת לשלם לתובעת את שכר חודש אוקטובר 2009, על כל מרכיביו כפי שהופיע בתלוש המשכורת שהנתבעת הפיקה בעבור אותו חודש, מבלי קיזוז. 45. נעיר כי התובעת לא עתרה לקבל פיצוי הלנת שכר על שכר חודש אוקטובר 2009 (לא בכתב התביעה ולא בסיכומים), כך שאין אנו צריכים לדון בשאלת זכאותה לכך. פדיון חופשה 46. מטבלת הריכוז שצורפה לתצהירו של דיאגו עולה כי הנתבעת ראתה את התובעת כמי שהיתה זכאית ל-46.6 ימי חופשה שנתית. אמנם, בסיכום נרשם "36.6" אך צירוף מספר הימים שנרשמו, מעלה כי מדובר ב-46.6 וכך אף אישר דיאגו בעת חקירתו הנגדית. 47. אנו מודעים לטענות ב"כ הנתבעת בסיכומיו בענין צבירת ימי החופשה שהתובעת היתה זכאית להם על פי חוק חופשה שנתית, התשי"א-1951, אולם מעביד רשאי לתת לעובד שלו זכויות עודפות על אלה שנקבעו בחוק, ואין אנו רואים סיבה שלא לאמץ את חישוביה של הנתבעת כפי שנכתבו בנספח לתצהירו של דיאגו. לפיכך, אנו רואים את התובעת ככזו שתקופת עבודתה זיכתה אותה בזכאות ל-46.6 ימי חופשה שנתית, על פי הסכמתה של הנתבעת. 48. כאמור בסעיף 7 לעיל, התובעת ניצלה במהלך תקופת עבודתה - 32 ימי חופשה (גם בענין זה אין אנו מקבלים את טענת ב"כ הנתבעת בסעיף 39 לסיכומיו על כך שבחודש אפריל 2008 התובעת ניצלה, כביכול 4 ימי חופשה ולא רק 3. היום הרביעי ששולם באותו חודש מעבר לימי העבודה בפועל, הוא יום חג, ואכן הבאנו אותו בחשבון בסעיף 8 לעיל). 49. אם הנתבעת תשלם לתובעת את שכר חודש אוקטובר 2009 על כל מרכיביו המופיעים בתלוש, יהיה בכך כדי להביא לתשלום פדיון חופשה של עוד 0.42 ימי חופשה. 50. על כן, התובעת זכאית ליתרה של פדיון חופשה בעד 14.18 ימי חופשה. 51. ערך יום חופשה בעת סיום עבודתה של התובעת עמד על סך 204 ₪ (25.50 ₪ כפול 8). לפיכך, התובעת זכאית לפדיון חופשה בסך (מעוגל) של 2,893 ₪. דמי חגים 52. את הזכאות לדמי חגים אין לבחון על פי צו ההרחבה בענף השמירה, כפי שטענה התובעת מלכתחילה, אלא על פי צו ההרחבה הכללי בענין דמי חגים. 53. נבחן להלן כמה ימי חגים הגיעו לתובעת. בשלושת חודשי העבודה הראשונים התובעת לא היתה זכאית לדמי חגים, אך ממילא לא היו כאלה, באשר התובעת החלה לעבוד, כאמור, ביום 15/11/05. התובעת אינה זכאית לדמי חגים בעבור חגים שחלו במנוחה השבועית (בעניינה של התובעת - שבת בלבד), ואינה זכאית לדמי חגים בעבור חגים שחלו בתקופת חופשות הלידה. מאחר שלא הוכח שהתובעת נעדרה מהעבודה בימים שלפני או אחרי חגים שלא בתיאום עם הנתבעת - נזקוף לזכותה את כל החגים שלא חלו בשבתות ושלא חלו בחופשות הלידה. בתקופת עבודתה של התובעת חלו 36 חגים. מתוכם, היא היתה זכאית לתשלום בעבור 20 ימים, לפי הפירוט הבא: א' דפסח תשס"ו, חל ביום ה' - 13/4/06. ז' דפסח תשס"ו, חל ביום ד' - 19/4/06. יום העצמאות תשס"ו, חל ביום ד' - 3/5/06. שבועות תשס"ו, חל ביום ו' - 2/6/06. א' דר"ה תשס"ז, חל בשבת - 23/9/06 (אין זכאות, מאחר שהוא חל בשבת). ב' דר"ה תשס"ז, חל ביום א' - 24/9/06. יום כיפור תשס"ז, חל ביום ב' - 2/10/06. א' דסוכות תשס"ז, חל בשבת - 7/10/06 (אין זכאות, מאחר שהוא חל בשבת). שמחת תורה תשס"ז, חל בשבת - 14/10/06 (אין זכאות, מאחר שהוא חל בשבת). א' דפסח תשס"ז, חל ביום ג' - 3/4/07. ז' דפסח תשס"ז, חל ביום ב' - 9/4/07. יום העצמאות תשס"ז (נדחה), חל ביום ג' - 24/4/07. שבועות תשס"ז, חל ביום ד' - 23/5/07. א' דר"ה תשס"ח, חל ביום ה' - 13/9/07 (אין זכאות, בשל חופשת הלידה). ב' דר"ה תשס"ח, חל ביום ו' - 14/9/07 (אין זכאות, בשל חופשת הלידה). יום כיפור תשס"ח, חל בשבת - 22/9/07 (אין זכאות, בשל חופשת הלידה ובשל השבת). א' דסוכות תשס"ח, חל ביום ה' - 27/9/07 (אין זכאות, בשל חופשת הלידה). שמחת תורה תשס"ח, חל ביום ה' - 4/10/07 (אין זכאות, בשל חופשת הלידה). א' דפסח תשס"ח, חל ביום א' - 20/4/08. ז' דפסח תשס"ח, חל בשבת - 26/4/08 (אין זכאות, מאחר שהוא חל בשבת). יום העצמאות תשס"ח (נדחה), חל ביום ג' - 13/5/08. שבועות תשס"ח, חל ביום ב' - 9/6/08. א' דר"ה תשס"ט, חל ביום ג' 30/9/08. ב' דר"ה תשס"ט, חל ביום ד' - 1/10/08. יום כיפור תשס"ט, חל ביום ה' - 9/10/08. א' דסוכות תשס"ט, חל ביום ג' - 14/10/08. שמחת תורה תשס"ט, חל ביום ג' - 21/10/08. א' דפסח תשס"ט, חל ביום ה' - 9/4/09 (אין זכאות, בשל חופשת הלידה). ז' דפסח תשס"ט, חל ביום ד' - 15/4/09 (אין זכאות, בשל חופשת הלידה). יום העצמאות תשס"ט, חל ביום ד' - 29/4/07 (אין זכאות, בשל חופשת הלידה). שבועות תשס"ט, חל ביום ו' - 29/5/09 (אין זכאות, בשל חופשת הלידה). א' דר"ה תש"ע, חל בשבת - 19/9/09 (אין זכאות, מאחר שהוא חל בשבת). ב' דר"ה תש"ע, חל ביום א' - 20/9/09. יום כיפור תש"ע, חל ביום ב' - 28/9/09. א' דסוכות תש"ע, חל בשבת - 3/10/09 (אין זכאות, מאחר שהוא חל בשבת). שמחת תורה תש"ע, חל בשבת - 10/10/06 (אין זכאות, מאחר שהוא חל בשבת). 54. מהאמור בסעיף 8 לעיל עולה כי התובעת קיבלה תשלום בעד 11 ימי חגים. על כן, היתרה לזכותה היא בת 9 ימים. "שעת הנקה" 55. התובעת טוענת כי היא זכאית לפיצוי בסך 15,000 ₪, בשל כך שהנתבעת הפלתה אותה בניגוד לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-2008. האפליה האמורה התבטאה, לטענת התובעת, בכך שהנתבעת לא נתנה לתובעת "שעת הנקה". במונח "שעת הנקה" מתכוון ב"כ התובעת לזכאות שיש לאשה שילדה, במשך 4 חודשים לאחר תום חופשת הלידה, להיעדר מעבודתה שעה אחת ביום, מבלי שאותה שעה תנוכה משכרה, זכאות הקיימת למי שמועסקת במשרה מלאה, מכח סעיף 7(ג)(3) לחוק עבודת נשים, התשי"ד-1954. (נעיר כי בעבר היה מדובר בזכות של אשה מיניקה בלבד, אך החוק תוקן עוד בשנת 1990 ומאז - הזכות קיימת לכל אשה שמועסקת במשרה מלאה, במשך 4 חודשים מתום חופשת הלידה). 56. לדעתנו, אין מקום לקבל חלק זה של התביעה. 57. סעיף 7 לחוק עבודת נשים עוסק בזכאות להיעדר מהעבודה בנסיבות שונות, לפי תנאים שונים. אין הוא מטיל חובה על המעביד למנוע את עבודת העובדת באותן נסיבות. אין זכאות זו דומה, למשל, לזכות לחופשה לפי חוק חופשה שנתית, זכות שבצדה מוטלת חובה על המעביד להוציא את העובד לחופשה. אין הזכאות האמורה דומה גם לזכות להפסקות לפי סעיף 20 לחוק שעות עבודה ומנוחה, אשר בצדה מוטלת החובה על המעביד לתת לעובד הפסקה. ברור שאם עובדת מנסה לממש את זכאותה להעדר מהעבודה על פי אחת האפשרויות המנויות בסעיף 7 לחוק עבודת נשים, והמעביד מונע זאת ממנה - נוהג המעביד שלא כשורה וייתכן שייקבע שהוא חייב לפצות את העובדת על כך. אולם, המעביד אינו אמור ליזום את ההעדרות המתאפשרת מכח סעיף 7 לחוק עבודת נשים. היוזמה אמורה לבוא מצד העובדת. 58. התובעת לא הוכיחה (ואף לא התיימרה להוכיח) כי היא ניסתה לממש את זכאותה להיעדר שעה ביום מהעבודה. אזכורו של ב"כ התובעת, בסעיף 50 לסיכומיו, את עדותה של התובעת על כך שהיה עליה להגיע לעבודה בשעה 8:00 ולא בשעה 9:00, אינו במקומו, מאחר שעדות זו כלל לא התייחסה לשאלת שעת ההעדרות מהעבודה. עדותה של התובעת וגם תצהירה) לא כללו התייחסות כלשהי לשאלת שעת ההעדרות מכח סעיף 7(ג)(3) לחוק עבודת נשים. 59. משלא הוכח כי התובעת ביקשה לנצל את זכאותה להעדר שעה ביום מהעבודה, אין אנו רואים פגם בכך שהנתבעת לא יזמה את הוצאת התובעת לאותה שעת העדרות. 60. יתרה מכך; אף אם היינו סבורים שהנתבעת נהגה שלא כיאות בכך שלא יזמה את הוצאת התובעת לשעת העדרות, לא היינו רואים בכך משום הפרה של חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988. אין מדובר באפליה מחמת הורות או מחמת היות התובעת אשה, שכן ממילא הזכאות לפי סעיף 7(ג)(3) לחוק עבודת נשים, תקפה רק ביחס לנשים שהן אחרי חופשת לידה. (נעיר בענין זה כי לא עלה בידינו להבין את הפנייתו של ב"כ התובעת, בסעיף 33 לכתב התביעה) לפסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, בתיק עב' 10500/05 עוז - בזק און ליין בע"מ (פס"ד מיום 14/10/09), שכן הוא אינו קשור כלל לעניינה של התובעת. הוא עוסק במקרה של אי-קבלה לעבודה של מועמדת לעבודה שהיתה בהריון). לסיכום 61. אנו מקבלים חלקית את התביעה, ומחייבים את הנתבעת לשלם לתובעת את האמור להלן: א. פיצויי פיטורים בסך 15,753 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 23/10/09 ועד התשלום בפועל. אין מניעה כי לתשלום סכום זה או חלק ממנו, תשתמש הנתבעת ברכיב של פיצויי הפיטורים המופקדים בחברת הביטוח "איילון", אם הסכום עדיין נשאר שם, אך מובהר כי רק החלק של פיצויי הפיטורים אמור לבוא על חשבון תשלום פיצויי הפיטורים לתובעת, ולא החלק של התגמולים). ב. כל רכיבי השכר (כולל הוצאות נסיעה ופדיון חופשה והבראה), הכלולים בתלוש שכר חודש אוקטובר 2009 שהנתבעת הפיקה לתובעת, בלא קיזוז כלשהו. סכום הנטו שיתחייב מכך - יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 1/11/09 ועד התשלום בפועל. ג. פדיון חופשה בסך 2,893 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 23/10/09 ועד התשלום בפועל. ד. דמי חגים בסך 1,836 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 23/10/09 ועד התשלום בפועל. 62. על הנתבעת לשלם לתובעת הוצאות משפט (אגרת בית הדין), בסך 192 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 18/11/09 ועד התשלום בפועל. 63. על הנתבעת לשלם לתובעת שכ"ט עו"ד בסך 4,060 ₪ (כולל מע"מ). סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 16/10/11, אם לא ישולם לפני כן. בסכום זה הבאנו בחשבון את העובדה שדחינו חלק בלתי מבוטל מטענות התובעת. 64. כל אחד מהצדדים זכאי לערער על פסק דין זה, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 ימים מהיום שבו יומצא לו פסק הדין. התפטרות לאחר לידההתפטרות