קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התפטרות מחמת הרעה מוחשית בתנאי עבודה: לפנינו תביעתה של התובעת לתשלום פיצויי פיטורים, הלנת פיצויי פיטורים, פדיון ימי חופשה ודמי מחלה, ממעסיקתה לשעבר חברת בזק א.ד.ע. בע"מ (להלן - הנתבעת או החברה), בגין תקופת עבודתה בנתבעת וסיומה. ואלה העובדות הרלבנטיות לענייננו כעולה מחומר הראיות ומהעדויות: הנתבעת, בזק א.ד.ע. בע"מ, הינה חברה פרטית אשר הוקמה ביום 1/7/2000 ועוסקת במתן שירותי כביסה וניקוי יבש (להלן - החברה וגם הנתבעת). מנהל החברה הינו מר איתן מאודובסקי (להלן - איתן וגם מנהל הנתבעת). החברה מפעילה, בין היתר, חנות לניקוי יבש בעיר נהריה (להלן - החנות) וכן מכבסה בקיבוץ גשר הזיו (להלן - המכבסה). החברה העבירה אליה, בסמוך לאחר מועד יסודה, את כל פעילותו של בית עסק לניקוי יבש בשם "בזק" (להלן - העסק), אשר פעל עד אותה עת בחנות הנ"ל. התובעת החלה עבודתה בעסק החל מחודש ינואר 1996, והועסקה בחנות עד למועד בו נוסדה החברה בחודש יולי 2000. ממועד זה (7/2000), הועסקה התובעת על ידי החברה, 6 ימים בשבוע, על פי הסכם שנחתם עימה ביום 17/9/2000 (ר' נספח א לתצהיר התובעת - מוצג ת/3; עדותו של מנהל הנתבעת, פ' מיום 4/6/2009, עמ' 30 ש' 14). הצדדים חלוקים ביניהם, בין היתר, באשר לתפקידה של התובעת אצל הנתבעת ואופי עבודתה. התובעת שהתה בחופשת מחלה בתקופה שמיום 17/3/2006 ועד ליום 23/3/2006 (ר' אישורי מחלה, נספחים ו1 - ו3 לתצהיר התובעת, מוצג ת/3); לטענתה, ביום 19/3/2006, מנהל הנתבעת הודיע לה, כי בתום חופשת המחלה היא עוברת לעבוד במכבסה. ביום 21/3/2006 שיגרה התובעת, באמצעות באת כוחה, עו"ד רוזנר, מכתב אל מנהל הנתבעת, בו הודיעה לו כי לאור מצבה הבריאותי, אין באפשרותה לעבוד במכבסה, שכן נאסר עליה לעבוד עם חומרים כימיים הנמצאים במכבסה. כן התובעת הודיעה כי ביום 24/3/2006 היא תחזור לעבודתה בחנות, וכי ככל שהיא תידרש במועד זה לעבוד במכבסה, היא תתפטר מעבודתה ותהיה זכאית לקבל את מלוא פיצויי הפיטורים בגין כל תקופת עבודתה (נספח ז' לתצהיר התובעת, מוצג ת/3). ביום 24/3/2006 התובעת התייצבה לעבודה בחנות והוצבה לעבודה במכבסה, אליה הוסעה על ידי מנהל הנתבעת (ר' עדות התובעת - פ' מיום 7/12/2008, עמ' 6 ש' 6 -7; וכן עדותו של מנהל הנתבעת - פ' מיום 4/6/2009, עמ' 34 ש' 7, 13 -14). התובעת שהתה בחופשת מחלה בתקופה שמיום 26/3/2006 ועד ליום 31/3/2006 (ר' אישורי מחלה, נספחים ח1 - ח3 לתצהיר התובעת, מוצג ת/3). במכתבה מיום 26/3/2006, הנושא את הכותרת "לודמילה מורוגוב - הודעת התפטרות" (נספח ט' לתצהיר התובעת, מוצג ת/3) הודיעה באת כוח התובעת, עו"ד רוזנר למנהל הנתבעת, כי משביום 24/3/2006 התובעת נשלחה לעבוד במכבסה, למרות מגבלתה הרפואית בגינה נאסר עליה לעשות כן, התובעת מתפטרת מעבודתה, וכי התפטרותה דינה כפיטורים לפי סעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים, המזכה אותה בתשלום מלוא פיצויי הפיטורים בגין כל תקופת עבודתה. במכתבה מיום 27/3/2006, הודיעה באת כוח הנתבעת דאז, עו"ד פישר לב"כ התובעת, עו"ד רוזנר, בין היתר, כי על התובעת להתייצב בעבודתה במכבסה, שכן אין בכוונת הנתבעת לפטרה וכי וככל שלא תעשה כן, תיכנס לתוקף הודעת התפטרותה מבלי שתהא זכאית לפיצויי פיטורים. במהלך חודשים אפריל ומאי 2006 התנהלה חליפת מכתבים ענפה בין הצדדים ובאי כוחם, שעניינה דרישת התובעת כי תוחזר לעבודה בחנות, שכן היא אינה יכולה לעבוד במכבסה, לטענתה, מטעמים רפואיים ומנגד, דרישת הנתבעת, כי התובעת תתייצב לעבודה במכבסה. ביום 28/5/2006 ביקרה התובעת אצל רופאה תעסוקתית אשר המליצה, לאחר בדיקה ועיון במסמכיה הרפואיים של התובעת, על חזרתה לעבודה, החל מיום 1/6/2006, "בעבודה בחנות בלבד" (נספח יב לתצהיר התובעת, מוצג ת/3). ביום 18/6/2006 הודיע בא כח הנתבעת דאז, עו"ד ריצ'מונד לב"כ התובעת, עו"ד רוזנר, בשיחה טלפונית, כי הנתבעת מוכנה להחזיר את התובעת לעבודה באחד מסניפיה אשר בנהרייה, גשר הזיו או חיפה. במכתבה מיום 25/6/2006 הודיעה באת כוח התובעת, עו"ד רוזנר לעו"ד ריצ'מונד הנ"ל, כי התובעת לא תוכל לקבל את הצעת הנתבעת לשוב לעבודה, "לאור משבר האמון הקשה ועל רקע חילוקי הדיעות הרבים..." (נספח יד לתצהיר התובעת, מוצג ת/3). ביום 10/12/2006 הוגשה תביעה זו שבפנינו. גדר המחלוקת: סלע המחלוקת העיקרי בין הצדדים - הוא נסיבות סיום עבודתה של התובעת, והשאלה היא, האם התובעת התפטרה מחמת הרעה מוחשית בתנאי עבודתה, או בנסיבות אחרות שביחסי עבודה, שבהן אין לדרוש ממנה כי תמשיך בעבודתה, או לרגל מצב בריאותי לקוי והאם דינה כדין מפוטרת. כמו כן חלוקים הצדדים בשאלות הבאות: זכאותה של התובעת לפיצויי פיטורים ולפיצויי הלנה; זכאותה של התובעת לפדיון ימי חופשה; זכאותה של התובעת לדמי מחלה. דיון והכרעה: אין חולק כי התובעת התפטרה מעבודתה, ואולם לטענתה, היא התפטרה לרגל מצב בריאות לקוי, לפי סעיף 6 לחוק פיצויי פיטורים וכן מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה או נסיבות אחרות שביחסי עבודה שבהן אין לדרוש ממנה כי תמשיך בעבודתה, לפי סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים. נבחן, תחילה, האם התובעת השכילה להוכיח כי התפטרה לרגל מצב בריאותה. התפטרות לרגל מצב בריאות סעיף 6 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג - 1963 (להלן - חוק פיצויי פיטורים), קובע כך: "התפטר עובד לרגל מצב בריאותו ..., ולאור הממצאים הרפואיים, תנאי העבודה ושאר נסיבות הענין היתה סיבה מספקת להתפטרות - רואים לענין פיצויי-פיטורים את התפטרותו כפיטורים." על העובד מוטל הנטל להוכיח, כי מתקיים בעניינו החריג הקבוע בסעיף 6 לחוק פיצויי פיטורים, המקנה לו זכאות לפיצויי פיטורים (ר' דב"ע נג/3-210 אהרון רביוב - נאקו שיווק בע"מ ואח', פד"ע כז 514, ניתן ביום 14/11/1994). אין די להוכיח מצב רפואי לקוי, אלא יש להוכיח שמצב זה הוא הסיבה שהביאה את העובד להתפטר וכי לאור הממצאים הרפואיים, תנאי העבודה ושאר נסיבות העניין, אכן היתה סיבה מספקת להתפטרות (ר' ע"ע 523/07 עמותת בית הורים "הדקל" - ולנטינה בורק, לא פורסם, ניתן ביום 11/9/2008). על העובד להציג מסמכים רפואיים המתייחסים לתקופה הרלבנטית להפסקת העבודה, התומכים בטענותיו, כאשר דרך המלך הינה קבלת אישור מרופא תעסוקתי שבדק את העובד קודם לסיום עבודתו (ר' דב"ע נז/3-57 סנונית הדגמות וקידום מכירות (1989) בע"מ - שולמית פרץ, לא פורסם, ניתן ביום 26/1/1997). לאחר שעיינו בכל החומר שהונח בפנינו ובטענות הצדדים ולאור ההלכות שציינו לעיל, לא שוכנענו כי התובעת התפטרה לרגל מצב בריאותה. טעמינו יובאו להלן:- מעיון במסמכים הרפואיים שהגישה התובעת עולים, בין היתר, הדברים הבאים: ביום 16/7/2003 פנתה התובעת לרופאת משפחה, ד"ר סובול אינה. תלונות התובעת בפני ד"ר סובול היו: "כאבי ראש חולשה חום קוצר נשימה בזמן העבודה עם חומרי ניקוי ומים ללא מזגן. עשור (צ"ל:"אסור" - מ.א.ח.) לעבוד עם חומרים כימיים" (נספח ה לתצהיר התובעת, ת/1). בתאריך 18/9/2005, בחלוף למעלה משנתיים ממועד פנייתה לד"ר סובול הנ"ל, ביקרה התובעת אצל רופאת משפחה, ד"ר פלדמן זלדה. תלונות התובעת בפני ד"ר פלדמן היו: "תגובה אלרגית בפנים. נפיחות הפנים. פצע בפנים." (מוצג ת/2). ניתן לתובעת אישור מחלה מיום 18/9/2005 ועד ליום 23/9/2005. בתאריך 17/3/2006 הוצא לתובעת על ידי כירורג, ד"ר פינקלשטיין אלכסנדר, אישור מחלה מיום 17/3/2006 ועד ליום 19/3/2006. בתאריך 19/3/2006 ניתן על ידו אישור מחלה נוסף מיום 19/3/2006 ועד ליום 21/3/2006 (נספחים ו1 - ו2 לתצהיר התובעת, ת/3). בתאריך 21/3/2006 ניתן לתובעת על ידי ד"ר זלדמן, אישור מחלה מיום 22/3/2006 ועד ליום 23/3/2006 (נספח ו3 לתצהיר התובעת, ת/3). בתאריך 26/3/2006 (המועד בו הודיעה התובעת לנתבעת על התפטרותה), ביקרה התובעת פעם נוספת אצל ד"ר זלדמן. תחת הכותרת "תלונות", נרשם כך: "ביקור מינהלי. סובלת מאלרגיה. קוצר נשימה ונפיחות בפנים מאז מגע עם חומרי ניקוי בעבודה. רצוי לא לעבוד במקום סגור ללא מזגן. מטופלת טיפול תרופתי נגד אלרגיה" (נספח ח3 לתצהיר התובעת, ת/3). ניתן לתובעת אישור מחלה מיום 26/3/2006 ועד ליום 27/3/2006 (נספח ח1 לתצהיר התובעת, ת/3); בתאריך 29/3/2006 ניתן לתובעת אישור מחלה נוסף מיום 28/3/2006 ועד ליום 31/3/2006 (נספח ח2 לתצהיר התובעת, ת/3). בתאריך 28/5/2006, בחלוף חודשיים ממועד התפטרותה של התובעת (ביום 26/3/2006), ביקרה התובעת אצל רופאה תעסוקתית, ד"ר גבריאלה קאופמן. בביקור זה נרשם: "לאחר בדיקתה ועיון במסמכים רפואיים ממליצה על חזרתה לעבודה, החל מ 01/06/2006 בעבודה בחנות בילבד" (נספח יב לתצהיר התובעת, ת/3); מהחומר הרפואי עולה, כי הפנייה היחידה של התובעת לרופא תעסוקתי נעשתה חודשיים לאחר שהתובעת הודיעה על התפטרותה, ביום 28/5/2006 ולא הובאה בפנינו כל ראיה כי התובעת פנתה קודם לכן לרופא תעסוקתי. המסמכים הרפואיים אליהם מפנה התובעת (למעט האישור מהרופאה התעסוקתית מיום 28/5/2006), ואשר יש בהם, לשיטתה של התובעת, כדי להעיד על מצבה הרפואי הלקוי קודם להתפטרותה, הם אישורים מרופאת משפחה וכן תעודות מחלה, אשר אין בהם כל אמירה לגבי יכולת או אי יכולת התובעת לעבוד, כך גם אין התייחסות לסוג עבודתה של התובעת ומסוגלותה לעבוד בתנאי עבודה כאלה ואחרים. זה המקום לציין כי לא ברור לנו על סמך מה נרשם בתאריך 16/7/2003 על ידי ד"ר סובול שהינה רופאת משפחה ולא רופאה תעסוקתית, כי אסור לתובעת לעבוד עם חומרים כימיים, ומכל מקום אין במסמך זה כל פירוט באשר לחומרים הכימיים עימם אסור לתובעת לבוא במגע ובאלו תנאים. לא זו אף זו, העובדה כי חלפו למעלה משנתיים ממועד פנייתה של התובעת לד"ר סובול, ביום 16/7/2003 ועד למועד פנייתה הבא, לד"ר פלדמן, ביום 18/9/2005, אינה תומכת בגרסת התובעת כי סבלה מאלרגיה במהלך תקופה זו על רקע אופי ותנאי העבודה במכבסה, וזאת בשים לב לעדותם של יעקב והילה, מהם עולה כי התובעת עבדה לעיתים במכבסה, במהלך השנים 2003 -2004 (ר' פ' מיום 7/12/2008, עמ' 11 ש' 26; פ' מיום 4/6/2009, עמ' 16 ש' 24 - 28). בנסיבות אלה, אנו קובעים כי המסמכים הרפואיים אשר הובאו בפנינו אינם תומכים בגרסת התובעת, כי התפטרה לרגל מצב בריאותה. כך גם לא הוכח בפנינו קשר ממשי בין עצם מצב בריאותה של התובעת בסמוך להפסקת עבודתה לבין התפטרותה, והתרשמותנו היא שמצבה הרפואי אינו הרקע האמיתי להתפטרותה. המסקנה העולה היא, שהתובעת לא הוכיחה שהתקיימו בה דרישות סעיף 6 לחוק פיצויי פיטורים ודין תביעתה בעילה זו להדחות. הרעה מוחשית ונסיבות אחרות בהן אין לדרוש ממנה כי תמשיך בעבודתה התובעת טוענת, כי התפטרה מחמת הרעה מוחשית בתנאי עבודתה וכן עקב נסיבות אחרות, בהן אין לדרוש ממנה כי תמשיך בעבודתה, זאת מן הטעם שבהעברתה לעבודה מהחנות למכבסה היה משום שינוי מהותי בסוג העבודה ובאופן ביצוע העבודה, שהיא ביצעה עד אותה עת בחנות. טענת התובעת נסמכת על הוראת סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, הקובעת: "11(א) התפטר עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, רואים את ההתפטרות לענין חוק זה כפיטורים." הלכה פסוקה היא, כי עובד המבקש להוכיח זכאותו לפיצויי פיטורים מכוח סעיף 11 (א) לחוק פיצויי פיטורים, צריך לעמוד בשלושה נטלים שונים: ראשית, עליו להוכיח כי אכן הייתה "הרעה מוחשית" או "נסיבות אחרות שבהן לא ניתן היה לדרוש ממנו להמשיך בעבודתו"; שנית, עליו להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין ההתפטרות לבין ההרעה או הנסיבות הללו; שלישית, עליו להוכיח כי העמיד את מעסיקו, על כוונתו להתפטר, בגלל הרעה מוחשית בתנאי עבודתו, כך שתהיה למעביד הזדמנות לעשות לתיקון המצב (ר' דב"ע שן /10 - 3 חיים כהן - הלר פיסול ותכשיטים בע"מ, פד"ע כא 238; דב"ע נא/3-74 יצחק מנדלברג ואח' - אמנון אלוני, פד"ע כג' 197; דב"ע מח/3-174 טלסיס בע"מ - מיכאל רוגל, פד"ע כ 421; דב"ע לה/15-3 בן צור דרויאנוב בע"מ - זיגמונס רוסקיס, עבודה ארצי ח (2) 60, ניתן ביום 23/2/1975. השאלה אימתי נקלע עובד למצב שבו תנאי עבודתו הורעו בצורה מוחשית, דורשת התייחסות למכלול הנסיבות שהביאו להתפטרות ועל העובד מוטל הנטל להוכיח קיומה של תשתית עובדתית אובייקטיבית, המלמדת על הרעה מוחשית בתנאי העבודה ורק הוכחתה תביא את ההתפטרות להיחשב כפיטורים (ר' דב"ע נד/3-248 שוניה רוזנטל - שמירה וביטחון בע"מ, עבודה ארצי כח(4) 380, ניתן ביום 28/12/1995; דב"ע נא/203-3 הרשקו רובין - מפעלי זכוכית ישראליים בע"מ, לא פורסם, ניתן ביום 30/12/1995, סעיף 6 לפסה"ד). הרעה מוחשית תיחשב ככזו, כאשר הצר המעביד את צעדיו של העובד או הרע את תנאי עבודתו באופן מוחשי, עד שלא הותיר בידו כל ברירה אלא לנטוש את העבודה ולהתפטר (ר' ע"א 118/57 לזרוס - האחים ברנט את בורכרד בע"מ, פ"ד יב 1613) וכן שההרעה צריכה להיות מוחשית עד כדי כך שאין לדרוש מהעובד כי ימשיך בעבודתו או שניתן לייחס למעביד את הרצון להתפטר מן העובד (ר' ע"א 496/67 שוקורי - מדינת ישראל, פד"י כב(1),395; ע"א 171/66 עירית פתח תקוה - שלמה בן צור, פ"די כ(3) 262, ניתן ביום 19/5/1966; ע"א 235/67 מרכז החינוך העצמאי של אגודת ישראל - מרגלית קרני, פד"י כא(2) 255) . בטרם נכריע בסוגיות האם התובעת התפטרה עקב הרעה מוחשית בתנאי עבודתה ובנסיבות בהן אין לדרוש ממנה כי תמשיך בעבודתה, נפנה לבחון את נסיבות העברתה של התובעת מעבודתה בחנות לעבודה במכבסה, בסמוך למועד התפטרותה, וזאת על רקע טענות התובעת, כי הנתבעת עשתה כן על מנת לגרום לה להתפטר. נסיבות העברתה של התובעת לעבודה במכבסה התובעת טענה בתצהירה (מוצג ת/3), כי מאז החלה לעבוד בעסק (1/96), עבדה כפקידת קבלה בחנות, וכי גם לאחר שהבעלות בעסק עברה לידי הנתבעת (7/00), היא המשיכה לעבוד באותו תפקיד, ללא שינוי (סע' 4), כאשר היא נדרשה "לעיתים" לעבוד במכבסה (סעיפים 4 -5). לגרסת התובעת, היא חשה ברע בשל עבודתה במכבסה ועל כן ביום 16/7/2003 היא פנתה לרופאת משפחה, אשר אסרה עליה לעבוד בקרבת חומרים כימיים (סע' 6). לאור קביעה זו, היא הוחזרה לעבוד בחנות וביצעה את תפקידה כפקידת קבלה. דא עקא, כי דבר חזרתה של התובעת לעבודה בחנות לא היה לרוחו של מר אורי מאודובסקי, מי שהיה האחראי הישיר על עבודתה בחנות ואביו של מנהל הנתבעת והיא נתקלה מצידו ביחס משפיל ומבזה, שהורע אף יותר, על רקע בקשתה לברר את זכויותיה (סעיפים 20 -23). התובעת גורסת, כי היא המשיכה לעבוד בחנות חרף התנהגותו של אורי מנהל החנות כלפיה, עד שבמהלך חופשת מחלה בה שהתה, מנהל הנתבעת הודיע לה, כי בשל העובדה שאורי אינו מסתדר איתה, היא מועברת כ"עונש", באופן מיידי, עם חזרתה מחופשת המחלה, לעבודה במכבסה (סעיפים 22 - 24). כן גורסת התובעת, כי ביום 24/3/2006, עם הגיעה לחנות, היא לא הורשתה להישאר בחנות והיא נקראה על ידי מנהל הנתבעת לבוא עימו למכבסה. בלית ברירה, התובעת נאלצה באותו יום לעבוד במכבסה, ומיד עם סיום העבודה היא חשה ברע. יומיים לאחר מכן, ביום 26/3/2006, התובעת פנתה לקבלת טיפול רפואי ונאסר עליה לעבוד במכבסה לאור תופעות האלרגיה וקוצר הנשימה מהן היא סובלת, ברם הנתבעת עמדה על כך שהתובעת תמשיך לעבוד במכבסה. התובעת גורסת, כי בנסיבות אלה, היא הודיעה לנתבעת כי היא מתפטרת בדין מפוטרת, לפי סעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים (סעיף 32). הנתבעת מצידה, אינה מכחישה, כי קודם להתפטרותה נדרשה התובעת לעבור לעבוד במכבסה. עם זאת, טוענת הנתבעת, כי בנסיבות שנוצרו, לא ניתן היה להמשיך את עבודתה של התובעת בחנות, אלא רק במכבסה, שכן התובעת נהגה בזמן העבודה בחנות לעסוק בפעילויות פרטיות שונות הקשורות להיותה פעילה פוליטית בעמותה מקומית ומארגנת הופעות של נגנים. התובעת הרבתה לאחר ולהעדר מהעבודה, נהגה לנהל שיחות טלפון פרטיות ארוכות בזמן העבודה ואף נהגה לצאת מהחנות, בזמן העבודה, על מנת לקיים שיחות פרטיות עם אנשים שונים. מר אורי מאודובסקי ציין בתצהירו (מוצג נ/6), כי למחרת הבחירות לעיריית נהריה, התובעת עמדה מחוץ לחנות ודיברה עם אנשים. אורי העיר לה "בתקיפות" כי הוא אינו מוכן להתנהגות הזו וביקש ממנה שתיכנס לחנות. התובעת הגיבה בצרחות כשהיא מתריסה כלפיו: "אתה לא הבוס שלי, רק איתן יגיד לי מה לעשות" (סע' 21-20). בנסיבות אלה, אורי אמר לאיתן שהתובעת אינה ממלאת את תפקידה, מתחצפת וצועקת וכי אי אפשר להמשיך לעבוד בחנות, עקב דברים אלה, איתן בא ולקח את התובעת לעבוד במכבסה (סע' 23 -24). נקדים ונאמר, כי אנו מעדיפים את גרסתה הנתבעת על גרסת התובעת, בכל הקשור להתנהלות התובעת בעבודה לרבות העיסוקים הפרטיים בהם עסקה במקביל לעבודתה בחנות ותוך כדי עבודתה בחנות, ועדי הנתבעת: מר אורי מאודובסקי, מר איתן מאודובסקי וגב' אורלי קורנפלד עשו עלינו רושם מהימן ומצאנו את עדויותיהם בהקשר זה אמינות. מר אורי מאודובסקי, אביו של איתן מאודובסקי, ששימש מנהל החנות, התייחס בעדותו, בין היתר, להתנהלות התובעת במשך כל תקופת עבודתה בחנות. אורי אישר בעדותו, כי הוא הרבה להעיר לתובעת על כך "שהיא מדברת בזמן עבודה בטלפון, שהיא מדברת בפלאפון שלה ושזה מפריע ושתעשה רק דברים אישיים חשובים ולא עבודות שלה. אני הערתי לה על כך שהיא היתה מאחרת לעיתים קרובות מאוד בעבודה, כשהיה צריך להעיר הערתי לה" (ר' פ' מיום 4/6/2009, עמ' 25 ש' 13 -16). אורי אישר בעדותו כי היה מרוצה מעבודתה של התובעת ולא רצה לפטר אותה, אך הבהיר כי "כשהיא עבדה ורצתה לעבוד הייתי מרוצה, היא עשתה את העבודה והיא יודעת לעבוד. אבל כשהיא לא עשתה את העבודה ואיחרה לעבודה אז הערתי לה שזה לא מקובל עלי" (ר' פ' מיום 4/6/2009, עמ' 25 ש' 13 - 19). עדותו של אורי מתיישבת עם עדותו של איתן, מנהל הנתבעת במהלכה אישר, כי היה ידוע לו על כך שהתובעת מנהלת להקת בידור ואף "ביקשה ממני אם אני מכיר מישהו שזקוק ללהקת בידור שהיא ניהלה אז שאפנה אותם לתובעת". בהמשך עדותו, טען מנהל הנתבעת, כי התובעת נהגה לנהל את עסקיה הפרטיים גם במהלך שעות עבודתה בחנות וגם לאחר מכן, ובלשונו: "כולנו ידענו שזה היה גם וגם. היא היתה מקבלת טלפונים תוך כדי ימי עבודה והייתה נדרשת להפסיק לדבר בטלפון על ידי אבי או על ידי אמי כמה שיותר...זה לא משהו נסתר" (ר' פ' הנ"ל, עמ' 31 ש' 22 -23). מעדותה של גב' אורלי קורנפלד מנהלת בית אבות בנהריה ולקוחה קבועה של הנתבעת, עולה כי התובעת נהגה לארגן עבורה אמנים שיבואו לנגן בבית האבות וכי התובעת היתה מתקשרת אליה מהטלפון של החנות בתדירות של "לפחות פעם בשבוע", על מנת לתאם עימה את ההופעות וכן לסכם את התשלום אשר שולם על ידה ישירות לאמנים (ר' פ' מיום 7/12/2008, עמ' 8 ש' 23 - 29; עמ' 9 ש' 3, ש' 28; עמ' 10 ש' 4). זה המקום לציין, כי עדותה של גב' עדה מורדכייב, עובדת בחנות מזה 9 שנים (להלן - עדה) אינה אמינה בעינינו ובמיוחד לאור התכחשותה לדברים שציינה במהלך שיחת הטלפון אשר התקיימה בינה לבין התובעת, שבוע אחרי שהתובעת התפטרה, ואשר הוקלטה, ללא ידיעתה של עדה (ר' תמליל השיחה - מוצג ת/4). בעדותה בפנינו, הרבתה עדה לציין כי אינה זוכרת את הדברים שאמרה במהלך שיחת הטלפון הנ"ל ובכל הקשור לאווירה ששררה בחנות קודם להעברתה של התובעת לעבודה במכבסה, לרבות טיב היחסים שבין אורי לבין התובעת. התרשמנו כי עדה מנסה להציג בפנינו תמונה שאינה תואמת את המציאות. לעומת זאת, מתמליל השיחה, אשר לא מצאנו מקום לפקפק במהימנותו, למדים אנו כי בסמוך למועד העברת התובעת לעבודה במכבסה, התפתח ויכוח חריף בין התובעת לבין אורי, על רקע טענות של אורי כלפיה ואשר בסופו, דרש אורי כי היא תתנצל על הדברים שאמרה, אך התובעת סירבה לעשות כן (עמ' 6 ש' 8, מוצג ת/4). הנה כי כן, שוכנענו כי התובעת נהגה לעסוק בעיסוקיה הפרטיים במהלך העבודה בחנות וכי העברתה לעבודה במכבסה, נעשתה בשל חוסר רצונה לציית להוראות והנחיות שקיבלה מאורי, הממונה הישיר עליה ועל רקע מערכת יחסים עכורה. האירוע במהלכו התפתח ויכוח בין אורי לתובעת, היה בגדר "הקש ששבר את גב הגמל" אשר בעקבותיו נדרשה התובעת לעבור לעבוד במכבסה. בנסיבות אלה אנו מקבלים את גרסת הנתבעת וקובעים כי בהתנהגותה הביאה התובעת להעברתה לעבודה במכבסה, שכן המשך העסקתה בחנות, בנסיבות שנוצרו, היה בלתי אפשרי ולא שוכנעו כי הנתבעת עשתה כן על מנת להעניש את התובעת או לגרום לה להתפטר כנטען על ידה. נפנה עתה לבחון את גרסתה התובעת באשר לטענתה להרעה המוחשית בתנאי עבודתה. האם היתה הרעה מוחשית בתנאי עבודתה של התובעת? התובעת הביאה בפנינו גרסה מפורטת, ביחס להרעה המוחשית בתנאי עבודתה ובכלל זה ביחס לתפקידה אצל הנתבעת, בכל תקופת עבודתה, אופי עבודתה והעבודות שנדרשה לבצע בחנות ובמכבסה, וטענה בתצהירה (מוצג ת/3), בין היתר, כי במסגרת עבודתה בחנות, היא נדרשה לבצע מגוון מטלות כגון: קבלת בגדים לניקוי ומסירתם לאחר הניקוי ללקוח, עבודה מול המחשב, ניהול קופה רושמת, בירורים טלפוניים עם לקוחות קבועים וכן עריכת חשבון סופי חודשי, סיכום בכל סוף שנה ורישום בספר תקבולים (סע' 12) ובנוסף, התובעת נדרשה "לעיתים נדירות" לסייע בכיבוס בגדים (סע' 13); התובעת מציינת כי עבדה "לעיתים" במכבסה, בתנאים של חום קשה שכן לא היו במקום מזגנים באותה עת, והיא נדרשה להרים משאות כבדים ולהיחשף לחומרי ניקוי שגרמו לה, להתקפים של קוצר נשימה ותגובות אלרגיות נוספות. לגרסתה של התובעת, קיימים הבדלים מהותיים בין העבודה במכבסה לבין העבודה בחנות והיא מפנה בהקשר זה, בין היתר, אל תמליל שיחה שהתקיימה בינה לבין עובדת החנות במהלך חודש אפריל 2006 ואשר לשיטתה, ניתן ללמוד ממנה על הבדלים אלה (מוצג ת/4). הנתבעת מנגד טוענת, כי מהות העבודה במכבסה אינה שונה מהעבודה בחנות ואין בהעברתה של התובעת, לכשעצמה, מעבודתה בחנות לעבודה במכבסה, משום הרעה בתנאי העבודה. מוסיפה הנתבעת וטוענת, כי הסיבה בגינה התובעת סירבה לעבוד במכבסה אינה נעוצה במצבה הבריאותי, אלא ברצון התובעת להמשיך ולעסוק בעיסוקיה הפרטיים בזמן העבודה בחנות. מחקירתה הנגדית של התובעת בפנינו, עולה כי מרבית עבודתה של התובעת, בכל תקופת עבודתה, אכן התבצעה בחנות. כן עולה, כי התובעת אמנם נדרשה במסגרת עבודתה בחנות לבצע מגוון של מטלות ובכלל זה לנקות את החנות ולקפל כביסה כאשר היה עומס עבודה במכבסה, אך עיקר תפקידה של התובעת נסוב סביב שרות לקוחות החנות, אשר מספרם נע בין 10 - 25 לקוחות, מדי יום. במסגרת תפקידה זה, התובעת נדרשה, מידי יום, לקבל מלקוחות בגדים המיועדים לניקוי יבש או לכביסה, לרשום את ההזמנה במחשב ולשלוח למכבסה. לאחר מכן, כשהבגדים היו מגיעים חזרה לחנות, לאחר שעברו ניקוי יבש או כביסה וכשהם מסודרים בניילון, התובעת נדרשה ליצור קשר טלפוני עם הלקוח, לפי מספר ההזמנה, לעדכן אותו שההזמנה מוכנה ולמסור לו אותה עם הגיעו לחנות. כמו כן, התובעת נדרשה, מידי סוף כל חודש, לערוך סיכום של חשבוניות עבור לקוחות קבועים שהיו משלמים ישירות דרך חשבון הבנק (ר' פ' מיום 7/12/2008, עמ' 3 ש' 4 -24 ). לשאלת בית הדין באשר לאופי עבודתה במכבסה, השיבה התובעת כי היא נדרשה לשים חולצות על מכונת הגיהוץ, לארוז בגדים אחרי ניקוי יבש באמצעות מכונה לאריזת שקיות ניילון, לסגור חבילות של בגדים לפי הזמנות ולסדר אותם, לקפל כביסות גדולות של בתי אבות וקיבוצים ולמיין בגדים חמים שהוצאו מהמכונה אחרי ניקוי יבש לפי סוג (פ' הנ"ל, עמ' 7 ש' 19 - 26). עדותה של התובעת בפנינו באשר לתפקידה ואופי עבודתה בחנות וכן באשר להבדלים שבין אופי העבודה בחנות לבין המכבסה, מתיישבת ברובה עם עדותו של אורי, מנהל החנות בפנינו, בהקשר זה, במהלכה אורי אישר כי "התובעת עבדה בד"כ בחנות" תוך שהוא מבהיר כי העבודה במכבסה אינה דומה לעבודה בחנות שכן "גשר הזיו (המכבסה - הוספה שלנו, מ.א.ח.) זה משהו אחר...בגשר הזיו יש כל מיני דברים, שם מבצעים את כל העבודות. שם מכבסים ומגהצים כביסה, שם מקפלים ואורזים כביסה וזה הכל" ואילו בחנות "...העבודה זה לקבל בעיקר את הלקוחות ולקבל את הסחורה שהגיעה מגשר הזיו..." (ר' פ' מיום 4/6/2009, עמ' 24 ש' 32; עמ' 25 ש' 4 -5, ש' 7 -8). כך גם מנהל הנתבעת אישר בפנינו כי התובעת לא ביצעה במכבסה את העבודה שנהגה לבצע בחנות, והסביר כי עבודתה של התובעת במכבסה כללה מיון וקיפול כביסה באולם הכביסה וכן ניילון כביסה באמצעות מכונה באולם הניקוי היבש. מנהל הנתבעת הבהיר, כי שני האולמות ממוקמים האחד בסמוך לשני, באותה קומה ובאותו מבנה, כאשר מסדרון מפריד ביניהם וכי הבגדים אותם נדרשה התובעת לניילן באולם הניקוי היבש, ספוגים בחומר כימי מסוג "פיר" (ר' פ' מיום 4/6/2009, עמ' 31 ש' 32; עמ' 32 ש' 1 - 5, ש' 16, ש' 22, ש' 26 - 3; עמ' 33 ש' 8 - 10, ש' 14 -22). זאת ועוד, גם מעדותה של גב' הילה עזיזי, מי שעבדה אצל הנתבעת, בין השנים 1995 - 2000, ולאחר מכן, משנת 2005 ואילך (להלן - הילה), עולה כי קיים שוני מהותי בין אופי ותנאי העבודה בחנות לבין המכבסה, אשר בא לידי ביטוי במספר הלקוחות שמגיעים מידי יום (7 לקוחות במכבסה לעומת 20-30 לקוחות בחנות); משך הזמן שנדרש על מנת לקבל לקוח 5 דקות לערך במכבסה, לעומת זמן רב יותר בחנות, שכן יש במקום בעיית חנייה. באשר לאופי העבודה, במכבסה נדרשים, באופן שוטף, למיין ולקפל כביסה רגילה וכן כביסה שעברה ניקוי יבש ולאחר מכן לניילן אותה, באופן משולב "גם עם היד וגם עם מכונה", ואילו בחנות מניילנים רק כביסה רגילה, באופן ידני בלבד ולפי הצורך (ר' פ' מיום 4/6/2009, עמ' 15 ש' 26 -32; עמ' 16 ש' 1 -12). מר יעקב בוזגלו, נהג משלוחים אצל הנתבעת (להלן - יעקב), אשר נדרש במסגרת תפקידו, לפקוד את החנות, מדי יום, מספר פעמים, על מנת לפרוק סחורה שנשלחה אל החנות מהמכבסה, אישר אף הוא בעדותו בפנינו, כי העבודה במכבסה אינה דומה לעבודה בחנות, שכן עיקר העבודה בחנות היה "כביסה וקיפולים והתעסקות בקליינטים" ואילו במכבסה "היא (התובעת - הוספה שלנו- מ.א.ח.) לא התעסקה עם קליינטים אלא כביסה בקיפולים וניילון של הכביסה" (ר' פ' מיום 7/12/2008, עמ' 12 ש' 5 -7). בנסיבות אלה, שוכנענו כי גרסת התובעת בכל הקשור להבדלים בין תפקידה ואופי עבודתה בחנות לעומת המכבסה, ראויה לאמון. בשים לעדויותיהם של מנהל החנות, מנהל הנתבעת, הילה ויעקב אנו קובעים כי הוכחה בפנינו תשתית עובדתית ברורה, המצביעה על הרעה מוחשית בתנאי העבודה וכן על נסיבות בהן אין לדרוש מהתובעת כי תמשיך בעבודתה. התובעת, אשר המשך העסקתה בחנות בנסיבות שנוצרו היה בלתי אפשרי, נדרשה על ידי הנתבעת לעבור לעבוד במכבסה, בסביבת עבודה שהיא שונה במהותה מזו אשר בחנות, וכן לבצע מטלות בעלות אופי שונה לחלוטין מאלה שביצעה בחנות, במשך כל תקופת עבודתה (כ- 10 שנים), שכן עיקר תפקידה של התובעת בחנות היה בשרות לקוחות ואילו במכבסה, היא נדרשה למיין ולקפל כביסה באולם הכביסה הרטובה וכן לניילן בגדים אחרי ניקוי יבש באמצעות מכונת ניילון הנמצאת באולם הניקוי היבש. לפיכך, אנו קובעים כי יש לראות בעצם העברתה של התובעת מעבודתה בחנות לעבודה במכבסה, משום הרעה מוחשית בתנאי עבודתה וכי בנסיבות אלה אין לדרוש מהתובעת להמשיך בעבודתה ויש לראות בהתפטרותה - כפיטורים. מחומר הראיות שבפנינו הוכח כי התובעת אכן העמידה את הנתבעת על כוונתה להתפטר על רקע זה (ר' מכתבה של באת כוח התובעת, עו"ד רוזנר מיום 21/3/2006 - נספח ז', מוצג ת/3). ממכתבה של התובעת מיום 26/3/2006 (נספח ט' לתצהיר התובעת, מוצג ת/3) עולה כי התובעת התפטרה במועד זה; משכך קובעים אנו כי דין התפטרות התובעת בתאריך 26/3/2006, לעניין חוק פיצויי פיטורים, כדין פיטורים. משקבענו כי התובעת התפטרה בדין מפוטרת - זכאית היא לפיצויי פיטורים. שיעור פיצויי הפיטורים מעיון בסיכומי הנתבעת עולה, כי למעט התייחסות לשאלת זכאותה של התובעת לפיצויי הפיטורים, אין בהם כל התייחסות באשר לשיעור פיצויי הפיטורים הנתבע על ידי התובעת, בסך של 39,124 ₪ או באשר לשיעור הכספים בסך 6,346 ₪, אשר לגרסת התובעת, יש להפחיתם מסך פיצויי הפיטורים, להם היא זכאית, בהתאם לחישוביה, שכן אלה שולמו לה על ידי מגדל חברה לביטוח, עת פדתה את הכספים שנצברו על שמה בפוליסת ביטוח מנהלים במהלך חודש מאי 2001 (ר' בהקשר זה נספח ג' לתצהיר מנהל הנתבעת, מוצג נ/7). זה המקום לציין, כי אין בסיכומי הנתבעת גם כל התייחסות לסוגיית זכאות התובעת לרצף זכויות בין תקופת עבודתה בעסק לבין תקופת עבודתה אצל הנתבעת. טענות התובעת, לפיהן יש לראותה כמי שהועסקה ברצף, באותו מקום עבודה, כמשמעותו במשפט העבודה, ולפיכך כמי שיש לחשב את כל זכויותיה, לרבות פיצויי פיטורים, על פי רצף תקופות, החל מהיום הראשון לעבודתה בעסק מ-1/1/1996 ועד להתפטרותה מעבודתה אצל הנתבעת ב- 26/3/2006 - לא נסתרו. אי לכך, זכאית התובעת לפיצויי פיטורים, לפי תקופת עבודתה הרצופה מיום 1/1/1996 ועד ליום 26/3/2006, בהתאם לחישובי התובעת אשר לא נסתרו כאמור, בסך 32,778 ₪ . אשר לתביעת התובעת לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים, שוכנענו כי פיצויי הפיטורים לא שולמו על ידי הנתבעת, עקב חילוקי דעות בדבר עצם הזכות לפיצויי הפיטורים, שיש בהם ממש, ועל כן אנו מפחיתים את פיצויי ההלנה לכדי הפרשי הצמדה וריבית כחוק. פדיון ימי חופשה ברכיב זה לכתב התביעה עתרה התובעת לפדיון ימי חופשה שנתית בגין 57 ימי חופשה, עבור השנים 2003 -2006 ואילו בסיכומים עתרה לפדיון ימי חופשה שנתית בגין 49.25 ימי חופשה בסך 6,266 ₪, עבור השנים 2003 - 2006, זאת לאור הוראותיו של חוק חופשה שנתית המאפשרות לצבור חופשה עד שלוש שנים ובצירוף הימים שנצברו לזכותה בשנת עבודתה השוטפת. התובעת מודה בסיכומיה, כי ניצלה 24 ימי חופשה במהלך השנים 2004 ו- 2005 והנ"ל קוזזו מסך ימי החופשה השנתית להם היא זכאית. מנגד, טוענת הנתבעת בסיכומיה כי התובעת ניצלה את מלוא מכסת ימי החופשה שנצברה לזכותה במהלך כל תקופת עבודתה. הנתבעת מפנה בהקשר זה אל "פנקסי חופשה" (מוצג נ/8). מחובתו של המעביד להוכיח כמה ימי חופשה הוא חב לעובדו, וכמה ניצל העובד למעשה, ועליו לנהל פנקס חופשה ולרשום בו את הפרטים הדרושים, כמצות סעיף 26(א) לחוק חופשה שנתית, תשי"א - 1951 (להלן - חוק חופשה שנתית) ותקנות חופשה שנתית (פנקס חופשה), תשי"ז - 1957 (ר' דב"ע לא/3 -22 ציק ליפוט נ' חיים קסטנר, פד"ע ג' 215, 219; דב"ע נו/3 - 201 שמש ירושלים בע"מ - מאיר חסון, עבודה ארצי ל (2), 154). מכאן, שנטל ההוכחה בדבר יתרת החופשה הצבורה הוא על המעביד (ע"ע 700/06 רג'בי - מרוז בע"מ, לא פורסם, ניתן ביום 9/10/2007). הנתבעת כאמור, טוענת כי ניהלה רישום מסודר של חופשות התובעת והציגה בפנינו "פנקסי חופשה" עבור השנים 2003 -2005 (מוצג נ/8), לפיהם, התובעת ניצלה במהלך תקופה זו (2003 - 2005) במצטבר כ- 54.5 ימי חופשה (20.5 ימים ב- 2003; 17 ימים ב- 2004; 17 ימים ב- 2005). לא הוצג בפנינו פנקס חופשה עבור שנת 2006. מנגד, טוענת התובעת, כי מהימנותם של "פנקסי חופשה" אלה, מוטלת בספק, שכן, אין חפיפה בין התאריכים שנרשמו בפנקסי החופשה, כימים בהם התובעת שהתה בחופש, לבין התאריכים בהם נרשם בכתב יד על גבי לוח שנה כי היתה בחופש שכן לגרסתה, רישומים אלה על גבי לוח השנה משקפים נאמנה את המועדים בהם היא שהתה בחופש. התובעת צרפה אל תצהירה צילומים של לוח שנה עבור החודשים 10/4 - 10/05 (נספח יח, מוצג ת/3). התובעת טוענת בסיכומיה, בין היתר, כי היא לא ניצלה ימי חופשה במהלך שנת 2003. עם זאת, בכל הקשור, לשנים 2004 - 2005, התובעת מודה כי ניצלה במהלך תקופה זו במצטבר כ- 24 ימי חופשה (8 ימים ב- 2004; 16 ימים ב- 2005). מעדותה של התובעת, בהקשר זה, עולה, בין היתר, כי רישום ימי החופשה נערך, מדי חודש, על גבי לוח שנה שהיה תלוי על קיר בחנות וכי רישום זה נערך, "רוב הזמן", על ידי אורי, תוך שהיא מבהירה, כי "כל דבר היה רשום אפילו שעה וחצי אף פעם לא נתנו לי כלום במתנה" (ר' פ' הנ"ל, עמ' 6 ש' 29 -32; עמ' 7 ש' 4) (הדגשה שלנו - מ.א.ח.). אורי אישר בעדותו בפנינו, כי נהג לרשום את ימי החופשה שהעובדים ניצלו, מידי חודש, על גבי לוח שנה, אשר היה תלוי על קיר החנות. בכל הקשור לרישום ימי החופשה שנוצלו על ידי התובעת, אורי הבהיר כי "...הרבה ימים מרצוני הטוב לא רשמתי שהיא (התובעת - הוספה שלנו - מ.א.ח.) לא הייתה בעבודה...התובעת היתה יוצאת כל יום לרבע שעה או חצי שעה לא הייתי רושם אך אם היא הייתה יוצאת לשעה או שעתיים הייתי רושם לה חופש כי לכל דבר יש גבול" (פ' הנ"ל, עמ' 26 ש' 25; עמ' 27 ש' 8 - 9, ש' 15 - 17) (הדגשה שלנו - מ.א.ח.). מנהל הנתבעת מודה בתצהירו (נ/17) כי רישום החופשות התנהל במתכונת זו של רישום ימי החופשה על גבי לוח השנה וציין כי, כי בסוף כל חודש, הוא היה מקבל בטלפון את סך כל ימי החופשה של העובדות בחנות. כן מנהל הנתבעת ציין, כי לא תמיד הקפיד לרשום אותם בימים המדויקים אלא הקפיד שמספר ימי החופש שנלקחו יצוין מדי חודש בחודשו. דברים אלה אשר צוינו בתצהירו לא נסתרו. מעיון בפנקסי החופשה בהתייחס לחודשים 10/04 - 10/05 והשוואתם לרישומים על גבי לוח השנה אשר התובעת צרפה אל תצהירה והרלבנטיים לחודשים אלה (נספח יח, ת/3), עולה כי אין חפיפה בין מרבית התאריכים שרשומים בפנקסי החופשה כימים בהם התובעת שהתה בחופשה, במהלך תקופה זו, לבין התאריכים בהם נרשם בכתב יד על גבי לוח השנה כי התובעת היתה בחופש. כך למשל, בחודש 10/04 נרשם בפנקס החופשה, כי התובעת שהתה בחופש בין התאריכים 17/10/2004 - 21/10/2004 ואילו בלוח השנה נרשם כי התובעת היתה בחופש בתאריך 10/10/2004 וכן בין התאריכים 12/10/2004 - 15/10/2004; עם זאת, סך הימים בהם התובעת שהתה בחופשה במרבית החודשים, במהלך תקופה זו (10/04 -10/05), כפי שצוין על גבי לוח השנה, תואם את סך הימים שנרשם בפנקס החופשה ביחס לאותו חודש, זאת חרף חוסר החפיפה בין התאריכים שנרשמו בפנקס החופשה לבין התאריכים שסומנו על גבי לוח השנה. כך למשל, בחודש 10/2004, סך הימים בהם התובעת שהתה בחופשה, מסתכם בכ- 5 ימים, הן על פי פנקס החופשה והן על פי לוח השנה וכנ"ל לגבי מרבית יתר החודשים במהלך תקופה זו - 11/04 (1 יום), 12/04 (לא נוצל), 1/05 (1 יום), 3/05 (1 יום), 4/05 (1 יום), 7/05 (1 יום), 8/05 (לא נוצל), 9/05 (לא נוצל), 10/05 (לא נוצל). מן המקובץ עולה, כי חרף חוסר החפיפה בין התאריכים אשר נרשמו בפנקס החופשה כתאריכים בהם התובעת שהתה בחופש, מדי חודש, במהלך החודשים 10/04 -10/05, לבין התאריכים בהם סומן, בכתב יד, על גבי לוח השנה, כי התובעת היתה בחופש, ישנה חפיפה בין פנקסי החופשה לבין לוח השנה, במרבית החודשים, במהלך תקופה זו, בכל הקשור לסך ימי החופשה שנוצלו או לא נוצלו, על ידי התובעת. במצב דברים זה, בשים לב לעדות התובעת לפיה "כל דבר היה רשום אפילו שעה וחצי" ובמיוחד לאור ריבוי גרסאות התובעת, באשר למספר ימי החופשה שניצלה במהלך השנים 2003 - 2004, שכן התובעת ציינה בסיכומיה (בסע' 81.1) כי לא ניצלה ימי חופשה במהלך שנת 2003, זאת חרף עדותה בפנינו כי "הייתי בימי חופש בשנים 2003-2004 פשוט לא ידעתי כמה ימים יש לי" (ר' פ' מיום 7/12/2008, עמ' 6 ש' 22), אנו מעדיפים את גרסת הנתבעת על פני גרסת התובעת באשר לסך ימי החופשה שהתובעת ניצלה למעשה, במהלך השנים 2003 - 2005, ואנו קובעים כי הנתבעת השכילה להוכיח כמה ימי חופשה נטלה התובעת במהלך תקופה זו, בהתאם לאמור בפנקסי החופשה. באשר לשנת 2006, הנתבעת לא הרימה את הנטל להוכיח כמה ימי חופשה נטלה התובעת, במהלך תקופה זו (1/1/2006 - 26/3/2006, מועד התפטרותה). נפנה עתה לבחון האם התובעת ניצלה את כל ימי החופשה המגיעים לה על פי דין וככל שלא, האם היא זכאית ליתרת דמי חופשה. זה המקום לציין, כי בהתאם להוראת סעיף 7 לחוק חופשה שנתית ולפסיקה, בעת סיום יחסי עובד-מעביד, עובד זכאי לקבל את ימי החופשה שנצברו בשלוש השנים המלאות האחרונות להעסקתו בצירוף הימים שנצברו לזכותו בשנת העבודה השוטפת (ע"ע 547/06 משה כהן - ויליאם אנויה, ניתן בתאריך 8/10/2007). לפיכך, זכאית התובעת לפדיון ימי חופשה שנתית, כדלקמן: בגין שנת 2003 - (השנה השביעית להעסקת התובעת - זכאות ל- 18 ימי חופשה נטו (ללא שבתות): מפנקסי החופשה עולה, כי התובעת ניצלה במהלך שנת 2003 כ- 20.5 ימי חופשה, קרי התובעת ניצלה ביתר 2.5 ימי חופשה; בגין שנת 2004 - (השנה השמינית להעסקת התובעת - זכאות ל- 19 ימי חופשה נטו): מפנקסי החופשה עולה, כי התובעת ניצלה במהלך שנת 2004 כ- 17 ימי חופשה. לפיכך, זכאית התובעת ליתרת דמי חופשה עבור 2 ימי חופשה נוספים, לפי החישוב הבא: 3,817 ₪ (המשכורת הקובעת של התובעת, בהתאם לחישוביה אשר לא נסתרו): 25 ימי עבודה בשבוע (שכן התובעת עבדה 6 ימים בשבוע) = 152.68 ₪ (שכר יומי) X 2 ימי חופשה = 305.36 ₪ ; בגין שנת 2005 - (השנה התשיעית להעסקת התובעת - זכאות ל - 20 ימי חופשה נטו): מפנקסי החופשה עולה, כי התובעת ניצלה במהלך שנת 2004 כ- 17 ימי חופשה. לפיכך, זכאית התובעת ליתרת דמי חופשה עבור 3 ימי חופשה נוספים, לפי החישוב הבא: 152.68 ₪ (שכר יומי) X 3 ימי חופשה = 458.04 ₪ ; בגין החודשים 1/06 - 3/06 (שלושה חודשים במהלך השנה העשירית להעסקת התובעת - זכאות ל- 21 ימי חופשה נטו): משלא הוצג בפנינו פנקס חופשה ביחס לחודשים אלה ואף לא הובאה בפנינו כל ראייה באשר למספר ימי העבודה בהם עבדה התובעת בפועל במהלך שלושת חודשים אלה ולאור הוראת סעיף 3(ב) לחוק חופשה שנתית, לפיה יש לחשב את זכאותו של עובד שעבד, באותה שנה, לפחות 200 ימים באופן שונה, מזה של עובד שעבד, באותה שנה, פחות מ- 200 ימים, יקבע להלן מספר ימי העבודה של התובעת בפועל, לצורך חישוב זכויותיה לפדיון חופשה, לפי 25 ימי עבודה בחודש, שכן התובעת עבדה 6 ימים בשבוע, ומסך זה, יופחתו 8 ימים, במהלך חודש 3/06, בהם התובעת שהתה בחופשת מחלה (ר' אישורי מחלה - נספחים ו1 -ו3 לתצהיר התובעת, ת/3). על כן, תחושב יתרת דמי חופשה, לה זכאית התובעת, לפי 67 ימי עבודה בפועל, במהלך שנת 2006, לפי החישוב הבא: 3 (חודשי עבודה) X 25 (ימי עבודה בחודש) = 75 ימי עבודה - 8 ימי מחלה = 67 ימי עבודה. לפיכך זכאית התובעת ליתרת דמי חופשה בסך 1,074.10 ₪ , לפי החישוב הבא: 200/ 67 ימי עבודה X 21 (ימי חופשה) X 152.68 ₪ = 1,074.1 ₪ ; סך כל הסכומים לעיל הוא - 1,837.5 ₪. מסכום זה יש להפחת בגין 2.5 ימי חופשה שתובעת ניצלה ביתר בשנת 2003 בסך של 381.7 ₪. על כן זכאית התובעת לפדיון חופשה בסך 1,456 ₪ בגין שלוש השנים האחרונות והמלאות להעסקתה ובצירוף שלושת החודשים במהלך שנת העבודה השוטפת האחרונה (1/03 - 3/06). דמי מחלה התובעת טוענת בסיכומיה כי היא זכאית לתשלום דמי מחלה בגין 6 ימי מחלה. לשיטתה, הנתבעת לא שילמה לה עבור ימי המחלה המפורטים באישורי המחלה שהגישה לבית הדין והמתייחסים לתקופה שמיום 26/3/2006 ועד ליום 31/3/2006. לפיכך, טוענת התובעת כי היא זכאית, על פי חישוביה, לדמי מחלה בסך 482 ₪ . משתביעת התובעת לדמי מחלה הינה בגין התקופה שלאחר סיום יחסי העבודה (26/3/06 - 31/3/06), שכן קבענו כי התובעת התפטרה ביום 26/3/2006 - דין תביעתה בגין רכיב זה להידחות והיא נדחית בזאת. סוף דבר:- משאלה אלה הם פני הדברים, אנו מקבלים את תביעת התובעת בחלקה ומחייבים את הנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים כדלקמן: פיצויי פיטורים בסך 32,778 ₪ לסכום זה יווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1/4/2006 ועד ליום התשלום המלא בפועל. פדיון חופשה שנתית בסך 1,456 ₪; לסכום זה יווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום1/4/2006 ועד ליום התשלום המלא בפועל. על הנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים כאמור לעיל, בתוך 30 יום מקבלת פסק הדין. הנתבעת תשלם לתובעת שכר טרחת עו"ד בסך 3,500 ₪. הסכום ישולם בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין, שאם לא כן, ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום המלא בפועל. ככל ששולמה על ידי התובעת אגרה - תשלם הנתבעת לתובעת החזר אגרה, בגין הסכומים שנפסקו בלבד, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום תשלום האגרה ועד ליום התשלום המלא בפועל. לצדדים זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלת פסק דין זה. הרעת תנאיםהתפטרות