קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התקף לב בגלל שינוי תפקיד בעבודה: השופטת סיגל דוידוב-מוטולה עניינו של תיק זה בטענת המערער לאירוע חריג בעבודתו, אשר גרם לאוטם שריר הלב בו לקה ביום 15.10.93. העניין הובא בפנינו במסגרת ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב (בל' 7560/04; סגנית הנשיא (כתוארה אז) אורלי סלע ונציג הציבור מר חלילי). התשתית העובדתית המערער, מר אבנר מלמד, יליד שנת 1954, עובד החל משנת 1979 בעיתון "ידיעות אחרונות" (להלן גם - העיתון), תחילה כ"סוגר מודעות" בימי חול ובתקופה הרלוונטית - כ"סוגר מודעות" בימי שישי. תפקידו של המערער כלל קשר עם משרדי פרסום לצורך קבלת מודעות, עיבודן לפי גדלים, ומיקומן בדפי העיתון תוך תיאום עם העורכים. בנוסף לכך קידם פרויקט של בקרת איכות במחלקת המודעות, ובמסגרת זו ביצע בקרה על טיב ואיכות ההדפסה בשיתוף עם משרדי הפרסום. ביום 13.10.93 נפגש המערער עם מר יעקב בטינגר, אשר סמוך טרם לכן מונה כמשנה למנכ"ל העיתון, בנוכחות מנהל מחלקת המודעות. במהלך הפגישה נמסר למערער על שינוי בתפקידו, ועל העברתו לתפקיד של בקר איכות. עוד נמסר לו כי "במשך הזמן" יועבר ממערכת העיתון בתל אביב, בה עבד עד אותו מועד, למפעל הדפוס בראשון לציון. ביום 15.10.93 בשעות הערב חש המערער ברע ופונה באמצעות אמבולנס לבית החולים, שם אובחן כי לקה באוטם שריר הלב (להלן גם - האוטם). ביום 9.1.03, למעלה מ - 9 שנים לאחר קרות האוטם, הגיש המערער תביעה למוסד לביטוח לאומי (להלן - המוסד), במסגרתה ביקש להכיר באוטם כפגיעה בעבודה. המערער טען כי העברתו לתפקיד בקר איכות ולמפעל הדפוס בראשון לציון היוותה פגיעה ממשית במעמדו, אשר גרמה לו להתרגשות והתרגזות חריגות. עוד טען כי כתוצאה מכך התנהל, במעמד קבלת ההודעה על ידו, ויכוח קולני בינו לבין מר בטינגר, אשר גם בו יש לראות "אירוע חריג". המוסד דחה את תביעתו של המערער, לאחר שלא שוכנע בהתקיימות אירוע חריג שהביא להתפתחות האוטם. המוסד הוסיף כי בהתחשב בחלוף הזמן, ממילא אין אפשרות להוכיח את "העובדות הקשורות בתאונה". המערער הגיש תביעה לבית הדין האזורי כנגד החלטת המוסד. בקשה שהגיש המוסד לסילוק התביעה על הסף נוכח שיהוי - נדחתה (החלטה מיום 12.11.07), והתביעה נדונה לגופה תוך שמיעת עדיהם של שני הצדדים. פסק דינו של בית הדין האזורי בית הדין האזורי נתן אמון בעדותו של מר בטינגר, כמו גם בעדותו של סגן מנהל מחלקת המודעות דאז מר משה עוז, וקבע על פיהן כי "לא חל כל שינוי משמעותי בתפקידו של התובע בהעברתו לתפקיד בקר איכות בבית הדפוס שבראשון לציון". בית הדין קבע בהקשר זה כי "אחריות התובע בתפקידו כסוגר מודעות יום ו' הייתה מוגבלת וכמעט חסרת השפעה", וכי תפקידו החדש "לא גרע ממעמדו כעובד עיתון בכלל ובהשוואה לתפקידו הקודם כ"סוגר" מודעות בפרט". בית הדין הוסיף כי עלה מהעדויות כי המערער התגאה בתפקידו החדש כבקר איכות, וכי תנאי העסקתו שופרו כתוצאה מהמעבר. כך, וכדוגמא, קיבל תשלום אחזקת רכב, ובהמשך אף רכב צמוד. בית הדין ציין כי לפי אחת הגרסאות - עדותו של מר עוז - התפקיד אליו הועבר המערער אף היה חשוב יותר, ובעל אחריות רבה יותר, מתפקידו הקודם. בית הדין קבע עוד, כי עדותו של המערער "שופצה" ו"הועצמה" לעומת הגרסה המקורית שמסר לחוקר המוסד, וכי "המימדים אותם מנסה התובע לשוות לויכוח שהתנהל ביום 13.10.93 הינם מוגזמים ונוצרו בדיעבד לצורך הגשת התביעה". בית הדין הסתמך בהקשר זה על עדותו של מר בטינגר, בה נתן אמון מלא, לפיה סיפר למערער על שינוי התפקיד "והוא קיבל את זה בהבנה. לא זכור לי שהוא התנגד או משהו כזה". בית הדין בחר שלא להקנות משקל ממשי לעדותו של מר ישראל שורק, מנהל מחלקת המודעות בתקופה הרלוונטית, אשר תמך בגרסת המערער בהתייחס לויכוח אך "העיד כי יחסיו עם בטינגר מעורערים ויש ליתן לכך את המשקל המתאים בנסיבות". בית הדין הוסיף, כי האירוע החריג הנטען התרחש ביום ד' בעוד שהפנייה הראשונה לטיפול רפואי הייתה ביום ו' בשעות הערב, כאשר ביום ה' עבד המערער כרגיל. ברישומים הרפואיים מחדר המיון אין אזכור כלשהו לאירוע חריג, ואף נטען פוזיטיבית כי כאבי החזה החלו כשעה טרם לכן, בניגוד לטענת המערער לפיה חש כאבים ולחצים בחזהו בסמוך לאחר הפגישה ובכל פרק הזמן שעד פנייתו לחדר המיון. עוד קבע בית הדין, כי "יש ליתן משקל ראייתי רב ביותר לעובדה כי התביעה הוגשה 10 שנים לאחר קרות האירוע הנטען... אף אם השיהוי אינו יורד לשורשו של עניין, הרי שהוא מעיב על גרסת התובע בכללותה ומקשה על בחינתה". לאור כל האמור, קבע בית הדין כי לא הוכח קיומו של "אירוע חריג" בעבודתו של המערער, אשר קדם לאוטם שריר הלב מיום 15.10.93. בהתאם, דחה את התביעה, ללא צו להוצאות. טענות הצדדים המערער סבור כי עניינו נופל בגדר המקרים החריגים בהם מוצדקת התערבות ערכאת הערעור בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית. לגישתו, עדותו הייתה "מהימנה ועקבית" ונתמכה לא רק בעדותו של מר שורק מטעמו, אלא גם - באופן עקיף ובחלקה - בעדויותיהם של מר בטינגר ומר עוז מטעם המוסד. המערער מדגיש כי לא הייתה מחלוקת ממשית בין הצדדים בנוגע לעצם קיום הפגישה ביום 13.10.93 ובנוגע להודעה שנמסרה במסגרתה למערער על העברתו מתפקידו, כאשר טעותו של בית הדין הינה בפרשנות שנתן לכך. המערער סבור כי טעה בית הדין בקביעתו כי העברתו לתפקיד בקר איכות לא היוותה ירידה משמעותית במעמד, ולו מבחינתו הסובייקטיבית. המערער הדגיש כי "ראה בתפקידו כקידום לעומת תפקידיו הקודמים בעיתוני חול וראה עצמו כבעל השפעה ומעמד ולו בגלל היותו במוקד העניינים ובשל הקשר שהיה לו עם גורמים בכירים בעיתון עצמו ובמשרדי הפרסום". המערער הוסיף כי "כל העדים שהעידו בבית הדין שימשו בשלב כלשהו בעברם בתפקיד אותו ביצע המערער טרם הדחתו והוא שימש עבורם כקרש קפיצה ועובדה היא כי רובם ככולם התקדמו לתפקידי ניהול בכירים יותר - מסלול אותו שיווה המערער גם כלפי עצמו". המערער סבור כי טעה בית הדין גם בקביעותיו לגבי התפקיד החדש אליו הועבר, כבקר איכות. המערער ציין בהקשר זה כי "דובר בתפקיד שלא היה קיים כלל בעבר ולא ברור היה מה תוכנו ומה משמעותו ובייחוד מדובר היה בתפקיד בתחום התפעולי והטכני של העיתון ולא במערכת אלא בבית הדפוס, הרחק מ"לב העניינים"...". המערער טוען עוד כנגד קביעות בית הדין בהתייחס לויכוח שהתגלע בינו לבין מר בטינגר ביום 13.10.93. לגרסתו, יצא מהחדר כאשר הוא "נסער, מרוגז, פגוע, מושפל וכועס עד מאוד", כאשר תחושתו הסובייקטיבית מלמדת כשלעצמה על חריגותו של האירוע. המערער מפנה לעדותו התומכת של מר שורק, אשר היה עד לשיחה, ואישר כי "הויכוח בינו לבין מר בטינגר היה חריף וחריג מאוד, בטונים שלו ובדברים שהוטחו בו". המערער מדגיש כי מטבע הדברים מר בטינגר ניסה להמעיט בחלקו בקרות האוטם, אך העובדה כי זכר את הפגישה ותוכנה לאחר שנים כה רבות מעידה כי הייתה יוצאת דופן גם מבחינתו. לסיום טוען המערער, כי במסמכים הרפואיים לא הייתה גרסה פוזיטיבית סותרת אלא לכל היותר "אנמנזה שותקת", וכי חלוף הזמן במקרה זה לא השליך על האפשרות לקבל את גרסתו שכן "כל הדמויות הרלוונטיות לאירוע נחקרו והעידו בבית הדין" וכולם זכרו את האירוע. המוסד תומך בפסק דינו של בית הדין האזורי, מטעמיו, ומדגיש כי הינו מבוסס על קביעות עובדתיות וקביעות מהימנות שערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בהן. המוסד טוען, כי המערער הגיש תביעתו למוסד בשיהוי של קרוב לעשר שנים; כי המסמכים הרפואיים אינם תומכים בגרסתו אלא סותרים אותה; וכי אף המערער עצמו לא ייחס כל חשיבות ל"אירוע החריג" הנטען - כפי שאישר בפני חוקר המוסד, וכפי שעולה מעצם כך שלא הגיש תביעה למוסד משך תקופה כה ארוכה. דיון והכרעה לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים, לפסק דינו של בית הדין האזורי ולכלל חומר הראיות, הגענו למסקנה כי דין הערעור להידחות. פסק דינו של בית הדין האזורי מנומק ומבוסס היטב בממצאיו העובדתיים ובמסקנותיו המשפטיות, וראוי לפיכך להתאשר מטעמיו, בהתאם לתקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב - 1991. לפי ההלכה הפסוקה, תנאי הכרחי להכרה באוטם שריר הלב כ"תאונה" הוא שהגורם לאוטם היה "אירוע חריג", היינו "מאמץ פיזי בלתי רגיל" או "מתח נפשי (התרגזות או התרגשות) יוצא דופן" (דב"ע מו/0-139 דן יצחק - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יח 315 (1987); עב"ל 573/05 דליה אמיר - המוסד לביטוח לאומי, מיום 29.11.06). השאלה אם מדובר במאמץ או במתח שהינם יוצאי דופן נבחנת על פי מכלול העובדות, על בסיס סובייקטיבי הנוגע למבוטח המסוים, אך תוך בחינתו "בעיניים אובייקטיביות, בקנה מידה של סבירות" (עב"ל 405/99 דוד דגני - המוסד לביטוח לאומי, מיום 21.1.02; עב"ל 176/99 דניאל גרץ - המוסד לביטוח לאומי, מיום 16.7.02). שאלת קיומו של אירוע חריג בעבודה היא לפיכך שאלה שההכרעה בה היא עובדתית בעיקרה (עב"ל 507/07 יניב אפרוני - המוסד לביטוח לאומי, מיום 25.3.08). במקרה שלפנינו קבע בית הדין האזורי, לאחר שמיעת העדים והתרשמות מהם, כי הפגישה שהתקיימה ביום 13.10.93 בין המערער לבין מר בטינגר לא היוותה "אירוע חריג" מבחינתו של המערער. בית הדין קבע עוד כי לא ניתן להתייחס לתפקיד אליו הועבר המערער כתפקיד נחות יותר במעמדו, בחשיבותו או בתנאיו, ואף לא שוכנע כי המערער עצמו ראה אותו ככזה. עוד נקבע כי הפגישה עצמה, במהלכה נמסר למערער על השינוי בתפקידו, לא התאפיינה בסערת רגשות כלשהי. הלכה פסוקה היא, כי ערכאת הערעור לא תתערב בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית, אשר התרשמה מהעדים באופן בלתי אמצעי, אלא בנסיבות חריגות (עב"ל 573/09 עזבון המנוח איתמר הראל ז"ל - המוסד לביטוח לאומי, מיום 11.8.10) - אשר אינן מתקיימות במקרה זה. בהתאם לפסיקה, יש לייחס משקל רב לרישומים הרפואיים הסמוכים למועד האירוע, בהתבסס על ההנחה כי בסמוך לקרות התאונה ימסור הנפגע את העובדות הנכונות, על מנת לזכות בטיפול הנכון והמתאים למצבו. במקרה זה, ברישומים הרפואיים מבית החולים לא רק שלא אוזכר אירוע חריג כלשהו - בין הקשור לעבודה ובין בכלל, אלא אף נרשם כי כאבי החזה החלו "לראשונה בחייו", כשעה קודם הגעתו של המערער לחדר המיון (ביום 15.10.93 בשעות הערב). רישום זה מנוגד לטענת המערער בתצהירו, לפיה החל להרגיש לחץ בחזה וקשיי נשימה מייד לאחר הפגישה ביום 13.10.03, וכל יום המחרת עבד תוך "שאני סובל מלחצים בחזה שהופיעו לסירוגין". לאמור לעיל יש להוסיף את השיהוי הרב, ממועד האירוע ועד מועד הגשת התביעה למוסד. שיהוי זה אמנם אינו מצדיק כשלעצמו את דחיית התביעה (עב"ל 167/98 המוסד לביטוח לאומי - אריאל שיימן, פד"ע לו 92 (2000); עב"ל 1292/02 שמואל חיים - המוסד לביטוח לאומי, מיום 11.9.03), אך יש בו כדי להחליש את טענת המערער בדבר עוצמתו של האירוע החריג מבחינה סובייקטיבית. סוף דבר - הערעור נדחה. כמקובל בתיקי ביטחון סוציאלי, אין צו להוצאות. התקף לב / אוטם שריר הלבשינוי תפקיד בעבודה