קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התקף לב במהלך פגישה עם עורך דין: התובע הגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי (להלן - הנתבע) לתשלום דמי פגיעה בגין ארוע מיום 6.1.10. משדחה הנתבע את תביעת התובע בנימוקים - "עפ"י המסמכים שבידינו לא הוכח קיום אירוע תאונתי שאירע תוך כדי ועקב העבודה ואשר הביא לאוטם שהתפתח בתאריך 6.1.10. מאמץ/מתח ממושך המשתרע על פרק זמן ממושך אינו בבחינת אירוע תאונתי האוטם התפתח כתוצאה ממחלה טבעית. השפעת העבודה, אפילו אם היתה כזו, פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים. לפיכך לא ניתן לראות במקרה זה תאונת עבודה", הגיש הוא תביעה לבית הדין. 3. בתיק זה העידו, מטעם התביעה, התובע בעצמו ולאה גלאם, מזכירתו של עו"ד ווסר (להלן - לאה). הנתבע לא הביא עדים מטעמו. 4. מתצהיר התובע עולות העובדות כלהלן - א. התובע פוטר מעבודתו בהנהלת בתי הדין הרבניים (להלן - הנהלת בתי הדין או המעביד) פיטורים קשים ובשל התנכלות אישית; ב. עקב פיטוריו, ניהל התובע הליך משפטי כנגד המעביד (עב 3325/08) (להלן - ההליך); ג. ביום 6.1.10, התייצב התובע במשרד עו"ד ווסר שייצג אותו בהליך לצורך עריכת תצהיר עדות ראשית (להלן - התצהיר); ד. תוך כדי עריכת התצהיר ועם שחזור העובדות, התובע התרגש ו"התלהט" וכעסו על מה שעשו לו בהנהלת בתי הדין הלך וגבר; ה. במהלך הכנת התצהיר שאל עו"ד ווסר את התובע, שהחוויר, מה קורה לו. התובע השיב לו שהוא מרגיש דפיקות לב, לחץ גדול בחזה והתחיל להזיע; ו. התובע רצה לסיים את התצהיר, אך בא כוחו חש כי מצבו לא טוב והם סיימו את התצהיר בחופזה. מזכירת עוה"ד, לאה, הזמינה מונית לתובע שהתפנה לבית חולים ברזילי באשקלון; ז. בבית חולים נמצא התובע כמי שלקה בליבו בחומרה והוא הובהל לניתוח בבית חולים תל השומר. לתצהירו של התובע צורף התצהיר וכן הודעה של עו"ד ווסר מיום 31.1.10 לבית הדין בתיק העבודה 3325/08 בדבר אירוע הלב שאירע לתובע במהלך הכנת התצהיר. (ת/1 ות/2 בהתאמה). 5. בחקירתו הנגדית השיב התובע שעבד בבית הדין הרבני עד שנת 2006, והתביעה לבית הדין הוגשה בשנת 2008. לשאלת ב"כ הנתבע מה עשה בנוגע לפיטורים לפני שהגיש את ההליך השיב - "ניסיתי להסתדר איתם. אחר כך קיבלתי עו"ד מהסיוע המשפטי. אני לא זוכר מתי זה היה". כאשר הופנה התובע להצהרתו מיום 29.10.10 (נ/3) לפיה פנה למספר עורכי דין לפני שהגיע לעו"ד ווסר ב-2008, הבהיר - "כל עו"ד שפניתי אליו בגלל ששמע שאני עובד במשרד המשפטים לא רצה להתעסק עם התיק". ולשאלה אם בכל השנים מאז שפוטר חשב על העניין והיה לו קשה השיב - "קיבלתי את זה קשה מאוד. אני לא מבין אם יש סעיף בחוק לבן אדם שלא עשה כלום, כי לא גנבתי, לא רצחתי..." כאשר ב"כ הנתבע הקשתה וביקשה מהתובע לאשר שביום שהיה אצל עו"ד ווסר, בינואר 2010, זו לא היתה הפעם הראשונה שסיפר לעו"ד ווסר את השתלשלות העניינים באשר לפיטוריו, השיב - "הייתי מוזמן אצלו כל פעם ומספר לו. באותו יום הוא הזמין אותי לתצהיר. הוא אמר לי מראש שאצטרך להיות אצלו אולי 3 שעות. הוא התחיל לשאול אותי שאלות בשביל התצהיר ואני עניתי לו. אחרי שעה בערך הוא שאל אותי מה קרה ואם אני מרגיש טוב ואמרתי לו שאני מרגיש מצויין ואין לי בעיה בכלל. אחרי עוד כמה זמן, בערך עוד שעה הוא עוד פעם שאל אותי ואמר שאני מרגיש לא טוב ויזמין לי אמבולנס ואמרתי לו שלא. כשגמרנו את התצהיר אמרתי לו שעכשיו אני לא מרגיש טוב. הוא שאל אותי אם אני רוצה ללכת לבית חולים ואמרתי שכן". (ההדגשות שלי - א.ס.). בחקירה חוזרת, כאשר נשאל התובע לגבי ההבדל בין הפגישה במשרד של עו"ד ווסר לבין הפגישות עם עורכי הדין האחרים, השיב - "הייתי אצל שלושה עורכי דין לפניך, אני לא זוכר את השמות. סיפרתי לעורכי הדין האחרים מה היה והם אמרו שהם יחזרו אלי ולא חזרו אלי. לא היה שום הבדל. אצל עורכי הדין האחרים לא היו לי תחושות כאלה. אצל עורכי הדין האחרים לא סיפרתי פרטים מלאים. כששמעו שאני עובד במשרד המשפטים פשוט לא חזרו אלי". 6. בחקירתה הראשית העידה לאה כי במועד הרלבנטי לתביעה עבדה באופן זמני כמזכירה במשרד של עו"ד ווסר. כאשר נתבקשה על ידי עו"ד ווסר לתאר מה היא זוכרת מהאירוע במשרדו הקשור לתובע השיבה - "אני זוכרת שביום שהוא הגיע למשרד זה היה לצורך גביית תצהיר ובזמן שאתה גבית מהתובע את התצהיר, התובע חש ברע. הסתכלתי לעבר המשרד וראיתי שהוא מחזיק עם היד את הלב והוא רועד. הוא הרכין את הראש מדי פעם וכשסיימתם אתה קראת לי ואמרת לי להזמין מונית משום שהתובע חש ברע והוא נוסע לבית החולים. ביקשת וגם אני הצעתי שאני אתלווה לתובע מכיוון שהוא לא יכול לרדת לבד והוא הגיע למשרד בגפו". לשאלת ב"כ הנתבע כמה פעמים היה התובע במשרדו של ווסר השיבה, כי למיטב זכרונה פעם אחת לפני וכי זו היתה הפעם השניה. גדר המחלוקת - 7. אין חולק כי התובע לקה בלבו ביום 6.1.10, בעת עריכת התצהיר במשרד בא כוחו עו"ד ווסר במסגרת ההליך שניהל נגד הנהלת בתי הדין עקב פיטוריו וכי ממועד סיום יחסי העבודה ועד למועד עריכת התצהיר חלף פרק זמן של שלוש שנים. הצדדים חלוקים בשתי שאלות - א. האם יש לראות את האירוע כ"אירוע חריג". ב. במידה וכן, האם יש להכיר באירוע החריג כבתאונת עבודה כמשמעה בחוק. 8. תמצית טענות ב"כ התובע בסיכומיו - א. באשר לשאלה הראשונה, התובע אמנם נפגש עם עורכי דין נוספים ואף סיפר להם בקצרה, כלשונו, על האירועים, אולם עריכת התצהיר באופן מפורט משך שעות כפי שעולה מהעדויות אינה אירוע רגיל בחייו של עובד ואין כל ספק כי מדובר באירוע חריג. על פי הפסיקה אפילו אם מדובר באירוע שקורה יותר מפעם אחת אין בזה כדי לשלול את חריגותו בנסיבות העניין. מכאן כי על פי הפסיקה האירוע מושא פסק הדין הינו אירוע חריג. ב. עו"ד שעורך תצהיר כדבעי מזהיר את לקוחו טרם עריכת התצהיר כי מדובר בעדות כעדות בבית משפט. אין להשוות המקרה לשיחה רגילה ככל שיחה, בפרט ככל שמדובר במי שאינו בא ויוצא בשערי בית המשפט ושמעולם לא ערך תצהיר לפני כן. ג. באשר לשאלה השנייה - אף אם הסתיימו יחסי העבודה בין התובע ובין הנהלת בתי הדין זמן מה ואפילו שלוש שנים לפני האירוע, ניתן לקבוע כי מדובר באירוע שקרה עקב העבודה. על פי הפסיקה הן בעניין ראובן זינגר (בל 2186/07 מיום 8.2.10 אזורי תל אביב) והן בעניין סוויסה (בל 2166/07 מיום 19.7.11 אזורי תל אביב), בבוא בית הדין לבחון את הסוגיה יש לייחס חשיבות רבה לשאלת העקב יותר מאשר לשאלת התוך כדי. בעניין סוויסה מדובר באירוע שקרה שנתיים לאחר תום יחסי העבודה ובית הדין מצא כי היה קשר שבין האירוע לעבודה מבחינת המשך הקשר המשפטי בין העובד והמעביד אשר "התעורר מחדש". בעניין סוויסה זה היה עם הגשת התלונה ובענייננו, עם עריכת התצהיר הנוגע לפיטוריו. ד. בנסיבות אלה, יש לקבל את התביעה. 9. תמצית טענות ב"כ הנתבע בסיכומיה - א. באשר לשאלה הראשונה - ביום 6.1.10 לא אירע לתובע אירוע חריג כלשהו, שכן החתימה על התצהיר אינה בגדר אירוע. מדובר בשיחה על אירועים והשיחה אינה בגדר אירוע כשלעצמו. כל קביעה אחרת משמעה שכל שיחה שינהל מבוטח על דבר שקרה בעבודתו תהא בגדר אירוע ותאונת עבודה והדבר אינו מתקבל על הדעת. מדבריו של התובע עולה כי שיחות כגון אלו שהתנהלו במשרד בא כוחו התנהלו פעמים רבות, הן מול עורכי דין אחרים, הן במהלך הדיונים בבית הדין והן במהלך פגישה קודמת עם עו"ד ווסר עצמו. התובע העיד על כך שבמהלך השנים חשב על אותם אירועים ובוודאי גם דיבר עליהם עם חבריו וכיוצ"ב. התובע מודה, הן בהודעה לפקיד התביעות והן בבית הדין, שאינו מייחס את האוטם לאותו אירוע במשרדו של עו"ד ווסר. ב. באשר לשאלה השנייה אם אירע האירוע תוך כדי ועקב עבודתו - אין חולק, וזאת גם על פי עדות התובע, כי האירוע הנטען התרחש למעלה משלוש שנים לאחר סיום יחסי עובד ומעביד. לפיכך, במועד האירוע הנטען לא היה התובע מבוטח בביטוח נפגעי עבודה שכן במועד זה לא היה בגדר עובד שמעבידו חייב בדמי ביטוח בגינו. ג. אין מדובר במקרה שבו אירע אירוע בסמיכות לסיום יחסי עובד ומעביד, ומכאן שלא ניתן להכיר בהמשך יחסי עובד ומעביד באופן קונסטרוקטיבי כפי שנפסק בפסק הדין בעניין זינגר. בפסק דין עב"ל 1187/04 מסרי זייד - המוסד לביטוח לאומי נקבע מפורשות כי אין מקום להרחבת ענף ביטוח נפגעי עבודה למקרים מעין אלו. עוד נפסק שאין להחזיק את שני המבחנים תוך כדי ועקב שבסעיף 79 לחוק במדורים נפרדים ויש למזגם למושג אחד של קשר לעבודה. יש להתייחס לשאלת הקשר הסיבתי שבין האירוע לבין עבודתו של התובע. לעניין זה נפסק כי חוק הביטוח הלאומי בא להבטיח סיכוני עבודה ולא סיכונים לאחר פקיעת יחסי עובד ומעביד, אלא אם כן מדובר באירוע שאירע בסמוך מאוד לאחר תום תקופת עבודה ובנסיבות מיוחדות (דב"ע מג/0-50 נורי גזאלה - המוסד לביטוח לאומי) בענייננו אין כך הדבר. ד. בעב"ל 76/98 משה אהרוני - המוסד לביטוח לאומי שאף אושר בבג"ץ, נפסק, במקרה דומה למקרה שלנו, כי אין לראות בתובע כמבוטח בביטוח נפגעי עבודה במועד שאירע חודשים רבים לאחר סיום יחסי עובד ומעביד. ה. הליך הגשת התביעה לקבלת פיצויים מהמעסיק וכל הכרוך בתביעה האמורה נועד למימוש זכויות כספיות המגיעות לתובע והנובעות מהפיטורים ואולם אין לשייכו מהותית לעבודתו של התובע או לפעולה הנלווית לה. לכן הפגיעה שאירעה לתובע, אם אירעה, במסגרת טיפול בתביעתו אינה מהווה תאונת עבודה. בפסיקה נקבע שלא די בקשר כלשהו עם העבודה כדי להצדיק את יישומו של מבחן האילולא ויש להציב גבול על מנת שהמבחן לא יורחב מעבר לכל היגיון שבביטוח מפני תאונות עבודה (דב"ע מד/0-127 סעדיה מרציאנו - המוסד לביטוח לאומי). ו. לאור האמור, יש לדחות את התביעה. 10. באשר לשאלה האם מדובר באירוע חריג, נקבע בפסיקה כדלקמן - בית הדין הארצי לעבודה יישם את מבחן "המאמץ המיוחד" שביסודו - "הכרה בעובדה המקובלת בעולם הרפואה, שלהוציא מקרים נדירים ביותר, אוטם שריר הלב אינו פוקד אלא את מי שמקנן בקרבו, באורח סמוי או גלוי תהליך תחלואתי המהווה בסיס ורקע לבוא האוטם... בעיני הרופא מהווה האוטם את אחד השלבים, מהחריפים שבהם, בהתפתחות המחלה, והופעתו צפויה במועד זה או אחר, בכל שעות היום והלילה, בכל מצב, בעת פעולה, מנוחה ואף שינה. עם זאת ידוע, על סמך מחקרים רבים, שאירוע חריג יכול לגרום או לתרום לבואו של אוטם. הכוונה למאמץ פיזי בלתי רגיל ולמתח נפשי (התרגזות או התרגשות יוצאת דופןUNUSUAL STRAIN OR STRESS). אם אותו אירוע חריג קורה במהלך העבודה ובו זמנית, או בסמוך לו, מופיע האוטם - מקובלת הדעה שקיים קשר סיבתי בין הארוע ובוא האוטם." (דב"ע מו/0-139 פד"ע י"ח 315, 324). 11. לאחר ששמענו את התובע והתרשמנו ממנו ומעדותו ולאור החומר שבתיק בית הדין הננו קובעים עובדתית שביום 6.1.10 היה אירוע חריג ונפרט - התובע תיאר בפנינו את נסיבות הכנת התצהיר שארך כ- 3 שעות באופן אמיתי ומהימן - עדות שתאמה את האמור בתצהירו ובהצהרתו לנתבע (נ/3). התובע העיד בפנינו על תחושותיו הקשות עקב פיטוריו ועל כך שקיבל את פיטוריו באופן קשה מאד מבחינה נפשית. שוכנענו כי תוך כדי תהליך הכנת התצהיר, נשאל התובע שאלות אשר העלו מחדש את התחושות הקשות שחש עקב פיטוריו ואת תחושות הכעס על מה שעשו לו בהנהלת בתי הדין ועקב כך חש התרגשות ו"התלהטות". אותות ההתרגשות והכעס שחש במהלך הכנת התצהיר ניכרו אף במהלך עדותו בפנינו. התובע עצמו הבהיר, בחקירתו הנגדית, כי אמנם היה בעבר אצל עורכי דין אחרים וסיפר להם על פיטוריו, אך רק בפני עו"ד ווסר, אשר הוא הראשון שלקח על עצמו את הטיפול בתיק, הגיע לשלב של כתיבת תצהיר ורק במועד זה מסר פרטים מלאים על השתלשלות הדברים. עדותו נתמכה בעדותה של לאה, אשר אף היא תיארה את אשר התרחש במשרד במהלך הכנת התצהיר. מקובלת עלינו טענת ב"כ התובע כי אין דומה תהליך של גביית תצהיר שכמוהו כמתן עדות בבית משפט לשיחה רגילה עם עורך דין על פיטורים ובפרט כשמדובר באדם שאינו בא ויוצא משערי בית המשפט והדברים מקבלים משנה תוקף מהעדות המהימנה לגבי תחושותיו הקשות ומצבו הבריאותי של התובע במהלך הכנת התצהיר. סיכומו של דבר, שוכנענו כי ביום 6.1.10 היה אירוע חריג כנטען על ידי התובע. 12. משקבענו שביום 6.1.10 היה אירוע חריג, נדרשים אנו לשאלה השנייה שבמחלוקת - האם יש לראות בתובע כעובד במועד האירוע משיחסי העבודה בין הצדדים הסתיימו בסוף שנת 2006 (שלוש שנים לפני קרות האירוע החריג). בטרם הכרעה בטענות הצדדים, נסקור את הפסיקה בעניין זה. 13. בעב"ל 76/98 משה אהרוני - המוסד לביטוח לאומי (מיום 5.8.2002) נחלקו דעות השופטים באשר להכרה באירוע של אוטם שריר הלב בו לקה המערער במהלך דיון בתביעה שהגיש המערער לביטול פיטוריו, וזאת כשנתיים לאחר מועד סיום עבודתו. דעת הרוב, מפי השופט (כתוארו אז) פליטמן, היתה - "ראשית דבר, יש ליתן הדעת לכך שמבחן "העקב" אינו חזות הכל אלא יש להקדים לו, את בירור שאלת היות המערער בגדר מבוטח בעת קרות התאונה. בסעיף 75 לחוק הביטוח הלאומי נמנים המבוטחים בביטוח נפגעי עבודה ועליהם נמנה "העובד". "העובד לשעבר" אינו נימנה עליהם. פשיטא הוא לכן, שמי שלא היה עובד בעת קרות התאונה אלא היה עובד לשעבר - איננו יכול להיחשב כעובד מבוטח בביטוח נפגעי עבודה. דומה, שהדעה הרווחת היתה, שתקופת ביטוחו של העובד בביטוח נפגעי עבודה אצל מעביד מסוים, מוגבלת ככלל לתקופת עבודתו אצלו, ולא למעלה משנתיים לאחר מכן; .... דא עקא, שאין לבחון את המקרה שלפנינו ללא עריכת אבחנת יסוד מקדמית, בין מקרה של פיטורים טראומטיים כאירוע חריג בעבודה, לבין חווית משפט טראומטי כשלעצמו, אף אם הדיון בו נסב כל כולו על פיטורים, שעה שאותם פיטורים אינם כשלעצמם בגדר אירוע חריג בעבודה. והרי דומה שאיש לא יחלוק על כך, שפער הזמנים של כ-30 חודש בין אירוע הפיטורים לאירוע של התקף הלב - אינו בגדר סמיכות הזמנים הנדרשת לקשירת קשר סיבתי בין שני האירועים הללו, עת מקובל היה לסבור, כי פער זמנים של 3 ימים מצביע על העדר קשר סיבתי בין התקף הלב לאירוע בעבודה שקדם לו. משכך הם הדברים לא ברור כיצד ניתן להפוך אירוע טראומטי שאירע שנים לאחר סיום יחסי עובד מעביד, אף אם הוא קשור נסיבתית לאירוע קודם כלשהו שהתרחש בתקופת קיומם של יחסים אלה, לאירוע שאירע במסגרת העבודה "תוך כדי העבודה" "ועקב העבודה". (שם עמ' 7-5 לפסק הדין) (הדגשות שלי - א.ס.). בדעת המיעוט, מפי השופט רבינוביץ, נקבע - "השאלה שהיא ציר המחלוקת בין הצדדים, נוגעת לנושא ה"תוך כדי". אין מחלוקת, שעל פני הדברים האוטם אירע כשנתיים לאחר סיום עבודתו של המערער בחברה, מועד בו לא היו קיימים עוד יחסי עובד ומעביד בין המערער לחברה...נתון זה לא יכול ליצור יחסי עובד ומעביד במקום שכבר לא היו קיימים. ברם, בית דין זה עוד בראשית דרכו ידע להבחין בין "עיקר" ל"טפל" וקבע שביחסי הכוחות שבין מרכיב ה"עקב" וה"תוך כדי" מרכיב ה"עקב" הוא העיקר ומרכיב ה"תוך כדי" הוא הטפל, הכל בהתאם לנסיבות... פסיקה זו הכירה בעליונות "העקב" על ה"תוך כדי" והכירה בנסיבות מסויימות בהמשך יחסי עובד ומעביד באופן קונסטרוקטיבי, גם לאחר סיומם של היחסים הללו, כאשר מדובר בתקופה שבסמוך לסיום יחסי עובד ומעביד (פסק דין גזלה), ובנסיבות מסוימות גם כעבור תשעה חודשים (פסק דין רוזינר) ואף לאחר תקופה ממושכת יותר בפסק דין מירי כהן ובפסק דין אביאל.... ... לעניות דעתי, ככל שהקשר הסיבתי בין התאונה לעבודה חזק יותר, כך יש לייחס חשיבות קטנה יותר לגורם הזמן.  אני מסכים, שאין לבטל את גורם הזמן כמרכיב חיוני בהגדרת "תאונת עבודה" על פי חוק הביטוח הלאומי, אך אני סובר שיש להתמודד עם מציאות משתנה ומורכבת תוך גמישות מחשבתית  ותוך ראיית תכלית החקיקה. במקרה הנוכחי חזר המערער ביום הדיון המשפטי ב"מנהרת הזמן" להליך הפיטורים שלו, כשהוא חווה מחדש את הרגע שבו פוטר. האירוע כולו התעורר לרגע לחיים מחדש, כאשר המערער מתעמת פנים אל פנים עם מי, שלטענתו, גרם לפיטוריו. הזמן מבחינה מסויימת קפא למספר שנים וחזר למצבו הבסיסי בעת הדיון המשפטי. מצב דברים כזה ואף לא דומה לו ולו במעט היה בפסק דין חייקה גרוסמן..." (שם, עמ' 3-4 לפסק הדין). עתירתו של משה אהרוני נדחתה בבג"צ 7799/02 אהרוני נ' בית הדין הארצי לעבודה (מיום 12.12.02) וכך פסק בית המשפט העליון - "...מוכנים אנו להניח, כי קיימות סיטואציות בהן מקרה שארע לאחר סיום יחסי עבודה יחשב כתאונת עבודה. עם זאת, ברור שלא כל ארוע שניתן לקשר אותו באופן נסיבתי כלשהו ליחסי עבודה שנתקיימו בעבר ייחשב כתאונת עבודה. נתון מרכזי שיש לקחת אותו בחשבון לעניין זה הוא משך הזמן שחלף בין המועד בו נסתיימו יחסי העבודה לבין האירוע. נקודה זו באשר לסמיכות הזמנים חזרה ועלתב בפסק דינו של המשיב 1, ודומה שהיא שימשה כבסיס העיקרי לתוצאה אליה הגיע הרוב במשיב 1. ראוי לזכור, כי חלפו למעלה משנתיים מעת פיטוריו של העותר ועד לארוע המצער שקרה לו. מאחר שהנקודה המרכזית נוגעת לסמיכות הזמנים, שהינה בעיקרה שאלה של דרגה ויישום, אין המקרה הנדון מצדיק התערבות של בית משפט זה (ראו: בג"ץ 1262/94 זילברשטיין נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מח(4) 837, 853-852)." (הדגשות הוספו - א.ס). בג"ץ אישר אמנם את הקביעה לפיה יוכרו מקרים של תאונות לאחר סיום יחסי העבודה, אך הורה בפסיקתו, כי נתון מרכזי שיש לשקול הינו משך הזמן שחלף בין המועד בו נסתיימו יחסי העבודה לבין האירוע ובנסיבות בהן חלף פרק זמן של למעלה משנתיים אין להתערב בקביעת בית הדין האיזורי לפיה נדחתה התביעה. 14. בעב"ל 1187/04 מסרי זייד - המוסד לביטוח לאומי, (מיום 28.3.05) חזר בית הדין הארצי על הלכת הרוב בפסק דין אהרוני וקבע מפורשות כי אין מקום להרחבת ענף ביטוח נפגעי עבודה למי שנפגע בריחוק זמנים ניכר ממועד ניתוק יחסי העבודה (שם, בפסקה 7 לפסק הדין). בעב"ל 101/06 מנחם ז'יטלני - המוסד לביטוח לאומי, (מיום 5.5.07) נדונה השאלה האם אירוע לבבי שאירע למערער, במהלך דיון בבית הדין האזורי לעבודה שעסק בבירור תביעתו לעניין אירוע לבבי קודם שאירע לו בעבודה, נכלל בגדר "תאונת עבודה". במקרה זה חלף פרק זמן של שנתיים ומחצה ממועד תאונת העבודה ועד מועד הדיון בבית הדין. בית הדין הארצי דחה את הערעור בהסתמכו על פסק דין אהרוני, בקובעו - "אין בידינו לקבל את טענת המערער לפיה התאונה שאירעה בבית הדין במהלך התדיינות משפטית אירעה "תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו". למעלה מן הדרוש, נעיר כי יתכנו מקרים בהם הנפגע לא היה מבוטח, במועד ההתדיינות המשפטית, בה ארע האירוע,בביטוח נפגעי עבודה זאת משום שהפסיק לעבוד במועד בו התקיים הדיון המשפטי שבמהלכו הוא נפגע ואז בודאי לא ניתן להכיר באירוע כפגיעה בעבודה." (שם, בפסקה 7 לפסק הדין). מן הכלל אל הפרט - 15. עם כל ההבנה למצבו של התובע אין להכיר באירוע מיום 6.1.10 כבתאונת עבודה. משמערכת יחסי העבודה נסתיימה שלוש שנים לפני קרות התאונה - אין התובע יכול להיחשב כעובד מבוטח בביטוח נפגעי עבודה במועד התאונה, על פי הוראות סעיף 75 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה - 1995 המונה המבוטחים בביטוח נפגעי עבודה ועליהם נמנה "עובד". אין מקום להרחבת ענף ביטוח נפגעי עבודה למקרים מעין אלו בהם מדובר ב"עובד לשעבר". לאור הפסיקה שלעיל ולאור פרק הזמן של שלוש שנים שחלף בין המועד בו נסתיימו יחסי העבודה לבין האירוע הטראומטי - לא ניתן לקבוע כי האירוע הלבבי אירע "תוך כדי העבודה" "ועקב העבודה" ולהכיר באירוע כבתאונת עבודה, שכן מדובר בקשר סיבתי המרוחק עניינית מזה המזכה בדמי פגיעה או בגמלה במסגרת ענף ביטוח נפגע עבודה. פסק דין ראובן זינגר (בל 2186/07 מיום 8.2.10), בו הכיר בית הדין בויכוח בין העובד למעסיקו בעניין זכויות העובד שהתרחש כשלושה שבועות לאחר פיטורי העובד כבתאונת עבודה אינו יכול לסייע לתובע ויש לאבחנו מהמקרה עסקינן לאור ההבדל הניכר בעובדות ובפרט בין פרקי הזמן שחלפו ממועד סיום יחסי העבודה ועד התאונה. 16. סוף דבר- התביעה נדחית. 17. אין צו להוצאות. התקף לב / אוטם שריר הלבעורך דין