קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא זכאות לקצבת תלויים עקב פטירה מסרטן: לפנינו תביעה לקצבת תלויים שהגישה התובעת בשנת 2006, בעקבות פטירת בעלה (להלן: "המנוח"). המנוח נפגע בליבו בארוע מיום 12.12.96, אשר הוכר כתאונת עבודה, ובעקבות זאת נקבעה למנוח נכות יציבה בשיעור 75% החל מיום 1.4.1998. המנוח נפטר ביום 15.10.04 כתוצאה ממחלת סרטן מסוג - אנגיוסרקומה של הקרקפת. בקליפת האגוז, טענה התובעת, כי כעולה מחוות דעת רפואית של פרופ' מרימסקי שהוגשה מטעמה, מצבו הלבבי של המנוח מנע ממנו לקבל טיפול רפואי מיטבי למחלת הסרטן, ועל כן מועד פטירתו הינו תוצאה עקיפה של הארוע הלבבי אשר הוכר כתאונת עבודה. השתלשלות הארועים בתיק זה ארוכה וסבוכה. נביא תחילה את תמציתה, ואת עיקרי חוות הדעת שניתנו על ידי המומחים הרפואיים, בטרם נידרש להכרעה בתיק. 5. בהסכמת הצדדים מונה מומחה רפואי בתיק מתחום האונקולוגיה, ד"ר הרולד ברנר, אשר התבקש לחוות דעתו באשר לאפשרות קיומו של קשר סיבתי בין מחלת הלב ממנה סבל המנוח, אשר הוכרה זה מכבר כתאונת עבודה, לבין פטירתו ביום 15.10.04. 6. ביום 16.4.07 מסר המומחה חוות דעתו, לפיה לא קיים קשר סיבתי בין הארועים. המומחה סיכם את חוות דעתו כך: "כשמדובר במחלה המתפשטת כה מהר, אין סיכוי לריפוי, לא בניתוח, לא בקרינה, ולא בטיפול כימי כלשהוא. מבחינת טיפול כימי עם אדריאמיצין או כל טיפול אחר, אפילו שדווח על נסיגות, הן בדרך כלל קצרות. לפי כל הניסיון שלי ואחרים לא היה לו סיכוי לשרוד יותר מכמה שבועות. מסקנה: לדעתי לא היה קשר סיבתי או אחר בין מחלת הלב ופטירתו." 7. ביום 24.6.07 החליט בית הדין כי מאחר ובבסיס התביעה עומדת טענת התובעת לקשר סיבתי בין מועד הפטירה לבין מחלת הלב ממנה סבל התובע, יש מקום למנות מומחה רפואי נוסף מתחום הקרדיולוגיה. 8. ביום 24.6.07 מונה ד"ר אילן מייטס כמומחה רפואי מטעם בית הדין בתיק. ד"ר מייטס התבקש להשיב לשאלה בדבר אפשרות קיומו של קשר סיבתי בין מחלת הלב לבין מועד הפטירה. 9. ביום 2.7.07 הגישה התובעת בקשה ראשונה לשינוי המומחה הרפואי. ב"כ התובעת טען כי המומחה יושב בועדות של המל"ל, ובמסגרת זו נתגלעו ויכוחים בינו לבין המומחה. הבקשה נדחתה בהחלטה מיום 12.7.07 על יסוד ההלכה כי מי שמכהן כפוסק רפואי בועדה רפואית אינו פסול מלשמש מומחה יועץ רפואי מטעם בית הדין. 10. ביום 16.8.07 מסר המומחה חוות דעתו לפיה : "יתכן (אך אין זה בטוח) שבאם היה מקבל טיפול משולב במחלתו הממארת היתה תוחלת חייו החציונית מתארכת ב- 30 שבועות. יש לציין שאיכות החיים שהיתה נוספת (אם בכלל) היתה קרוב לוודאי כרוכה בחלקה בסבל רב." 11. ביום 30.1.08 ניתן פסק הדין הראשון בתיק (ב.ל. 2385/06), אשר דחה את התביעה. פסק הדין התבסס על חוות הדעת הרפואיות של המומחים לפיהן אין חולק כי פטירת המנוח היא תוצאה של מחלת הסרטן. אשר להשפעת הטיפול שקיבל המנוח על אורך חייו, קבענו כי לא די באמירה של המומחה הרפואי לפיה יתכן וטיפול אחר היה מאריך את חיי המנוח. זאת ועוד, ממילא אין משמעות לקביעה זו על התוצאה הסופית שכן כל חוות הדעת מלמדות כי השפעת הטיפול, גם אם היתה כזו, היתה פחותה בהרבה מהשפעתם של גורמים תחלואתיים אחרים. 12. התובעת ערערה על פסק הדין (עב"ל 200/08), ובהסכמת הצדדים הוחזר התיק לבית דין זה לשם הצגת שאלות הבהרה למומחה הרפואי מתחום האונקולוגיה. 13. ביום 7.7.08 הועברו למומחה, פרופ' ברנר, שאלות ההבהרה שלהלן: א. בחוות דעתו מצטט פרופ' מרמסקי עבודה של ה - EORTC לפיה תוחלת החיים החציונית של חולים בסרקומה של רקמה רכה בשלב גרורתי המטופלים במשלב כימותרפי הינה 51 שבועות. האם לאור האמור, נכון לאמר כי אילו היה המנוח מטופל במשלב כימותרפי כאמור, היתה מתאפשרת לו הישרדות של כמעט 51 שבועות? ב. אם התשובה לשאלה א' הינה שלילית, על איזו ספרות מבוססת הטענה כי למנוח לא היה סיכוי לשרוד יותר מכמה שבועות? מי הם אותם 'אחרים' הנזכרים בתשובתך מיום 5.4.07? ג. בחוות דעתך כתבת כי 'לא היה קשר סיבתי או אחר בין מחלת הלב ופטירתו' באופן כללי. האם נכון לאמר כי קיים קשר סיבתי בין מחלת הלב לבין פטירתו של המנוח ביום 15.10.04 דווקא? 14. ביום 24.8.08 מסר המומחה תשובותיו לשאלות ההבהרה כדלקמן: "א) לפי הציטוט מ- Cancer: principles and practices 6th Ed רק 20%-30% מהחולים הגיבו ל-דוקסורוביצין. בסקר של תוצאות ניסויים ממוסדות שונים (ואין לדעת מה היה מצבם של החולים בתחילת הניסויים) הממוצע של הישרדותם היה כ- 51 שבועות. במקרה של מר פרץ, עם גרורות בכבד, בריאות ובשלד, הוא היה שורד רק כמה חודשים לפני התחלת הטיפולים. מהאבחנה ב- 12.2.04 עד מותו ב- 15.10.04 עברו 8 חודשים. מר פרץ הספיק לקבל 2 קורסים של איפוספאמיד במשך 6-9 שבועות (לפי פרופ' מרימסקי, היתה נסיגה בגידול!!) ואז המחלה התפרצה וגרמה למותו . . לדעתי לא היה הדוקסורוביצין משיג כל שינוי בטיפול. ב) לדעתי, למרות שלמר פרץ היתה אי ספיקת לב קשה, המוות היה כתוצאה ישירה מהתפרצות המחלה ANGIOSARCOMA ולא ממחלת הלב." 15. ביום 12.1.08 הגישה התובעת בקשה שניה למינוי מומחה רפואי אחר, ולחילופין למשלוח שאלות הבהרה למומחה. הבקשה למינוי מומחה רפואי אחר נדחתה בהחלטה מיום 12.2.09, אולם נקבע כי יש להציג למומחה שאלות הבהרה נוספות כדלקמן: "אין חולק כי סיבת הפטירה של המנוח היא מחלת האנגיוסרקומה ממנה סבל. מחוות הדעת עולה כי טיפול במחלה זו נעשה באופן המשלב הקרנות ומתן דוקסורוביצין אצל התובע נמנע מתן הדוקסורביצין עקב מצבו הקרדיולוגי. לאור האמור, האם סביר כי אלמלא המגבלה הקרדיולוגית היה המנוח נפטר באותו המועד בו נפטר בפועל?" 16. ביום 15.3.09 מסר המומחה את תשובתו כדלקמן: "בספרות המקצועית Doxorubicin שווה בהישגיה ל - Ifosphamide בטיפול בגידול ה- Angiosarcoma מפושט. אני מודע שלא קבעתי כמה שבועות מר פרץ היה שורד לו היה מקבל טיפול ב Doxorubicin הוא קיבל טיפול ב Ifosphamide, חומר כימותרפי שגם הוא מביא נסיגה חלקית בגידול מעין זה. מר פרץ לא שרד יותר מכמה שבועות בודדים אחרי הטיפול. במצב הקשה בו היה מר פרץ, לא היה ה - Doxorubicin משיג יותר. דעתי המקצועית כמנהל מחלקה אונקולוגית במשך מעל 40 שנה, היא כי ניתן היה לצפות להארכת חייו של מר פרץ למקסימום של 9 שבועות, ואולי הרבה פחות. ה - Doxorubicin לא מרפא, נסיגה חלקית לא היתה מאריכה את חייו." 17. ביום 3.5.09 הגישה התובעת בקשה נוספת להצגת שאלות הבהרה, אשר נדחתה בהחלטה מיום 17.5.09. 18. על החלטה זו הגישה התובעת בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי (בר"ע 299/09). בפסק דינו של בית הדין הארצי, מיום 27.7.09 נקבע כי יש להעביר למומחה שאלת הבהרה נוספת בזו הלשון: "האם לדעתך מתן טיפול תרופתי משולב למנוח, הכולל אדריאמיצין בשילוב עם תרופה נוספת, היה משיג תגובה טובה יותר למחלתו של המנוח, מאשר טיפול בתרופה בודדת, ובאיזו מידה? ככל שתשובתך חיובית, האם ניתן לומר שישנו קשר סיבתי משמעותי בין פטירתו של המנוח לבין הארוע הלבבי ונכות המנוח בעטיו, כפי שאלו מוצאים ביטויים ברשומות הרפואיות ובהחלטת הועדה הרפואית בעניינו." 19. שאלת ההבהרה הועברה למומחה בהחלטה מיום 3.8.09. ביום 10.10.09 מסר המומחה תשובתו כדלקמן: "לדעתי תרומת הדוקסורוביצין שניתנת כרדיוסנסיטייזר (גורם רגישות יתר לתאים בפני קרינה) אולי היה משפר את תגובת הגידול לקרינה באופן מקומי אבל לא היה משנה ההישרדות מהמחלה הבסיס שהרג בגלל פיזור ולא עקב גדילה בקרקפת בלבד. לכן איני רואה שמתן מנות קטנות של דוקסורוביצין (מנות משולבות עם קרינה בדרך כלל הם קטנות ולא משפיעות על הלב!) היה יכול להשפיע על מועד הפטירה של מר פרץ ז"ל." 20. ביום 16.12.09 הגישה התובעת בקשה שלישית למינוי מומחה אחר, אשר נדחתה בהחלטה מיום 5.1.10. יחד עם זאת, נקבע כי יש מקום לשוב ולהפנות למומחה שאלת הבהרה בזו הלשון: " בהחלטה מיום 3.8.09 נתבקשת להשיב לשאלת הבהרה. שאלת ההבהרה היתה כדלקמן:             האם לדעתך מתן טיפול תרופתי משולב למנוח, הכולל אדריאמיצין בשילוב עם תרופה נוספת, היה משיג תגובה טובה יותר למחלתו של המנוח מאשר טיפול בתרופה בודדת, ובאיזו מידה?             ככל שתשובתך חיובית, האם ניתן לומר שישנו קשר סיבתי משמעותי בין פטירתו של המנוח לבין הארוע הלבבי ונכות המנוח בעטיו, כפי שאלה מוצאים ביטויים ברשומות הרפואיות ובהחלטת הועדה הרפואית בעניינו.             בתשובתך מיום 10.10.09 לא נמצאה התייחסותך להשפעה האפשרית של שילוב (סינרגיה) של שתי התרופות במצבו של התובע , והיא מוקד המחלוקת.             בתשובתך כתבת כי מנות קטנות של דוקסורוביצין השילוב עם קרינה לא משפיעות על הלב. נבקשת להבהיר האם המונח "קרינה" התכוונת לתרופה נוספת? נא חווה דעתך, האם טיפול משולב של אדריאמיצין ותרופה נוספת, כגון איפוסמפאמיד, היה מביא משפיע על מצבו של המנוח? בעניין זה מובהר כי אין הכוונה לריפוי המנוח , שכן אין חולק כי סבל ממחלה סופנית באותה עת, אלא להארכה כלשהי של תוחלת חייו . 21. ביום 26.1.10 השיב המומחה כך: "אני מצרף בזאת שלושה מאמרים המתייחסים לשאלת כבוד השופט. שלושת המאמרים מצביעים על כך שאין יתרון בשילוב שתי התרופות אדריאמיצין ו-איפוספואמיד על שימוש כל אחד בנפרד, במיוחד בחולה שסובל ממחלה מפושטת (גרורות בריאות, בכבד ובשלד). טווח ההישרדות המשוער הוא כמה חודשים בלבד. לפי Comandone et al ניתן היה לתת את השילוב לחולים קשים או מבוגרים, אבל ההישגים היו לא משמעותיים." 22. ביום 9.3.10 הגישה התובעת בקשה רביעית למינוי מומחה רפואי נוסף או אחר, אשר נדחתה בהחלטה מפורטת מיום 25.4.10. 23. ביום 3.11.10 הגישה התובעת בקשה נוספת למשלוח שאלות הבהרה למומחה, אשר נדחתה אף היא בהחלטה מיום 23.1.11. 24. ביום 3.5.11 הגישה התובעת סיכומיה בצירוף בקשה חמישית למינוי מומחה רפואי אחר מתחום הקרדיולוגיה. הנתבע הגיש סיכומיו בצירוף תגובה לבקשה למינוי מומחה רפואי אחר, והתיק הובא בפנינו למתן החלטה או פסק דין בו. דיון והכרעה 25. נקדים ונתייחס לבקשת התובעת למינוי מומחה רפואי אחר מתחום הקרדיולוגיה, אשר צורפה לסיכומי התובעת. לטענת התובעת ההלכה בדבר מינוי מומחים רפואיים המשמשים פוסקים בוועדות רפואיות של המל"ל השתנתה. מאחר ועניינה של התובעת עוד תלוי ועומד, יש להחיל את ההלכה החדשה על עניינה ולמנות מומחה רפואי חדש מתחום הקרדיולוגיה. 26. הנתבע טוען לעניין זה כי אין מקום למינוי מומחה נוסף בתיק שכן הדבר אינו חיוני לצורך הכרעה בתיק, ואינו עומד בקריטריונים שנקבעו בהנחיות בדבר מינוי מומחים יועצים רפואיים. 27. סבורים אנו כי אין מקום להעתר לבקשת התובעת בעניין מינוי מומחה קרדיולוג אחר. מינוי הקרדיולוג נעשה למען הסר כל ספק, היות וטענות התובעת התייחסו למצב הלבבי של המנוח. יחד עם זאת משקלה וחשיבותה של חוות דעת זו לצורך הכרעה בתיק הוא שולי, שכן התשובות הרלבנטיות לטענות התובעת מצויות בחוות הדעת של האונקולוג. אשר על כן הבקשה למינוי מומחה אחר נדחית, ומכאן אנו פונים לדון בתביעה לגופה. 28. התובעת סבורה כי תוחלת חייו של המנוח היתה מתארכת, ולו ביום אחד, אילו מצבו הלבבי היה מאפשר לו לקבל טיפול תרופתי משולב. התובעת מתייחסת לשתי תרופות כימותרפיות - תרופת האיפוספיאמיד, אותה קיבל המנוח, ותרופת הדוקסורוביצין, הידועה גם בשם אדריאמיצין, אותה נמנע המנוח מלקבל היות והיא דורשת יציבות קרדיאלית.            לטענת התובעת אי יכולתו של המנוח לקבל טיפול רפואי משולב של איפוספיאמיד ואדריאמיצין, הביאה למותו במועד בו ארע. התובעת טוענת כי חוות הדעת הרפואית שהוגשה מטעמה, של פרופ' מרימסקי, תומכת במסקנה זו. 29. סעיף 131 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה - 1995 קובע כדלקמן: " מבוטח שפגיעה בעבודה גרמה למותו, ישלם המוסד לתלויים בנפטר קצבה חודשית או מענק לפי סימן זה ". 30.        הפרשנות שניתנה למהות הקשר הסיבתי הנדרש בין התאונה למוות נדונה בפסיקה: בית הדין הארצי פסק כי אין חובה להוכיח סיבתיות ישירה ובלעדית, ודי להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין הפגיעה בעבודה למוות (דב"ע מא0 - 142 דוקטור צ'יק גולדה - המוסד לביטוח לאומי , פד"ע יג 164 (168). די בהיות הפגיעה בעבודה גורם מסייע או מחיש (דב"ע שם 0-158 / גרטרוד שילובר - המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם). די בהוכחה כי השפעת התאונה בעבודה אינה פחותה בהרבה מהשפעתם של יתר הגורמים (בג"צ 338/83 דוד הטלי - בית הדין הארצי לעבודה והמוסד לביטוח לאומי , פ"ד לז(4) 645). 31. בפרשת בטי גונן התווה בית הדין את השלבים לבחינת הקשר הסיבתי בין הפגיעה בעבודה למותו של המבוטח- עיקרי ומשני: " בשלב הראשון - הוא העיקרי - נבחן עצם קיומו של קשר סיבתי בין הפגיעה בעבודה לבין מות המבוטח. בשלב זה יש צורך להניח תשתית רפואית מספקת המצביעה על כך שמותו של המנוח הוא תולדה ותוצאה מסתברות של פגיעה בעבודה. קיומה של תשתית רפואית שכזו מעבירה את הבחינה אל השלב השני - הוא השלב המשני - בו יש לבחון את מידת השפעת הפגיעה בעבודה על מותו של המבוטח. שלב זה מניח כי מותו של המבוטח לא נגרם "בלעדית" על ידי הפגיעה בעבודה וכי היו מספר גורמים שגרמו למוות שרק אחד מהם הוא הפגיעה בעבודה (דב"ע שם/ 0-158 שידלובר - המוסד; לא פ ורסם). במצב שכזה השאלה היא מה "משקל" הפגיעה בעבודה בין כלל הגורמים האחרים שהביאו למות המבוטח אשר תיצור את הקשר הסיבתי המשפטי הדרוש לצורך זכאות לגמלת תלויים. ההלכה הפסוקה מלמדת אותנו שמידת ההשפעה הדרושה ליצירת קשר סיבתי בין פגיעה בעבודה לבין מותו של מבוטח לעניין גמלת תלויים צריכה להיות "משמעותית" ואין די בהשפעה "מסוימת"... ." 32. בית הדין מוסיף וקובע כי בהעדר נוסחה לקביעת מידת ההשפעה מדובר בשאלה שראוי להותיר בה מרחב לשיקול דעת רפואי במסגרת חוות הדעת, ולשיקול דעת משפטי במסגרת ההכרעה. יחד עם זאת, ככלל: " הנוסחה בד בר קשר סיבתי "משמעותי" אינה אמורה לשקף בהכרח קיומה של סיבה "דומיננטית" או "עיקרית" שהביאה למות המבוטח שמשקלה היחסי עולה על 50% מכלל הסיבות שגרמו למות המבוטח. לעניין זה די בסיבה "משמעותית" שאינה "זניחה" או "מסויימת" שמשקלה עולה על משקל הסיבות האחרות או לפחות שווה להן או שהיא בעלת משקל ניכר בפני עצמה." ראה:   עב"ל (ארצי) 654/05 בטי גונן - המוסד לביטוח לאומי , מיום 1.1.07. 33.        על פי הפסיקה, קביעת קיומו של קשר סיבתי בין הפגימה לבין הפגיעה הנטענת בעבודה או שלילת קיומו של קשר כאמור, הינה קביעה משפטית המושתתת על חומר הראיות. אלא שבקביעה זו, בית הדין מייחד משקל מיוחד לחוות דעת שמוגש על ידי מומחה הפועל מטעמו ולא מטעם אחד הצדדים. ראה: דב"ע תשן/48-0 המוסד נ' עמירם פיאלקוב, פד"ע כב', 321. דב"ע לו/8-0 סימון דוידוביץ - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ז', 374. 35. בית הדין יסמוך את ידו על חוות דעת המומחה ומסקנותיו ולא יסטה מהן, אלא אם קיימת הצדקה עובדתית או משפטית יוצאת דופן לעשות כן. ראה: דב"ע נו/244-0 המוסד נ' יצחק פרבר, (לא פורסם). 36. בית הדין נוהג לייחס משקל רב לחוות הדעת של מומחה מטעם בית הדין וזאת מן הטעם שהאובייקטיביות של המומחה מטעם בית הדין גדולה יותר ומובטחת במידה מירבית מעצם העובדה, שאין הוא מעיד לבקשת צד ואין הוא מקבל שכרו מידי בעלי הדין. ראה: דב"ע 411/97 דחבור בוטרוס נ' המוסד, ניתן ביום 2.11.99. 37. לדידו של בית הדין, המומחה הוא האורים והתומים המאיר את עיניו בשטח הרפואי. ככל שעל פניה אין בחוות דעת המומחה פגמים גלויים לעין, ואין היא בלתי סבירה על פניה, אין בסיס לפסילתה. מטעמים מובנים, במחלוקת בין מומחה מטעם אחד הצדדים למומחה מטעם בית הדין יעדיף בית הדין את המומחה מטעמו על פני מומחה מטעם הצדדים. 38. אפשר שבשאלה מסויימת יהיו לרופאים דעות שונות. במחלוקת בין רופאים שכל כולה משדה הרפואה, לא יכניס בית הדין את ראשו, אלא יקבל את חוות דעת המומחה מטעם בית הדין, כאמור, ככל שהיא סבירה על פניה ואין בה פגמים נראים לעין. 39. המומחה הרפואי מתחום האונקולוגיה, ד"ר יעקב ברנר, קבע בחוות דעתו הראשונה כי כשמדובר במחלה המתפשטת כה מהר, אין סיכוי לריפוי , בשום דרך, וכי לא היה למנוח סיכוי לשרוד יותר מכמה שבועות. בהמשך התבקש המומחה להשיב באופן מפורש לשאלות המתייחסות לאפשרות של טיפול משולב של התרופות אשר נמנע מהמנוח עקב מצבו הלבבי. המומחה הבהיר כי לדעתו טיפול בדוקסורוביצין לא היה משיג כל שינוי (חוות הדעת מיום 24.8.08). המומחה ציין כי על פי הספרות ההישגים של דוקסורוביצין ואיפוספמיד שווים בטיפול בגידול מפושט, ולא ניתן היה לצפות להארכת חייו של המנוח (חוות הדעת מיום 15.3.09). אשר לאפשרות של טיפול משולב ציין המומחה כי יתכן וזו היתה משפרת את תגובת הגידול לקרינה באופן מקומי, אבל לא היתה משנה את ההישרדות או את מועד הפטירה (חוות הדעת מיום 10.10.09). המומחה הציג מאמרים המצביעים על כך שאין יתרון בשילוב של שתי התרופות על שימוש בכל אחת בנפרד, במיוחד בחולה הסובל ממחלה מפושטת (חוות הדעת מיום 26.1.10). על כן הגיע המומחה למסקנה מפורשת לפיה לא היה קשר סיבתי או אחר בין מחלת הלב לפטירת המנוח. קביעת המומחה משמעה כי לא הוכחה תשתית רפואית לקיומה של ההנחה לפיה מות המנוח הוא תולדה של תאונת העבודה, ועל כן לא מתקיים התנאי הראשוני לשם הכרה בפגיעה כתאונת עבודה. 40. המומחה הרפואי מתחום הקרדיולוגיה, ד"ר אילן מיטס, אמנם קובע כי יתכן ומתן טיפול רפואי משולב על ידי שתי התרופות היה מביא להארכת תוחלת חייו של המנוח ב- 30 שבועות נוספים, אולם אין ודאות לכך. גם כאן לא הוכחה תשתית רפואית מספקת לקיום קשר סיבתי אפשרי בין מות המנוח לבין תאונת העבודה. אין די בקביעה כי יתכן וטיפול משולב בשתי התרופות היה מביא לתוחלת חיים שונה, בכדי לקבוע קשר סיבתי רפואי בין הארועים. מן המפורסמות היא כי אין די בקביעה רפואית לפיה "יתכן" שקיים קשר סיבתי לצורך הרמת נטל ההוכחה המוטל על התובע להוכחת תביעתו. ראה: עב"ל 495/06 המוסד לביטוח לאומי נ' אסתר טורחאנסקי (לא פורסם). 39. במקרה הנוכחי, לא ניתן לומר שחוות דעת המומחים אינן מפורטות ומנומקות, או שאין בהן מענה לשאלות שהופנו אליהם, גם אין בהן פגמים נגלים לעין, ואין הן בלתי סבירות על פניהן. חוות הדעת של המומחים שמונו מטעם בית הדין קובעות כי המנוח סבל ממחלה סרטנית ממארת אשר היתה מביאה למותו לכל היותר תוך 51 שבועות ממועד איבחונה. המנוח נפטר 20 שבועות לאחר האיבחון. מכאן וכאמור, סבורים אנו כי חוות הדעת מלמדות כי בעניינו של התובע לא התמלא השלב הראשון, והעיקרי לבחינת הקשר הסיבתי הרפואי בין פגיעתו בעבודה למותו. 41.        זאת ועוד, עניינו של המנוח אינו עומד במבחן המשני של מידת ההשפעה של הפגיעה בעבודה על מותו של המנוח.            כפי שלמדנו מכל חוות הדעת שהוגשו בעניינו של המנוח - המנוח סבל ממחלת סרטן ממארת, מפושטת, שנגרמה ככל הנראה בעקבות הקרנות שעבר המנוח לטיפול בגזזת במהלך ילדותו (ראה חוו"ד פרו'פ מרימסקי מטעם התובעת). אין חולק כי מחלתו של המנוח היתה מביאה למותו ללא קשר לטיפול הרפואי שהיה מקבל. על פי חוות דעתו של פרופ' מרימסקי, לכל היותר יכול היה התובע לחיות 51 שבועות ממועד האבחון. מכאן, שאין ספק כי מחלת הסרטן היא שהביאה למותו של המנוח, וכי השפעת תאונת העבודה, אם ישנה כזו, פחותה בהרבה מהשפעת הגורמים האחרים. 42.        לא זאת אף זאת, מחוות דעתו של פרופ' אליעזר קפלינסקי, אשר הוגשה מטעם התובעת, למדים אנו כי המנוח סבל ממחלת לב טרשתית עובר לפגיעה בעבודה. תאונת העבודה של המנוח היתה ארוע נקודתי של אוטם שריר הלב, אשר הוכר על אף גורמי סיכון קודמים מהם סבל המנוח כסוכרת ומחלת לב טרשתית. חוות דעתו של פרופ' מרימסקי מלמדת כי הסיבה לחוסר היכולת של המנוח לקבל טיפול בתרופה מסוג אדריאמיצין היתה מצבו הלבבי. מצבו הלבבי של המנוח הינו תולדה של כלל גורמי הסיכון בהם מחלת הלב הטרשתית, הסכרת ממנה סבל, ואוטם שריר הלב שעבר והוכר כתאונת עבודה. אין ביכולתנו לקבוע איזה חלק ממצבו הלבבי של המנוח סמוך לפטירתו ניתן לייחד לתאונת העבודה, ואיזה חלק נבע ממצבו התחלואתי הבסיסי, וספק אם ניתן לאמוד זאת לאחר פטירתו. 43.        התובעת סבורה כי היות ומדובר במקרה בו הארוע התאונתי הראשי הוכר כפגיעה בעבודה, וכעת מדובר על השפעה משנית, אין מקום להתייחס למידת ההשפעה הפחותה או למצב לבבי קודם. אין בידינו לקבל טענה זו, אשר מתעלמת מהמשקל היחסי של השפעה משנית ,שכן לא כל השפעה משנית יש בה די כדי להכיר בקיומו של קשר סיבתי. במקרה שלפנינו, למדים אנו כי השפעת הארוע בעבודה על מותו של המנוח נמוכה ביותר, וזניחה, אם בכלל קיימת, ביחס להשפעת הגורמים האחרים - מחלת הסרטן הסופנית ומחלת הלב הטרשתית. זאת ועוד, משעה שנפטר המנוח הרי שהשאלה בדבר ההשפעה של טיפול בתרופת האדריאמיצין הפכה להיות תאורטית., לא יכולה להיות וודאות לגבי השפעת הטיפול בתרופה זו על תוחלת חייו של המנוח, כפי שמציין המומחה בחוות דעתו, זאת בהתחשב במחלה הסו פנית הממאירה ממנה סבל, וממנה נפטר. 44. מכל הטעמים המפורטים לעיל,ולנוכח האמור בחוות הדעת , התביעה נדחית. 45. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. רפואהקצבת תלוייםסרטן