קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא זכאות לתנאי פרישה של רשות השידור: השופט עמירם רבינוביץ פתח דבר ערעור זה הוא על פסק דינו של בית הדין האזורי בירושלים (עב 1452/05 ; השופטת יפה שטיין ונציגי הציבור מר אליהו מחלב ומר תמיר ברשד), שדחה את תביעת המערערים להכיר בהם כעובדי המשיבה. התשתית העובדתית, כפי שנקבעה על ידי בית הדין האזורי המערערים, עבדו בעבר - כל אחד בהתאם לתקופתו ולתפקידו - כנגנים ב"תזמורת הסימפונית ירושלים רשות השידור" (להלן- "התזמורת"). מיום הקמתה, פעלה התזמורת כיחידה של "קול ישראל" ברשות השידור (להלן- "המשיבה" או "רשות השידור"). המערערים עבדו בתחילה כעובדי רשות השידור לכל דבר ועניין, וקיבלו (כל אחד במועדו) כתבי מינוי כעובדים קבועים ברשות השידור. בשנת 1987 הוקמה "עמותת התזמורת הסימפונית רשות השידור", ע"פ חוק העמותות התש"ם-1980 (להלן- "העמותה"). בעמותה חברים רשות השידור, עיריית ירושלים, משרד החינוך והקרן לירושלים. ביום 15/8/89 קיבלה מליאת רשות השידור החלטה על פיה יועבר תפקידה בתחום הפעלת התזמורת וניהולה, לעמותה, וזאת בהתאם לסעיף 42 לחוק רשות השידור, התשכ"ה-1965, ובכפוף לאישור הממשלה. ביום 15/7/90 התקבלה החלטת ממשלה (מספר 123), על פיה אושרה החלטת מליאת רשות השידור להעברה כאמור, וביום 23/12/90 נחתם הסכם בין חברי העמותה לעמותה בעניין המעבר לעמותה. ביום 10/7/95 נחתם הסכם בין רשות השידור, לבין העמותה וההסתדרות הכללית (האגף לאיגוד מקצועי), המסדיר את העברת עובדי התזמורת אל העמותה ותנאי המעבר (להלן- "ההסכם" או "הסכם 95"). על פי ההסכם הועברו המערערים, שהיו עד אז עובדי רשות השידור, להיות עובדי העמותה. ביום 7/4/02 נחתם הסכם קיבוצי מיוחד בין רשות השידור לבין ההסתדרות בנושא מעבר נגני התזמורת מדירוג נגנים לדירוג עיתונאים (להלן- "ההסכם הקיבוצי"). ביום 15/4/02 נחתם זיכרון דברים בין רשות השידור לבין ועד הנגנים בנושא ההסכם הקיבוצי. בשנת 2003 הגיש רשם העמותות בקשה לפירוק העמותה. ביום 6/4/03 מינה בית המשפט המחוזי בירושלים כמפרק זמני לעמותה את עו"ד יצחק יונגר וניתן צו פירוק. ביום 9/6/04 הודיע משרד האוצר על תנאי הפרישה ברשות השידור. ביום 13/9/04 פורסם על ידי נציבות שירות המדינה חוזר תנאי פרישה בדבר מדיניות פרישה מוקדמת לגמלאות. כל המערערים עמדו בתנאים המועדפים שנקבעו, הן לפי תנאי הפרישה ברשות השידור והן לפי תנאי הפרישה בנציבות שירות המדינה, בהתאם לחוזר נש"מ וחוזר משרד האוצר. המערערים פנו במהלך 2004 לסמנכ"ל רשות השידור וביקשו לברר אפשרות פרישתם לגמלאות במסגרת תוכניות הפרישה בתנאים מועדפים. לבקשת העובדים פנה הסמנכ"ל למשרד האוצר בעניין זה. ביום 14/11/04 אישר אגף השכר והסכמי עבודה במשרד האוצר לעובדי התזמורת, לפרוש על פי תנאי הפרישה המפורטים בחוזר נש"מ, וביום 20/11/04 הודיע על כך הסמנכ"ל למפרק. ביום 25/11/04 הוזמנו המערערים לפגישה בעניין תנאי הפרישה, אשר כונסה ע"י ההסתדרות החדשה. בתחילת דצמבר 2004 התקיימה פגישה ברשות השידור, בה הוסבר למערערים על תנאי הפרישה, ע"י הסמנכ"ל. המערערים יצאו לפרישה מוקדמת ביום 30/4/05, לאחר הגשת בקשה לסעד זמני בבית הדין האזורי, להחלת תנאי פרישה מועדפים על המערערים, כשרשות השידור התחייבה לשאת בתשלום תנאי הפרישה של המערערים. ביום 21/8/05 נתקבלה בקשת המערערים לתיקון כתב התביעה. לטענת המערערים בכתב התביעה המתוקן, במהלך חודש דצמבר 2004 פרסמה המשיבה הצעת פרישה חדשה לעובדיה (להלן- "ההצעה החדשה"), ועל פיה יהיו הפורשים זכאים לחצי דרגת פרישה נוספת וכן למענק פרישה חדש. לטענת המערערים, במהלך חודש ינואר 2005 הם שלחו הודעות קיבול למשיבה, ובכך כרתו הסכמי פרישה עם המשיבה על פי ההצעה החדשה. בכתבי טענותיה, טענה המשיבה, בין היתר, כי מיום 1/9/95 חדלו המערערים להיות עובדיה, ומאז היו לעובדי העמותה, לפיכך אין הם זכאים ליהנות מההצעה החדשה, אשר יועדה רק לעובדי המשיבה. לא הייתה מחלוקת, כי המשיבה לא שילמה למערערים תוספות כחלק מתשלומי פנסיה (תוספת תפקיד, נגן, מפקח ועמותה), ולא שילמה להם חצי דרגת פרישה נוספת, כפי שנתנה לעובדי המשיבה (בהתאם להודעה מיום 12/12/04), ומענק פרישה חדש (כשלטענת המשיבה אינה יודעת, ואין הדבר מעניינה, מה היו ההתחייבויות של העמותה כלפי המערערים). עוד מוסכם כי ההפרשות למבטחים לביטוח התוספת לצרכי פנסיה החלו רק בשנת 1997, והפרשות אלו לא היו מלאות (כשגם בעניין זה, אין למשיבה, לטענתה, כל קשר לכך, ועל כן אינה אמורה לדעת אילו סכומים הופרשו ומתי). יצוין כי עם נגנים אחרים נחתם הסכם פשרה לשם סילוק סופי ומוחלט של כל תביעותיהם, בהתייחס לתקופת עבודתם ברשות השידור, ובהתייחס לתנאי פרישתם (אשר קיבל תוקף של פס"ד ביולי 2005- תיק עב 1413/03). ההליך בבית הדין האזורי בית הדין האזורי הציב בתחילת פסק דינו את המחלוקות, בהן חלוקים הצדדים ואלו הן: מי היה מעבידם של המערערים החל ממועד ההעברה לעמותה ביום 1/9/95. לעניין זה, האם נכונה טענתם כי מאז ומעולם היו עובדי רשות השידור, ולחלופין - כי חזרו להיות עובדי רשות השידור מיום הגשת בקשת הפירוק הזמני, או שמא המערערים הפכו להיות עובדי העמותה, כטענת רשות השידור, מיום העברתם לעמותה ובהתאם להסכם 95. לעניין זה - כיצד יש לפרש את סעיף 10 להסכם. האם זכאים המערערים לתשלום בגין תוספת תפקיד ו/או נגן ו/או תוספת עמותה ו/או תוספת מפקח (להלן- "התוספות"), כחלק מתשלומי הפנסיה, ואם כן - באיזה שיעור. האם התוספות הינן תוספות מיוחדות בהתאם לסעיף 4(ג) להסכם 95, ואם לאו - האם חל עליהם חוק הגמלאות. האם זכאים המערערים למענק פרישה חדש על פי הודעת רשות השידור מיום 12/12/04. האם נכונה טענת רשות השידור, כי אם יוכרו המערערים כעובדיה (מעת העברתם לעמותה ב-9/95 או מעת הגשת בקשת הפירוק), הרי שעל המערערים להשיב את כל הסכומים שנתקבלו על ידם, לרבות תוספות השכר המיוחדות במהלך תקופה זו עד פרישתם (כולל השבת כספים שהופרשו למערערים לקרנות הפנסיה השונות בגין התוספות). בית הדין האזורי בחן תחילה את השאלה מיהו המעסיק וקבע לעניין זה את הדברים הבאים: הסכם 95, המסדיר את העברת עובדי התזמורת ובכללם את המערערים, להיות עובדי העמותה קובע בסעיף 2(א) כי "ביום 1/9/95 יעברו כל העובדים שהם כיום עובדי הרשות במעמד קבוע ובחוזה מיוחד לפי הרשימה המצ"ב (נספח א') לעמותת התזמורת שתהיה המעסיקה הבלעדית שלהם, ולא יהיו עוד עובדי הרשות אלא עובדי העמותה בלבד". כמו כן קובע הסכם 95 כי העמותה תבוא במקום רשות השידור בכל דבר ועניין הקשור לעובדים ולתנאי העסקתם ובכלל זה תבוא כחתומה, במקום רשות השידור, על כל ההסכמים הקיבוציים הקיימים (סעיף 2(ד) להסכם 95). בנוסף, קובע הסכם 95 מסגרת זמן קצרה וברורה בה רשאים עובדי העמותה לפרוש בתנאים הנהוגים ברשות השידור "וזאת תוך 3 חודשים מיום העברתם לעמותה דהיינו עד 30/11/95" . לשון זו של ההסכם היא ברורה וחד משמעית, ועל פיה - נתקיימו יחסי עובד ומעביד בין המערערים לעמותה, ומיום 1/9/95 היו המערערים לעובדי העמותה - חלף רשות השידור. ברם לטענת המערערים, הסכם ההעברה היה "פיקציה משפטית", וכי על אף האמור בהסכם, המשיכה המשיבה להיות המעסיקה של המערערים, אשר למעשה המשיכו להיות עובדי רשות השידור לאורך כל השנים. בית הדין האזורי דחה טענות אלה של המערערים, כשהוא מסתמך על עדויות, לפיהן המערערים זכו מכח הסכם קיבוצי עם העמותה לתוספות שכר מיוחדות. מדובר בהטבות היחודיות למערערים כעובדי העמותה, וזאת בשונה מעובדי רשות השידור. על פי נתונים אלה חל שינוי במצבם של המערערים, עם או עקב מעברם לעבוד בעמותה, והם אכן עברו להיות מועסקים על ידי העמותה, ולפיכך זכו לאותן הטבות. בית הדין האזורי קבע, כי מצב דברים זה, בו מחד - זכו המערערים להטבות יחודיות, שניתנו בקשר עם מעברם אל העמותה, ומאידך יזכו להטבות נוספות מכח היותם עובדי רשות השידור באותה העת ממש, אינו סביר כלל וכלל, ולפיכך הגיע בית הדין האזורי לכלל המסקנה, כי המערערים חדלו להיות מועסקים על ידי המשיבה, והחלו להיות מועסקים על ידי העמותה, כקבוע בהסכם 95. בית הדין האזורי אף דחה את טענתם החלופית של המערערים, לפיה גם אם היו מועסקים על ידי העמותה, הרי שמעת מינויו של המפרק הזמני לעמותה, שבו להיות לעובדי רשות השידור וזאת מכוח סעיף 10 להסכם 95, בו נאמר: "בכל מקרה, ללא הגבלת זמן שבו תפורק העמותה, או תוגש לגביה בקשת פירוק, או יתמנה לה מפרק או כונס נכסים..., תפעל הרשות כדלקמן: עובדים קבועים בעלי כתב מינוי: העובדים המועסקים כיום בתזמורת כעובדים קבועים בעלי כתב מינוי ברשות השידור...יחזרו להיות עובדים קבועים של הרשות, וזאת בתנאי שלא קיבלו פיצויים או פרשו לגמלאות והמשיכו לעבוד ברציפות בעמותה. במקרה כזה יחזרו העובדים לעבוד, במסגרת הרשות בהתאם לשכר ולתנאים להם היו זכאים על פי ההסכמים ותנאי השכר ערב העברתם לעמותה, כאילו המשיכו לעבוד כל העת ברשות השידור, ושכרם ברשות השידור יעודכן על פי הסכמי השכר ותוספות היוקר במשק הציבורי מיום העברתם לעמותה ועד ליום שובם לרשות השידור" בית הדין קבע, כי מכיוון שבמקרה זה מונה לעמותה מפרק זמני, וזה המשיך להפעיל את העמותה לאורך שנים (שבסופם חזרה העמותה לפעול), ספק אם הצדדים להסכם 95 העלו בדעתם אפשרות זו במסגרת סעיף 10 להסכם, וספק אם למצב כזה התכוונו הצדדים בחתימת ההסכם. בית הדין אף ביסס את דחיית טענות אלה של המערערים על כך, שהם לא פנו אל המשיבה בדרישה לחזור לשורותיה, ואף לא מחו על כך שמשכורתם שולמה על ידי העמותה גם לאחר בקשת הפירוק, דבר המלמד על אומד דעת הצדדים לעניין פרשנותו הנכונה של סעיף 10 להסכם 95 במועדים הרלוונטיים. לאור מסקנת בית הדין כי החל מיום 1/9/95 לא היו עוד המערערים עובדיה של רשות השידור, אלא עובדיה של עמותת התזמורת, לא מצא בית הדין לנכון לדון ביתר טענותיהם של המערערים, ולפיכך דחה את התביעה על כל רכיביה. הערעור המערערים טענו, כי שגה בית הדין האזורי בקביעתו, לפיה הפסיקו המערערים להיות עובדי המשיבה, משעה שעברו לעמותה. בקביעתו זו התעלם בית הדין האזורי מן הדוגמאות שהביאו המערערים המצביעות על כך, שהם המשיכו לחסות תחת כנפי המשיבה אף לאחר המעבר המדובר, וכי המעבר לא היה כי אם פיקציה משפטית בלבד. בית הדין האזורי גם לא נתן את תשומת ליבו לכך, שהתוספות שקיבלו המערערים נועדו לפצות אותם על הרעת תנאיהם במעבר לעמותה, והם נתנו להם עוד בטרם מעברם לעמותה. בית הדין האזורי גם טעה בקביעתו לפיה סעיף 10 להסכם 95 אינו חל במקרה של מינוי מפרק זמני, אלא רק במקרה של מינוי מפרק קבוע. קביעה זו של בית הדין האזורי אין לה בסיס בחומר הראיות. חומר הראיות דווקא מצביע על היפוכו של דבר. פרשנותו זו של בית הדין האזורי לסעיף 10 להסכם 95 עומדת בניגוד ללשונו הברורה של ההסכם, ובניגוד לעדותה של מערערת 4, לפיה תחולת הסעיף אינה מוגבלת רק למקרה בו ימונה מפרק קבוע. גם הקביעה, לפיה היה על המערערים לפנות אל המשיבה בדרישה לחזור לשורותיה, לאחר מינוי המפרק הזמני, אין לה בסיס עובדתי, ומשום כך היא מוטעית. בית הדין האזורי הגיע למסקנתו רק משום שבסופו של דבר העמותה לא פורקה, אך זו ראיה בדיעבד, בה בשעה שנקודת הזמן שבה יש לבחון את המקרה, היא מועד מינוי של המפרק הזמני. כמו כן שגה בית הדין האזורי בהתבססו על תלושי השכר שהוצאו על ידי העמותה, תוך התעלמות מן הקשר המורכב שבין המשיבה לעמותה. לאור כל האמור לעיל מבקשים המערערים, שיקבע כי הם היו עובדי המשיבה במועד פרישתם לגמלאות, ועל כן הם זכאים להחלת תוכנית הפרישה של הרשות והחלת תוספות שונות במסגרת השכר הקובע לפנסיה. המשיבה טענה, כי צדק בית הדין האזורי עת קבע, כי בחינת המערכת ההסכמית ותנאי השכר שקבלו המערערים, מלמדת שהחל מתאריך 1.9.95 חדלו המערערים להיות עובדיה, כי העמותה אינה רק פיקציה משפטית, וכי המערערים המשיכו להיות עובדי העמותה גם לאחר הגשת בקשת הפירוק בשנת 2003, כפי שהתנהגות המערערים לאחר מועד זה מעידה על כך. באשר לפרשנות סעיף 10 נטען, כי פרשנותם של המערערים לסעיף זה הינה חסרת תום לב, מתכחשת למציאות הקיימת, בה העמותה חיה, קיימת ומתנהלת מזה שנים, ואינה מתיישבת עם הרציונאל שלשמו נכתב הסעיף, קרי מצב בו העובדים אינם יכולים להמשיך ולהתפרנס מעבודתם בעמותה, והעמותה אינה מתפקדת ואינה משלמת את שכרם. עוד טענה המשיבה, כי לפי סעיף 10 נדרשת פעולה אקטיבית מצד המערערים, המעידה על רצונם לחזור לעבוד במשיבה, דבר אשר אין חולק, כי לא בוצע בענייננו. המשיבה גם טענה, כי יש לדחות את טענות המערערים בעניין זכאותם לחצי דרגת פרישה והתוספות השונות, באשר בית הדין האזורי כלל לא נדרש אליהן, ולכל היותר, יש להחזירן לבית הדין האזורי כדי שיכריע בהן לגופן. דיון והכרעה השאלה, האם עברו המערערים לעבוד בעמותה בתאריך 1.9.95, כתובה עלי ספר בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים בסעיף 2(א) להסכם 95 שזו לשונו: "ביום 1/9/95 יעברו כל העובדים שהם כיום עובדי הרשות במעמד קבוע ובחוזה מיוחד לפי הרשימה המצ"ב (נספח א') לעמותת התזמורת שתהיה המעסיקה הבלעדית שלהם, ולא יהיו עוד עובדי הרשות אלא עובדי העמותה בלבד" ובהמשך בסעיף 2(ד) לאותו הסכם נכתב: "העמותה תבוא במקום רשות השידור בכל דבר ועניין הקשור לעובדים ולתנאי העסקתם ובכלל זה תבוא כחתומה, במקום רשות השידור, על כל ההסכמים הקיבוציים הקיימים". בנוסף, קבע ההסכם מסגרת זמן קצרה וברורה, בה רשאים עובדי העמותה לפרוש בתנאים הנהוגים ברשות השידור "וזאת תוך 3 חודשים מיום העברתם לעמותה דהיינו עד 30/11/95 ". עינינו הרואות על פי לשונו של הסכם 95 נוצרה הפרדה מוחלטת בין העמותה לרשות השידור. העמותה באה במקום רשות השידור כמעסיקה של המערערים כתאגיד עצמאי, מעת מעבר המערערים לעמותה על פי הסכם 95. המערערים טענו, כי על פי ההסכם אכן אלה פני הדברים, אך הלכה למעשה נשארה רשות השידור כמעסיקה של המערערים, וכי מדובר בהעברה פיקטיבית. טענה זו של המערערים אין לה בסיס בחומר הראיות. תלושי השכר מרגע המעבר של העובדים לעמותה הוצאו על ידי העמותה. עובדי העמותה זכו לתוספות שכר יחודיות, מהן לא נהנו עובדי רשות השידור. הטענה כי תוספות אלה ניתנו לעובדי העמותה כפיצוי על המעבר מרשות השידור לעמותה, גם אם היא נכונה, היא הנותנת, שאכן מדובר במעבר אמיתי של העובדים מרשות השידור לעמותה שהצדיק פיצוי בשל המעבר. התנהגות הצדדים במשך השנים, מאז מעברם של העובדים מרשות השידור לעמותה, מצביעה על נכונות הטענה, כי מדובר בהעסקה אמיתית של המערערים על ידי העמותה, ולא בהעסקה פיקטיבית. מסקנת הדברים היא, כי צדק בית הדין האזורי בדחיית טענות המערערים, לפיהן חדלו המערערים להיות עובדי רשות השידור מעת מעברם לעמותה ביום 1.9.95. ערעור המערערים בנושא זה נדחה. המערערים טענו לחלופין, כי משעה שמונה מפרק זמני חל סעיף 10 להסכם 95, לפיו בהתקיים התנאים הקבועים בו יחזרו המערערים להיות עובדי המשיבה. לטענתם, שגה בית הדין האזורי בפרשנות הסעיף, לפיה הוא חל רק כאשר ממונה מפרק קבוע. לדידם פרשנות בית הדין מנוגדת ללשונו הברורה של הסעיף ולאומד דעתם של הצדדים, שלא תחמו את תחולת הסעיף, למקרה בו יתמנה מפרק קבוע בלבד. המערערים גם סבורים, כי טעה בית הדין האזורי במסקנתו, לפיה לוּ סברו המערערים כי הם זכאים לחזור אל המשיבה כעובדיה, עם מינוי המפרק הזמני, היו פונים אליה ודורשים את חזרתם למשיבה. משלא עשו כן הסכימו לכך שהפרשנות הנכונה היא, שאין תחולה לסעיף במקרה של מינוי מפרק זמני. סעיף 10 להסכם 95, אותו כבר הזכרנו לעיל, עליו סומכים המערערים את טיעונם זה, קובע: "בכל מקרה, ללא הגבלת זמן שבו תפורק העמותה, או תוגש לגביה בקשת פירוק, או יתמנה לה מפרק או כונס נכסים, או שהרשות לא תעביר לעמותה את חלקה בכספים כאמור בהסכם הקמת העמותה, או אם העמותה פיגרה בתשלום השכר לנגנים מעבר ל-30 יום בגלל פיגור של הרשות בתשלום חלקה בלבד בשכר הנגנים שהיא מחוייבת בו עפ"י הסכם הקמת העמותה, או אם העמותה לא תקיים או לא תפעיל תזמורת סימפונית, תפעל הרשות כדלקמן: (א) עובדים קבועים בעלי כתב מינוי: העובדים המועסקים כיום בתזמורת כעובדים קבועים בעלי כתב מינוי ברשות השידור על פי הרשימה המצ"ב, (נספח א') יחזרו להיות עובדים קבועים של הרשות, וזאת בתנאי שלא קיבלו פיצויים או פרשו לגמלאות והמשיכו לעבוד ברציפות בעמותה. במקרה כזה יחזרו העובדים לעבוד, במסגרת הרשות בהתאם לשכר ולתנאים להם היו זכאים על פי ההסכמים ותנאי השכר ערב העברתם לעמותה, כאילו המשיכו לעבוד כל העת ברשות השידור, ושכרם ברשות השידור יעודכן על פי הסכמי השכר ותוספות היוקר במשק הציבורי מיום העברתם לעמותה ועד ליום שובם לרשות השידור" בית הדין האזורי קבע לאור האמור בסעיף 10 להסכם 95, שיש להניח כי לו הייתה העמותה "מתפרקת" ומפסיקה את פעילותה לחלוטין, הייתה רשות השידור מחזירה את עובדי העמותה להיות עובדיה, ושאם לא הייתה עושה כן, ודאי שעובדי העמותה ובכללם המערערים, היו פונים אליה בדרישה לעשות כן. ברם, במקרה שבפנינו מונה לעמותה מפרק זמני, כאשר המפרק הזמני המשיך להפעיל את העמותה לאורך שנים (שבסופם חזרה העמותה לפעול). במצב דברים זה, ספק אם הצדדים להסכם 95 העלו בדעתם אפשרות זו במסגרת סעיף 10, וספק אם למצב כזה התכוונו הצדדים בחתימת ההסכם. יתרה מזו, במצב שנוצר, בו ניתנה למערערים האפשרות להמשיך לעבוד בעמותה, יש להניח, שלו סברו המערערים כי עומדת להם הזכות לשוב לעבוד ברשות השידור, היו מן הסתם פונים אל רשות השידור בדרישה שתעשה כן. המערערים טענו שפרשנות זו של בית הדין היא שגויה, היות ומהעדויות עולה, כי כוונת הצדדים הייתה להפעיל את זכות החזרה של עובדי העמותה לרשות השידור בכל מקרה שבו ימונה מפרק, ללא הבחנה בין מפרק זמני למפרק קבוע, וכי מטרתו של סעיף 10 הייתה להבטיח את זכויות העובדים באותה נקודת זמן, בה לא ברור, מה יעלה בגורלה של העמותה. לטענת המערערים פרשנותו של בית הדין האזורי גם עומדת בניגוד ללשונו הברורה של ההסכם. על פי טיעון זה, הגיע בית הדין האזורי לתוצאה אליה הגיע רק בראיה בדיעבד, לפיה העמותה בסופו של דבר לא הגיעה לכדי פירוק. עוד נטען, כי קביעתו של בית הדין, לפיה לוּ חשבו המערערים, כי הם זכאים לחזור למשיבה, היו פונים אליה בדרישה להשיבם, אין לה בסיס בחומר הראיות, והיא עומדת בניגוד לעדותה של מערערת 4, שלא נסתרה. המשיבה טענה, כי פרשנותו של ההסכם צריכה שתעשה באופן תכליתי, ואין לראות בלשון הסעיף את חזות הכול. הרציונאל העומד מאחורי כתיבת סעיף זה הוא מצב, בו העובדים אינם יכולים להמשיך ולהתפרנס מעבודתם בעמותה. מצב זה ספק רב אם הוא מתקיים בנסיבות בו מתמנה מפרק זמני. עוד נטען, על ידי המשיבה כי על פי לשון הסעיף, חזרת עובדי העמותה לרשות השידור אינה מתבצעת באופן אוטומטי, והיא מותנית בתנאי, שעובדי העמותה "לא קיבלו פיצויים או פרשו לגמלאות והמשיכו לעבוד ברציפות בעמותה". גם עדותה של מערערת 4 היא עדות כבושה, שנתנה במסגרת חקירה חוזרת, שלא ניתן כלל להתמודד איתה, וגם מתוכן דבריה לא ניתן להסיק את המסקנה לה טוענים המערערים. השאלה שעלינו לדון בה בראשונה היא, האם מינוי מפרק זמני במקרה הנוכחי פירושו הפעלה אוטומטית של הזכות של עובדי העמותה לחזור לרשות השידור כעובדיה בהתאם לסעיף 10 להסכם. אם נלך לפי לשון הכתוב, אפשר שיש נקודת אחיזה מסוימת לטיעון זה. על פי לשון הכתוב אין לכאורה נפקא מינא, האם במינוי מפרק זמני עסקינן או במינוי מפרק קבוע, בשני המקרים מופעלת זכות "השיבה" לרשות השידור. מאידך ניתן גם לסבור, כי מינוי מפרק זמני הוא מעצם מהותו זמני, ואפשר שיהיה בר חלוף, ולכן לא זה המקרה בו סברו הצדדים שיש מקום להפעיל את סעיף השיבה לרשות השידור. גם הטענה, שרשות השידור ולא המערערים היא זו שהייתה צריכה לגרום להשבתם לעבודה, יש לה לכאורה בסיס מסוים בלשון הכתוב במילים "תפעל הרשות" הניתנים לפירוש, לפיו רשות השידור ולא העובדים היא זו שהייתה צריכה לגרום במקרה של פירוק להשבתם של עובדי העמותה לחיקה. ברם פירוש זה מתעלם לחלוטין מתכלית קביעתו של סעיף זה בהסכם 95, ומכל שאר הנסיבות המובילות למסקנה אחרת. עיון מדוקדק ברשימת המקרים, בהם קמה לעובדי העמותה הזכות לחזור אל רשות השידור בהתאם לסעיף 10 מגלה, שמדובר במקרים, בהם מאבדים העובדים את הביטחון הכלכלי במקום עבודתם, כתוצאה ממשבר פיננסי של העמותה העלול לשלול ממנה את היכולת לקיים את התחייבויותיה הכספיות כלפי עובדיה. מינוי מפרק זמני יכול בהחלט להצביע על מצב, בו אבדה העמותה את היכולת לקיים את התחייבויותיה הכספיות כלפי עובדיה. במקרה כזה באה ההוראה בסעיף 10 להסכם 95 ופורשת רשת ביטחון לעובדים, כדי שלא יצאו וידם על ראשם, קרי היקלעות למצב, בו אין המעסיק מקיים את התחייבויותיו כלפיהם. ברם דברים אלה יכולים להיות נכונים רק במצב, בו מינוי המפרק הזמני מצביע על נסיבות, בהן העמותה איננה מקיימת את התחייבויותיה כלפי עובדיה. לא זו המציאות הקיימת במקרה הנוכחי. המציאות הקיימת במקרה הנוכחי היא, שלמרות מינוי המפרק הזמני, המשיכו המערערים לקבל את זכויותיהם (למעט חריגה זמנית קצרה) כימים שבטרם מינויו של המפרק הזמני, כך שלא היה צורך כלל לפרוש את רשת הביטחון ולשוב לרשות השידור. נוסיף לכך שכעבור זמן, המשיכה העמותה להתנהל ללא מפרק זמני, ללמדך שהמצוקה, ככל שהייתה, פסה ועברה מן העולם, וגם קודם לכן לא הייתה בעוצמה כזו שגרמה לפגיעה בזכויותיהם של המערערים. מן הראוי להדגיש, כי המערערים עבדו במשך כשבע שנים עד למינוי המפרק הזמני בידיעה ברורה שהם עובדי העמותה, וגם לאחר מינוי המפרק הזמני עבדו באותה מסגרת תעסוקתית ללא כל מחאה או דרישה "לשוב הביתה". התנהגות זו של המערערים מלמדת, כי גם הם פרשו את מערכת היחסים בינם ובין העמותה כיחסי עובד ומעביד. הם נהנו מהטבות יחודיות שהיו לעובדי העמותה, ולא היו לעובדי רשות השידור, ולא העלו על דעתם לדרוש את הכרתם מחדש כעובדי רשות השידור. רק כשנודע להם על תנאי הפרישה המועדפים של עובדי רשות השידור, העלו לראשונה את טיעונם לגבי זכאותם להיחשב כעובדי רשות השידור מכוח סעיף 10 להסכם 95 בעקבות מינוי המפרק הזמני. בהתנהגות זו יש שמץ של חוסר תום לב. אני סובר שראיה כוללת של הדברים מובילה למסקנה, שאומד דעתם של הצדדים, בקביעתו של סעיף 10 בהסכם 95, כוונה למצבים קשים, בהם תאבד העמותה את יכולתה למלא את מחויבויותיה הכספיות כלפי עובדיה. כאמור לא זה היה המצב במקרה הנוכחי, בו היא המשיכה להתנהל כימים ימימה גם תחת כנפי המפרק הזמני ללא פגיעה בזכויות העובדים. סעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי), התשלג- 1973 (להלן- "חוק החוזים") מתווה את כללי הפרשנות לחוזים וזו לשונו: "(א) חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו. (ב) חוזה הניתן לפירושים שונים, פירוש המקיים אותו עדיף על פירוש שלפיו הוא בטל..." על פי לשונו של סעיף זה, יש לפרש חוזה בהתאם לכוונת הצדדים בעת כריתת החוזה, כפי שהיא באה לידי ביטוי בלשון בה השתמשו הצדדים, ואם הלשון אינה ברורה, בהתאם לכוונת הצדדים כפי שהיא עולה מן הנסיבות. זו גם הייתה הפרשנות על פי הפסיקה שקדמה לחקיקתו של חוק החוזים וגם לאחריו. כך למשל בפסק הדין חיים נגד מדינת ישראל נאמר: "בפרוש חוזה או תנאי בחוזה, כמו בפרושו של כל כתב אחר, עיקר העיקרים הוא לרדת לכוונתם האמיתית של הצדדים. כוונה זו- על מה שבעלי החוזה נמנו וגמרו ביניהם- נלמדת בראש ובראשונה מלשון הכתב שעשו". אם לשון החוזה אינה ברורה, יש להסיק את כוונת הצדים מן הנסיבות: "תפקידו של בית המשפט הוא לגלות את כוונת הצדדים בזמן עשיית העסקה (עסקת הביטוח) כפי שהיא באה לידי ביטוי ביניהם, ואם הדבר אינו נהיר די צרכו מתוך הפוליסה עצמה, הרי מותר להיעזר בנסיבות הסובבות את העניין כדי להתגבר על אי הוודאות" . כאשר מדובר על נסיבות העניין, הכוונה היא להתנהגותם של הצדדים בעת עשיית החוזה, ולאחר עשיית החוזה: "ואשר לשאלת יסוד, מה טיבה של העסקה שנעשתה. התשובה לשאלה זו תינתן על פי כוונת הצדדים בשעת ההתקשרות, שיש ללקטה מן החוזים בכתב שעשו ביניהם. גם בהתנהגותם שלאחר עשיית החוזים מותר להיעזר לשם גילוי כוונתם זו". בדרך זו גם הלך בית המשפט העליון לאחר חקיקתו של חוק החוזים. בפסק הדין בעניין ארגון מגדלי הירקות, נאמרו הדברים הבאים: "עד כה בחנו את לשון החוזה. אולם מלאכתו של הפרשן איננה מלאכת הבלשנות. 'בפירושו של חוזה אין אנו מעסיקים עצמנו במחקר לשוני גרידא, וידענו כי הפירוש מכוון עצמו לאומד דעתם של הצדדים' (ע"א 5795/90 סקלי נ' דורען, פ"ד מו(5) 811, 818). בבחינת אומד דעתם של הצדדים לחוזה השופט אינו בוחן דברים שבלב. הוא מנסה לאתר את רצונם הסובייקטיבי המשותף של הצדדים עת שכרתו את החוזה ביניהם, כפי שהוא משתקף ב'סיפור' שהם מספרים, מתחילתו בשלב המשא-ומתן והרקע שקדם לו ועד לסופו (ע"א 4541/91 לוביאניקר נ' שר האוצר, פ"ד מח(3) 397, 407-408; ברק, בספרו, פרשנות תכליתית במשפט, בעמ' 388; ג' שלו, דיני חוזים - החלק הכללי (תשס"ה) 417-416). כך מתחייב מעקרון תום-הלב. אכן, החוזה הכתוב הוא פרק חשוב - לעיתים החשוב ביותר - בסיפור. אולם השופט אינו יכול להסתפק בבחינת מילותיו של החוזה. כפי שציין חברי, השופט חשין (כתוארו אז): 'בבדיקת אומד דעתם של צדדים לחוזה כתוב, תחנתנו הראשונה היא באותו כתב שהצדדים הסכימו עליו ויצרוהו, אך אין זו התחנה האחרונה במסענו לגילוי כוונתם המשותפת. כוונה, כוונה משותפת, אומד דעת - והם מחוז בירורינו בפירושו של חוזה - הינם כולם מושגים מופשטים שאינם בני-מישוש... מתוך ששואפים אנו לברר היקפו ותחומי פרישתו של אותו מושג מופשט - אומד דעתם של הצדדים - ממילא לא נוכל להגביל עצמנו אך לפירושו המילולי של החוזה' (עניין סקלי הנ"ל, בעמ' 818).... בין הנסיבות האופפות את החוזה לבין החוזה הכתוב ישנו קשר. אכן, 'קו הגבול בין 'החוזה' לבין 'נסיבות' עריכתו של 'החוזה' עשוי להיות דק-מכל-דק, והתחומים יונקים זה מזה' (עניין סקלי הנ"ל, בעמ' 818-817). בדרך כלל, לא ניתן להעניק משמעות למילים מבלי לדעת באיזה הקשר ובאילו נסיבות נכתבו. מילים ומשפטים מקבלים משמעויות שונות בהקשרים שונים (ראו: י' זוסמן, 'מקצת מטעמי פרשנות', ספר יובל לפנחס רוזן (תשכ"ב) 147). גם השופט מצא סבר בעניין אפרופים כי יש לפנות להקשר בו נכתב החוזה על מנת לפרשו: 'ככלל נכון לדעתי להניח, כי דרך בני האדם היא להקפיד ולדקדק בניסוח הסכמותיהם החוזיות. והמלה הכתובה, מקום שמשמעותה ברורה וכוונתה המסתברת עולה בקנה אחד עם נושא ההתקשרות, עודנה, כמדומה, המקור האמין ביותר לאומד דעתם של המתקשרים... (עניין אפרופים הנ"ל, בעמ' 285; ההדגשה שלי - א"ר). אכן, לשון החוזה על רקע ההקשר שבו נכתבו או נאמרו הדברים, מהווה ראייה חשובה בהתחקות אחר אומד דעת הצדדים... ההליך הפרשני, כאמור, אינו אלא ניסיון להתחקות אחר אומד דעת הצדדים. לשם כך נדרש בית המשפט לראיות השונות המובאות בפניו ומייחס להן משקלות שונים (ראו: עניין אפרופים הנ"ל, בעמ' 301). המשקל שיש לייחס למשמעות האינטואיטיבית העולה מקריאת החוזה, עשוי להשתנות בין קטגוריות שונות של חוזים שונים, והוא תלוי בנסיבות המקרה הקונקרטי. במקביל עשוי גם להשתנות המשקל שיש ליתן לנסיבות שמחוץ לחוזה הכתוב... סגירת דלתו של בית המשפט בפני הראיות החיצונית וצמצומו לגדר החוזה הכתוב בלבד עלולה לחסום את עיניו מלראות את כוונתם המשותפת האמיתית של הצדדים, עת כרתו ביניהם את החוזה, ולהוביל אותו להבנה מוטעית של טיב ההתקשרות - כל זאת, בגדר החתירה לאיתור אומד הדעת הסובייקטיבי של הצדדים. הנה כי כן, לשונו של החוזה הינה כלי הקיבול של אומד דעת הצדדים, ומשכך, היא מהווה ראייה - לעיתים הראייה המרכזית - בדבר כוונתם המשותפת. כאמור לעיל, לא ניתן לייחס לחוזה פרשנות שאינה עולה בקנה אחד עם לשונו. אי לכך, על בית המשפט לבחון הלוך ושוב את לשון החוזה ואת נסיבותיו החיצוניות, ובכפוף לחזקה הניתנת לסתירה כי תכלית החוזה היא זו העולה מלשונו הרגילה של החוזה, לאתר את אומד דעתם של הצדדים. עוצמתה של החזקה עשויה להשתנות, כאמור, בין קטגוריות שונות של חוזים שונים ולפי נסיבות העניין. 'לאחר שהפרשן גיבש את אומד דעתם (המשותף) של הצדדים, הוא בוחן אם אומד דעת זה משתמע - כלומר, יש לו עיגון - מתוך החוזה. אם התשובה היא בחיוב, יפורש החוזה על-פי אומד דעת זה, שבגיבושו שימשו בערבוביה נתונים הבאים מהחוזה ומחוצה לו" (עניין אפרופים הנ"ל, בעמ' 312; כמו כן, ראו: שם, בעמ' 314)". בית המשפט העליון בפסיקתו הוסיף והטעים כי מקום שלשון החוזה ברורה, הרי היא עדיפה. אולם לא נשלל שימוש בנסיבות חיצוניות ככלי פרשני, מקום שהלשון אינה ברורה. הלכה זו גם תואמת את גישתו של השופט דנציגר המדגיש במיוחד בפסיקתו את חשיבות לשון החוזה ככלי לפירושו, אך אינו שולל הסתייעות בנסיבות חיצוניות ככלי פרשנות לחוזה, במקרים בהם לשון החוזה אינה ברורה דיה. יוצא אפוא, שעל פי הפסיקה לשון החוזה היא הקובעת בעיקרו של דבר את פירושו, אך גם לנסיבות יש חלק בר משקל בפרשנות החוזה. ההלכה הפסוקה גם קבעה איפוא, כי התנהגות הצדדים להסכם, לאחר כריתתו זורה אור על דרך פרשנותו, באשר היא מלמדת על אומד דעת הצדדים. תוצאה זו מעוגנת בסעיף 25 (א) לחוק החוזים הנותן משקל לנסיבות העניין ככלי פרשני של הוראות החוזה כדברי פרופ' שלו: "הנסיבות שמתוכן ניתן לאמוד את דעתם של הצדדים הן כל הנסיבות הרלבנטיות האופפות את העסקה, ביניהן ניתן למנות ... התנהגות הצדדים לפני כריתת החוזה ולאחריה ..." זו בעיקרה גם עמדתו של המשפט העברי, וכך פוסק הרמב"ם: "לעולם אומדין דעת הנותן, אם היו הדברים מראין סוף דעתו עושין על פי האומד אע"פ שלא פירש. כיצד? מי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת וכתב כל נכסיו לאחֵר מתנה גלויה גמורה, ואחר כך בא בנו אין מתנתו קיימת, שהדברים מוכיחין שאילו ידע שבנו קיים לא היה נותן את כל נכסיו, לפיכך אם שייר מנכסיו כל שהוא בין קרקע בין במטלטלין מתנתו קיימת". ועוד פוסק הרמב"ם: "והוא הדין לכל תנאי ממון שאומדין דעת המתנה, ואין כוללין באותו התנאי, אלא דברים הידועין שבכללן היה התנאי והם שהיו בדעת המתנה בשעת שהתנה". על פי דברים אלה של הרמב"ם, יש לרדת לסוף דעתו של המתחייב בעת מתן התחייבויותיו. השאלה שעלינו להשיב עליה היא, האם ההתחייבות הייתה באה לעולם, אילו ידע המתחייב בעת מתן ההתחייבות, שהנסיבות יהיו שונות. במילים אחרות מנסים לברר את כוונתו האמיתית של המתחייב, ואין מסתפקים בלשון הכתוב, כאשר מן הנסיבות משתמעת כוונה שונה מזו של לשון הכתוב. וכפי שכותב ש. ורהפטיג: "כלל גדול בתורת הפרשנות של המשפט העברי הוא שכוונת הצדדים בשעת עשיית ההסכם עדיפה על לשונו של ההסכם, הפתגם "אין להסתכל בקנקן אלא במה שיש בו", משקף את הכלל הזה. כלל זה בא לידי ביטוי אצל רבינו ירוחם (נתיב כג, חלק י): 'כלל גדול בידנו בכל תנאי שאדם מתנה עם חבירו שאין להלך אחר לשון הכתוב אלא אחר הכוונה לבד'. גם ר"י בכרך כתב (חוות יאיר, סימן רכט):' בתנאים (של שטר) אזלינן אחר הכוונה'". סיכומו של דבר בענייננו, התנהגות המערערים, מעת מעברם מרשות השידור לעמותה בשנת 1995 ואילך, מעידה שראו את עצמם בכל התקופה כעובדי העמותה, ואף נהנו ממצב זה בשל ההטבות שקיבלו. מצב זה לא השתנה גם לאחר מינויו של המפרק הזמני וניהול העמותה באמצעותו. לא שמענו שנגרעה זכות מזכויות המערערים בתקופה זו, ולכן אין לתמוה על כך, שהם לא דרשו כל אותה עת את שיבתם לרשות השידור. העמותה המשיכה להתנהל כמנהגה בכל אותה תקופה ללא פוצה פה על ידי המערערים. בסופו של יום גם חדלה העמותה להתנהל באמצעות המפרק הזמני. התכלית שלמענה נפרשה רשת הביטחון, לא נתקיימה, ולכן גם לא הופעלה בפועל. אין כל היגיון להפעילה דווקא עכשיו, רק כדי להחיל את תנאי הפרישה המועדפים של עובדי רשות השידור על מי שאינם עובדי רשות השידור, ואינם זכאים להיחשב ככאלה מכוח הסכם 95. סוף דבר - לאור כל האמור לעיל, בו קבענו שאין המערערים עובדי רשות השידור, וממילא אינם זכאים לתנאי הפרישה היחודיים של עובדי רשות השידור, אנו דוחים את הערעור ללא צו להוצאות. פרישהרשות השידור