קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה לביטול פרישה מוקדמת / חזרה לעבודה אחרי פרישה מוקדמת: התובע עבד כאזרח עובד צה"ל כ- 32 שנים ובהיותו בגיל 56 ביקש לצאת לפרישה מוקדמת מעבודתו. בסמוך לאחר שאושרה פרישתו המוקדמת שהוא גם היום הראשון לפרישה המבוקשת, חזר בו התובע מבקשתו וביקש להמשיך בעבודתו. הנתבעת לא הסכימה לבקשת התובע לשוב לעבודתו, ומכאן התביעה שלפנינו - אשר הוגשה כמעט שנתיים אחרי הפרישה. בכתב התביעה עותר התובע להכריז על ביטול פרישתו ולחלופין לפצותו על נזקיו. המסגרת העובדתית להלן נפרוס את עובדות המסגרת הרלוונטיות לעניננו, כפי שהן עולות מהעדויות שבפנינו. נקדים ונציין כי התובע לא עשה מלאכתנו קלה - תוך שהליך זה נמשך ונפרס הן בשל הליכי גילוי מסמכים, הן בשל 'הולדתן' של ראיות תוך כדי ניהול ההליך והן בשל מערכת יחסים סבוכה שבין התובע לבין באי כוחו. מצידנו אנו ננסה להתמקד בעיקר ובמה שנחוץ להכרעה: הארועים עד מועד החתימה על בקשת הפרישה התובע, יליד 1947, הוא מהנדס אלקטרוניקה בהכשרתו והחל לעבוד כאזרח עובד צה"ל (להלן - אע"צ) ביום 15.9.1971 במרכז שיקום ואחזקה - מש"א 7300 השייכת לאגף הטכנולוגי טכני בצה"ל (אט"ל, לשעבר חיל התחזוקה - א.א.). תפקידו האחרון של התובע היה מתחזק ומתכנת ביחידת המחשב של המש"א הנ"ל. במהלך שנות עבודתו היה התובע חבר בקרן הפנסיה מבטחים הותיקה (להלן - מבטחים). ביום 5.8.03 חתם התובע על מסמך שכותרתו "הסכמה לפרישה מוקדמת" (להלן - בקשת הפרישה). על הרקע לחתימת התובע על בקשת הפרישה ועל הנסיבות הישירות לחתימתה ישנן מספר מחלוקות בין הצדדים. תחילה נפנה לרקע שביסוד הדברים: לטענת התובע, בשנת 2003 ובעיקר במחצית השניה של השנה "החלו גורמים בצבא בכלל וראשי יחידתי בפרט, להפעיל עליי ועל אחרים לחצים, כדי להסכים לפרישה מוקדמת לגימלאות מהצבא כאילו הגעתי לגיל פרישה לפנסיה, וזאת תוך הפרחת שמועות על שינויים שעומדים להתרחש ביחידת המחשב בה עבדתי ועל כך שבין השאר, יחידות מש"א 7200 ויחידת מש"א 7300 יאוחדו ליחידה אחת ובמסגרת איחוד זה יפוטרו עובדים רבים". לטענת התובע, הלחץ גבר בסמוך לחקיקתו של חוק התכנית להבראת כלכלת ישראל (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנות הכספים 2003 ו-2004), תשס"ג-2003 (להלן - חוק ההבראה), אשר הסדיר בין היתר את הטיפול בגרעון של קרנות הפנסיה הותיקות, ובכללן מבטחים, והסמיך את הממונה להתקין את התקנון האחיד. הנתבעת דוחה את הטענה כאילו הופעל על התובע "לחץ" לפרוש וכן דוחה את הטענה כאילו עמד על הפרק קיצוץ בכח האדם לרגל איחוד המש"אות. לטענתה, מדובר היה בשלבים מוקדמים של בחינת האיחוד וטרם היה ידוע כיצד ישפיע הדבר על כמות העובדים הנדרשת. לטענת הנתבעת, התובע כמו עובדים רבים אחרים במצבו שביקשו לפרוש (ובכללם מפקדו של התובע - מר קורצמן חיים, מפקד יחידת המחשב) עשו זאת לאור החשש מפני השינויים הצפויים והלא ידועים בקרנות הפנסיה הותיקות, החל מיום 1.10.03. באשר לרקע שביסוד הדברים - תחילה יאמר כי אין לגורמים שעמדו ברקע הדברים חשיבות לצורך ההכרעה בתובענה. אך פטור בלא כלום לא ניתן. נציין שאף כי לא הוכח כי בתקופה שקדמה לבקשת הפרישה עמדה על הפרק תכנית אופרטיבית לקיצוץ בכח אדם במש"אות שאוחדו החל מ- 1/04, הרי שענין זה 'ריחף באוויר' וכדברי אל"מ (במיל.) אפרים כליפה מפקד מש"א 7300: "במסגרת הזמן ההיא היה אכן תהליך או הצעות לתהליך לארגוני כזה של איחוד המשאות". כמו כן הוגש חוזר של אט"ל מיום 28.7.03 (ת/5) המדבר על כך שהצבא מצוי "בעיצומן של תכניות כלכליות שנכפו עלינו" וכי "בעתיד הממשמש ובא יביא בהכרח את הצורך שלנו להיפרד מאזרחים עובדי צה"ל וממשרתי קבע רבים". כך או כך, ברור כי בעיקרו של דבר ברקע הדברים עמד ה'רחש בחש' והחשש מפני השינויים הצפויים והבלתי ידועים של התכניות הכלכליות בכלל, ובקרנות הפנסיה בפרט, ואשר קיבלו ביטוי גם בכלי התקשורת. באשר ללחץ שהופעל על התובע - אכן בתקופות עברו פנו לתובע והציעו לו לפרוש בהסכמה מן העבודה, אך במקרה זה לא הוכח כל 'לחץ' מצד הנתבעת כלפי התובע, ולענין זה מצאנו להרחיב: בתצהירו של התובע זהותם של 'הלוחצים' היתה עמומה. מדובר שם על 'גורמים בצבא' ועל 'ראשי היחידה', אך פרטים מזהים אין. אמנם מוזכרים בתצהירו רס"ן אתי נוימן - ראש מדור משא"ן במש"א 7300 עד לחודש 9/03, ומר חיים קורצמן - מפקד יחידת המחשב, אך אלה מוזכרים בהקשר של עיתוי החתימה (ולכך נתייחס בהמשך), ולא בהקשר של הפעלת לחץ לעצם הפרישה. לענין זה נפנה לעובדה - שאין עליה מחלוקת, ולפיה בשנת 2003 כלל לא נערכו מטעם הנתבעת כנסים לפורשים ומספרם של המבקשים לפרוש באותה שנה עלה עשרות מונים על המקובל בשנים קודמות. כך או כך ולמען הסר ספק, לא הוכח כלל וכלל "לחץ" שעולה כדי אילוץ התובע לחתום על בקשת הפרישה, וגם התובע הודה בחקירתו הנגדית כי לא אילצו אותו לחתום על בקשת הפרישה וכוונתו לאילוץ הוא לעצם הפרישה. מה שמצטייר מן הראיות הוא שחוסר הודאות סביב השינויים בקרנות הפנסיה יצר אווירה של לחץ לפיה כדאי להקדים את הפרישה, ובלשון התובע: "הדיעה הרווחת הייתה שהחוקים הישנים טובים יותר ולכן כדאי לפרוש לפיהם". לענין זה נביא דווקא את האמור בסעיף 3 לתצהירו של מר שוקר, אשר העיד מטעם התובע: "במהלך תקופה זו הסתובב ברחבי המפעל בליל שמועות מפחידות שציירו לעובד כי לאחר 1.09.2003 עתיד שחור צפוי לפנסיה בעקבות ההחלטות האחרונות של האוצר. מספר רב של סוגי מידע -שבחלקו נכון - גרם למספר רב של עובדים לחתום בחופזה על טופס פרישה מוקדמת ללא הבנה מלאה של משמעויות הפרישה. חובתי לציין! כי במהלך כל ימים אלה קרו מקרים שבהם אנשים חתמו על טופס הבקשה האחיד ויום אח"כ בטלו ושוב חתמו כעבור כשבוע ושוב ביטלו. וכן היו ששינו תאריכי פרישה קדימה ואחורה, במילים אחרות אנשים נקטו בצעדים מהוססים מתוך תקווה שיוכלו לשמור על כספי הפנסיה שאותו חסכו בעמל רב לעת זקנה. בכל המקרים נענתה המערכת לבקשות העובדים. ראוי לציין שרוב שינוי התאריכים כוון ל 1.9.2003." כמו כן בעדותו, אישר מר שוקר כי חלק מה'שמועות' לגבי המצב טרם השינויים בקרנות הפנסיה הופצו גם ע"י העובדים עצמם. גם מר להט - מנהל מפעל מש"א 7300, ציין כי הפרסומים בעיתונות בקשר לשינויים בפנסיה יצרו לחץ להקדים פרישה לפנסיה, ובלשונו "גם אני הייתי משוכנע במאת האחוזים שאם לא אקפוץ על העגלה גם אני אפגע". עוד נעיר בהקשר של סוגיית הלחץ שלוש הערות: האחת, לפי עדותו של מר שוקר, ההחלטה הסופית אם לפרוש או לא היתה של העובדים והוא חתם על בקשת התובע רק אחרי שראה את חתימת התובע; השניה, במכתבו מיום 17.8.03 של רס"ן אבינועם גבריאל - רע"ן אזרחים באט"ל (מכתב אליו נדרש בהמשך), צוין במפורש כי אין כוונה לשכנע את התובע לפרוש וכי מדובר בהחלטתו ה"וולנטרית" בלבד; השלישית, בסיכום הראיון מיום 3.9.03 (ועליו נרחיב בהמשך) ציין התובע כי "אינו בא בטענות כלפי איש במרכז לגבי הטיפול בעניינו". ואחרון אחרון נציין כי טענת התובע כאילו במסגרת 'הלחץ' הוא חתם על בקשת הפרישה רק אחרי ש"נציגי היחידה ומפקדיה" הציגו בפניו תחשיב המוכיח שאם לא יפרוש לפני 1.9.03 יגרם לו נזק גדול - לא הוכחה בלשון המעטה. התובע הפנה לנספח ד' לכתב התביעה (מסמך השוואה של קרנות הפנסיה טרם חקיקת חוק ההבראה ולאחריו). אלא שנספח ד' לכתב התביעה אינו 'תחשיב' וכלל לא הופץ ע"י הנתבעת, אלא - וכך לפי עדותו של מר שוקר (יו"ר ועד העובדים במש"א 7300 והעד מטעם התובע), ע"י הסתדרות המהנדסים. ענין נספח ד' הוא רק ענין אחד מיני כמה אשר הביאו אותנו למסקנה שככלל אין בידינו להסתמך על עדותו של התובע מקום שאין לה תמיכה או סיוע בראיה אובייקטיבית. על רקע האוירה האמורה וכפי שעלה מהעדויות שבפנינו, עובדים רבים ביקשו להקדים את פרישתם לפני יום 1.10.03. לטענת התובע, נמסר לו מפורשות כי אם לא יפרוש טרם התיקון יגרם לו נזק חמור בזכויות הפנסיה. לטענת התובע, רס"ן אתי נוימן - רמ"ד משאבי אנוש, ומר חיים קורצמן - מפקד יחידת המחשב, לחצו עליו לחתום על בקשת הפרישה באופן מיידי שאם לא כן הוא "יאחר את הרכבת" וזכויות הפנסיה שלו יפגעו. לטענת התובע, השניים הללו 'לחצו' עליו להיכנס "לצנרת של המועמדים לפרישה מוקדמת" שידונו על ידי הועדה שבוחנת את הבקשות לפרישה מוקדמת ואמורה להתכנס בסוף חודש אוגוסט 2003. לטענת התובע, על מנת להפיג את חששותיו הוסבר לו כי בקשת הפרישה אינה 'אל חזור' וכי, עד למועד מסויים (אליו נתייחס בהמשך), הוא יהיה רשאי לבטל את בקשתו לפרוש. גרסת התובע באשר ל"לחץ" בקשר לעיתוי החתימה לא משכנעת בלשון המעטה. דוקא גרסתה של רס"ן נוימן סבירה יותר ועדותה הותירה רושם מהימן יותר. מה שעלה הוא שנוכח הצורך באישורו של אל"מ כליפה מפקד המש"א לבקשת הפרישה, נוכח נסיעתו של האחרון לחו"ל בחודש אוגוסט ונוכח משכו של הליך הבחינה של בקשות לפרישה מוקדמת הוסבר לתובע שאם הוא מבקש לפרוש עד ליום 1.9.03 עליו לחתום במועד בו חתם. דהיינו, הדברים נאמרו לא מתוך הפעלת 'לחץ', אלא כ'הצעה' ומתוך רצון לסייע לתובע. מן העדויות עולה כי התובע לא היה היחיד במצב זה, ובמצבו היו עובדים רבים, ובכלל זה לפחות חלק מהעדים מטעמו. על רקע דברים אלה, הוסף בכתב ידו של התובע (מתחת לשורת החתימות של בקשת הפרישה), המשפט הבא: "לזכותי לבטל עד 27/8". אין חולק כי המועד שנקבע כמועד האחרון ל'זכות הביטול' של בקשת הפרישה יסודו בכך שביום 28.8.03 צפויה היתה ועדה במשרד הבטחון - אשר דנה בבקשות הפרישה, להתכנס ולדון, בין היתר, בבקשת התובע לפרישה מוקדמת. כאן המקום להדרש, ולו בקליפת אגוז, לתהליך הדיון והאישור של בקשה לפרישה מוקדמת של אע"צ: העובד ממלא בקשה לפרישה מוקדמת, בקשתו מועברת לאישור ועד העובדים המקומי (מר שוקר במקרה של התובע) ושל המזכיר האזורי של ארגון עובדי צה"ל, ובמקרה והם מסכימים לבקשה מועברת הבקשה למפקד היחידה (אל"מ כליפה במקרה של התובע), אשר צריך לאשר שאין בפרישה כדי לפגום בעבודת היחידה. משם מועברת הבקשה למרכז תע"צ (מרכז תעסוקת אזרחים עובדי צה"ל) לבחינת הבקשה על ידי רמ"ד תפקוד ופרישה ורע"ן תנועה ופרט אשר מגבשים את המלצתם לראש המרכז אשר מכריע בבקשה. ככל שראש המרכז אישר את הבקשה מועברת זו להכרעה סופית על ידי ועדה במשרד הביטחון. לפי הפרקטיקה הנוהגת, כל עוד לא אושרה הבקשה על ידי משרד הבטחון יכול העובד לסגת מן הבקשה - אמנם בקשת הנסיגה נבחנת על ידי הגורמים בצה"ל שכבר נתנו את אישורם עד לאותו שלב, אך ככלל מתבטלת הבקשה. במקרה בו הנסיגה מן הבקשה נעשית לאחר אישור הועדה במשרד הביטחון וטרם הפרישה נבחנת הבקשה על ידי הועדה בישיבתה הבאה ובקשתו מתבטלת "אם צרכי המערכת איפשרו את חזרתו לעבודה". עתה נחזור לבקשת הפרישה. התובע סימן בה את החלופה הראשונה, קרי: "מבקש לפרוש לגמלאות בתנאי גיל 65 כמסוכם בין ארגון ע"צ [ארגון עובדי צה"ל, שהוא חלק מההסתדרות הכללית - א.א.] ומערכת הביטחון מתאריך 1.9.03". התאריך 1.9.03 מולא בכתב יד. על גבי הטופס המקורי של בקשת הפרישה נוסף בכתב יד, מעל שורת החתימות של התובע ושל יתר הגורמים המאשרים (מפקד, ועד העובדים ומזכיר אזורי), המשפט הבא: "בתנאי שאקבל תנאי פרישה כפי שהיו נהוגים עד היום, וחודשי הסתגלות, דרגת פרישה (+), ותנאי גיל 65". המשפט האמור (בנוסח דומה כזה או אחר) הוסף באותה עת על ידי הפורשים עצמם ולפי בקשת הועד. לדברי עד התובע - מר שוקר, היו מקרים שהטפסים הוחזרו מכח אדם כדי להוסיף את המשפט. המשפט נועד להבהיר כי הפרישה תהיה בתנאים הרגילים והקיימים, ככל הנראה כ'תרופה' נגד חוסר הודאות ששרר באותה עת. גם העד מר להט מטעם התובע ציין כי המטרה של הוספת היתה הבהרה כי הפרישה המבוקשת היא "לפי התנאים הישנים". העד שוקר לא שלל שזו המטרה ורק ציין כי יכול להיות שזו היתה המטרה. חיזוק למסקנה זו ניתן למצוא בנספח ה' לכתב התביעה שהוא מסמך שנכתב על ידי התובע קודם לחתימה על בקשת הפרישה ובו הוא מפרט את תנאיו האישיים לפרישה (להלן - נספח ה'). רק כדי לסבר את האוזן נצטט חלק מהאמור בנספח ה': "מחשבות על 'גמישות' שתקל על החלטתי לפרישה מוקדמת ('בלי לפגוע בזכויות') (ותחסוך לצבא 0.6 מליון ₪ - על חשבון משפחתי) 1. תנאי פרישה - (מצטברים) a. ללא הפסד בזכויות/כסף ביחס למצב מלפני שנה. (כולל: זכות כניסה למש"א/צריפין עם זכויות מתנדב). b. אם יהיה שיפור בתנאי פרישה אקבלם ג"כ (רטרואקטיבית: למשל הגדלת מענק חודשי הסתגלות). c. יציאה לכל המוקדם: בין 30/09/2003 ל-11/2004. (המועד המדוייק: הוא המועד המאוחר ביותר בו לא יפגעו זכויות (כשכר-קובע) מלפני 1.10.03). 2. הקניית בטחון/זכות שתאפשר לי פרישה מוקדמת (כ-10 שנים לפני המועד). a. תשמר לי זכות לחזור כפנסיונר ל?"שנת עבודה גמישה" (החל מעוד שנתיים) ("שנת עבודה גמישה" - למשל: חצי משרה ל-2 שנים או 0.7 משרה ל-1.4 שנים). b. מאחר ויש רעיונות לשילוב צעירים במערכת (ועדת מלכה-דור ב'): מבקש "זכות" לאחד מבני לעבוד עד כ-3 שנים בצבא (או: בשרות המדינה או עבורה - וכד') במקצוע (האקדמאי) בין חיפה לאשקלון ובשכר המקובל לגילו. ואוכל גם להגדיל לבן בעוד כשנתיים משרה תמורת וויתור על זכותי הנ"ל לעבודה. c. הערה: אני מוכן לדחייה של "תקופת התחלת הזכות" לבן (למועד מוסכם) וכן: לתקופות מסוימות זכות למשרה חלקית (אקוויוולנטית) (פרטים הבהרות/הסברים אתן כשיידרש). ................ בכבוד רב: נר יעקב .. .... בתנאים הנ"ל (סעיפים 1-2) אני מוכן שחתימתי המצורפת תחייב אותי .... ......" (כל ההדגשות במקור - א.א.) אלא שנספח ה', חרף רצונו של התובע, לא צורף בסופו של דבר לבקשה לפרישה משרס"ן נוימן הבהירה לתובע כי אישור בקשת הפרישה ינתן רק על יסוד התנאים הרגילים כמו ליתר הפורשים. בהתאם, נחתמה והועברה בקשת הפרישה ללא נספח ה'. מכאן שאנו דוחים את טענות התובע כאילו התנאים בנספח ה' היו 'תנאי' להסכמתו לפרוש. לסיכום עד כה - ביום 5.8.03 חתם התובע על בקשת הפרישה ולפיה הוא מבקש לפרוש בתנאים שהיו קיימים ומאושרים באותה עת (להלן - תנאי גיל 65), וכי עד ליום 27.8.03 רשאי התובע לחזור בו מן הבקשה. דהיינו, בשלב זה תנאי לבקשת הפרישה היו קבלת תנאי גיל 65 והיכולת לחזור מהבקשה עד ליום 27.8.03. האירועים עד לאישור בקשת הפרישה אין חולק כי חתימתו של התובע נעשתה בתנאים של חוסר ודאות לגבי כדאיות הפרישה, קרי האם יהיה כדאי אם לאו, להקדים את הפרישה נוכח השינויים הצפויים והבלתי ידועים. התובע כמו גם עובדים רבים חתמו על הבקשה בתקווה כי 'בין לבין' תתבהר תמונת המצב. בהתאם ניסה התובע להבין את כדאיות הפרישה. מספר ימים לאחר הגשת בקשת הפרישה הודיעה רס"ן נוימן לתובע כי הועדה במשרד הבטחון הקדימה את ישיבתה ליום 12.8.11. לימים הסתבר כי מדובר בטעות של רס"ן נוימן, וכי הכוונה היתה לועדה במרכז תע"צ, ואילו הועדה במשרד הבטחון התכנסה במועד המתוכנן. לטענת התובע לאחר ההודעה הנ"ל של רס"ן נוימן הוא ניסה להשיגה על מנת להודיע לה על ביטול בקשת הפרישה. לטענתו לא עלה בידו להשיגה - 'פנים אל פנים' או טלפונית. לפיכך, שיגר התובע, בדואר האלקטרוני, לראש אט"ל את פנייתו מיום 14.8.03, כדלקמן: "שלום רב, אני עובד במש"א 7300 מזה 32 שנה בצה"ל - מאז סיימתי הטכניון, עוד כ-10 שנים אגיע לפרישה המקובלת. רצ"ב מחשבה שתחזק בטחוני העצמי ותאשר לי פרישה מוקדמת. (ותחסוך לצבא כ-0.6 מליון ₪ - על חשבון משפחתי). 3. העקרון: a. לאפשר לי "רשת-בטחון" שפרושה זכות לחזור לעבודה במש"א. החל מעוד כשנתיים למשרה של -2.5 שנים. לפי ניתוח-שערכתי- סיכוי קלוש שאממש הזכות אך המצב המבלבל לא מאפשר לי לקבל החלטה ללא רשת חרום זו. b. לחילופין אני מוכן שתמירו הזכות (או חלקה) בזכות אקוויוולנטית לאחד מבני. c. אם תנחה לאשר לי את הזכות התאורתית הנ"ל אפרוש. 4. הערות: a. אני עובד במש"א 7300. ניסו לשכנע אותי שכדאי לי לפרוש "פרישה מוקדמת" עקב: איחוד המש"אות הצפוי הצמצום -בימים אלה- של יחידת מחשב (לה אני שייך) הרעה צפויה בכללי הפרישה של הצבא והתוכנית הכלכלית החדשה שתגרום לי הפסדים משמעותיים. בעוד שפרישה ב-01/09/03 תמנע ממני הגזרות בחוק החדש. c. עקב המצב בצבא ובמשק התגברו בי החששות גם לפרישה (וגם להישאר). d. עקב הקפאה פתאומית של הפרישות (שנבעה כנראה מנסיעת המפקד) הגעתי לרמ"ד משאבי אנוש עם חששותיי בצרוף המכתב הרצ"ב כחלק מהחתימה. הסבירה לי שאין בסמכות מש"א להבטיח. וכדי שלא "אאחר הרכבת" הציעה לחתום על הטופס הסטנדרטי ללא מכתבי. רשמתי כמוסכם גם הערה ש"יכול למשוך עד 27/08/03" יום לפי הוועדה המאשרת וחתמתי לידה על המסמך. e. כעבור שעות מספר אמרה שהקדימו הוועדה. ליום ב' 12.08.03 ואופציית המשיכה מתקצרת (עד אולי 11.8.03 - אך לא הייתה ביום זה). f. בינתיים נדחתה ?"ועדת יום ב'" ולכן מבקש לא לנצל חתימתי (והבלבול בו אני נתון) ולאפשר עד הדקה ה99 לשנות/לבטל. ......." ביום 17.8.03 השיב רס"ן אבינועם גבריאל לפניה הנ"ל כדלקמן: "1. ראשית - אין כוונה לשכנע אותך לפרוש פרישה מוקדמת, הפרישה באפיק פרישה מוקדמת הינה זכות וולנטרית שלך, באם תרצה לחתום ולפרוש. 2. לא אושרו תנאים מוקדמים ולא יאושרו תנאים מוקדמים לעובדים הפורשים פרישה מוקדמת אלא בכפוף להסכם עם ארגון עובדי צה"ל. 3. ההחלטה כאמור היא שלך - אתה רשאי וצריך לבדוק את העניין ולהיועץ בכל מי שתמצא לנכון. 4. בברכה." ביום 28.8.03 התכנסה הועדה במשרד הבטחון ואישרה את בקשות הפרישה התלויות ועומדות, ובכללן זו של התובע, לפרישה החל מיום 1.9.03. איננו מקבלים את טענת התובע לפיה עובדה זו לא הוכחה משאין ב'פרוטוקול' מס' 440 אישוש לטענה כי זהו פרוטוקול של הועדה במשרד הבטחון דווקא. עדי הנתבעת הצהירו כי זהו פרוטוקול הועדה, ולא הובאה כל ראיה לסתור. חזרתו של התובע מבקשת הפרישה לטענת התובע, בין לבין ונוכח התשובה של רס"ן אבינועם גבריאל ומשלא הובררו לו זכויותיו לאשורן "החלטתי לפנות בעצמי לפקידי אוצר וגורמים ממשלתיים ביניהם כאלה בעלי מומחיות בתחום הפנסיה, על מנת שיבהירו לי את זכויותיי בגין הפרישה המוקדמת. בד בבד, פניתי לקרן הפנסיה "מבטחים" כדי לשמוע גם ממנה הסבר בנוגע לזכויותיי ונמסר לי, כי התקנון יפורסם ביום 1.9.03" (ס' 28 לתצהיר התובע). לטענת התובע (ס' 29 לתצהירו): "רק לאחר מספר ניסיונות לקבלת הסברים מאותם מומחים בתחום הפנסיה ולאחר הפניה לקרן מבטחים התחוורה לי התמונה האמיתית והעגומה מבחינתי, לפיה אין כל הסכם בין "מבטחים למשרד הביטחון המבטיח את זכויותיי ואף נאמר לי על ידי אותם מומחים בתחום הפנסיה, כי על פי הטיוטות והפרסומים בנוגע לחיקוקים החדשים בקשר לתנאי הפנסיה, זכויותיי יפגעו ולא אקבל את אותן זכויות ששררו עד ליום 1/9/03." לטענת התובע, ביום 1.9.03 הוא פנה בעל פה לגב' חדווה זעיר - מחליפתו של מר קורצמן ראש היחידה, והודיע לה כי הוא מושך את בקשתו לפרוש. לצורך הענין נהיה מוכנים להניח כי כך ארע. ביום 2.9.03 מסר התובע לרס"ן נוימן את ההודעה הבאה: "1) אני לא מעוניין לפרוש פרישה מוקדמת על בסיס המידע והתנאים הקיימים 2) אתמול התקשרתי והעברתי מידע לחדווה לא הצלחתי לתפוס קורצמן עד הערב. 3) פרוט נוסף אמסור אם אדרש. או ביוזמתי. 4) מבקש לבטל חתימתי על הטופס שאינו חד משמעי !" (הדגשות במקור - א.א.) במקביל - קרי ביום 2.9.03, פנה התובע "בלי לפגוע בזכויות", בהודעת דואר אלקטרוני לגורמים שונים כדלקמן: "1. אני לא מעוניין לפרוש בפרישה מוקדמת. הבהרות: 2. חתמתי על טופס מתוך בלבול וחשש שאאחר מועד קריטי של 1.9.03. (ומתוך הסכמה שאוכל למשוך עד הרגע האחרון) 3. השארתי "הטופס החתום" מאחר והבנתי שהתמונה תתבהר בזמן. וכן ש"איננו בשוק" אנו עוסקים "בדיני נפשות" ועקב אווירת חוסר הוודאות ולא יהיה "כאן מחטף-חתימה" ואוכל למשוך הטופס עד הדקה ה-99. (ציינתי שאינני מוכן לפרוש בתנאי הטופס הסטנדרטי במכתבי לראש אט"ל לפני כמה שבועות. בקשתי שם שאוכל למשוך החתימה עד הדקה ה-99 האמיתית. (בתגובה בשמו: נכתב גם ש: "איני חייב לפרוש ושעלי לברר ולהתייעץ" וההחלטה שלי - התגובה שקיבלתי מגבריאל אבינועם). 4. לצערי עד היום לא התקבל הסבר מודפס וחד משמעי לקריטיות פרישה עד 1.9.03. 5. רק אתמול התברר לי: שטופס ההסכמה לפרישה על תנאיו אינם חד משמעתיים ולא כפי שהבנתי. מיד כשהתברר צלצלתי למפקד יחידת מחשב - שהיה בדיונים. הצלחתי להתקשר רק לרש"צ ורק בערב לאחר שיצא מדיונים - יצרתי קשר עם מפקד יחידת המחשב סיפרתו לו שהבהירו לי שהתאריך 1.9.03 - אינו קריטי עבורי ושגיליתי שהנקודות בטופס הפרישה לא כפי שהבנתי ולפיכך אבקש לבטל חתימתי." (הדגשה הוספה - א.א.) לפניית הדוא"ל מיום 3.9.03 נענה התובע ע"י אחד הגורמים - רמ"ד קתו"פ - רס"ן רעות רבר, כי עליו "לסגור הנושא אך ורק מול היחידה". ביום 3.9.03 נערך לתובע ראיון עם אל"מ כליפה בנוכחות מר קורצמן ומר שוקר. להלן תוכנו של סיכום הראיון כפי שהוצא ביום 14.9.03: "1. תאריך הראיון: 3.9.03. 2. יוזם הראיון: העובד. 3. נושא הראיון: פרישה מוקדמת. 4. תוכן הראיון: א. רקע הדברים: נר חתם מרצונו החופשי על בקשה ליציאה לפרישה מוקדמת למועד 1.9.03. בקשותו נדונה ואושרה במסגרת ועדה התכנסה בתאריך 28.08.03 (עדכון הועבר לעובד בהתאמה). לאור בקשת העובד לחזור בו מחתימתו, זומן לראיון בפני הח"מ, בהשתתפות רמ"ח משא"ן, מפקד יח' מחשב ויו"ר וועד העובדים. ב. בראשית דבריו מבקש נר לציין כי אינו בא בטענות כלפי איש במרכז לגבי הטיפול בעניינו, יחד עם זאת, מדגיש כי חתימתו נבעה מחשש ל"פספס את הרכבת", לאור שינויים הצפויים להשפיע על תנאי הפנסיה, בגין החלטות האוצר ולא מתוך הבנה והערכות מלאה. לוחות הזמנים הקצרים שנבעו מתלות בקיום הוועדה במועד 28.8 לא אפשרו לו מיצוי של בדיקת המשמעויות הנובעות מיציאה לפרישה מוקדמת ורק ב-1.9 הגיע למסקנה כי השינויים במשק אינם אמורים להשפיע עליו לרעה ועל כן מבקש לחזור בו ומבקש להמשיך לתפקד כע"צ מן המניין. ג. התייחסות המשתתפים: מפקד יח' מחשב: נר אכן התלבט רבות טרם החתימה, אולם החתימה הייתה מבחירה. ניסיתי באופן אישי לסייע בידו בחומר שפורסם בנושא, אך גם נכון להיום לא ברור לחלוטין מה תהיינה המשמעויות במשך החל מ-1.10. במסגרת יח' מחשב ניכר פער בין דרישותינו מתוכניתן לבין יכולותיו של נר, שכישוריו הינם מתחום האלקטרוניקה ועל כן, עוד בעבר הועלתה בפניו אפשרות כי יעבור למסגרת אחרת שתאפשר מיצוי מרבי של יכולותיו מחד וקליטת תוכניתן מתאים מאידך. לאור האמור לעיל, גם היום אין הגיון בהמשך העסקתו ביחידת המחשב. לגבי מיצוי במקום אחר במרכז אין באפשרותי להתייחס. יו"ר וועד עובדים: מדובר בעובד אשר היסס לאורך כל הדרך ולאחרונה החליט כי הינו מעוניין להישאר במעמד ע"צ ולא לצאת לפרישה מוקדמת. האזרח מוכן אף להשתלב במרכזי עבודה אחרים ועל כן יש לאפשר המשך העסקתו. 5. סיכום הראיון נר הגיש בקשה לפרישה מוקדמת ביוזמתו ומרצונו החופשי ובכך התניע הליך שהוביל לפרוצדורה של אישורים מבעלי תפקידים שונים, עד לקבלת אישור סופי של הועדה. המערכת אישרה עובדתית את פרישתו ממועד 1.9.03. לנר היסטוריה של הצעות מצד המערכת לחתימה לפרישה מוקדמת, לאור אי התאמתו ואי יכולת מימוש יכולותיו במרכז ועל כן סוגיית הפרישה המוקדמת אינה חדשה לו והיה בידיו הזמן לבדוק את המשמעויות האישיות מבחינתו. בשלב זה, אין המערכת מוצאת לנכון להחזירו לשירות, יחד עם זאת, לאור מורכבות המקרה והאדם, הנני מציע כי נר ישקול בקשתו בשנית ולעומק טרם פנייתו בבקשה לחזור בו מפרישה מוקדמת ואזי אשקול בקשתו בשנית, שכן, עפ"י המלצת יועמ"ש מ. תע"צ אין הבדל בין פניית העובד היום לבין פנייתו במועד מאוחר יותר בעתיד בהיבט הפרוצדוראלי. 6. הנני מאחל לנר הצלחה בהמשך דרכו." לטענת התובע, ביום 4.9.03 הוא נפגש עם אל"מ כליפה בחניה והאחרון אמר לו כי הוא מסכים להמשך עבודתו של התובע באופן קבוע. אל"מ כליפה מכחיש את המיוחס לו. אנו דוחים את גרסת התובע שלא רק שלא נתמכה בראיה מסייעת, היא אינה עולה בקנה אחד עם סיכום הראיון אך יום קודם לכן. אמנם סיכום הראיון הכתוב יצא כעשרה ימים לאחר הראיון ונמסר לתובע רק מאוחר יותר - התובע הודה כי סיכום הראיון הגיע אליו "כמה שבועות יותר מאוחר". אך עדין הדברים הובהרו לתובע כבר באותה ישיבה. איננו מקבלים את הטענה של התובע כאילו עזב את הראיון במהלכו. מר כליפה הכחיש בחקירתו הנגדית את הטענה. זו גרסה שאין לה כל ביטוי בתצהירו של התובע, אינה מתיישבת עם ההגיון של קיום ראיון לבקשת התובע במערכת צבאית. יתרה מזאת, טענה זו 'צצה' לה לראשונה רק בתצהירו של מר שוקר שהוגש לאחר תצהירי הנתבעת, ושם נטען כי התובע עזב את הראיון "בתחילתו". אולם גם אם נניח שהתובע עזב את הראיון 'בתחילתו' ברור הוא, והדבר עולה מהאמור בתצהירו של מר שוקר, כי הדבר היה נעוץ בהבנתו את עמדת אל"מ כליפה, וכך נכתב בתצהיר: "את הראיון עזב בתדהמה - בתחילתו - משהתרשם שהמשך עבודתו מוטל בספק". ואם כך היה, הרי שהטענה כאילו למחרת חזר בו אל"מ כליפה מעמדתו לא משכנעת, בלשון המעטה. עוד טוען התובע כי ביום 11.9.03 פנה אליו מפקדו - מר קורצמן והורה לו להפסיק לעבוד, ובימים הבאים יוסדר ענין המשך עבודתו. יצויין כי התובע לא תמך טענה זו בשום ראיה ואיננו מקבלים אותה. זאת ועוד, ספק אם גרסת התובע לכשעצמה יכולה לבסס התחייבות להמשך העסקה, ודאי נוכח סיכום הראיון אצל אל"מ כליפה וודאי נוכח דבריו של מר קורצמן באותו ראיון. כאן גם המקום להתייחס לטענת התובע לפיה, בהתערבותו של יו"ר ארגון עובדי צה"ל - מר יהושוע מימון (לאחר שמר שוקר פנה אליו), הושגה הסכמה עם אל"מ כליפה על המשך העסקתו של התובע. גם טענה זו נטענה בעלמא ולא הוכחה ולא הובאה לה ראיה תומכת. למותר לציין שלאף לא אחת מהטענות הנ"ל אין איזכור בתכתובת סמוכה לפרישה, לרבות לא בפניית ב"כ הקודמת של התובע ביום 4.2.04. זה המקום להתייחס לטענת התובע אודות המשך עבודתו בין הימים 1 ל- 11 לחודש 9/03. לטענת התובע, בתמיכה לכך שהיתה הסכמה לביטול פרישתו הוא המשיך לעבוד בתקופה הנ"ל, ורק ביום 11.9.03 הוא התבקש לסיים את עבודתו. הנתבעת מצידה, הגם שבכתב ההגנה טענה כי התובע חדל לעבוד ביום 3.9.03, טענה בהמשך (ובכך שונתה בפועל 'החזית') כי החל מיום 1.9.03 התובע לא עבד כלל וכי נוכחותו במש"א נעשתה מטעמיו שלו ללא ביצוע עבודה. במחלוקת שבין הצדדים בכל הנוגע לתקופה 1 - 11 לחודש 9/03, אנו סבורים כי גרסת הנתבעת היא הסבירה יותר - גם מבלי להכנס למחלוקת לגבי דו"ח הנוכחות ולעולה מתצהירה של גב' עירית גוטליב, וזאת מכמה טעמים: הראשון, התובע כלל לא תבע שכר עבודה עבור תקופה זו, והדבר מלמד יותר מהכל אודות האופן בו תפס את שהייתו במש"א באותה תקופה שבמחלוקת; השני, בניגוד למצג שהתובע ניסה להציג, כבר בעת הראיון היה ברור לתובע כי הוא אינו עובד וכי הוא במעמד של פורש; השלישי, למעט טענה לנוכחות במש"א, התובע לא הצביע על פעולה כלשהי שביצע כעובד. כאמור, בסיכום הראיון סוכם כי התובע יהיה רשאי להגיש בקשה לחזור לשירות והיא תשקל. התובע פנה לגורמים שונים בניסיון לבטל את פרישתו ולא נענה בחיוב. במסגרת תקוותו של התובע לחזור לשירות, הוא אף לא הסכים לחתום על מסמכים מקרן הפנסיה - מסמכים שנועדו לקבלת הקצבה החודשית (דבר שנעשה מאוחר יותר). ביום 4.2.04 פנתה באת כוחו הקודמת של התובע לנתבעת ודרשה לקבוע לתובע מועד "לראיון עם מרשי בקשר לחזרתו לעבודה אצלכם, ו/או לחלופין מועד חזרתו לעבודה" (להלן - מכתב הדרישה). ביום 11.7.04 השיבה הנתבעת, באמצעות הלשכה המשפטית של משרד הביטחון, לפניית ב"כ התובע. בתשובה נטען כי "מהתייחסות הגורמים הרלבנטיים עולה, כי אין עוד מקום לחזרתו של מרשך לעבודתו וזאת בין היתר על רקע שינויים ארגוניים שאירעו במקום העבודה" (ככל הנראה הכוונה לאיחוד של מש"א 7300 - א.א.) (להלן - מכתב התשובה). ואכן, מעיון באחת 'מההתייחסויות' האמורות - נספח ב'1 לתצהיר אל"מ כליפה, עולה כי זהו אכן ה'שינוי הארגוני' המדובר. מסגרת ההליך ביום 19.7.05, כשנה לאחר קבלת תשובת הנתבעת, הוגשה התובענה הנוכחית ביחד עם בקשה לסעד זמני של החזרה לעבודה (בש"א 6868/05). הבקשה לסעד זמני נדחתה, והתיק נקבע לבירור ההליך העיקרי. תצהירי הצדדים הוגשו עד לחודש 7/06, אך מאותו מועד החל התובע להגיש חדשים לבקרים בקשות להשלמת ראיות ולגילוי מסמכים. ומשהגענו סוף סוף להליך ההוכחות - ישיבה ראשונה התקיימה ביום 5.7.09 נמשך גם הוא עד לישיבה הרביעית במספר ביום 12.7.10. הצדדים הגישו את סיכומיהם בכתב. לבקשת התובע עצמו, הוחלף נוסח סיכומי תשובתו. הכרעה השאלה הראשונה אליה יש להדרש היא השאלה האם בין התובע לנתבעת נכרת הסכם (הצעה וקיבול) לפרישתו מהעבודה. התשובה לשאלה זו לכאורה פשוטה והיא חיובית נוכח חתימתו של התובע על בקשת הפרישה (הצעה) ונוכח ההענות של הנתבעת לאותה בקשה בעת קבלת החלטת הועדה של משרד הבטחון ביום 28.8.03 (קיבול). אין בידינו לקבל את הטענה לפיה אישור הועדה במשרד הבטחון היה בבחינת 'ההצעה' לה נדרשה הסכמה נוספת של התובע. כמו כן נציין כי בעת החתימה היתה לתובע גמירות דעת לפרוש בתנאים המוסכמים, קרי - תנאי גיל 65. ואין לבלבל בין 'הססנות' אם לחתום אם לאו לבין 'גמירות הדעת'. שכן חרף ההססנות, בחתימה על בקשת הפרישה הביע התובע את גמירות דעתו לפרוש במסגרת אותם תנאים מוסכמים. השאלה השניה היא - האם בוטלה הצעת התובע לפרוש במועד שקדם לאישור הועדה במשרד הבטחון. לטענת התובע בקשת הפרישה בוטלה על ידו עוד במחצית חודש אוגוסט 2003 (במסגרת הפניה לראש אט"ל והתשובה לאותה פניה) והסכמתו לפרישה היתה טעונה בקשה חדשה. ביסוד טענתו עומדת תשובתו של רס"ן אבינועם גבריאל מיום 17.8.03 ממנה למד התובע - נוכח האמור בס' 1 ("באם תרצה לחתום ולפרוש ..."), ולפיו פרישתו טעונה חתימה חדשה. טענה זו אין בידינו לקבל. ראשית, בסוף מכתב הפניה לראש אט"ל מבקש התובע "לא לנצל חתימתי (והבלבול בו אני נתון) ולאפשר עד הדקה ה99 לשנות/לבטל". משמעות הבקשה היתה לאפשר לתובע לשנות/לבטל את בקשתו לפרישה עד ל"דקה ה- 99", ולא הודעת ביטול של בקשת הפרישה. הדבר עולה מפורשות הן מסעיף 25 לתצהירו שם הסביר התובע בהתייחס למכתבו לראש אט"ל כי ביקש ש"תשמר לי הזכות לבטל את הבקשה לפרישה מוקדמת" הדבר גם עולה מ'הודעות הביטול' שנתן התובע מאוחר יותר בעל פה (1.9.03) ובכתב (2.9.03). שהרי, אם מכתבו של התובע לראש אט"ל היה בבחינת 'הודעת ביטול' הרי שלא היה כל צורך בהודעות הביטול כאמור. שנית, ממכתבו של רס"ן אבינועם גבריאל לא ניתן ללמוד את הנטען על ידי התובע כאילו הראשון הודיע לו שבקשת פרישה מצידו טעונה חתימה חוזרת, גם לא מהמילים "באם תרצה" - בלשון עתיד כנטען. לענין זה, גם התובע לא הבין את הדברים כך בזמן אמת, שאם לא כן וכאמור - לא היה כל צורך בהודעות הביטול שניתנו החל מיום 1.9.03. למען הסר ספק, נציין עוד בהקשר של התכתובת הנ"ל כי אנו דוחים את טענת התובע כאילו יש לראות במכתב של רס"ן אבינועם גבריאל משום 'הארכת המועד' לתובע עד ליום 30.9.03 (או חודש 11/03 - לפי המאוחר) להודיע על מועד הביטול של בקשת הפרישה. זאת ועוד, טענתו של התובע כאילו יש לראות בתכתובת הנ"ל משום הודעת ביטול ו/או הארכת מועד להודיע על רצונו לפרוש, היא טענה מאוחרת וכבושה שאין לה זכר ב'זמן אמת' - לא במכתבו של התובע מיום 3.9.03 (נספח י'), לא בדברי התובע בראיון ולא במכתב הדרישה. במכתב הדרישה נטען (ס' 8) - בעת שהתובע היה מיוצג בייצוג משפטי - כי הודעת הביטול ניתנה בעל פה ולמחרת בכתב (קרי, הימים 1 ו- 2 לחודש 9/03). בכל אלה אין זכר לטענה המתייחסת לתכתובת הנ"ל. השאלה הבאה אליה יש להדרש היא האם 'התנאי' להסכם הפרישה התקיים. לטענת התובע, הסכמתו לפרישה היתה מותנת ב'תנאי' והוא 'תנאי הפרישה'. לטענתו, תנאי פרישה שהתבקשו על ידו כתנאי לבקשת הפרישה לא קויימו והמדינה מנסה לכפות עליו תנאי פרישה שונים. דין הטענה להדחות: ראשית, תנאי הפרישה שהותנו על ידי התובע אינם התנאים שנכללו בנספח ה'. שהרי כבר בעת בקשת הפרישה תנאים אלה נדחו. תנאי פרישה אלה גם אינם אלה שנכללו בפניה לראש אט"ל, וכבר דחינו את הטענה כאילו הפניה לראש אט"ל היוותה ביטול בקשת הפרישה, וממילא אין היא מהווה הצעת פרישה חדשה עם תנאים חדשים. שנית, 'תנאי הפרישה' שהיוו תנאי להסכמת התובע ולבקשת הפרישה לא היו אלא תנאי הפרישה לפי ההסכם עם ארגון עובדי צה"ל - אלה שכונו בפי כל: תנאי גיל 65. שלישית, נוכח עיתוי התובענה - ככל שאיזה מתנאי גיל 65 לא יושם התוצאה אינה ביטול הפרישה, אלא אכיפה של איזה מהתנאים שלא קויימו (ככל שלא קויימו). רביעית, הפכנו והפכנו בכתבי הטענות ולא ברור לבית הדין מה מבין תנאי גיל 65 לא קויים. במסגרת החקירות נדון למשל ענין קבלת דרגה 44. ענין זה לא הודגש בסיכומי התביעה, אם כי נכלל במסגרת תחשיב הנזק לפי חוות דעתו של מר דן שפרינצק - המומחה מטעם התובע. גם אם נניח כי הטענה בנוגע לדרגה 44 נותרה על הפרק, הרי שכלל לא הוכחה הזכאות לדרגה זו או לכל דרגה אחרת (שהיא מעבר לזו שלפיה חושבה הפנסיה המוקדמת של התובע). דומה כי עיקר הקצף של התובע נסב סביב משמעותו של התקנון האחיד וההבנה (שלטענת התובע הגיע אליה רק ביום 1.9.03) כי ממילא בהגיעו לגיל הפרישה הפנסיה שלו ממבטחים תחושב לפי התקנון הנ"ל (אם לא יחול בו שינוי - א.א.) ולא לפי האופן בו חושבה הפנסיה המוקדמת. אין לנו צורך להדרש בשלב זה לשאלה האם האפשרות כי בהגיע התובע לגיל פרישה יכול וישתנה חישוב הפנסיה תהווה הפרה בעתיד של הסכם הפרישה. עוד מוקדם לדון בכך, הן מן הטעם שהתובע טרם הגיע לגיל הפרישה ולכן עוד לא ברור בכלל אם יש שינוי ומה משמעותו, ואם כן - האם ענין זה לא יושב בדרך אחרת בין הצדדים. משהגענו עד הלום, עולה כי ביום 28.8.03 השתכלל בין הנתבעת לבין התובע הסכם לפרישה מוקדמת. התובע חזר בו מן ההסכם ביום 1.9.03 - הוא היום הראשון לפרישה, ולאחר המועד שנקצב לכך. במצב שכזה חזרה מן ההסכם טעונה הסכמה של הנתבעת. לענין עצם הצורך בחזרה מההסכמה, לא הוכחה טענת התובע לפיה הוא הופלה לעומת פורשים אחרים שביקשו לחזור בהם מבקשת הפרישה, וכאילו לגביהם לא נהגו לפי 'הפרקטיקה הנוהגת' כאמור בסעיף 5 לעיל. כאן המקום לציין כי אין בפנינו טענה כי הסרוב של הנתבעת לבקשת התובע לבטל את הפרישה - ודאי משזו הוגשה בסמוך כל כך לפרישה, נעשתה בחוסר תום לב ו/או משיקולים זרים. לא זו היתה חזית הראיות ולא על כך נחקרו עדי הנתבעת. יהבו של התובע הוטל על העדרו של הסכם פרישה ולא על בחינת היות הסרוב 'כדין'. משכך, לא נבחן אנו סוגיה זו שחורגת ממסגרת 'החזית'. יחד עם זאת ולמעלה מן הצורך ראינו להעיר כמה הערות: הגם שהנתבעת לא היתה מחוייבת 'אוטומטית' לקבל חזרה את התובע לעבודה, הרי שבשים לב למיוחדות של חוזה העבודה - בהיותו 'חוזה יחס', ובשים לב לנסיבות המיוחדות של התובע - מחד, ותק הרב וגיל מתקדם ומאידך, חוסר הודאות הרב לגבי משמעות תנאי הפרישה בעת שהתובע חתם על הבקשה, דומה ולו לכאורה כי היה על הנתבעת להצביע על נימוק כבד משקל לדחיית בקשת התובע, למשל: שינוי מצב או הסתמכות אחרת. אמנם, מתוך הראיון עם אל"מ כליפה עלה נימוק של חוסר התאמה לתפקיד, ואמנם התובע לא תקף קביעה זו במסגרת התובענה הנוכחית - אך התחושה (ואיננו קובעים מסמרות בענין זה משלא הובאו ראיות בסוגיה זו ומשלא נטענו טענות בענין זה) איננה נוחה ומעוררת קשיים. יתרה מזאת, בסיכום הראיון צויין שככל שהתובע יפנה בעתיד ויבקש לחזור לנתבעת תשקל בקשתו. לכאורה לא עולה (הגם שכאמור לא נטענו טענות בענין זה וממילא חזית הראיות לא נגעה לכך) כי פניותיו של התובע קודם לפניית באת כוחו בכלל נדונו. אם כך הוא - גם התנהגות זו יכול ותעלה כדי הפרת חובת של הנתבעת. סוף דבר - אנו דוחים את טענות התובע כאילו הופעל עליו על ידי הנתבעת או מי מטעמה 'לחץ' לחתום. החתימה על בקשת הפרישה נעשתה מרצונו החופשי. התובע לא נתן במועד (לפני 28.8.03) הודעת ביטול לבקשת הפרישה ובכך השתכלל הסכם הפרישה. אנו דוחים את הטענה כאילו הסכם הפרישה היה מותנה בתנאי שלא התקיים. לאור כל אלה, דין התביעה לפיצוי בגין פרישתו של התובע שלא כדין להדחות. אנו חוזרים על המלצתנו כאמור בסעיף 26 לעיל. בנסיבות הענין וחרף התנהלותו הדיונית של התובע והתוצאה החלטנו שלא להשית עליו הוצאות משפט. לפיכך, אין צו להוצאות. על פסק הדין ניתן לערער בזכות בפני בית הדין הארצי לעבודה בירושלים. הודעת ערעור יש להגיש לבית הדין הארצי תוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין. חזרה לעבודהפרישה מוקדמתפרישה