קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חזרה לעבודה לאחר חשד בעבירה: כללי - 1. התובע, מועסק ע"י המוסד לביטוח הלאומי (להלן: "המוסד") מאז שנת 2000, בתפקיד של פקיד תביעות בתחום גמלאות, בסניף המוסד בנצרת. 2. בשנת 2010 נעצר התובע ע"י משטרת ישראל, בחשד לגניבה, קבלת דבר במרמה, זיוף מסמכים ועבירות נוספות אותן נחשד כי ביצע במסגרת עבודתו במוסד. כאשר שוחרר התובע ממעצר, היה זה בתנאים מגבילים, הכוללים בין היתר איסור על יצירת קשר עם עובדי המוסד לרבות כניסה לאיזה מן הסניפים של המוסד בארץ, למשך 60 יום. במהלך תקופה זו, הוגש כנגד התובע כתב אישום לבית המשפט המחוזי בנצרת באישומים שונים. 3. התובע טוען בתביעה שלפנינו, כי מאחר שהמוסד לא פעל בהליך של השעיה, ואף אין משולם לו שכרו, הרי שהינו זכאי למתן סעד הצהרתי המורה על השבתו לעבודתו במוסד ולתשלום שכרו המלא. העובדות הצריכות לענייננו - 4. התובע הינו עובד המוסד החל מיום 11.9.2000 ומשמש בתפקיד פקיד בתחום הגמלאות בסניף המוסד בנצרת. 5. ביום 14.6.10 נעצר התובע על ידי משטרת ישראל בחשד לביצוע מספר עבירות פליליות במסגרת עבודתו אצל המוסד, לרבות גניבה בידי עובד ציבור, זיוף בנסיבות מחמירות, מרמה והפרת אמונים, הלבנת הון ועוד. 6. ביום 24.6.10 הורה בית המשפט השלום בראשון לציון (מ"י ת"פ 38948-06-10) על שחרורו של התובע ממעצרו בתנאים מגבילים החל מיום 28.6.10, בהתאם להסכמת הצדדים, כאשר בין יתר התנאים המגבילים שהוטלו על התובע, נאסר עליו ליצור קשר עם עובד כלשהו של המוסד מכל סניף בארץ וכן נאסר עליו להיכנס לאיזה מן הסניפים של המוסד, הכל למשך 60 ימים (כאמור בסעיף ה' להחלטה מיום 24.6.10 של כב' הש' הלית סילש בבית המשפט השלום בראשון לציון - צורף כנספח נת/2 לכתב ההגנה). 7. ביום 26.8.10, היינו בתוך תקופת התנאים המגבילים כאמור, הוגש נגד התובע כתב אישום בבית המשפט המחוזי בנצרת (ת"פ 48104-08-10) בגין האישומים המפורטים בכתב האישום, אשר העתקו צורף כנספח נת/1 לכתב ההגנה). 8. כמעט במקביל, ביום 23.8.10, היינו לקראת תום התקופה שנקבעה לתנאים המגבילים, שקל המוסד להשעות את התובע מעבודתו. לפיכך, זומן התובע לשימוע בטרם השעיה דחופה (כמתחייב מכח סעיף 48 לחוק שירות המדינה), שימוע אשר התקיים ביום 29.8.10 במשרד הראשי של המוסד בירושלים. עקב ידיעת המוסד על כוונת המדינה להגיש כתב אישום כנגד התובע, פנה המוסד לנציבות שירות המדינה לקבלת הנחיות בעניין השעיה דחופה של התובע לאור הרחקתו ממקום עבודתו על ידי בית המשפט, כמפורט בתנאים המגבילים לעיל. בהתאם להודעת נציב שירות המדינה, נענה המוסד, כי מאחר וכנגד התובע הוגש כתב אישום בעודו מצוי בתנאים מגבילים, הרי שתנאים אלה ימשיכו לחול עליו, עד תום ההליך הפלילי בהתאם לסעיף 58 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו - 1996 (להלן: "חוק המעצרים"). לפיכך, לא נתקבלה כל החלטה בעניין השעית התובע מעבודתו. 9. ביום 30.1.11 פנה התובע לבית המשפט המחוזי בנצרת בבקשה לעיון חוזר בתנאי הרחקתו מסניפי המוסד ובהחלטתו קבע בית המשפט המחוזי כי "אין זה מתפקידו של בית משפט זה להכריע בעניינים משמעתיים ולבחור בין סעד של "הרחקה" לבין סעד של "השעיה". בית משפט זה מוגבל להכרעה האם יש מקום לקבוע כי הנאשם יורחק פיזית ממקום עבודתו, כאשר ההשלכות האופרטיביות של קביעה זו על זכויותיו של הנאשם כעובד, מקומן להתברר בבית-הדין המשמעתי ובבית-הדין לעבודה". 10. התביעה בהליך שלפנינו הוגשה בחודש 9/2010 כתביעה רגילה. מכיוון שכך, היא נקבעה לפי סדר התיקים מסוגה. ביום 27.2.11 התקיים דיון מוקדם בהליך, בו התבררה לראשונה מידת הדחיפות בהכרעה בהליך. לפיכך, ומאחר שמדובר במחלוקת משפטית, הסכימו הצדדים לוותר על הגשת תצהירים, וניתנה החלטה על הגשת סיכומים בכתב. תמצית טענות הצדדים - טענות התובע: 11. התובע טוען כי מחד, המוסד אינו משעה אותו מהעבודה ועל כן אינו משלם לו 50% משכרו הקובע כמתחייב עפ"י חוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג - 1963 (להלן - "חוק שירות המדינה") ומאידך, אינו מפטר אותו ואף אינו משלם לו משכורת ואוסר עליו לעבוד בעבודה אחרת, כך שהתובע נותר ללא כל הכנסה למחייתו, דבר המנוגד לחוק יסוד: חופש העיסוק ולכל הגיון. 12. התובע טוען כי אין כל סיבה שבגינה לא יחזור לאלתר לעבודה, ואין כל סיבה שבגינה הנתבע לא ישלם לתובע את מזכורתו. טענות המוסד: 13. כנגד התובע הוגש כתב אישום בטרם חלוף 180 ימים ממועד שחרורו בתנאים מגבילים ובתקופת התנאים המגבילים, ועל כן הם ממשיכים לחול עליו ואינם פוקעים עד תום ההליך הפלילי לאור סעיף 58 לחוק המעצרים. 14. ככל שלטענת התובע יש לשנות או לבטל את התנאים המגבילים, עליו להפנות טענות אלה לרשות המוסמכת - בית המשפט המחוזי. 15. בתקופה בה נמצא התובע בתנאים מגבילים אין הוא זכאי לתשלום שכר, זאת בהתאם לסעיף 45.332 לתקשי"ר. 16. המוסד לא אסר על התובע לעסוק בכל מקום עבודה אחר. 17. אלמלא חלו התנאים המגבילים, ביניהם הרחקתו של התובע מסניפי המוסד, היה נוקט המוסד בהליך השעיה דחופה כלפי התובע, כפי שהיה בכוונתו לעשות. 18. התובע אינו מושעה ולא הושעה מעבודתו אלא נמצא תחת הרחקה מעבודתו עקב תנאי חלופת מעצר מגבילים שהוטלו עליו ועל כן, אין הוא זכאי לשכר מלא או חלקי (50%) לפי חוק שירות המדינה (משמעת). 19. החשדות כלפי התובע, בגינן נפתחה כנגדו חקירה פלילית והוגש כתב אישום, הינם מעשים חמורים ביותר, קל וחומר עת מדובר בעובד בתפקיד ציבורי במעמדו. חשדות אלו בנסיבות אלה יוצרים חשש אמיתי לפגיעה בשירות הציבורי ובסדרי העבודה התקינים ועל כן, אין להעניק לתובע את סעד ההשבה לעבודה המתבקש. דיון והכרעה - המסגרת המשפטית: 20. סעיף 58(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו-1996 (להלן: "חוק המעצרים"), קובע כי התנאים המגבילים ממשיכים לחול על התובע עד לתום ההליך הפלילי: "(א) הערובה ותנאי השחרור בערובה יתבטלו אם לא יוגש כתב אישום נגד החשוד תוך 180 ימים; ואולם בית המשפט רשאי, בתוך תקופת הערובה, להאריך אותה ואת תנאיה, לתקופה נוספת שלא תעלה על 180 ימים, אם הוגשה בקשה באישור תובע". פרשנות זו, ולפיה רק אם לא הוגש כתב אישום בתוך תקופה של 180 ימים מיום השחרור בתנאים מגבילים ואם בית המשפט לא הורה על הארכת התנאים המגבילים, תנאי השחרור פוקעים, מעוגנת בהלכה הפסוקה (בש"פ 7021/06 אבי וקנין נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 6.9.06, לא פורסם). 21. מכח הוראות סע' 22(ב) לחוק הביטוח הלאומי, חלים על עובדי המוסד תנאי העבודה של עובדי המדינה, לרבות תקנון שירות עובדי המדינה (התקשי"ר). 22. הסעיפים הרלוונטיים לענייננו בתקשי"ר קובעים כדלקמן - 45.332 עובד הנמצא במאסר, לרבות בעבודת שירות כמשמעותה בסימן ב1 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977, או עבודה צבאית כמשמעותה בחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו - 1955, או נתון במעצר, או בחלופת מעצר המונעת ממנו להגיע למקום עבודתו וכן בגין ניתוק ממקום העבודה בנסיבות אחרות, שאינן בשליטת המעסיק, לא תשולם לו משכורת בעד התקופה בה היה מנותק ממקום עבודתו. (ההדגשה אינה במקור - מ.ש) סעיפים 45.333 ו-45.335, נותנים מענה למצב דברים זה, בקבעם כי תקופת ההעדרות תחשב כחופשה ללא משכורת, וכי במקרה של זיכוי בהליך הפלילי, תשולם לעובד משכורתו בעד תקופת מעצרו: "45.333 למרות האמור לעיל - עובד שנעצר על פי צו של בית המשפט או שנאסר בעקבות פסק דין של בית המשפט והמעשה או המחדל שבגינם נעצר או נאסר נעשו אגב מילוי תפקידיו בשירות המדינה או בקשר עימהם, ולא הוגש נגדו כתב אישום לבית המשפט או תובענה לבית הדין למשמעת או שזוכה בדין - תשולם לו משכורתו בעד תקופת מעצרו או מאסרו - אם לא שולמה. 45.335 תקופת מעצר או מאסר, שבעדה לא שולמה לעובד משכורת ואשר לא נזקפה על חשבון חופשת המנוחה שלו, תיחשב כתקופת חופשה ללא משכורת." סע' 42.45 לתקשי"ר אשר כותרתו: "עבודה פרטית של עובד הנמצא בחופשה ללא משכורת, עובד מושעה ועובד שפרש מן השירות", מסדיר את הסוגיות הרלוונטיות בעניינים אלה. מן הכלל אל הפרט - 23. התובע שוחרר ממעצר בתנאים מגבילים המהווים חלופת מעצר. כתב האישום כנגד התובע, הוגש בתוך תקופת 60 הימים של התנאים המגבילים ובטרם חלפו 180 ימים, כך שתנאי חלופת המעצר ממשיכים לחול, עד לסיום ההליך הפלילי, בהתאם להוראות סע' 58 לחוק המעצרים לעיל. 24. במצב דברים זה, כאשר התנאים המגבילים ממשיכים לחול על התובע, ובהם התנאי המגביל את התובע מיצירת קשר עם עובד כלשהו של המוסד מכל סניף בארץ, כמו גם כניסה לאיזה מסניפי המוסד, ברור הדבר כי אין ביכולתו של התובע להתייצב לעבודה, ולפיכך אין מקום לדרוש מן המוסד לנקוט בהליך השעיה, אשר מטרתה למנוע מן התובע מלהתייצב כאמור. 25. כאמור, התובע נמצא בתנאים מגבילים המהווים חלופה למעצרו, ואלה ימשיכו לחול עד תום ההליך הפלילי. המניעה לחזרתו של התובע לעבודה שגרתית, אינה נעוצה אם כן בהחלטת המוסד, אלה היא נובעת מהחלטת בית המשפט השלום ואינה בשליטת המוסד. מכאן, כי אין לדרוש מן המוסד לנקוט בהליכי השעיה, שהרי אין בכוחו של המוסד לקבל החלטה שונה מזו אשר נכפתה עליה לנוכח מהות התנאים המגבילים. 26. דרישתו של התובע להחזירו לעבודה, לא נועדה אלא לכפות על המוסד לנקוט בהליך השעיה, בעקבותיו סבור התובע כי יזכה לתשלום מחצית משכורתו מידי חודש. אולם, בשים לב למפורט בהוראות סע' 45.332 לתקשי"ר, כפי שהובאו לעיל, ממילא אין התובע זכאי לשכר כלשהו בנסיבות העניין. 27. נציין, כי הסוגיה בדבר זכאות לשכר עבודה של עובד החשוד כי עבר עבירה פלילית, המהווה גם עבירה משמעת, נדונה על ידי בית הדין הארצי לעבודה בתיק מדינת ישראל - בריוטי (פד"ע ד 528), שם נקבע: "שכר-עבודה הוא התמורה בעד העבודה, והוא משתלם, עת יחידת זמן היא הבסיס לתשלום - בעד הזמן שבו העובד עבד או העמיד עצמו לרשות העבודה, להוסיף פרקי זמן שבהם לא עבד ולא העמיד עצמו לרשות העבודה, אך על-פי חוק, הסכם-קיבוצי, חוזה-עבודה או נוהג, משתלם בעדם השכר. תשלום שכר העבודה בעד זמן שהעובד לא עבד ולא העמיד עצמו לרשות העבודה, הוא מתחום "התנאים הסוציאליים", ולא שמענו שתנאים אלה כוללים תשלום שכר-עבודה בעד ימי מאסר. נוסיף לכך את ההוראה שבסעיף 45.332 לתקשי"ר הקובע כי "עובד הנמצא במעצר או במאסר, לא תשולם לו משכורת בעד תקופת מעצרו או מאסרו" (אלא אם פעלו לפי סעיף 45.333), וברורה התשובה לעניין תשלום שכר בעד פרק זמן שבו היה עובד במאסר, ולא היה מושעה. הגיונו של החוק ולשונו של סעיף 49 לחוק המשמעת, מחייבים לפרש את המלים "מחצית ממשכורתו" כמכוונת למשכורתו של המושעה שהיתה משתלמת לולא ההשעיה; מאחר וגם ללא ההשעיה, לא היתה משתלמת למשיב כל משכורת הרי אין לך "מחצית" שניתן לעכב, ואין מחצית שיש לשלמה למשיב." לפי הכרעת בית הדין הארצי, עובד ששהה במעצר או ריצה עונש מאסר (ובענייננו חלופת מעצר), לא יהא זכאי לשכר עבור התקופה שבה הושעה ואין בהשעיה כדי להקנות לו כל זכאות בהתאם לחוק המשמעת. 28. עולה מכל האמור לעיל, כי הוראות התקשי"ר מעניקות כיסוי מלא ומקיף למצב בו מצויים עובדים כדוגמת התובע, והן מאזנות כהלכה את האינטרסים השונים של העובד מחד והמעסיק מאידך. 29. בסיכומיו, מציין התובע לראשונה כי בחודש 12/2010, החליטה המשטרה על סגירתם של שני תיקים בעניינו של התובע. איננו מוצאים כל רלוונטיות לעובדה זו, שהרי ההליך הפלילי כנגד התובע, לגביו הוגש כתב אישום, ממשיך להתנהל. אם סבור התובע, כי יש בכך כדי לשנות את עמדתו של בית המשפט המחוזי כאמור בהחלטתו מיום 7.2.11 בדבר מידת מסוכנותו של התובע וחשש להישנותם של המעשים בהם הואשם (ראה החלטת בית המשפט המחוזי כאמור, בעמ' 2 שורות 20-30), הרי שהתובע מוזמן לפנות לרשות המוסמכת, קרי בית המשפט המחוזי, בבקשה לשנות או לבטל את התנאים המגבילים, אשר נכון להיום, ממשיכים לחול עליו. 30. לאור כל האמור, לא נפל כל פגם בהתנהלות המוסד בעניינו של התובע, כאשר נמנע מלהחזירו לעבודה ולשלם לו את שכרו וכן נמנע מקבלת החלטה אודות השעייתו ולפיכך - התביעה נדחית. 31. התובע ישלם לנתבע סך של 4,000 ₪ בגין שכ"ט עו"ד, זאת בתוך 30 יום מקבלת פסק דין זה. 32. כל אחד מן הצדדים רשאי לערער על פסק דין זה, בפני בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, בתוך 30 יום מקבלתו. חזרה לעבודה