קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חיוב אישי ברשויות המקומיות: השופטת מיכל אריסון חילו התובע שימש כראש המועצה המקומית בסמ"ה בשנים 2001 - 2005. בתביעה אשר הגיש כנגד המועצה המקומית בסמ"ה (להלן - המוצעה) ומדינת ישראל- משרד הפנים, עותר הוא לקבל הפרשי פיצויי פרישה, להם הוא זכאי לטענתו. במסגרת סקירת הדו"חות הכספיים של המועצה, מצאו רו"ח המבקרים כי בשנת 2004, המועצה שילמה סך של 81,970 ₪ לרו"ח גנטוס, עבור עבודות יעוץ וליווי פיננסי. הועדה לחיוב אישי, באגף לביקורת ברשויות המקומיות במשרד הפנים (להלן - הועדה לחיוב אישי) הזמינה את התובע ואת גזבר המועצה לשימוע בפניה, ולאחר קיום השימוע המליצה הועדה לחיוב אישי לחייב את התובע, בתפקידו כראש המועצה, ואת גזבר המועצה כל אחד מהם בתשלום מחצית הסך של 81,970 ₪ לקופת המועצה, בגין תשלום שלא כדין לרו"ח גנטוס עבור ייעוץ וליווי פיננסי. מנכ"ל משרד הפנים העביר לשר הפנים את המלצת הודעה לחיוב אישי. שר הפנים החליט, בהתאם לסמכותו לפי סעיף 189 לצו המועצות המקומיות (א) תשי"א - 1951 (להלן - צו המועצות המקומיות (א)), להטיל על התובע חיוב אישי ולהשיב למועצה סך 40,985 ₪ - מחצית הסכום ששולם לרו"ח גנטוס, כך גם החליט בעניין גזבר המועצה. בעקבות החלטת שר הפנים, הורה הממונה על המחוז במשרד הפנים ביום 13.3.2006 לחשב המלווה של המועצה לקזז לאלתר סך של 40,985 ₪ מכל סכום העומד לזכות התובע. עם פרישתו היה התובע זכאי לפיצויי פרישה והמועצה קיזזה מסכום פיצויי הפרישה סך 40,985 ₪, הסכום עליו הורה שר הפנים. בתביעתו עותר התובע לחייב את המועצה לשלם לו סך 40,985 ₪ היינו - החלק בפיצויי הפרישה שקוזז. עיקר טענות התובע: התקשרות המועצה עם רו"ח גנטוס היתה כדין ועל המועצה לשלם לו עבוד השירותים שסיפק לה. גלגול מחצית חובה של המועצה על התובע, הינה בגדר עשיית עושר ולא במשפט, ועל כן על המועצה לשלם לתובע את יתרת פיצויי הפרישה שקוזזו בסך 40,985 ₪. חוזר המנכ"ל 6/2008, עליו נסמכת המדינה בתביעתו של התובע, הוצא ביום 24/8/2008 ואילו החלטת הועדה לחיוב אישי ניתנה ביום 28/2/2005, היינו שלוש שנים בטרם צאת חוזר המנכ"ל; משכך לא ניתן להסתמך על חוזר המנכ"ל, למעט על סעיף 13 לחוזר המנכ"ל, הקובע כי בהתחשב בהימנעות משרד הפנים להפעיל את סמכות החיוב האישי עד כה, הוצאה שלא כדין, שבוצעה קודם למועד נוהל זה, תהווה עילה לחיוב אישי במקרים חריגים בלבד. לכל הדוגמאות שמובאות בחוזר המנכ"ל בעניין חיוב אישי מכנה משותף והוא שכל הפעולות גורמות לפגיעה בהכנסה של הרשות - מה שלא מתקיים בעניינו של התובע. סעיף 189 לצו המועצות המקומיות (א) קובע כי ככל שהחוב לא נפרע במועד הקבוע, תתבע אותו המועצה במשפט. בענייננו לא הוגשה כל תביעה כנגד התובע, אלא המועצה קיזזה סך 40,985 ₪ מפיצויי הפרישה של התובע וקיזוז זה נעשה שלא כדין. סעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים קובע כי שלילת פיצויי פיטורים או הפחתתם מסורה לבית הדין ואין הסמכה כזו לשר הפנים או לממונה על המחוז. עיקר טענות הנתבעות: לבית הדין אין סמכות עניינית לדון בתביעה שבפנינו, אלא לבג"ץ, זאת מן הטעם שטענת התובע היא, למעשה, כנגד החלטת הועדה לחיוב אישי במשרד הפנים, אשר המליצה לחייב את התובע - ראש המועצה ואת גזבר המועצה בסך 81,970 ₪, כאשר הומלץ שכל אחד מהם ישא במחצית הסכום. אין מדובר בענייננו בעשיית עושר ולא במשפט, החיוב האישי שהוטל על התובע ועל גזבר המעוצה נעשה מכוח הוראת חוק מפורשת והיא סעיף 189 לצו המועצות המקומיות (א) והמועצה קיבלה את הכספים על פי זכות שבדין. כך גם לא נמצא כל פגם בהחלטת הועדה לחיוב אישי. חוזרי המנכ"ל באים רק להבהיר ולבאר את סמכות משרד הפנים, הקיימת על פי הוראת סעיף 189 לצו המועצות המקומיות (א), ולא להפחית ממנה. חוזר המנכ"ל משנת 2008 אינו החוזר הראשון בנושא זה והינו רק חוזר אשר מעדכן חוזרים קודמים שיצאו זמן רב לפני ההחלטה בעניינו של התובע. הדרך בה נגבה חובו של התובע הינה כדין. סעיף 25(ב) לחוק הגנת השכר מתיר למעסיק לנכות משכרו האחרון של עובד כל יתרת חוב הקיימת לו, כאשר חדל העבד לעבוד אצל המעסיק. כמו כן ניתן היה לנכות את החוב גם באמצעות הוראת סעיף 25(א)(4) לחוק הגנת השכר המאפשרת ניכוי סכום שהוטל כקנס משמעת, בהתאם להסכם קיבוצי או על פי חיקוק משכרו של העובד. דיון והכרעה: אדון תחילה בטענת הנתבעות, לפיה בית הדין לעבודה נעדר סמכות עניינית לדון בתביעה. שאלת סמכותו של בית הדין לעבודה לדון בתביעה שהגיש נבחר ציבור כנגד רשות מקומית נדונה בבית המשפט העליון בבג"צ 1898/06 משרד הפנים נ' בית הדין הארצי לעבודה, יעקב רסמי ואח', ניתן ביום 24/3/2008 (להלן - פרשת יעקב רסמי). בפרשת יעקב רסמי מדובר בתביעתו של סגן ראש המועצה המקומית כפר קרע כנגד המועצה לתשלום שכרו. בג"צ פסק, כי משמדובר בהגנה על השכר יש לראות גם בנבחר ציבור כעובד והמקום בו תתבררנה תביעותיו הוא בית הדין לעבודה. בענייננו מדובר בתביעה לתשלום חלק מפיצויי פרישה, שקוזזו מפיצויי הפרישה, להם זכאי התובע. בנסיבות אלה משמדובר בתשלום פיצויי פרישה יש לראות בתובע בענייננו - נבחר הציבור כעובד, כפי שנפסק בעניין תשלום השכר לנבחר ציבור, והמקום בו אמורה להתברר תביעתו הוא בית הדין לעבודה. משכך לבית הדין נתונה הסמכות העניינית לדון בתביעת התובע. החלטת שר הפנים שר הפנים החליט, כאמור, בהתאם לסמכותו לפי סעיף 189 לצו המועצות המקומיות (א) להטיל על התובע חיוב אישי ולהשיב למועצה סך 40,985 ₪ - מחצית הסכום ששולם לרו"ח גנטוס. זו לשון סעיף 189: "(א) השר רשאי לזקוף כל הוצאה שאינה חוקית, או כל חלק ממנה, לחובתו של כל אדם שהוציא אותה או שהרשה להוציא אותה ויודיע על כך בכתב לכל אדם הנוגע בדבר והוא רשאי, תוך 30 יום מיום קבלת ההודעה, לבקש בכתב, לבטל או להפחית את החיוב; את החלטתו הסופית יודיע השר בכתב למבקש ולמועצה. (ב) לא נתברר מהחלטותיה של המועצה מי מחבריה הסכים להוצאה פלונית, רואים כל חבר שנוכח בישיבה שבה נתאשרה ההוצאה כאילו נתן את הסכמתו לכך, עד שלא הוכיח היפוכו של דבר. (ג) האדם שלחובתו נזקפה בהחלטה סופית הוצאה שאינה חוקית יהא חייב בתשלומה למועצה תוך 30 יום מיום שבו נתקבלה ההחלטה הסופית. (ד) לא נפרע החוב, כאמור, במועד הקבוע, תתבע אותו המועצה במשפט, ואם סירבה או התרשלה להגיש תביעה משפטית או לנהל את המשפט כהלכתו, רשאי השר למנות אדם שיעשה זאת בשמה ולמענה, והוצאות המשפט ישולמו מקופת המועצה." בפרשת יהודה טרייסטר נ' בני שליטא נפסק כי הוראת סעיף 189(א) לצו היא הכלי היעיל ביותר להבטיח, בדרך ההרתעה, כי נבחרי הציבור, נושאי המשרות ברשויות הציבוריות, ינהגו במלוא האחריות בכספי הציבור; עמדה על כך כב' השופטת נתניהו: .5" הוראת סעיף 189(א) לצו, כמו גם הוראת סעיף 221 לפקודת העיריות, המסמיכה את השר לחייב אישית את מי שהוציא או הרשה להוציא הוצאה בלתי חוקית מקופת הרשות המקומית, היא הכלי היעיל ביותר להבטיח, בדרך ההרתעה, כי נבחרי הציבור, נושאי המשרות ברשויות הציבוריות, ינהגו במלוא האחריות בכספי הציבור, שעל השימוש בם לצורכי הציבור ולרווחתו הם מופקדים. הם משרתי הציבור ונאמניו. כל אשר מסור בידיהם פיקדון הוא, והם מחזיקים בו כנאמנים. כפי שאמר השופט ח' כהן בבג"צ 142/70 שפירא נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, ירושלים [1], בעמ' 331 ואוזכר בבג"צ 35/82 ישפאר בע"מ נ' שר הביטחון ואח' [2], בעמ' 519: נ 'לא הרי רשות היחיד כהרי רשות הציבור, שזו בתוך שלה היא עושה, ברצותה מעניקה וברצותה מסרבת, ואילו זו כולה לא נוצרה כי אם לשרת את הכלל, ומשלה אין לה ולא כלום:בכל אשר יש לה מופקד בידיה כנאמן, וכשלעצמה אין לה זכויות או חובות נוספות על אלה, או שונות ונפרדות מאלה, אשר הן נובעות מנאמנות זו או הוקנו לה או הוטלו עליה מכוח הוראות חקוקות'. הסמכות לצוות על נבחרי הציבור או על נושאי משרה ציבורית להחזיר את ההוצאות שהוציאו או שהרשו להוציאן שלא כחוק היא גם אמצעי לתיקון הנזק שהם גרמו לציבור." ר' בג"ץ 2937/91 יהודה טרייסטר ואח' נ' בני שליטא, ראש המועצה המקומית מנחמיה ואח', פ"ד מז(2) 758. המנהל הכללי של משרד הפנים הוציא חוזר בדבר "נוהל לחיוב אישי של נושאי משרה ברשות מקומית" (ר' חוזר המנהל הכללי מס' 6/2008, שצורף לסיכומי המדינה). הנוהל הוכן במשותף על ידי המשנה ליועץ המשפטי לממשה והייעוץ המשפטי למשרד הפנים וגובש בשיתוף פעולה עם מרכז השלטון המקומי. בנוהל נקבע כי תוקם ועדה לחיוב אישי. בראש הועדה יֵשב שופט בדימוס, או אדם הכשיר לכהן כשופט של משפט מחוזי, שימונה על ידי שר הפנים, על דעת היועץ המשפטי לממשלה, כמו כן יֵשבו בועדה מנהל המינהל לשלטון המקומי, או נציגו והיועץ המשפטי למשרד הפנים, או נציגו. על הועדה לבדוק את החומר וככל שתמצא הועדה שיש לכאורה הצדקה להפעלת הסכמות לפי סעיף 189 לצו המועצות או סעיף 221 לפקודת העיריות (נוסח חדש), תאפשר הועדה למי שצפוי להיות מחוייב בחיוב אישי להשמיע את טענותיו בפניה. בענייננו הועדה הזמינה את התובע וכן את גזבר המועצה לשימוע בפניה. לאחר השימוע החליטה הועדה להמליץ לחייב את התובע והגזבר, כל אחד מהם בתשלום מחצית הסכום של 81,970 ₪ לקופת המועצה המקומית בסמ"ה. בהחלטתה ציינה הועדה, כי במסגרת סקירת דו"חות ביניים כספיים על ידי רואי החשבון המבקרים, נמצא כי המועצה שילמה ביום 21/4/2004 סכום של 81,970 ₪ למר עלא גנטוס עבור עבודות יעוץ וליווי פיננסי. הוצאה זו לא תוקצבה בתקציב המועצה לשנת 2004. כך גם ציינה הועדה, כי הוראת התשלום נחתמה על ידי התובע- ראש הרשות ועל ידי הגזבר. התשלום בוצע בהוראה בלתי חוזרת מחשבון אוצר השלטון המקומי, המיועד לניהול הקצבות למטרות חינוך. בהתאם להוראות חוק הרשויות המקומיות (ייעוד כספי הקצבות והגנת נכסים למטרות חינוך) תש"ס-2000 (להלן - חוק הרשויות המקומיות ייעוד כספי הקצבות), על הרשות המקומית לקיים חשבון בנק נפרד, המיועד רק לניהול כספי ההקצבות למטרות חינוך והכספים בחשבון זה ישמשו רק למטרות המפורטות בתוספת לחוק, שעיקרן תשלום שכר למורים ולעובדים במוסדות החינוך, ציוד לתלמידים במוסדות החינוך, הסעות תלמידים ובינוי ושיפוץ מוסדות חינוך. חשבון זה, בהתאם לחוק, אינו ניתן לעיקול או שיעבוד, פרט לחריגים לעניין תביעות עבודה של עובדי חינוך. החוק קובע כי עשיית שימוש בכספים שבחשבון זה, שלא לאחת המטרות המפורטות בתוספת לחוק - היא עבירה פלילית. עקב חשיבותו של חוק הרשויות המקומיות ייעוד כספי הקצבות, יובאו להלן הסעיפים החשובים לעניינו; יוטעם כי חוק זה חוקק על מנת להבטיח את יציבותה של מערכת החינוך בישראל באופן שההקצבות למטרות חינוך ישמשו אך ורק את המטרות שלשמן הועברו; אלה הסעיפים החשובים לענייננו: "מטרה 1. חוק זה בא להבטיח את יציבותה של מערכת החינוך בישראל באופן שההקצבות למטרות חינוך ישמשו אך ורק את המטרות שלשמן הועברו ושהנכסים המשמשים מוסדות חינוך יהיו מוגנים מפני עיקול לפי הוראות חוק זה. " "ייעוד ההקצבות למוסדות חינוך 3. (א) רשות חינוך מקומית לא תשתמש בהקצבות אלא למטרות שלשמן נועדו ההקצבות, המפורטות בתוספת. (ב) שר החינוך רשאי בצו, באישור ועדת החינוך והתרבות של הכנסת, להוסיף מטרות לתוספת. "חשבון בנק נפרד 5. רשות חינוך מקומית תנהל את כספי ההקצבות למטרות חינוך בחשבון בנק נפרד, המיועד אך ורק למטרה זו (בחוק זה - החשבון). "יחוד החשבון 6. החשבון לא ישמש את רשות החינוך המקומית אלא לשם קיום מטרותיו של חוק זה. " העברה לחשבונות 7. המדינה לא תעביר הקצבות לרשויות חינוך מקומיות, למטרות חינוך, אלא במישרין לחשבון שנפתח לפי הוראות חוק זה והמנוהל על פי הוראות חוק זה. העברת ההקצבות 8. רשות חינוך מקומית שאינה פועלת על פי הוראות חוק זה רשאית המדינה שלא להעביר לה הקצבות; החליטה המדינה כאמור יועברו כספי הקצבות החינוך לחשבון כפי שיורה שר החינוך ורשאי הוא למנות אדם מטעמו לנהל את כספי הקצבות החינוך" "שימוש פסול בהקצבות 9. מי שעשה שימוש בהקצבה שלא לאחת המטרות המפורטות בתוספת או שהורה לאחר לעשות שימוש כאמור, דינו - קנס כאמור בסעיף 61(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977." "פטור מעיקול 10. (א) הכספים שבחשבון יהיו פטורים מעיקול ולא יהיו ניתנים להמחאה או לשעבוד ואולם, בית דין לעבודה, על פי תביעתו של עובד רשות חינוך מקומית המועסק באחד ממוסדות החינוך שלשם קיומם הועברו ההקצבות, רשאי להטיל עיקול על כספי ההקצבות שבחשבון." "שמירת דינים 14. חוק זה בא להוסיף על הוראות כל דין. " עוד ציינה הועדה בהחלטתה, כי המועצה המקומית בסמה היא מועצה המצויה בגרעונות כבדים אשר אינה מסוגלת לשלם שכר לעובדיה ומצויה בתכנית הבראה, אשר במסגרתה קוצצו כ-9 מליון ₪ מתקציבה לפעילות החינוך בלבד לשנת 2004. כיום כספי הרשות מעוקלים, פרט לאותם כספים המוגנים על ידי תיקון 31 לחוק יסודות התקציב, כספי מענקים המיועדים לצרכים חיוניים בפיקוח חשב מלווה. הועדה התרשמה, כי תשלום הסכום מחשבון החינוך נעשה במודע, כאשר התובע הפעיל את מלוא סמכותו, תוך רצון עז לשלם למר גנטוס את שכרו והורה לגזבר לשלם בידיעה כי במצבה הקשה של המועצה, ניתן להוציא כספים רק מחשבון מיועד זה. הועדה דחתה את טענת התובע והגזבר, כי עיקר עבודתו של מר גנטוס נגעה לתחומי החינוך וציינה, כי מבדיקה עובדתית עולה, כי טענה זו אינה נכונה. עוד ציינה הועדה, כי מכל מקום אין בטענה זו כדי לשנות, הואיל והוראות החוק בדבר הפרדה ברורות ואינן דנות ב"נושאים הקשורים בחינוך", אלא הוצאות מוגדרות בתחום החינוך, אותן מותר להוציא במסגרת החוק, והייעוץ שבוצע על ידי מר גנטוס אינו נכלל בתוספת לחוק. בנסיבות אלה סברה הועדה, כי התשלום למר גנטוס, מחשבון המיועד לכספי הקצבות חינוך, הוא בגדר הוצאה בלתי חוקית וכי יש לחייב את התובע-ראש המועצה והגזבר, אשר אישרו את תשלום הסכום מתוך חשבון זה, להשיבו לקופת המועצה. שר הפנים, כאמור, קיבל את המלצות הועדה לחיוב אישי והחליט, בהתאם לסמכותו לפי סעיף 189 לצו המועצות המקומיות (א), להטיל על התובע חיוב אישי ולהשיב למועצה סך 40,985 ₪. בשים לב לנסיבות ולנימוקי הועדה לחיוב אישי, שוכנעתי כי החלטת שר הפנים הינה החלטה סבירה, נכונה ומידתית ואין מקום להתערב בה. אין בידי לקבל את טענת התובע, כי ההתקשרות עם רו"ח גנטוס היתה כדין. הועדה קבעה במפורש, כי התשלום לרו"ח גנטוס היה בגדר הוצאה שלא תוקצבה בתקציב המועצה לשנת 2004, כמו כן המועצה היתה בגרעונות כבדים, לא היתה מסוגלת לשלם שכר לעובדיה וחשבונותיה היו מעוקלים, בנסיבות אלה ברי כי התקשרות התובע, בשם המועצה, עם רו"ח גנטוס - היתה שלא כדין. יתרה מכך, הוראתו של התובע לשלם לרו"ח גנטוס מחשבון אוצר השלטון המקומי, המיועד לניהול הקצבות למטרות חינוך, אשר נעשתה בניגוד לחוק הרשויות המקומיות ייעוד כספי הקצבות, והמהווה עבירה פלילית לפי החוק, הינה הוראה בלתי חוקית. למקרה כזה, בו ראש הרשות-התובע הורה להוציא הוצאה בלתי חוקית מקופת המועצה, נועד סעיף 189(א) לצו המועצות המקומיות א' וכאמור בפסק דין יהודה טרייסטר נ' בני שליטא (שצוטט לעיל), החיוב האישי הוא הכלי היעיל ביותר להבטיח בדרך של הרתעה, כי נבחרי הציבור ברשויות המקומיות, ינהגו במלוא האחריות בכספי הציבור, עליהם הם מופקדים. בנסיבות אלה ברי, כי חיוב התובע להשיב את הכספים לקופת המועצה, נעשה כדין ובהתאם להוראת החוק. על כן טענת התובע, כי חיובו בהשבת הכספים הינו בגדר עשיית עושר ולא במשפט - נדחית. טוען התובע, כי בהתאם לדוגמאות המובאות בחוזר המנכ"ל, יעשה שימוש בסעיף 189, רק במקום בו נגרמה פגיעה בהכנסת המועצה, וכי בעניינו של התובע לא נגרמה כל פגיעה בהכנסת המועצה. אין בידי לקבל טענה זו. כאמור, התשלום לרו"ח גנטוס לא תוקצב בתקציב המועצה והוצאת הכספים בהוראתו של התובע, מחשבון אוצר השלטון המקומי, המיועד לניהול הקצבות למטרות חינוך, פגעו פגיעה חמורה בקופת המועצה. אין בידי לקבל גם את טענת התובע, כי יש לבטל את החלטת השר או החלטות הועדה לחיוב אישי, מן הטעם שחוזר המנכ"ל 6/2008, עליו נסמכת המדינה, יצא רק ביום 24/8/2008, בעוד החלטת הועדה לחיוב אישי ניתנה ביום 28/2/2005, היינו שלוש שנים בטרם צאת חוזר המנכ"ל. ראשית, החלטת השר נסמכת על סמכות שבדין - קרי סעיף 189 לצו המועצות המקומיות א'; שנית, בהקדמה לחוזר המנכ"ל צויין כי החוזר מ - 24/8/2008 פורסם לשם רענון והוא מאחֵד את הנוהל שפורסם בחוזר המנהל הכללי מס' 5/2001 והתיקון שפורסם בחוזר המנהל הכללי מס' 4/2006. מכאן שחוזר המנכ"ל הראשון יצא עוד בשנת 2001; שלישית, חוזרי המנכ"ל באים רק להבהיר ולבאר את סמכות שר הפנים, הקיימת על פי הוראת סעיף 189 לצו המועצות המקומיות (א) ולא להפחית ממנה. עוד טוען התובע, כי אין לחייבו בחיוב האישי, זאת בשים לב להוראת סעיף 13 לחוזר המנכ"ל. סעיף זה קובע, כי בהתחשב בהימנעות משרד הפנים להפעיל את סמכות החיוב האישי עד צאת הנוהל, הוצאה שלא כדין, שבוצעה קודם לצאת הנוהל, תהווה עילה לחיוב אישי במקרים חריגים בלבד. אין בידי לקבל גם טענה זו, משסעיף זה אינו רלוונטי לעניינו של התובע. חוזר המנכ"ל הראשון, כאמור, יצא בשנת 2001 ובאותה עת טרם הוצאה הוצאה שלא כדין על ידי התובע. אך גם אם סעיף זה נזכר לראשונה רק בחוזר משנת 2008, הרי שגם במקרה זה הוא אינו רלוונטי לעניינו של התובע, זאת מן הטעם שבעניינו משרד הפנים לא נמנע מלהפעיל את סמכותו, בטרם יצא חוזר המנכ"ל בשנת 2008, שכן החלטת השר ניתנה בשנת 2005. קיזוז סכום החיוב האישי מכספי הפרישה של התובע שר הפנים, כאמור, הטיל על התובע חיוב אישי בסך של 40,985 ₪. משהתובע לא פרע את חובו, הורה הממונה על מחוז הצפון במשרד הפנים לחשב המלווה של המועצה, לקזז את הסכום האמור מכל סכום המגיע לתובע, ולפי הוראה זו קיזזה המועצה את סכום החיוב האישי מכספי הפרישה, להם היה התובע זכאי. טוען התובע, כי סעיף 189(ד) לצו המועצות המקומיות (א) קובע, כי ככל שהחוב לא נפרע במועד הקבוע, תתבע אותו המועצה במשפט. בענייננו לא הוגשה כל תביעה כנגד התובע, אלא המועצה קיזזה סך 40,985 ₪ מפיצויי הפרישה של התובע וקיזוז זה נעשה שלא כדין, לשיטתו של התובע. עוד טוען התובע, כי סעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים תשכ"ג-1963, (להלן - חוק פיצויי פיטורים) קובע כי שלילת פיצויי פיטורים או הפחתתם מסורה לבית הדין ואין הסמכה כזו לשר הפנים או לממונה על המחוז. תחילה יצוין, כי במקרה דנן אין מדובר בשלילת או הפחתת פיצויי פיטורים לפי סעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים. אכן סעיף 189(ד) לצו המועצות המקומיות מסמיך את הרשות המקומית להגיש תביעה כנגד החייב כאשר החוב "לא נפרע", אולם לטעמי אין זו הדרך היחידה בה רשאית המועצה לנקוט לשם גביית החוב. סעיף 189(א) לצו נוקט בלשון "השר רשאי לזקוף".... לחובתו של כל אדם....". מכאן המועצה היתה רשאית לפרוע את החוב "בדרך הקיזוז" מהכספים שעמדו לזכות התובע (החייב) בקופת המועצה. משכך אין מקום לומר, שהדרך היחידה שעמדה בפני המועצה, לשם גביית החוב, היתה בגשת תביעה כנגד התובע, שהינה הליך יקר ומיותר לגביית החוב בעניינו של התובע. באשר לדרך הקיזוז - המועצה היתה רשאית לקזז את סכום החוב מסכום פיצויי הפרישה, לפי סעיף 53(א) בצירוף סעיף 62(ב) לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973, משמדובר בחיובים קצובים, וזו לשון הסעיפים: "53 קיזוז (א) חיובים כספיים שצדדים חבים זה לזה מתוך עסקה אחת והגיע המועד לקיומם, ניתנים לקיזוז בהודעה של צד אחד למשנהו; והוא הדין בחיובים כספיים שלא מתוך עסקה אחת, אם הם חיובים קצובים." "61. תחולה (א) ........................ (ב) הוראות חוק זה יחולו, ככל שהדבר מתאים לענין בשינויים המחוייבים, גם על פעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה ועל חיובים שאינם נובעים מחוזה." לא למותר לציין גם את סעיף 20(ב2) לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958 הקובע כי "המעביד רשאי להפחית מפיצויי הפיטורים ומפיצוי ההלנה סכום של חוב שחייב העובד למעביד או סכום שמהעביד חייב או זכאי לנכותו מפיצויי הפיטורים." בנסיבות אלה, לא מצאתי כל פגם בדרך הקיזוז, בה נקטה המועצה לשם גביית החוב. משאלה פני הדברים, שוכנעתי כי החלטת שר הפנים - להטיל על התובע חיוב אישי ולהשיב למועצה סך 40,985 ₪, לפי סעיף 189 לצו המועצות המקומיות (א) - הינה כדין; כך גם שוכנעתי, כי קיזוז חוב התובע, מפיצויי הפרישה, להם הוא זכאי, נעשה על ידי המועצה כדין. לו תשמע דעתי - אציע לחבריי לדחות את התביעה, תוך חיוב התובע לשלם לכל אחת מהנתבעות הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך כולל של 2,000 ₪. נציג עובדים, מר רוברט בן אור אני מסכים לחוות דעתה של השופטת מיכל אריסון חילו. נציג מעסיקים, מר יצחק תומר אני מסכים לחוות דעתה של השופטת מיכל אריסון חילו. סוף דבר:- על דעת כל חברי המותב התביעה נדחית. התובע ישלם לכל אחת מהנתבעות הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך כולל של 2,000 ₪. הסכומים ישולמו תוך 30 יום מקבלת פסק הדין, שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל. לצדדים זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלת פסק דין זה. רשויות מקומיותאחריות אישית