קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חישוב גובה הפנסיה משרד התקשורת ובזק: המחלוקת שבין הצדדים בהליך זה נוגעת לגובה קצבת הפנסיה המשולמת לתובעת בגין תקופת העסקתה הרצופה, אשר ראשיתה כעובדת משרד התקשורת, והמשכה כעובדת של הנתבעת (בזק). אין חולק כי בעת המעבר של התובעת מעבודה במשרד התקשורת לעבודה אצל הנתבעת אירעה תקלה באופן בו הוסדרו זכויותיה הפנסיוניות, ואולם הצדדים חלוקים בדעותיהם באשר לזכויות הפנסיוניות שצמחו לתובעת על רקע אותה תקלה ובשים לב לחלוף הזמן ולהסכמים הקיבוציים ואישיים הנוגעים לעניין. העובדות לענייננו: ביום 1.11.81 החלה התובעת לעבוד במשרד התקשורת. התובעת עבדה במשרד התקשורת במעמד של עובדת זמנית. עבור זכויותיה הפנסיוניות בתקופת עבודתה במשרד התקשורת הופרשו עבורה כספים לקרן פנסיה "מבטחים מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ" (להלן: "מבטחים"). עם הקמתה של הנתבעת,בשנת 1984, התובעת הועברה להיות עובדת של הנתבעת. בכתב המינוי שנמסר לתובעת ביום 20/2/85, נכתב כי זכויותיה הפנסיוניות ימשיכו להיות מבוטחות בקרן "מבטחים" (בכתב המינוי צויין כי המשך ההפרשות למבטחים הם "בהתאם להסכם קיבוצי מיוחד "תקופת מעבר"). העתק מכתב המינוי צורף לתצהירה של התובעת וסומן נספח 2, העתק מההסכם הקיבוצי משנת 1984 שעניינו בתקופת המעבר - לא הומצא לפנינו). בהקשר זה יובהר, כי בכל הנוגע להסדרת זכויותיהם הפנסיוניות של עובדים שהועברו מעבודה במשרד התקשורת לעבודה בנתבעת, בשלב ראשון, בטרם הוסדרו הסכמי רציפות זכויות, נעשתה הבחנה בין עובדי מדינה קבועים (שזכויותיהם לפנסיה בתקופת עבודתם במשרד התקשורת היו במסלול של פנסיה תקציבית) לבין עובדים זמניים (שזכויותיהם לפנסיה נצברו ב"מבטחים"): "עובדים מועברים" - עובדים שביום 31.1.84 היו עובדים קבועים שלהם כתב מינוי משירות המדינה ועליהם חל חוק שירות המדינה (גמלאות)(נוסח משולב), התש"ל- 1970 (להלן: "חוק הגמלאות"). מטבע הדברים עובדים אלה לא בוטחו על ידי משרד התקשורת בקרן פנסיה כלשהי, ובחדשי עבודתם הראשונים בנתבעת לא הופרשו עבורם כספים לקרן פנסיה. בחודש 2/85 החלה הנתבעת להפריש כספים עבור העובדים המועברים לקרן הפנסיה "מקפת מרכז לפנסיה ותגמולים א.ש בע"מ" (להלן: "מקפת"). "עובדים לא מועברים" - עובדים שביום 31.1.84 לא חל עליהם חוק הגמלאות (עובדים שעובר לתחילת עבודתם בנתבעת לא הועסקו בשירות המדינה לפי כתב מינוי). עובדים אלה בוטחו בתקופת עבודתם במשרד התקשורת בקרן הפנסיה של מבטחים, ובעת שעברו לעבודה בנתבעת (ועד חודש ינואר 1990) המשיכה הנתבעת להפריש עבורם כספים לקרן הפנסיה מבטחים. אין חולק כי התובעת, אשר היתה עובדת זמנית במשרד התקשורת ולא היתה זכאית לפנסיה תקציבית, נמנתה על קבוצת העובדים הלא מועברים, ולפיכך, עם תחילת עבודתה בנתבעת, היתה אמורה הנתבעת להמשיך עבורה את ההפרשות ל"מבטחים", כפי שאף צויין בכתב המינוי. בפועל, מחמת תקלה, נהגה הנתבעת בתובעת כאילו היתה עובדת מועברת. כך, בתקופה שבין יום 1/7/84 ועד חודש פברואר 1985 לא הופרשו עבור הנתבעת כספים לקרן פנסיה כלשהי, והחל מפברואר1985 החלה הנתבעת להפריש עבור התובעת כספים לקרן מקפת (כפי שנעשה ביחס לעובדים שהועברו ממשרד התקשורת, ושהיו במסלול של פנסיה תקציבית). בהמשך הדברים, ביום 21/9/89 נחתם הסכם פנסיה מקיפה לעובדי הנתבעת, שעניינו בהסדרת זכויותיהם הפנסיוניות של כלל עובדי הנתבעת בקרן "מקפת", תוך קביעת הסדרים מיוחדים ומייטיבים לעניין צבירת זכויות וקביעת המשכורת הקובעת לפנסיה בכל אחד מהמסלולים. לגבי העובדים המועברים (אלה שהיו במסלול פנסיה תקציבית בשירות המדינה והצטרפו למקפת באוקטובר 85) קבע ההסכם מנגנון מיטיב לחישוב זכויותיהם הפנסיוניות, לרבות המשכורת הקובעת תוך הכרה בתקופת עבודתם בשירות המדינה. ההסדר מומן בחלקו על ידי המדינה (ראה נספח ג' להסכם הפנסיה המקיפה). לגבי העובדים הלא מועברים, אשר עד שנת 1990 היו חברים ב"מבטחים" - קבע ההסכם, בעיקרו של דבר, כי הוותק שנצבר לעובדים הלא מועברים ב"מבטחים" ירכש ויחשב כוותק ב"מקפת", וכי המשכורת הקובעת לתקופה שנרכשה - תחושב לפי שיטת הממוצעים כאשר המשכורת הראשונה שבגינה הועברו דמי גמולים למקפת (כלומר משכורת ינואר 1990) תשמש לחישוב יחס השכר לשנים שבהן נצברו לעובד זכויות במבטחים. זכויותיהם של העובדים הלא מועברים, הוסדרו במסגרת תוספת להסכם הקיבוצי מיום 20/2/90 (נספח 3 לתצהיר התובעת). כפי שעולה מהאמור, עניינה של התובעת, אשר סווגה בטעות כעובדת מועברת, ולכן זכויותיה במקפת החלו להצבר כבר בשנת 1985, "נפל בין הכסאות", ולא נכנס באופן ברור לאיזה משני המסלולים המיטיבים שנקבעו בהסכם הקיבוצי. לאחר חתימתו של ההסכם, התובעת המשיכה לעבוד בנתבעת למשך כ- 10 שנים, במהלכן הופרשו עבורה כספים להבטחת זכויותיה הפנסיוניות בקרן "מקפת". עובר לפרישתה של הנתבעת החלו להתברר המשמעויות הפנסיוניות של התקלה שאירעה בעת קליטתה לעבודה בנתבעת ונוצרה אי בהירות ביחס לשיעור הגמלה ולמשכורת הקובעת לה זכאית התובעת ובעניין זה התקיימה תכתובת בין הצדדים. על רקע האמור לעיל, ביום 31.7.02 פרשה התובעת מעבודתה בנתבעת בהסכם לפרישה מוקדמת. סעיף 2.2. להסכם שנחתם ביום 16/7/02 קבע כדלקמן: "העובד יקבל מקרן "מקפת" פנסיה לפי אחוז הזכאות בעת הפרישה המוקדמת 50% בתוספת 10% ובסה"כ 60% ממשכרותו הקובעת העומדת על סך של ____ ₪ לפי תקנות קרן מקפת כפי שאומצו בהסכם הפנסיה מיום 20/2/90 עם קרן מקפת, ובכפוף לאמור בו. סה"כ תשלום פנסיה לחודש ____ ₪, נכון לחודש ____ ע"פי הנתונים שנמסרו על ידי קרן מקפת." (הקווים הריקים במקור א.ד.). החל מיום 1.8.02 משולמת לתובעת גימלה מקרן מקפת. הגימלה היא בשיעור 55.416%. המשכורת הקובעת חושבה לפי שיטת הממוצעים, בהתאם לשכר ששולם לתובעת בפועל בכל תקופת עבודתה, ושלא על פי התנאים שנקבעו בהסכם 20/2/90. במהלך השנים התקיימה בין הצדדים תכתובת ביחס לחישוב קצבתה של התובעת, ואולם משאלו לא הסתיימו בהסכמה, הוגשה התביעה דנן לבית הדין ביום 12/7/09. עיקרי טענות התובעת: בהתאם לסעיף 2.2 להסכם הפרישה, הנתבעת התחייבה לשלם לתובעת קיצבה בשיעור 60% מהמשכורת הקובעת. נציג הנתבעת אף חתם בשולי הסעיף על מנת להדגיש את מחויבותה של הנתבעת לסעיף זה. עם זאת, התובעת מקבלת מקרן מקפת פנסיה בשיעור 55.416% בלבד ולא 60% כפי שהובטח לה. כמו כן, בעקבות מחדלה של הנתבעת שלא הפרישה עבור התובעת לפנסיה בחודשים 7/84- 1/85, נרשם במקפת כי הותק הפנסיוני של התובעת הוא 240 חודשים ולא 247 חודשים כפי שהיה אמור להיות. לאור האמור, התובעת זכאית להפרשי פנסיה בהתאם לשיעור המסוכם ובהתחשב בכל תקופת עבודתה. על פי התוספת להסכם הקיבוצי מיום 20/2/90, הייתה אמורה הנתבעת לרכוש עבור התובעת זכויות בקרן הפנסיה מקפת לתקופה שמחודש נובמבר 81 ועד חודש דצמבר 89. זאת, בהתאם למשכורת ממנה שולמו לראשונה דמי גמולים למקפת (קרי, בהתאם למשכורת חודש ינואר 90). עקב הטעות בסיווגה של התובעת "כעובדת מועברת", היא איננה נהנית מהחישוב המיטיב של המשכורת הקובעת ושכרה מחושב לפי שיטת הממוצעים ובהתאם למשכורות ששולמו לה מאז שנת 1981. הנתבעת לא שילמה למקפת את מלוא דמי הגמולים בשנת 1992 בגין רכיב גמול השתלמות. על כן, התובעת זכאית להפרשי פנסיה בגין שנה זו. הנתבעת לא שילמה למקפת עבור חודשים בהם הייתה התובעת בחופשת לידה בשנת 1991. הסכומים שהועברו למקפת בשנת 1995 בגין חופשת הלידה היו חלקיים בלבד. משכך, זכאית התובעת להפרשי פנסיה בגין שנת 1991. בשנת 2002 נעשה חישוב שגוי על ידי מקפת בחישוב השכר השנתי הממוצע לשנת 2002 שהשליך על השכר הקובע לפנסיה בשנה זו. על כן, התובעת זכאית להפרשי פנסיה גם בגין 2002. עיקרי טענות הנתבעת: חרף העובדה שמקפת הכירה בותק הכולל של התובעת, לא הסכימה מקפת לחשב את שיעור הפנסיה שלה החל ממועד תחילת עבודתה- 1.11.81, אלא רק ממועד הצטרפותה למקפת- 2/84. כתוצאה מכך, לא החילה מקפת על התובעת את לוח הפנסיה החל על מי שהצטרף לראשונה בתאריך 1.11.81 (לוח ד'), אלא הוחל עליה לוח מיטיב פחות (לוח ח'). לאור זאת, שיעור הפנסיה של התובעת הועמד על שיעור של 55.416% בלבד ולא כפי שסוכם. הנתבעת הסכימה לרכוש עבור התובעת השלמת אחוזי הפנסיה ל-60% כמסוכם בהסכם הפרישה, כאשר הרכישה תתבצע באמצעות מבטח אחר עימו קשורה הנתבעת ובאמצעותו פרשו בשנים האחרונות מאות מעובדי הנתבעת לפנסיה מוקדמת. הסדר זה לא בוצע לבסוף לאור סירובה של התובעת לחתום על מסמך היעדר תביעות מהנתבעת. לעניין טענות התובעת בגין השכר הקובע שנקבע לה, הרי שדין טענות אלה להידחות מחמת התיישנות ו/או שיהוי, בעטיין, בין היתר, שינתה מצבה לרעה הן בהיבט המהותי (יכולתה לחזור בתביעת שיפוי מהמדינה) והן בהיבט הראייתי (שחזור המסמכים והעובדות). כל העובדות הרלוונטיות לטענותיה באשר לשכר הקובע, היו ידועות לה מעל ל- 7 שנים בטרם הגשת התביעה ועל כן ברור כי דין טענות אלה להידחות. גם לגופן של טענות התובעת באשר לשכר הקובע, אין להיענות לתביעתה: באשר לטענתה לעניין העברת הגמולים למקפת במקום למבטחים עד לשנת 90 (דבר שלטענת התובעת גרם להקטנת השכר הקובע לפנסיה לפיו נרכשו זכויותיה ממקפת, לתקופה שמחודש נובמבר 81 ועד חודש דצמבר 89 )- התובעת הייתה מודעת באותן שנים להעברת התשלומים למקפת, אך לא פעלה לשינוי המצב. רק שנים רבות לאחר מכן, משהסתבר לה בדיעבד כי היה עדיף לה להיות מבוטחת במבטחים ולהיות מועברת למקפת בשנת 90, מנסה התובעת באיחור של עשרים שנה לחזור לנקודת הפתיחה ולתבוע, בחוכמה שלאחר מעשה, להשיב המצב לקדמותו. כמו כן, ניתן לומר כי לתובעת הייתה זכות אישית שהומרה בזכות דומה (אשר נחזתה אף להיות עדיפה), ומשהתובעת לא מחתה על כך רואים אותה כאילו הסכימה לשינוי. לעניין טענת התובעת כי לא שולמו למקפת מלוא דמי הגמולים בשנת 1992 בגין רכיב גמול השתלמות- העובדות היו בידיעת התובעת והיא אף טיפלה בנושא זה בטרם פרישתה בשנת 2002. לא זו בלבד שהעילות התיישנו, אלא שלא ניתן לדעת, עקב השיהוי בהעלאת הטענה, אם מדובר ברכיבים פנסיוניים. לעניין טענת התובעת בדבר התשלומים שהועברו למקפת בשנת 1995 בגין חופשת הלידה בשנת 1991- לאור העובדה שהזכויות נרכשו בשנת 1995, הרי שצריך היה לגרוע מחישוב האקטואר את סכום ההפקדה החד פעמית משנת 1995. התובעת לא טרחה ליידע את האקטואר ולבצע את החישוב, שהיה מאיין את תביעתה בגין שנת 1991 או מפחית אותה באופן משמעותי. לעניין טענת התובעת באשר לחישוב שגוי שנעשה בשנת 2002 על ידי מקפת- הרי שהמחלוקת היא בין התובעת למקפת בלבד ולנתבעת אין כל קשר לכך. דיון והכרעה: מטעם התובעת העידו התובעת; גב' אירית פוסק- שעבדה בנתבעת בזמנים הרלוונטיים בתפקיד מנהלת מחלקת פרישה (להלן: "גב' פוסק"); מר אליאור ויסברג- יועץ ביטוחי שהגיש חוות דעת אקטוארית מטעם התובעת להלן: "מר ויסברג"). מטעם הנתבעת העידה גב' מורן קיטה- מכהנת כיום כמנהלת מחלקת פרישה בנתבעת (להלן: "גב' קיטה"). לאחר ששמענו את העדויות, בחנו את חומר הראיות ושקלנו את טיעוני הצדדים, להלן הכרעתנו. שיעור הפנסיה של התובעת: כאמור, ביום 16.7.02 חתמו הצדדים על הסכם חוזי לעניין תנאי פרישתה המוקדמת של התובעת מעבודתה. בסעיף 2.2 להסכם הפרישה נקבע כי התובעת תקבל מקרן מקפת: "פנסיה לפי אחוז הזכאות בעת הפרישה המוקדמת 50% בתוספת 10% ובסה"כ 60% ממשכורתה הקובעת". אין חולק, כי התובעת מקבלת ממקפת פנסיה בשיעור 55.416% בלבד ולא 60% כפי שסוכם עימה בהסכם הפרישה. הנתבעת טענה, כאמור, כי מקפת לא הסכימה לחשב את שיעור הפנסיה של התובעת בהתאם למועד תחילת עבודתה- 1.11.81, אלא רק ממועד הצטרפות התובעת למקפת- 2/84. לטענתה, כתוצאה מכך, לא החילה מקפת על התובעת את לוח הפנסיה החל על מי שהצטרף לראשונה בתאריך 1.11.81 (לוח ד'), אלא הוחל עליה לוח מיטיב פחות (לוח ח'). לאור החלת לוח ח' במקום לוח ד', שיעור הפנסיה של התובעת הועמד על 55.416% בלבד ולא כפי שסוכם. התובעת למעשה אישרה בתצהירה (סעיף 40 ה(1) לתצהיר) ובסיכומיה (סעיף 29 לסיכומים) את טענת הנתבעת וציינה בעצמה כי שיעור הפנסיה השגוי העומד על 55.416% נגרם כתוצאה מכך שנרשם במקפת כי חודש הצטרפותה למקפת הוא 2/84 ולא 11/81 ושלאור זאת הוחל עליה במקפת לוח ח' במקום לוח ד'. כאמור לעיל, הנתבעת כלל לא חולקת על זכאותה של התובעת לקבלת פנסיה בשיעור 60%. הנתבעת מסכימה לרכוש עבור התובעת השלמת אחוזי הפנסיה ל-60% כמסוכם בהסכם הפרישה, כאשר היא מעוניינת כי הרכישה תתבצע באמצעות המבטח "הראל חברה לביטוח בע"מ" (להלן: "הראל") ולא באמצעות מקפת. למרות טענותיה השונות של התובעת כנגד הסדר כזה, עולה מהראיות כי התובעת למעשה הסכימה לביצוע התשלום בדרך זו. במיילים מיום 4.6.09 ו-7.6.09 ששלחה התובעת לגב' קיטה (נספח 19 לתצהיר התובעת), ציינה כי אם יתקבלו טענותיה לעניין השכר הקובע, תשקול בחיוב את האופציה של ביצוע התשלום באמצעות הראל. לאור זאת, לא מצאנו כל פסול בביצוע הרכישה באמצעות הראל, עימה פועלת הנתבעת בשנים האחרונות לצורך רכישת זכויות מוקדמות. לאור האמור, אנו קובעים כי הנתבעת תבצע את רכישת השיעור העודף באמצעות הראל, ותפצה את התובעת כך ששיעור הפנסיה של התובעת יגיע לכדי 60%, החל מיום 1.8.02 ועד בכלל. לעניין השכר הקובע- העברת גמולים למקפת במקום למבטחים עד שנת 90: כפי שכבר ציינו, הסכם הפרישה שנחתם עם התובעת קבע כי משכורתה הקובעת תקבע לפי תקנות קרן מקפת כפי שאומצו בהסכם הפנסיה מיום 20/2/90 ובכפוף לאמור בו (ראה סעיף 2 להסכם הפרישה נספח 1 לתצהיר הנתבעת). התובעת טענה כי על פי התוספת להסכם הקיבוצי, שנחתמה ביום 20/2/90 הייתה אמורה הנתבעת לרכוש עבורה זכויות בקרן מקפת לתקופה שמחודש נובמבר 81 ועד חודש דצמבר 89. זאת, בהתאם למשכורת קובעת של חודש ינואר 1990. לטענתה, עקב הטעות בסיווגה "כעובדת מועברת", והעובדה שהופרשו עבורה כספים למקפת מאז שנת 1985, המשכורת הקובעת המשוקללת שלה, במקום להיות מחושבת לפי שכר ינואר 1990 לתקופה שבין 1981-1989 חושבה לפי השכר ששולם לה בפועל בעת תקופת עבודתה וכתוצאה מכך פחתה משכורתה הקובעת בשיעור משמעותי. סעיף 18 לתוספת להסכם הקיבוצי קובע כדלקמן: "א.הוראות סעיף זה באות במקום סעיף 18 בהסכם ומהוות חלק בלתי נפרד הימנו. ב.בכפוף לקיום כיסוי אקטוארי מתוך הכספים שיועברו מקרן פנסיה מצטברת הסתדרותית, דהיינו מבטחים וקרנות פנסיה אחרות (להלן- "הקרן האחרת") בגינם של העובדים המפורטים בסעיף 3א' (2) להסכם, תחול הוראת סעיף 10א'(2) בנספח ג' על העובדים הנזכרים ובשינויים דלהלן: 1.תקופת החברות בקרן האחרת עד ליום העברת הכספים למקפת תחשב כתקופת רכישה. 2.בגין תקופת הרכישה ייקבע יחס לשכר ממוצע במשק על פי היחס שבין המשכורת ממנה ישולמו לראשונה דמי גמולים למקפת לבין השכר הממוצע במשק בחודש זה. ...". בהתאם לאמור בתוספת להסכם הקיבוצי, נקבע אם כך, כי בגין תקופת הרכישה, יחושב יחס השכר בהתאם למשכורת ממנה שולמו לראשונה דמי גמולים למקפת (ינואר 90). מי שכיהנה כמנהלת מחלקת פרישה בנתבעת בעת פרישתה של התובעת, גב' אירית פוסק העידה בהקשר זה כדלקמן : "בזמן הטיפול לקראת פרישתה, מצאתי כי היא נכללה בטעות ברשימת "העובדים המועברים"(עובדים שהיה להם כתב מינוי כעובדי מדינה שהיו זכאים לתנאים מועדפים). העובדים המועברים זכו לתנאי פרישה מועדפים כמו מסלול מואץ לגבי אחוזי הפנסיה ומשכורת קובעת של פברואר 1985 בגין תקופת העבודה כעובדי משרד התקשורת ועד המעבר לבזק. הטעות בהגדרת חנית כעובדת מועברת תוקנה עם פרישתה לפנסיה ובזק הודיעה לגורמים הרלוונטיים על הטעות. הטעות בהגדרת חנית גרמה לשתי תקלות: א.שיעור הפנסיה. ב.משכורת קובעת שהייתה אמורה להיות לפי ינואר 1990, חושבה למן חודש נובמבר 1981, מועד תחילת העבודה של חנית". האמור בתצהירה של גב' פוסק לא נסתר. כאמור בתצהירה של גב' פוסק, הטעות בהגדרת התובעת "כעובדת מועברת" תוקנה רק עם פרישתה לפנסיה. טעות זו גרמה לכך שהמשכורת הקובעת בגין חודשים נובמבר 81 עד דצמבר 89, שהייתה אמורה להיות לפי חודש ינואר 1990, חושבה בפועל על ידי מקפת לפי המשכורת ששולמה לתובעת בין השנים 1981-1989. אין חולק כי אם הייתה מחושבת תקופת העבודה מנובמבר 81 עד דצמבר 89 לפי יחס השכר בחודש ינואר 1990 השכר הפנסיוני של התובעת היה גבוה יותר. עולה, אפוא, כי עם פרישתה של התובעת, נשללו מהתובעת כל הזכויות העודפות הנלוות לסיווגה בטעות כ"עובדת מועברת", וזאת מבלי שהובטחו זכויותיה כ"עובדת לא מועברת" לפי ההסכם הקיבוצי מיום 20/2/90. הנתבעת טענה לעניין זה כי תביעתה של התובעת התיישנה. לטענתה, התובעת הייתה מודעת כבר בשנת 1985 להעברת התשלומים למקפת, אך לא פעלה לשינוי המצב. רק בחלוף שנים, משהסתבר לה בדיעבד כי היה עדיף לה להיות מבוטחת במבטחים ולהיות מועברת למקפת בשנת 90, מנסה התובעת באיחור של עשרים שנה לחזור לנקודת הפתיחה ולתבוע, בחוכמה שלאחר מעשה, להשיב המצב לקדמותו. אין בידינו לקבל טענה זו. כאמור, בכל אותן שנים בהן הפרישה הנתבעת למקפת במקום למבטחים הוגדרה התובעת "כעובדת מועברת" והנתבעת לא טרחה לתקן את טעותה, הגם שאין חולק כי הטעות נחשפה עוד בשנת 1993 (סעיף 13 לתצהיר גב' קיטה; סעיף 11 לתצהיר התובעת). בהקשר זה מקובלת עלינו טענת התובעת כי ברור היה לצדדים, כי התקלה בסווג תתוקן בעת קרות אירוע מזכה, כאשר תבשיל הזכות לגימלה. רק עם פרישתה של התובעת, החלה הנתבעת לפעול על מנת לשנות את סיווגה של התובעת לעובדת לא מועברת ולפיכך רק ממועד זה נולדה עילת תביעה והתחילה תקופת ההתיישנות. רק עם פרישתה, ובעקבות השינוי בסיווגה, הובהר לתובעת כי הנתבעת פועלת לשלילת הזכויות הנובעות מסיווגה כעובדת מועברת, מבלי להבטיח כי ישולמו לה זכויות כשל עובדת לא מועברת. לנוכח האמור, תקופת ההתיישנות החלה רק עם פרישתה של התובעת לפנסיה, ומשהתביעה הוגשה בטרם חלוף 7 שנים ממועד זה, תביעתה של התובעת לעניין החלת הסכם 20/2/90 - טרם התיישנה. איננו מקבלים את טענת השיהוי שהועלתה כנגד התובעת. מהראיות שבפנינו עולה כי לכל אורך התקופה, עד להגשת התביעה דנן, התובעת עמדה בקשר רציף עם גורמים שונים בנתבעת לצורך הסדרת זכויותיה הפנסיוניות, ובכלל זה גם לעניין התקלה בסווגה. עוד טענה הנתבעת כי לתובעת הייתה זכות אישית שהומרה בזכות עדיפה ומשהתובעת לא מחתה על כך רואים אותה כאילו הסכימה לשינוי. אנו דוחים גם טענה זו. ראשית נבהיר כי תנאי פרישתם של עובדי הנתבעת הובטחו והוסדרו בשורה של הסכמים והסדרים קיבוציים, ובכלל זה ההסכם הקיבוצי מיום 20/2/90. ככל שניתן לראות את התובעת כמסכימה, הרי שהסכמתה היתה לסיווגה כ"עובדת מועברת" על כל המשמעויות שיש לסווג הנ"ל (לטובתה של התובעת). אין מדובר בהסכמה של התובעת לכך שהסכמים והסדרים הקיבוציים המיטיבים לא יחולו עליה. זאת ועוד, נזכיר כי הסכם הפרישה שנחתם עם התובעת הפנה במפורש להסכם הקיבוצי מיום 20/2/90. לו היתה כוונת הצדדים כי משכורתה הקובעת של התובעת תחושב לפי הכללים הרגילים בקרן מקפת, ממילא לא היה כל מקום להזכיר את ההסכם מיום 20/2/90 בהסכם הפרישה. איזכור ההסכם הקיבוצי מיום 20/2/90 בהסכם הפרישה, באופן שמבהיר כי הוא הבסיס לחישוב משכורתה הקובעת מעלה, כי כוונת הצדדים היתה כי התובעת זכאית לכך שמשכורתה הקובעת תחושב בהתאם לכללים שנקבעו בהסכם 20/2/90 כאילו לא היתה טעות בסיווגה מלכתחילה, ובהתאם למעמדה כ"עובדת לא מועברת". משנדחתה טענת הנתבעת לעניין התיישנות ושאר טענותיה לעניין זה, ובהתחשב בכך שהסכם הפרישה שנחתם עם התובעת קבע כי משכורתה הקובעת תחושב בהתאם להסכם הקיבוצי מיום 20/2/90 אנו מקבלים את טענות התובעת בעניין זה, וקובעים כי התובעת זכאית לכך שמשכורתה (לפי שיטת הממוצעים) לתקופה שמנובמבר 1981 ועד דצמבר 1989 תחושב לפי יחס שכרה לשכר הממוצע במשק בחודש ינואר 1990. דמי גמולים בשנת 1992 בגין רכיב גמול השתלמות: התובעת טענה כי הנתבעת לא שילמה למקפת את מלוא דמי הגמולים בשנת 1992 בגין רכיב גמול השתלמות ועל כן חלו הפרשים בשכר הפנסיוני. הנתבעת טענה כי העובדות היו בידיעת התובעת והיא אף טיפלה בנושא זה בטרם פרישתה בשנת 2002. לטענתה, לא זו בלבד שהעילות התיישנו, אלא שלא ניתן לדעת, עקב השיהוי בהעלאת הטענה, אם מדובר ברכיבים פנסיוניים. מהראיות עולה כי התובעת פנתה בעניין זה בשנת 95 למשרד התקשורת (ראה נספח 37 לתצהיר התובעת). בנוסף, כפי שעולה מתצהיר התובעת (סעיף 125 לתצהיר) ביום 25.2.02 העבירה התובעת לנתבעת תלושי שכר לבדיקה בגין גמול ההשתלמות (נספח 17 לתצהיר). במכתב תשובה מטעם גב' קיטה, מיום 18.6.07, לפנייתה של התובעת לעניין הפרשי הפנסיה בשנת 1992, צוין כדלקמן (נספח 39 לתצהיר התובעת): "נבדקו כל ההפרשות לקרן הפנסיה שבוצעו עבורך בתאריכים 6/92, 8/92 ו-12/92, סה"כ סכום של 14,232 ₪. בטעות, לא נרשמו סמלים אלה כסמלים פנסיוניים, אך מעולם לא תוקנו בבזק, בשנים אלו, זכויות רטרואקטיביות בעת גילוי תקלה וההפרשות תמיד נרשמו בשנה שהתגלו והגדילו את היחס לאותה השנה בה בוצע התיקון, ואשר השפיע בסופו של דבר על ממוצע היחסים בכל שנות עבודתך. במידה והיו נרשמים כסמלים פנסיוניים, דבר אשר היה מגדיל עבורך את היחס השנתי ב- 0.38% (מיחס של 1.1052 ליחס של 1.4897), דהיינו, גידול על כל שנות עבודתך של 0.019 לשנה". עולה, אפוא, כי הנתבעת הודתה במכתב זה בטעותה בשנת 1992 בעניין אי סימון מלוא הרכיבים כרכיבים פנסיוניים, ואף ציינה את הפרשי הפנסיה שהייתה מקבלת התובעת אילולא הטעות. לאור זאת, הרי שבהתאם לסעיף 9 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), ומשהודתה הנתבעת בקיום זכות התובעת, הרי שתקופת ההתיישנות מתחילה מיום ההודאה. לפיכך, דין טענת ההתיישנות להידחות. נציין, כי הנתבעת כלל לא התייחסה בסיכומיה למכתב ההודאה, הגם שהתובעת הפנתה אליו ספציפית בסיכומיה לעניין הפרשים פנסיוניים בגין גמול השתלמות. נוסיף, כי גם במכתב ,מיום 9.8.07, שנשלח לתובעת מטעם סמנכ"ל משאבי אנוש בנתבעת- מר יובל רכלבסקי (נספח 8 לתצהיר התובעת), הודיע האחרון כי בכוונת הנתבעת לפצות את התובעת בגין אי ההפרשות הפנסיוניות עבור רכיב גמול השתלמות: "..בגין אי ההפרשות הפנסיוניות עבור רכיב גמול ההשתלמות, אנו נפצה אותך בסכום חד פעמי, לאחר חישוב הכולל הצמדה למדד ולריבית הנהוגה בחברה בסך 8,107 ₪". לאור האמור, משהודתה הנתבעת כאמור באי הפרשות פנסיוניות להן הייתה זכאית התובעת עבור רכיב גמול השתלמות, אנו קובעים כי הנתבעת תפצה את התובעת בסכום חד פעמי בסך 8,107 ₪ כמפורט במכתבו של מר רכלבסקי. באשר לשאר טענות התובעת לעניין השכר הקובע- כפי שיפורט להלן, לדידנו חלפה לגביהן תקופת ההתיישנות של 7 שנים ולכן דין טענות אלה להידחות. לעניין הפרשי הפנסיה בשנת 2002: התובעת טענה כי בשנת 2002 נעשה חישוב שגוי על ידי מקפת בחישוב השכר השנתי הממוצע לשנת 2002 שהשליך על השכר הקובע לפנסיה. על כן, לטענתה, היא זכאית להפרשי פנסיה גם בגין שנה זו. הנתבעת טענה כי הטיעון של התובעת לגבי חישוב שגוי שנעשה בשנת 2002 הוא כלפי מקפת ולכן המחלוקת היא בין התובעת למקפת בלבד ולנתבעת אין קשר לכך. בסעיף 138 לסיכומי התובעת ציינה התובעת כי חלה טעות במקפת לעניין השכר השנתי הממוצע שלה לשנה זו. זאת, לפי בדיקת תלושי שכרה בחודשים ינואר- יולי 2002. לדידנו, מעבר לעובדה שטענת התובעת היא לגבי טעות שנעשתה ע"י מקפת ולא על ידי הנתבעת, הרי שהתביעה הוגשה מעבר ל-7 שנים מהיום שבו נולדה עילת התביעה (סוף חודש יולי 2002). לאור זאת, הרי שדין טענת הנתבעת לעניין רכיב זה להידחות. לעניין הפרשי פנסיה בשנת 1991: התובעת טענה כי הנתבעת לא שילמה למקפת עבור חודשים בהם היא הייתה בחופשת לידה בשנת 1991. לטענתה, הסכומים שהועברו למקפת בשנת 95 בגין חופשת הלידה היו חלקיים. לטענת הנתבעת, מעבר לעובדה שהעילה התיישנה, הרי מאחר שהזכויות נרכשו בשנת 1995, צריך היה לגרוע מחישוב האקטואר את סכום ההפקדה החד פעמית משנת 1995. לטענתה, התובעת לא טרחה ליידע את האקטואר ולבצע את החישוב שהיה מאיין את תביעתה בגין שנת 1991 או מפחית אותה באופן משמעותי. לאור העובדה שהפקדות בגין שנת 91 נרכשו ע"י הנתבעת בשנת 1995, הרי שלפחות החל ממועד זה הייתה יכולה הנתבעת לעמוד על הפרשי פנסיה שנגרמו לה. לאור זאת, ברור שתקופת ההתיישנות חלפה ודין טענת התובעת לעניין זה להידחות. מעבר לדרוש, נציין כי לעניין זה גם עלה מעדות האקטואר כי לא גרע מתחשיבו את סכום ההפקדה החד פעמית מתחשיב ממוצע המשכורת בשנת 1995, דבר שהעיד בעצמו כי צריך לעשות (עמ' 12 לפרוטוקול): "ש.זאת אומרת שצריך היה לגרוע את הסכום הזה משנת 1995? ת.אני לא יודע אם הייתה רכישת זכויות בשנת 1995. אבל אם הייתה, אז לכאורה צריך לגרוע את סכום ההפקדה החד פעמית מתחשיב ממוצע המשכורת בשנת 1995". לאור זאת, הרי שבכל מקרה תחשיב האקטואר לעניין זה אינו מדויק ויש לדחותו. סוף דבר: הנתבעת תשלם לתובעת סכום בסך 8,107 ₪ בגין אי ביצוע הפרשות לקרן פנסיה בגין רכיב גמול השתלמות. הסכום ישא הפרשי ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל. אשר לחישוב השלמת הקצבה של התובעת, על מנת לנסות ולחסוך מהוצאותיהם של הצדדים במינוי של אקטואר מטעם בית הדין, מוצע כי מר אליאור וייסברג אשר הגיש חוות דעת מטעם התובעת, ואשר נדמה כי חוות דעתו המקצועית מקובלת על הנתבעת, יערוך את חישוביו מחדש, בהתאם לאמור לעיל (לפי חישוב המשכורת הקובעת, בהתאם לשיטת הממוצעים, באופן שיחס השכר לתקופה שבין השנים 1981-1989 יקבע בהתאם לשכרה של התובעת בחודש ינואר 1990, וכן - העמדת שיעור הגימלה על 60%). מוצע כי הצדדים ינסו להגיע לתחשיב מוסכם ביניהם, לצורך רכישת השלמת זכויות הפנסיה בחברת הביטוח "הראל", ופיצוי התובעת בגין התקופה שמיום פרישתה. ככל שהצדדים לא יגיעו לחישוב מוסכם, ובהתאם לצורך,ימונה לעניין מומחה מטעם בית הדין. הצדדים יודיעו בתוך 60 יום ממועד קבלת פסק דין חלקי זה, האם הסכימו ביחס לתחשיבים ולסכומים או חלק מהם. לעיוני ביום 12/12/11. פנסיה