קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חישוב גמלאות תאונת עבודה: 1. המחלוקת בתובענה שבפנינו היא משפטית בלבד, בשאלה מה הבסיס הנכון לחישוב את הגמלאות המגיעות לתובע עקב תאונת העבודה שארעה לו ביום 7/1/05. מאחר שאין עובדות רלוונטיות השנויות במחלוקת, לא שמענו עדויות בתובענה. הדיון התקיים בדרך של הגשת סיכומים בכתב. אלה העובדות 3. מאז יום 1/3/02, עבד התובע, כעובד שכיר, על בסיס יומי, אצל מר שאדי מזאוי ב"מסגריית מזאוי". 4. א. בחודש יוני 2004 עבד התובע 25 ימים. שכרו החייב בדמי ביטוח לחודש זה היה בסך 6,964 ₪. ב. בחודש יולי 2004 עבד התובע 22 ימים. שכרו החייב בדמי ביטוח לחודש זה היה בסך 5,784 ₪. ג. בחודש אוגוסט 2004 עבד התובע 24 ימים. שכרו החייב בדמי ביטוח לחודש זה היה בסך 5,765 ₪. ד. בחודש ספטמבר 2004 עבד התובע 11 ימים, עד שנפגע בתאונת עבודה ביום 13/9/04. שכרו החייב בדמי ביטוח לחודש זה היה בסך 2,097 ₪. 5. תאונת העבודה מיום 13/9/04 גרמה לתובע לאי-כושר לעבודה, שנמשך עד יום 2/1/05. בעבור חלק מתקופת אי-הכושר קיבל התובע דמי פגיעה. 6. לאחר תום תקופת אי-הכושר חזר התובע לעבודה. מאחר שאי-הכושר נמשך עד יום 2/1/05, נראה שהתובע חזר לעבודה ביום 3/1/05, עם זאת, מתלוש המשכורת לחודש ינואר 2005, שעליו עוד ידובר להלן, עשויה לעלות הסברה שהתובע חזר לעבודה עוד לפני תום תקופת אי-הכושר. אין בידינו אפשרות לקבוע זאת באופן ברור ואנו נמנעים מכך. 7. ביום 7/1/05, סמוך לאחר חזרתו של התובע לעבודה, לקה התובע בלבו. ארוע זה הוכר כתאונת עבודה נוספת. כתוצאה מכך, שוב היה התובע בלתי מסוגל לעבודתו והוא נעדר ממנה תקופה מסויימת (לענייננו - נסתפק בקביעה שהוא נעדר לפחות עד יום 31/1/05). 8. השכר החייב בדמי ביטוח שמעבידו של התובע שילם לו בעבור חודש ינואר 2005, היה בסך 1,642 ₪. מסיבה שאינה ידועה לנו, ציין מעבידו של התובע בתלוש המשכורת, כי השכר משולם בעבור 7 ימי עבודה. אם אכן התובע שב לעבודה רק ביום 3/1/05 - הרי ששכר זה שולם בעבור 5 ימי עבודה. אולם, כאמור לעיל, נמנענו מלקבוע שהתובע שב לעבודה רק ביום 3/1/05, ובהעדר ראיה לסתור את תלוש המשכורת - ניקח בחשבון שאכן השכר בסך 1,642 ₪ שמעבידו של התובע שילם לתובע בעבור ינואר 2005, היה בעד 7 ימי עבודה. הוראות חיקוק רלוונטיות לענין חישוב גמלה לנפגעי עבודה 9. סעיף 97(א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (שייקרא להלן: "החוק"), קובע כי דמי הפגיעה ליום הם בשיעור השווה לשלושה רבעים משכר העבודה הרגיל של המבוטח. 10. סעיף 98(א) לחוק קובע ש"שכר העבודה הרגיל", לענין סעיף 97 לחוק, הוא הסכום המתקבל מחלוקת הכנסת המבוטח, ברבע השנה שקדם ליום שבעדו מגיעים לראשונה דמי פגיעה, בתשעים. סעיף 98(ב)(1) לחוק קובע לגבי מבוטח שהוא שכיר - כי ההכנסה שתובא בחשבון היא ההכנסה החייבת בדמי ביטוח. 11. סעיף 100 לחוק מסמיך את השר לקבוע בתקנות הוראות נוספות ומשלימות בדבר חישוב שכר העבודה הרגיל, לרבות במקרים שנראה לו שהחישוב על פי סעיף 98 לחוק לא ישקף נאמנה את שכר העבודה הרגיל, ולרבות בענין חישוב רבע השנה. 12. סעיף 105 לחוק מורה כי חישוב קצבת נכות מעבודה ייעשה על בסיס סכום דמי הפגיעה. 13. מהאמור עד כה עולה כי הגמלאות לנפגע עבודה (הן דמי פגיעה והן קצבת נכות מעבודה), אמורות להיות מחושבות על בסיס ההכנסה ברבע השנה שקדם לפגיעה בעבודה. לגבי עובד שכיר, הכלל הוא שיש לקחת בחשבון את הכנסתו החייבת בדמי ביטוח ברבע השנה האמור, לחלק אותה ב-90, ומכפלת התוצאה ב-75% אמורה להביא לסכום של דמי הפגיעה ליום. לשר ניתנה הסמכות לקבוע בתקנות הוראות נוספות ומשלימות בענין החישובים האמורים. 14. השר עשה שימוש בסמכות שהוקנתה לו, והתקין את תקנות הביטוח הלאומי (חישוב שכר העבודה הרגיל), התשי"ז-1956 (שתיקראנה להלן: "התקנות"). בסעיפים 15-17 להלן נסקור את הוראות התקנות. 15. בתקנה 1 לתקנות הוגדרו המונחים הבאים, כמפורט לצדם: "'עובד במשכורת' - עובד שגמול עבודתו, כולו או חלקו, משתלם על בסיס של חודש או של תקופה ארוכה יותר; 'עובד בשכר' - עובד שאינו עובד במשכורת; 'עובד יומי יציב' - עובד בשכר שהקשר המשפטי בינו ובין מעבידו בעת הפגיעה בעבודה היה קיים כל ששת החדשים שקדמו לפגיעה או שעבד אותו פרק זמן באותו מקום עבודה; ... 'השכר היומי הממוצע' - הסכום המתקבל מחלוקת שכר רבע השנה במספר הימים שבעדם משתלם לו השכר למעשה; 'ימי העדרות' - תקופה בה לא משתלם לעובד מלוא השכר מפאת מחלה, תאונה, שביתה, השבתה, חופשה, שירות בצבא-הגנה לישראל, ימי אבל במשפחה או כל סיבה אחרת שאינה תלויה בו. 'רבע השנה' - כאמור בתקנה 9א.". 16. תקנה 2(2) לתקנות קובעת ששכר העבודה הרגיל לענין סעיף 98 לחוק, לגבי עובד יומי יציב שברבע השנה היו לו ימי העדרות - יחושב על פי האמור בתקנה 4 לתקנות. תקנה 4 לתקנות קובעת כך: "לשכר של רבע השנה כאמור בתקנה 2(2) יוסף סכום המתקבל מהכפלת השכר היומי הממוצע במספר ימי ההיעדרות והסכום הכולל יחולק ב-90.". 17. תקנה 9א לתקנות, עוסקת בהגדרת "רבע השנה". כך נאמר בה: "רבע השנה לענין סעיף 98 לחוק, הוא רבע השנה שקדם ל-1 בחודש השנה שבו חל היום שבעדו מגיעים לראשונה למבוטח דמי פגיעה או החודש האמור ושני החודשים שקדמו לו, לפי דמי הפגיעה הגבוהים יותר.". האופן שבו חישב הנתבע את דמי הפגיעה 18. על פי העולה מתעודת עובד הציבור שצורפה לכתב ההגנה, חישב הנתבע את הבסיס לגמלאות שהתובע זכאי להן עקב תאונת העבודה מיום 7/1/05, באופן הבא: א. הנתבע ראה את רבע השנה הנכון כחודשים נובמבר 2004, דצמבר 2004 וינואר 2005. ב. השכר החייב בדמי ביטוח באותו רבע שנה, היה רק השכר בסך 1,642 ₪ ששולם בעבור 7 ימי עבודה בחודש ינואר 2005. הנתבע חילק את הסכום האמור ב-7 והגיע לשכר יומי של 234.57 ₪. ג. הנתבע ראה את התובע כמי שהיו לו 51 "ימי העדרות" בחודשים נובמבר ודצמבר 2004 (כך ראה הנתבע את מספר ימי העבודה האפשריים שהיו עשויים להיות לתובע באותם חודשים). את 51 ימי ההעדרות צירף הנתבע לעוד 7 הימים שבעדם שולם שכר בינואר 2008, והגיע ל-58 ימים. ד. הנתבע הכפיל את השכר היומי שהגיע אליו כאמור בס"ק ב' לעיל (234.57 ₪) ב-58 הימים שאליהם הגיע כאמור בס"ק ג' לעיל, והגיע להכנסה רבעונית בסך 13,605 ₪. ה. אמנם תעודת עובד הציבור, כתב ההגנה וסיכומי הנתבע אינם מפרטים זאת, אך על סמך האמור לעיל ניתן להניח שאת ההכנסה הרבעונית האמורה בס"ק ד' לעיל (13,605 ₪) חילק הנתבע ב-90, והגיע לסך של 151.17 ₪ ליום. את הסכום האמור, הכפיל הנתבע ב-75% כך שהגיע לדמי פגיעה בסך 113.38 ₪ ליום. גורל התביעה 19. השוואת אופן פעולתו של הנתבע להוראות החוק והתקנות, מביאה למסקנה הברורה שחישובו של הנתבע היה לקוי. עוד בטרם בחינה מדוקדקת של הוראות החיקוקים, ניתן לראות שאין הגיון בעמדתו של הנתבע, באשר כשהנתבע לקח את התקופה שעליה הוא חישב את ההכנסה, הוא הביא בחשבון תקופה בת חודשיים ו-7 ימים בלבד. הנתבע אמנם נהג כשורה בכך שלימי העבודה שהיו בחודש ינואר 2005 הוא צירף "ימי העדרות". גם החישוב של 51 "ימי העדרות" בחודשים נובמבר ודצמבר 2004 נראה סביר. אולם, אין לנתבע כל הסבר מדוע הוא נמנע מלהוסיף "ימי העדרות" גם בחודש ינואר 2005. הרי אין חולק שהתובע נעדר מעבודתו שלא מרצונו לאחר שלקה בלבו ביום 7/1/05. אם חודש ינואר 2005 הוא אחד מהחודשים שיש להביא אותם בחשבון במסגרת "רבע השנה", אזי יש להביא בחשבון גם את "ימי ההעדרות" שהיו בחודש זה. כעת, נעבור לבחון את האופן הנכון שבו היה על הנתבע לערוך את חישוביו, בהתאם להוראות החוק והתקנות. 20. על פי ההגדרה שבתקנה 1 לתקנות, התובע הוא בגדר "עובד יומי יציב" (אין חולק על כך). לתובע היו "ימי העדרות" כמוגדר בתקנה 1 לתקנות, החל מיום 14/9/04 ועד יום 2/1/05 (או עד מועד מסויים לפני כן), ולאחר מכן שוב - החל מיום 8/1/05 ולפחות עד סוף ינואר 2005. בשל כך שהיו לתובע "ימי העדרות" בתוך "רבע השנה", חלה בעניינו תקנה 4 לתקנות. בטרם נחיל על התובע את הוראת תקנה 4 לתקנות, נעיר כי מקובלת עלינו דרכו של הנתבע, בכך שהוא ראה את "רבע השנה" ככזה שכולל את החודשים נובמבר ודצמבר 2004, וכן - ינואר 2005. דרך זו מתיישבת עם האמור בתקנה 9א לתקנות, מאחר שחודש ינואר 2005 הוא החודש שבו חל היום שבעדו מגיעים לתובע לראשונה דמי פגיעה בגין התאונה מיום 7/1/05. כעת, נבחן מה הוא "השכר היומי הממוצע" בעניינו של התובע. "השכר היומי הממוצע" לפי ההגדרה שבתקנה 1 לתקנות, הוא שכר רבע השנה, כשהוא מחולק ב"מספר הימים שבעדם משתלם ... השכר למעשה". השכר היחיד ששולם לתובע ב"רבע השנה" היה זה ששולם לו בעבור חודש ינואר 2005. כאמור לעיל, בהעדר ראיה לסתור את תלוש המשכורת לחודש ינואר 2005, אנו יוצאים מתוך הנחה שאכן השכר ששולם לתובע בעבור ינואר 2005, היה בעד 7 ימי עבודה. על כן, אף שייתכן שמספר ימי העבודה למעשה של התובע באותו רבע שנה - היה פחות מ-7, בהעדר ראיה מצד התובע על כך שהיו פחות ימי עבודה, נחלק את השכר ששולם (1,642 ₪) ב-7. על כן, "השכר היומי הממוצע" של התובע, הוא בסך 234.57 ₪. מקובלת עלינו גם עמדת הנתבע על כך שמספר "ימי ההעדרות" של התובע בחודשים נובמבר ודצמבר 2004 היה - 51. מספר זה תואם את העולה ממספר ימי העבודה של התובע בחודשים שקדמו לתאונה מיום 13/9/04. אולם, למספר זה יש להוסיף גם את "ימי ההעדרות" שהיו לתובע בחודש ינואר 2005, שכן גם חודש זה הוא חלק מ"רבע השנה" כאמור לעיל ובהתאם לתקנה9א לתקנות, וגם בו נעדר התובע מעבודתו בשל תאונה (התאונה מיום 7/1/05). בחודש ינואר 2005 בתקופה שמיום 8/1/05 ועד יום 31/1/05, היו לתובע עוד 20 ימי עבודה אפשריים, ואותם יש להוסיף ל"ימי ההעדרות" שהיו בחודשים נובמבר ודצמבר 2004. לפיכך, סך כל "ימי ההעדרות" של התובע שיש להביאם בחשבון, עומד על 71. הכפלה של 71 "ימי העדרות" ב"שכר היומי הממוצע" (234.57 ₪), מביאה להכנסה של 16,654.47 ₪. על כך יש להוסיף את ההכנסה ברבע השנה (1,642 ₪). התוצאה היא סך של 18,296.47 ₪. על כן, ההכנסה הרבעונית שעל הנתבע היה להביא בחשבון ב"רבע השנה" לענין גמלאות התובע בגין התאונה מיום 7/1/05, היא הכנסה בסך 18,296.47 ₪. חלוקת סכום זה ב-90 מביאה לתוצאה של 203.29 ₪. הכפלת סכום זה ב-75%, מביאה לתוצאה שדמי הפגיעה ליום אמורים להיות בסך 152.47 ₪. לסיכום 21. אנו מקבלים את התביעה ומצהירים כי על הנתבע לחשב את גמלאות התובע בגין תאונת העבודה מיום 7/1/05, על פי הכנסה רבעונית של 18,296.47 ₪. בהתאם לכך, דמי הפגיעה ליום הם בסך 152.47 ₪. הכנסה זו תשמש בסיס הן לחישוב דמי הפגיעה והן לחישוב קצבת הנכות מעבודה. 22. ההצהרה האמורה בסעיף 21 לעיל, מבוססת על ההנחה שאכן השכר ששולם לתובע בחודש ינואר 2005, היה בעבור 7 ימי עבודה. אם היה מוכח כי מספר ימי העבודה בחודש ינואר היה נמוך מ-7, היה הדבר מביא לחישוב שונה של "השכר היומי הממוצע" ובהתאם לכך - ההכנסה הרבעונית היתה עולה. כאמור לעיל, בהעדר ראיה לסתור את תלוש המשכורת, נמנענו מלקבוע שהיו פחות מ-7 ימי עבודה בחודש ינואר 2005 (והסתמכנו בכך, בין השאר, גם על הודעת ב"כ התובע מיום 19/12/10, על כך שהעובדות אינן שנויות במחלוקת). עם זאת, נמנענו גם מלקבוע במפורש שהתובע אכן עבד 7 ימים בחודש ינואר 2005. על כן, אנו מורים כי למרות ההצהרה האמורה בסעיף 21 לעיל, אם התובע יוכיח להנחת דעתו של הנתבע כי בחודש ינואר 2005 עבד התובע פחות מ-7 ימי עבודה, יהיה על הנתבע לערוך חישוב מחדש של ההכנסה המשמשת בסיס לגמלאות, בהתאם לתוצאה של "השכר היומי הממוצע" שתתקבל מחלוקת הסך של 1,642 ₪ במספר ימי העבודה למעשה בחודש ינואר 2005. כך למשל, אם יוכח שהתובע עבד רק 6 ימי עבודה בחודש ינואר 2005, הרי שהשכר היומי הממוצע אמור להיות בסך 273.67 ₪. הכפלת סכום זה ב-71 ימי העדרות מביאה לסך 19,430.57 ₪, הוספת הסך 1,642 ₪ מביאה להכנסה רבע-שנתית של 21072.57 ₪, אשר מצדיקה תשלום דמי פגיעה בסך 175.60 ₪ ליום. אם יוכח (כפי שגם סביר להניח נוכח מועד תום אי-הכושר מהתאונה מיום 13/9/04), שבחודש ינואר 2005 עבד התובע רק 5 ימי עבודה, הרי שהשכר היומי הממוצע אמור להיות בסך 328.40 ₪. הכפלת סכום זה ב-71 ימי העדרות מביאה לסך 23,316.40 ₪, הוספת הסך 1,642 ₪ מביאה להכנסה רבע-שנתית של 24,958.40 ₪, אשר מצדיקה תשלום דמי פגיעה בסך 207.99 ₪ ליום. 23. אנו מחייבים את הנתבע לשלם לתובע שכ"ט עו"ד בסך 3,250 ₪ (כולל מע"מ). סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 16/10/11, אם לא ישולם לפני כן. בסכום זה הבאנו בחשבון את העובדה שלא היה צורך בדיון בעל פה, אך היה צורך בלימוד הענין ובהגשת סיכומים בכתב. על סמך זאת, לקחנו בחשבון את כפל התעריף הנהוג לענין הסיוע המשפטי. 24. כל אחד מהצדדים זכאי לערער על פסק דין זה, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 ימים מיום שפסק הדין יומצא לו. תאונת עבודה