קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חישוב דמי פגיעה לעצמאי לפי מקדמות: 1. התובע, עורך דין במקצועו, הגיש תביעה בה ביקש להורות לנתבע לחשב את דמי הפגיעה וגמלת הנכות לנפגע בעבודה להם הוא זכאי בגין תאונת עבודה שארעה לו ביום 4.9.06, לפי הכנסותיו בפועל בשנת 2006 על בסיס השומה הסופית לאותה שנה ולא לפי מקדמות ששילם (לפי שומה קודמת לשנת 2004), כפי שעשה הנתבע - המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המוסד"). 2. לטענת התובע, המוסד חישב את הגמלאות המגיעות לו כתוצאה מהפגיעה בעבודה על בסיס שומה לשנת 2004, תוך מתן פירוש דווקני לתקנה 11 לתקנות הביטוח הלאומי (מקדמות), התשמ"ד - 1984 (להלן:"תקנה 11"), זאת על אף שהכנסותיו כעצמאי בשנת 2006 היו גבוהות באופן משמעותי, מאחר ובמהלך חודש יולי 2006 - טרם הפגיעה - קיבל שכ"ט בסך 110,000 ₪ בגין טיפול בתיק שהגדיל את הכנסותיו באותה שנה באופן משמעותי והעמידן על 10,000 ₪ לחודש. לדברי התובע, העלייה בהכנסותיו בשנת 2006 חלה טרם פגיעתו בתאונה ועל כן, אין מדובר במקרה שבו הוא יכול להמציא באופן מלאכותי הכנסות גבוהות יותר על מנת לזכות בקצבאות מוגדלות. התובע מפנה לפסיקה של בית הדין הארצי לעבודה לפיה במקרים מסוימים אין מקום להפעיל תקנה 11 ו/או יש לצמצם תחולתה. 3. בכתב הגנתו תומך המוסד את יתדותיו בעניין חישוב הגמלאות המגיעות לתובע, על האמור בתקנה 11. לטענת המוסד, רק בחודש אוקטובר 2006 - לאחר הפגיעה - הוגשה בקשה מטעם התובע לתיקון מקדמות ולכן הוא פעל כדין עת חישב את הגמלאות לפי מקדמות דמי הביטוח ששולמו על ידי התובע - על בסיס דו"ח שומה לשנת 2004. 4. לא קיימת מחלוקת עובדתית מהותית בתיק. בין היתר, הסכים התובע עם טענת המוסד כי הבקשה לתיקון מקדמות הוגשה על ידו לאחר פגיעתו בתאונה. לכן, הודיע המוסד כי הוא מוותר על חקירת התובע על תצהירו, אך הסתייג באשר לנסיבות האיחור בהגשת הבקשה לתיקון מקדמות להן טוען התובע ומן הטענות הנזיקיות העולות מתצהיר התובע. 5. מטעם המוסד הוגשו תעודות עובד ציבור של מר חלמי כילאני - מנהל מחלקת גבייה מלא שכירים בסניף נצרת ושל מר מוריס עואבדה - מנהל מחלקת נפגעי עבודה באותו סניף. התובע ויתר על חקירתם של עובדי הציבור עם הסתייגות לגבי עדות מפי שמועה. ב"כ הצדדים הגישו סיכומים בכתב והתיק הועבר להכרעה. 6. להלן העובדות המשמשות בסיס להכרעה: א. התובע הוא עובד עצמאי, עורך דין במקצועו והבעלים והמנכ"ל של סוכנות לביטוח- שהינה חברה בע"מ. ב. בתחילת שנת 2006 קבע המוסד את מקדמות דמי הביטוח שעל התובע היה לשלם, באופן שיתאים להכנסתו החייבת לפי שומה לשנת 2004. התובע שילם את המקדמות כסדרן בסך 7,140 ₪ לרבעון. ג. בתאריך 4.9.06 נפגע התובע בתאונת דרכים שהוכרה על ידי המוסד כפגיעה בעבודה (להלן:"התאונה"). ד. ביום 4.10.06 הגיש התובע למוסד באמצאות רואת החשבון שלו בקשה לתיקון מקדמות על בסיס מוצהר של הכנסות בגובה 10,000 ₪ לחודש, זאת לאור קבלת שכ"ט בתיק אזרחי בו טיפל [ת.א (מחוזי) 567/05] בסכום של 110,000 ₪, ששולם לו בחודש יוני 2006 ואשר בגינו הנפיק חשבונית מס' 223 ביום 26.7.06. תיקון המקדמות אושר ונערך אצל המוסד ביום 5.10.06. ה. בתאריך 12.12.06 הגיש התובע תביעה לדמי פגיעה בגין התאונה. הפגיעה הוכרה כפגיעה בעבודה וביום 15.11.07 שולמו לתובע דמי פגיעה בגין 42 ימי אי כושר בסך 6,270 ₪, לפי שכר רבע שנתי של 26,127 ₪ (בהתאם לאישור תשלום דמי פגיעה מאת המוסד מיום 26.12.07). ו. ביום 12.3.09 הגיש התובע בקשה לקביעת דרגת נכות בגין התאונה. ועדה רפואית קבעה לתובע 0% נכות צמיתה בגין הפגיעה. על קביעה זו הגיש התובע ערר וועדה רפואית לעררים מתאריך 17.9.09 קבעה לו 10% נכות צמיתה ונוצרה לו זכאות מענק חד פעמי. ביום 1.10.09 שונה הבסיס לתשלום דמי הפגיעה ל- 7,140 ₪. ז. במכתב מיום 10.11.09 הודיע המוסד לתובע כי הוא זכאי לגמלת נכות בסך 7,140 ₪, כאשר חישוב גמלת הנכות ששולמה לו נעשה לפי המקדמות ששולמו על ידו על בסיס שומה לשנת 2004 ולא לפי שומה סופית לשנת 2006. בפועל שולם לו רק סך של 990 ₪ לאור ניכויים בגין דמי פגיעה ששולמו לו ביתר בסך 4,656 ₪ ובגין חוב על חשבון דמי ביטוח בסך 1,458 ₪. 7. טענות הצדדים בתמצית: לטענת התובע בנסיבות המקרה אין להחיל עליו את ההוראה המחמירה שבתקנה 11, אלא יש לפעול בהתאם לתקנה 12 לאותן תקנות. זאת, משום שהעלייה בהכנסותיו לשנת 2006 חלה עוד במהלך חודש יוני 2006 - טרם קרות התאונה - עם קבלת שכר הטרחה בתיק האזרחי בו טיפל, ואין מדובר בבקשה לתקן הכנסות לאחר קרות התאונה על מנת לזכות בגמלה גבוהה יותר. לגרסת התובע, עקב פרוץ מלחמת לבנון השנייה, היעדרויותיו והלחץ על רואת החשבון שלו מאת לקוחותיה בתקופה זו, לא הספיקה רואת החשבון להגיש את הבקשה לשינוי מקדמות בחודש יולי 2006 וביקשה עדכון מקדמות והתאמתן להכנסה בפועל רק ביום 4.10.06. לטענת התובע, יש לחשב את הכנסתו החייבת לשנת 2006 לפי 9.5 חודשים מאחר ושהה באי כושר 45 ימים לאחר התאונה וכן, מאחר ונאלץ להיעדר כחודש וחצי מעבודתו - מאמצע חודש יולי עקב מלחמת לבנון השנייה בה נפגע משרדו מטיל. מנגד טוען המוסד כי הבסיס לחישוב הינו הכנסת התובע בחודשים הקודמים לחודש הפגיעה, בהסתמכו על תקנה 11. עוד טוען המוסד כי את הבקשה לתיקון מקדמות היה על התובע להגיש בטרם אירע התאונה ומשלא עשה כן חלה לגביו תקנה 11. לטענת המוסד, אין לקבל את טענת התובע כי די בסיום התיק בו טיפל ובקבלת שכ"ט בחודש יוני 2006 כדי להעיד על גדילה בהכנסתו, שכן המועד הרלוונטי לעניין שינוי בהכנסתו הוא מועד הגשת הבקשה לתיקון מקדמות, שהוגשה למוסד רק ביום 4.10.06 - לאחר מועד התאונה, ולא מועד הנפקת החשבונית ללקוח (ביום 26.7.06). כן טוען המוסד כי אין בעובדה שפרצה מלחמת לבנון השנייה כדי "לרפא" את הגשת הבקשה לתיקון מקדמות לאחר הפגיעה (המלחמה הסתיימה באמצע חודש 8.06). על התובע היה לעשות כן בטרם הפגיעה בתאונה וגם כאשר פנה למוסד, חודש לאחר פגיעתו, בבקשה להגדיל את הכנסתו רטרואקטיבית הוא לא ציין דבר אודות התאונה שאירעה לו. בנוסף, טוען המוסד כי התובע איחר בהגשת תביעתו לנכות ועל כן, בוצע ניכוי יחסי כדין מהגמלה והוא קיבל גמלה מופחתת (לפי 37 חודשים במקום 47 חודשים), בהתאם לסעיף 296(ב) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995 (להלן:"חוק הביטוח הלאומי"). 8. המסגרת הנורמטיבית: השאלה העומדת בפנינו הינה האם נסיבות העניין שבפנינו מצדיקות לסטות מהוראת תקנה 11 ולהסתמך על דיווח בגין הכנסות התובע אשר הוגש למוסד לאחר קרות התאונה. ההכרעה במחלוקת ביחס לדרך חישוב קצבת הנכות של התובע במקרה זה, תלויה ביישום ובפרשנות של סעיפי החוק הרלוונטיים לענייננו שהם - סעיף 345 לחוק הביטוח הלאומי ותקנה 11. סימן ב' לפרק ט"ו לחוק הביטוח הלאומי קובע מהי "הכנסה לענין דמי ביטוח". סעיף 345(א) לחוק הביטוח הלאומי מגדיר הכנסתו של עובד עצמאי כהכנסתו מהמקורות המפורטים בפסקאות (1) ו-(8) של סעיף 2 לפקודת מס הכנסה. סעיף 345(ב)(1) לחוק הביטוח הלאומי קובע כי "הכנסה בשנה השוטפת תיקבע על פי השומה הסופית של ההכנסה" לעניין מס הכנסה. עוד נקבע, כי כל עוד לא נקבעה ההכנסה הסופית ישלם העצמאי. ככלל, גמלה לנפגע בעבודה מכח חוק הביטוח הלאומי מחושבת למבוטח על בסיס הכנסתו האמיתית של המבוטח עובר לתאונה. החוק מבקש לדאוג לכך שהכנסת המבוטח עובר לתאונה תשמש בסיס לקביעת שיעור הגמלה בשל החשש כי הכנסתו תפגע עקב התאונה. הכנסתו האמיתית של מבוטח עצמאי, המאופיינת פעמים רבות בתנודתיות, תבוא לידי ביטוי רק בשומה הסופית ולא בשיעור המקדמות ששילם. כלל זה מותנה בדיווחי אמת של המבוטחים. במטרה למנוע ניסיונות של דיווח לא אמיתי על הכנסות, תוך תשלום מקדמות לפי דיווח נמוך ולאחר מכן - אם אירעה פגיעה בעבודה - ניסיון להעלות את הבסיס לחישוב הגמלה באמצעות דיווח על הכנסות גבוהות יותר שישפיעו על השומה הסופית, הוסמך מחוקק המשנה בסעיף 345(ב)(3)(ב) לחוק הביטוח הלאומי להתקין תקנות המאפשרות בנסיבות מסוימות לראות בהכנסה לפיה שולמו המקדמות כהכנסה לפי שומה סופית באותה שנה. כלשון הסעיף: "(3) השר יקבע... (ב) נסיבות שבהן תחשב ההכנסה בשנה השוטפת, שלפיה שולמו מקדמות כאמור בפסקאות (1) או (2), כהכנסה לפי שומה סופית".   השר עשה שימוש בסמכותו והתקין את תקנה 11 שבה נאמר: "(א) אירעה פגיעה בעבודה בשנת מס פלונית, תיחשב ההכנסה לפיה חוייב הנפגע בתשלום מקדמות לפני הפגיעה, כהכנסה לפי שומה סופית, והוראות תקנות 4 ו-10 לא יחולו לגבי שנה זו; לענין זה "פגיעה בעבודה" - פגיעה המזכה בדמי פגיעה לפי פרק ג' או ט'2 לחוק לתקופה של 90 ימים לפחות, בין שהם רצופים ובין שאינם רצופים, או פגיעה המזכה בקצבת נכות, בקצבת תלויים או במענק לנכה או לאלמנה לפי הפרקים האמורים. (ב) על אף האמור בתקנת משנה (א), אם הפגיעה בעבודה אירעה בשני החדשים הראשונים של שנת מס פלונית, תיחשב כהכנסה לפי שומה סופית ההכנסה לפיה חוייב הנפגע בתשלום מקדמות בשנת המס שקדמה לפגיעה. ...". על סבירות תקנה 11 ותקפותה דנה הפסיקה של בית הדין הארצי לעבודה בע"ע 20/99 (ארצי) יעקב סדיק - המוסד לביטוח לאומי (להלן: "פסק דין סדיק"), עב"ל (ארצי) 51013/98 גאדה הנו - המוסד לביטוח לאומי (להלן:"פסק דין הנו"), עב"ל (ארצי) 316/03 בשירי - המוסד לביטוח לאומי - כאשר בעניין האחרון העתירה לבג"ץ נדחתה (בג"ץ 9182/04). כפי שנקבע בפסיקה תכלית תקנה 11 היא כפולה: (1) לדאוג לכך שהכנסת המבוטח קודם לתאונה היא זו שתשמש בסיס לקביעת שיעור הגמלה. דאגה זו מקורה בחשש שהכנסת עובד עצמאי עלולה להיפגע עקב התאונה וממילא סופה להיות נמוכה יותר בעקבותיה. (2) לשמש בלם לניסיונות מרמה של מבוטחים עובדים עצמאיים, נפגעי תאונות עבודה, שמתוך מגמה להגדיל את גמלתם ינסו לתקן לאחר התאונה את גובה שומתם כלפי מעלה ובכך להגדיל את גובה גמלתם. (ראו עב"ל 100/07 קנואת ראף - המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 26.2.08), דב"ע (ארצי) נה/68-0 המוסד לביטוח לאומי - סמיר סנונו, פד"ע כח 412, 415 (להלן:"הלכת סנונו"). תכלית זו בהחלט סבירה ואכן מקום שיתברר כי מבוטח עצמאי שנפגע בתאונת עבודה או מי מטעמו גרם לאחר הפגיעה בעבודה, בין במישרין ובין בעקיפין, להגדלת השומה המשמשת בסיס לחישוב גמלתו, תישמר לתקנה 11 מקום כבוד כבולמת מעשה מרמה, ועל פיה תחושב ההכנסה. מאידך, אם יסתבר שידו של המבוטח או מי מטעמו בין במישרין ובין בעקיפין, לא גרמה להגדלת השומה הסופית לאחר התאונה, לא יהיה מקום להפעיל את תקנה 11, ומן הראוי יהיה שהשומה הסופית תשמש כמדד לקביעת שיעור הגמלה ולקביעת שיעור דמי הביטוח (ראו פסק דין סדיק). בית הדין הארצי לעבודה חזר על ההלכה לפיה יש מקרים שבהם אין להחיל את תקנה 11. מקרים כאלה הם כשהתברר שהגדלת השומה לאחר התאונה לא נעשתה בעקבות פעולה של המבוטח, במישרין או בעקיפין. כך בהלכת סנונו, נקבע כי: "מקום בו מבוטח מודיע, טרם אירוע תאונה, על שינוי בהכנסתו, שישמש בסיס לחישוב דמי הביטוח, אין להחיל לגביו את ההוראה המחמירה שבתקנה 11, אלא יש לנהוג לגבי דמי הפגיעה וקצבת הנכות והשאירים הנגזרים ממנה, כפי שנוהגים לגבי גמלאות אחרות - כמצוות תקנה 12" (ההדגשה אינה במקור). בית הדין הארצי לעבודה עשה צעד נוסף לצמצום תחולתה של תקנה 11 מבלי לבטלה בפסק דין הנו, שם נאמר: "דחיית הטענה בדבר חוסר סבירותה של תקנה 11, אינה מונעת סטייה הימנה באותם מקרים מתאימים בהם מסר המבוטח דו"ח עדכני, בנוגע להכנסותיו, טרם קרות התאונה וללא קשר אליה, למוסד לביטוח לאומי או למס הכנסה. במקרים שכאלה לא ההכנסה ששימשה בסיס לחישוב מקדמות דמי הביטוח צריכה לשמש כבסיס לחישוב הגמלה של הנפגע בעבודה, אלא אותה הגימלה צריכה להשתלם על יסוד דו"ח ההכנסה העדכני" (ההדגשה אינה במקור). לפיכך, כאשר מבוטח מודיע טרם הפגיעה בעבודה על כך שהכנסותיו גבוהות מאלה ששימשו בסיס לחישוב מקדמות דמי הביטוח - אין להחיל לגביו את תקנה 11, כאשר אין חשש שהודעה זו באה במטרה להעלות את סכומי הגמלאות עקב הפגיעה בעבודה. (ראו בעניין זה את אשר נפסק בדב"ע נא/0-138 תורג'מן - המוסד לביטוח לאומי, דב"ע נג/0-21 קבלו - המוסד לביטוח לאומי, בג"צ 6102/96 אשר נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח', פ"ד נ(5) 68 וכן, בפסד דין סדיק). 9. יישום ההלכה בעניינו של התובע: ראשית ייאמר באשר לטענות שהעלה התובע כלפי פקיד המוסד - מר שביב חכים, כי אין מקומן להידון בפנינו מאחר ומדובר בטענות נזיקיות שאינן בסמכותו של בית דין זה. לגופה של התביעה שבפנינו, עלינו לבחון האם בנסיבות העובדתיות שבמקרה דנן, קיימת הצדקה שלא להחיל את תקנה 11 ולחשב את הגמלאות להן זכאי התובע לפי הכנסותיו בשנה בה אירעה התאונה - שנת 2006. על פי העובדות שפירטנו לעיל, אין מחלוקת שחל שינוי בהכנסה החייבת של התובע לשנת 2006, כפי שנרשמה בשומה הסופית, לאור קבלת שכר טרחה גבוה לידי התובע במהלך חודש יוני 2006 - טרם קרות התאונה (4.9.06). כראיה לכך צירף התובע העתק הודעה על הסכם פשרה בתיק בו טיפל [ת.א (מחוזי) 567/05] בגינו קיבל שכר טרחה, דף חשבון המפרט את ההכנסות בגין אותו תיק (881,062 ₪), קבלה מס' 224 עבור קבלת סכום התביעה מאת "כלל חברה לביטוח", חשבונית מס מס' 223 מיום 26.7.06 בגין קבלת שכ"ט עו"ד בסך 110,000 ₪ עבור טיפולו בתיק. עוד אין חולק כי דיווח התובע למוסד על ידי הגשת בקשה לשינוי מקדמות מיום 4.10.06, באמצעות רואה החשבון שלו, נעשה לאחר הפגיעה בעבודה ויותר מחודשיים לאחר קבלת שכר הטרחה בתיק אשר בעטיו חל גידול בהכנסתו. כך, אישר התובע בדיון מיום 29.10.10, כי כבר בחודש יוני 2006 חלה עליה בהכנסתו בשיעור ניכר וכי עדכן על כך את רואת החשבון שלו. כן אישר התובע, כי הוא לא דיווח למוסד על השינוי בהכנסתו, אשר הפכה להיות גבוהה באופן ניכר מזו שלפיה הוא משלם את המקדמות, עד ליום 4.10.06 - בו הגישה רואת החשבון שלו, שפעלה בשמו, את הבקשה לתיקון מקדמות. בעניין זה, טען התובע לעיכוב בהגשת הדיווח למוסד והגשתו רק בחודש אוקטובר 2006 עקב פרוץ מלחמת לבנון השנייה במהלכה נסע לחו"ל עם משפחתו, היעדרותו מהעבודה למעלה מחודש עקב נפילת טיל בסמוך למשרדו ועומס עבודה על רואת החשבון שלו. באשר לטענתו בדבר פרוץ מלחמת לבנון השנייה, הרי שאף אם נאמר כי בתקופת המלחמה אכן נמנע מן התובע הגשת הדיווח למוסד, מדובר במניעה של חודש ימים בלבד שבמהלכו התקיימה המלחמה (מאמצע חודש יולי ועד אמצע חודש אוגוסט 2006), כאשר מן היום בו חל גידול בהכנסות התובע ועד לפרוץ המלחמה חלף כחודש וגם בתקופה שלאחר סיום המלחמה ועד להגשת הדיווח למוסד - חלף חודש נוסף. כך שמיום השינוי בהכנסתו ועד למועד הגשת הדיווח למוסד בחודש אוקטובר 2006 - חלפו לכל הפחות חודשיים בהם לא היתה כל מניעה מהתובע להגיש את הבקשה לשינוי מקדמות למוסד. באשר לטענת התובע בדבר עומס העבודה על משרד רואת החשבון, הרי שלא ניתן לקבל את טענתו זו כסיבה שמנעה הגשת הדיווח לפני התאונה, מאחר ואין מדובר ב"כוח עליון". אף אם הסבריו של התובע הם הגיוניים ואנו מאמינים כי אלו אכן הסיבות שגרמו לאחור בהגשת הדיווח למוסד, עדיין אין בהם כדי לפטור את התובע מן הדרישה של הגשת הדיווח על שינוי בהכנסותיו בטרם התאונה, בכדי לא להחיל את תקנה 11. מקרה דומה לעניינו של התובע נדון בעב"ל 330/09 לוי הראל - המוסד לביטוח לאומי (פס"ד מיום 10.11.10) (להלן:"פסק דין לוי"), בו נפסק: "בנסיבות כפי שהתבררו לפנינו, יש להפעיל את תקנה 11 בשל צירוף הנסיבות הכולל את סוג הפגיעה שהינה בגדר "אירוע תאונתי" הברור ומוגדר בזמן ומקום, הפער הגדול מאוד בין השומות (יותר מפי - 30), העובדה כי השומות של שנות המס 2000-01 הוגשו על ידי המערער רק לאחר הפגיעה בעבודה ומרווח הזמן הגדול שבין מועד הפגיעה למועד הגשת השומה בפועל, היעדר מניעה מצד המבוטח לדווח קודם לתאונה על גידול בהכנסות בין באופן של הגשת שומה עצמית מעודכנת או באופן של בקשה לשינוי מקדמות בהתאם לגידול בהכנסות, העובדה כי השומה נערכה מטעם המערער, והיא נגזרת מן ההכנסות עליהן הצהיר בניכוי ההוצאות עליהן הצהיר" (ההדגשה אינה במקור). בפסק דין לוי נאמר עוד: "השומה של המערער נגזרת מן ההכנסות עליהן הצהיר בניכוי ההוצאות עליהן הצהיר גם כן. לגבי האחרונות, ממילא לא ניתן לטעון כי מדובר בנתונים אובייקטיביים שלא ניתן להשפיע עליהם". דברים אלו יפים לעניינינו ומצדיקים את דרישת הפסיקה שהדיווח בגין השינוי בהכנסות יוגש למוסד בטרם התאונה, על מנת שניתן יהיה לסטות מהוראת תקנה 11. בשונה מנסיבותיו של פסק דין לוי, קבע בית הדין הארצי לעבודה כי יש מקום לסטות מהוראת תקנה 11, במקרים חריגים כדוגמת פסק דין שניתן בעב"ל 561/07 מחמוד סאמר - המוסד לביטוח לאומי (פס"ד מיום 6.5.09). בפסק דין סאמר לא דובר באירוע תאונתי שארע למערער במועד מוגדר ומסוים, כי אם בליקוי שחש בשמיעתו לטענתו עוד משנת 1977, ובהכרה שהכירה הוועדה בפגיעה בשנת 2001 רטרואקטיבית לינואר 1995. בית הדין הארצי פסק בפסק דין סאמר: "צירוף הנסיבות, הכולל את סוג הפגיעה, שאינה "אירוע תאונתי", ברור ומוגדר בזמן ובמקום, ההכרה בליקוי השמיעה רטרואקטיבית לתקופה בת 6 שנים, מבלי שלמערער היתה כל יכולת השפעה על קביעת המועד, במשולב עם פער זמנים גדול כל כך בין הגשת מועד הגשת השומה הסופית לשנת 1994 (מאי 95) שאף לא הוגשה על דרך של "תיקון", למועד הגשת התביעה להכרה בליקוי בתאונה בעבודה - מצביעים על היעדר כל קשר סיבתי אפשרי בין מועד עריכת השומה הסופית לבין כוונה אפשרית להעלות את ההכנסות על מנת להגדיל את שיעור הגמלה שתשולם למערער". נסיבות שכאלו אינן קיימות במקרה דנן. בנסיבות המקרה דנן, הזהות לנסיבות שבפסק דין לוי, מדובר באירוע פגיעה שהינו בגדר "אירוע תאונתי" המוגדר בזמן ובמקום, חלף פרק הזמן של כשלושה חודשים ממועד התאונה ועד למועד הגשת הדיווח למוסד. אמנם ההכנסה שהביאה לגדילה בהכנסות התובע הייתה בטרם הפגיעה, אך מאחר שהדיווח למוסד נעשה לאחריה, אזי בהתאם לפסיקה, לא ניתן אלא להחיל את תקנה 11. לאור זאת, הננו סבורים, כי אין מדובר במקרה המצדיק לסטות מתקנה 11 ועל כן, דין תביעתו של התובע להידחות. 10. מאחר ועסקינן בתחום הביטחון הסוציאלי - אין צו להוצאות. 11. לצדדים זכות ערעור על פסק הדין לביה"ד הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלתו. דמי פגיעהמקדמהעצמאים