תקנה 4 לתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), התשכ"ד-1964 קובעת, כי שכרו האחרון של העובד ישמש הבסיס לחישוב הפיצויים בגין פיטוריו. אכן, לגבי עובד שעתי או יומי, קבע בית-הדין הארצי (דב"ע נז/3-57 סנונית הדגמות וקידום מכירות (1989) בע"מ - פרץ, פד"ע ל 364, 371 [1997] ), בהיקש מתקנה 9, ובדומה לענייננו כשהמדובר באופי עבודתו של עובד על בסיס שעתי כזה טבועות אי אלה תנודות בהיקפי העבודה: "עם זאת, כאשר היקף עבודתו של העובד משתנה, ויחד עמו השכר, חישוב הפיצויים לפי השכר האחרון לא ישקף נכונה את שכרו של העובד במהלך תקופת העבודה. במקרה כזה יהיה זה נכון לחשב את הפיצויים לפי שכרו הממוצע של העובד. לעניין זה ניתן להקיש מתקנה 9 לתקנות, שכותרתה "שכר קבלני", לפיה: "היה שכר עבודתו של עובד כולו או מקצתו משתלם בעד ביצוע עבודה מסוימת או בחלק מהפדיון או שהיה עיקר שכר עבודתו לפי כמות התוצרת, יראו כשכרו האחרון ביחס לשכר כאמור את השכר הממוצע של שנים עשר החדשים שקדמו לפיטורים". ##להלן פסק דין בנושא חישוב פיצויי פיטורים לעובד שעתי:## מהי דרך חישוב זכויות עובד, המועסק בהיקפי משרה שונים מידי שנה. זוהי הסוגיה העומדת להכרעתנו. בפנינו תביעה לתשלום פיצויי פיטורים ושאר זכויות הנובעות מקיומם של יחסי עובד ומעביד. העובדות: התובע עבד אצל הנתבעת כמהנדס בשתי תקופות עבודה שונות: מיום 1.2.99 ועד 31.12.02 (להלן: "התקופה הראשונה"). מיום 15.8.03 ועד 1.1.09 (להלן: "התקופה השנייה"). לאחר התקופה הראשונה פוטר התובע ונמסר לו מכתב פיטורים ולאחר התקופה השנייה, פוטר התובע ונמסר לו מכתב פיטורים. לתובע לא שולמו דמי נסיעות ברוב תקופת עבודתו. רק בחודש 5/08 החלה הנתבעת לשלם לתובע דמי נסיעות. שכרו של התובע שולם על בסיס שעתי (עובד בשכר). היקף משרתו של התובע השתנה מידי חודש בחודשו. בחודשים 1/07, 2/07 ו- 7/07 לא עבד התובע. עדויות: שמענו את עדות התובע ומטעם הנתבעת נשמעה עדותו של מר אבי משה, מנכ"ל הנתבעת. הכרעה: לאחר שעיינו במסמכים ובחנו את טענות הצדדים, באנו לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל בחלקה. א. פיצויי פיטורים לטענת התובע, המשכורת הקובעת לעניין פיצויי פיטורים, במהלך כל אחת משתי תקופות עבודתו אצל הנתבעת הינה על פי שכרו הממוצע של התובע במהלך 12 חודשי עבודתו האחרונים בכל אחת מהתקופות, וזאת בהתאם להוראות תקנה 4 לתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), התשכ"ד-1964 (להלן: "התקנות"). לטענת הנתבעת, התובע אינו זכאי לפיצויי פיטורים מאחר שמכתבי הפיטורים ניתנו לו על פי דרישתו וכל מטרתם הייתה לשם תביעת התובע לדמי אבטלה מהמוסד לביטוח לאומי. לחלופין, יש לחשב את פיצויי הפיטורים בהתאם להיקף משרתו המשתנה. טענתה של הנתבעת כי מכתבי הפיטורים שנמסרו לתובע הוצאו על פי דרישתו בכדי לסייע בידו לזכות בדמי אבטלה מהמוסד לביטוח לאומי ועל כן, התובע אינו זכאי לפיצויי פיטורים, דינה להידחות. התובע קיבל מהנתבעת מכתב פיטורים, המדבר בעד עצמו. בית-הדין הארצי חזר ופסק, כי מעביד אינו רשאי להוציא מכתב פיטורים רק לצורך הונאת גוף אחר - המוסד לביטוח לאומי או שירות התעסוקה. מעביד המוסר בידי עובד מסמך המזכה את העובד בתשלום מגורם אחר חייב להביא בחשבון את האפשרות שהמסמך יפעל נגדו אף למטרות אחרות ולא תישמע הטענה שאין אמת בתוכנו של המסמך (ראה לעניין זה: ע"ע 1354/01, גלית כהן - טרייד אין בע"מ, עבודה (ארצי), כרך לג (58), 39, הנסמך על דב"ע נד/7-95, יצחק ציון - ישי יצחק (לא פורסם) ; דיני עבודה מנחם גולדברג כרך שני, פרק 30, עמ' 5). לפיכך לתובעת עומד הכלל של מסמך בכתב כנגד עדות בעל-פה: "למעשה, מנסה המערערת להביא כאן עדות בעל-פה כנגד ראיה בכתב, דבר שאין לקבלו, לאור הוראות סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותמני (ראה לעניין זה פסק-דינו של השופט זוסמן (כתוארו אז) בע"א 444/59 [1], בעמ' 542)" (עא 366/89 פיין אלומיניום בע"מ - די מטל א.ג. חברה זרה פ"ד, כרך מה, חלק חמישי, תשנ"א/תשנ"ב 1991 עמ' 853). אנו קובעים, אפוא, כי התובע היה זכאי לפיצויי פיטורים עקב פיטוריו. מן הראוי לנהוג באותה דרך גם בענייננו, כאשר השכר משולם לפי שעה, והיקף העבודה משתנה מחודש לחודש. המגמה הברורה של מחוקק המשנה, העולה הן מהתקנה הנ"ל והן מתקנות נוספות (ראו במיוחד תקנות 6, 7, ו-8), הינה כי חישוב הפיצויים יביא בחשבון שינויים בשכר במהלך תקופת העבודה, בין בשל שינוי בהיקף (חלקיות) המשרה, בין בשל הפחתה או שינוי זמני, ובין משום שהשכר משולם באופן "קבלני". בהתאם למגמה זו נפסק, בדרך היקש מהתקנות האמורות, כי "הדרך הנכונה לחישוב פיצויי הפיטורים במקרה... שבו צורת ההעסקה השתנתה באופן יסודי, היא חישוב של פיצויי הפיטורים בגין כל אחת מתקופות ההעסקה" (דב"ע תשן3-107/ מנפאואר (ישראל) בע"מ - גוטרמן [8], בעמ' 142). באותו עניין השינוי בצורת ההעסקה היה מעבודה ב"משכורת" לעבודה ב"שכר". בענייננו, כאמור, מדובר בעובדת שקיבלה שכר לפי שעה, ושעות עבודתה השתנו מחודש לחודש. במקרה כזה, הדרך ההגיונית והצודקת התואמת ביותר את רוח התקנות, הינה לחשב את השכר לצורך חישוב הפיצויים, לפי השכר הממוצע של המשיבה בשנים-עשר החודשים שקדמו לפיטורים, ולא לפי כל תקופת העבודה, כפי שעשה בית-הדין קמא" . בענייננו, בחינת היקף עבודתו של התובע אצל הנתבעת לאורך כל שנות עבודתו מלמדת על שינויים ניכרים שוטפים ועקביים שמהם אין להתעלם. אין זה צודק לחשב זכותו של התובע לפיצויי פיטורים בהתאם לתקנה 4 כשהשכר הקובע לצרכי חישוב פיצוי פיטורים הינו ממוצע שכר עבודתו החודשית במהלך 12 חודשי עבודתו האחרונים של כל תקופה. מתלושי שכרו של התובע עולה, כי לאורך תקופת עבודתו אצל הנתבע תעריף שכר עבודתו השעתי לא השתנה והוא עמד על 50 ₪ לשעה, דבר המוכיח כי השינויים הניכרים בשכר עבודתו של התובע הינם בשל היקף עבודה משתנה לאורך כל תקופת עבודתו אצל הנתבעת. כאמור לא ניתן להתעלם מהשינויים הניכרים שחלו בהיקפי עבודתו של התובע, במהלך למעלה מ-5.5 שנות עבודתו בנתבעת, ומקובלת עלינו בחלקית טענת הנתבעת, כי יש לחשב את פיצויי הפיטורים בהתאם להיקף עבודתו המשתנה של התובע אצל הנתבעת לאורך כל תקופת עבודתו, זאת, מכוח תקנה 7, אשר קובעת כך: "עבר עובד מעבודה מלאה לעבודה חלקית או מעבודה חלקית לעבודה מלאה, יחושב שכרו האחרון לגבי כל אחת מתקופות העבודה לפי שכרו ערב פיטוריו באופן יחסי למידת החלקיות של עבודתו." עינינו הרואות כי החוק מתייחס למעשה לסיטואציה אחת והיא אם עובד עבר לעבוד ממשרה מלאה לחלקית וההיפך. התקנות לא התייחסו למעבר ממשרה חלקית למשרה חלקית. אולם סבורים אנו כי לקונה זו אינה באה לפגוע במעביד. לכן, כפי שקבעו התקנות בחישוב פיצויי פיטורים כאשר עובד עבד במשרה חלקית ומלאה, כך יש לחשב את גובה הפיצויים במעבר בין משרה חלקית למשרה חלקית ולטעמנו יש לערוך חישוב נפרד לכל שנה ושנה. מכאן, נכון בענייננו לחשב את השכר הקובע בהתאם לממוצע שכר עבודתו החודשי של התובע לאורך כל אחת משתי תקופות עבודה. בהתאם לחישוב שלהלן, שכרו הקובע של התובע בגין תקופת עבודתו הראשונה מסתכם בסך של 3,960 ₪ , בשל העובדה כי הן התובע והן הנתבעת לא טרחו להציג בפנינו נתוני השכר של התובע לשנים 1999 ו- 2000. לכן קבענו את השכר הקובע לצרכי פיצוי פיטורים לשנים 2009 עד 2001 על בסיס השכר הקובע לשנת 2001: שנה שכר מס' חודשים שכר ממוצע 1999 *27,552 8 2000 *41,331 12 2001 41,331 12 2002 64,025 12 174,239 44 3,960 *על בסיס שכר 2001. בהתאם לחישוב שלהלן, שכרו הקובע של התובע בגין תקופת עבודתו השנייה מסתכם בסך של 2,061 ₪ כמפורט להלן: שנה שכר מס' חודשים שכר ממוצע 2003 21,300 5 2004 19,075 12 2005 10,500 12 2006 25,225 12 2007 16,800 12 2008 41,050 12   133,950 65 2,061 לאור האמור, התובע זכאי לפיצויי פיטורים כדלקמן: בגין התקופה הראשונה - 15,507 ₪ (3,960 ₪ X 3.916 שנים). בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 1.01.2003 ועד לתשלום בפועל. בגין התקופה השניה - 11,162 ₪ (2,061 ₪ X 5.416 שנים), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 1.01.2009 ועד לתשלום בפועל. מאחר שבין הצדדים נתגלעה מחלוקת באשר לנסיבות סיום יחסי עובד ומעביד ביניהם, סבורים אנו שאין לחייב את הנתבעת בפיצויי הלנה. ב. חלף הודעה מוקדמת אין מחלוקת כי הנתבעת מסרה לתובע מכתב פיטורים במסגרתו לא ניתנה לתובע הודעה מוקדמת בהתאם לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים והתפטרות, התשס"א 2001 (להלן: "חוק הודעה מוקדמת"). בכפוף לאמור לעיל, טענתה של הנתבעת לנסיבות מתן מכתבי הפיטורים לתובע אין בהן בכדי לפטור אותה מתשלום הודעה מוקדמת. קביעתנו באשר לתשלום פיצויי פיטורים לתובע נכונה גם לעניין תשלום חלף הודעה מוקדמת. התובע הינו עובד בשכר, משכך, ובהתאם לסעיף 4(4) לחוק הודעה מוקדמת, היה על הנתבעת למסור לתובע הודעה מוקדמת בת חודש ימים. שכר עבודתו הממוצע של התובע במהלך שנת עבודתו האחרונה אצל הנתבעת הסתכם בסך של- 3,421 ₪. אשר על כן, הנתבעת תשלם לתובע חלף הודעה מוקדמת בסך של 3,421 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 1.01.2009 ועד לתשלום בפועל. ג. פדיון חופשה לטענת התובע, יש לחשב את זכאותו לחופשה, במהלך תקופת עבודתו השנייה בנתבעת, על פי מתכונת עבודה קבועה של 4 שעות עבודה ביום, מתוך הנחה כי עבד 19.25 ימים בחודש, תוך שהוא מציין באופן נהיר כי הנתבעת שילמה את שכרו בהתאם לשעות עבודה בפועל. על בסיס נתונים אלו ערך התובע את חישוביו כמי שזכאי לאורך תקופת עבודתו בתקופה השנייה לימי חופשה על בסיס 14 ימים קלנדריים לשנה, אשר הינם 10 ימי עבודה. התובע דרש תשלום "פדיון חופשה", המגיע לו לטענתו עבור מלוא תקופת עבודתו במהלך התקופה השנייה לרבות בגין התקופה שהתיישנה. התובע חישב את שכרו היומי על סך של 200 ₪, שהם מכפלת 4 שעות עבודה יומיות ב- 50 ₪ מחיר עבודה לשעה (סעיף 6 לכתב התביעה וסעיף 6 לתצהיר). משום מה, בסיכומיו, חישב התובע את שכר עבודתו היומי על בסיס הוראות סעיף 10(ב)(2) לחוק חופשה שנתית, תשי"א- 1951 (להלן: "חוק חופשה שנתית") דהיינו על פי ממוצע משכורת יומית של 3 החודשים, לפי שנת עבודתו האחרונה בה השתכר התובע את המשכורת הגבוהה ביותר, וכן לפי זכאותו לימי חופשה נטו (לאחר הפחתת מנוחה שבועית). לטענת הנתבעת, יש לבחון את זכאותו של התובע לחופשה על פי מספר ימי העבודה בכל שנה, בהתאם לקבוע בסעיף 3 לחוק חופשה שנתית. הנתבעת חישבה את מספר ימי עבודתו של התובע בכל שנה בהתאם לסך כל שכר עבודתו השנתי מחולק ב- 200 ₪, שהינו שכר עבודתו היומי הממוצע בהתבססה על טענת התובע. הנתבעת לא העלתה טענת התיישנות כנגד רכיב תביעה זה. סעיף 3 לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951, קובע: "(א) אורך החופשה לכל שנת עבודה אצל מעביד אחד או במקום עבודה אחד הוא: בעד כל אחת מ- 4 השנים הראשונות - 14 יום; בעד השנה החמישית - 16 יום; בעד השנה השישית - 18 יום; בעד השנה השביעית - 21 יום; בעד השנה השמינית ואילך - יום נוסף לכל שנת עבודה עד לחופשה של 28 יום; אך שר העבודה רשאי לקבוע, בתקנות, לעבודה מסויימת חופשה ארוכה מזו, אם ראה צורך בכך מטעמים שבבריאות העובד או שבנסיבות העבודה. בימי החופשה לא ייכלל אלא מנוחה שבועית אחת לכל שבעה ימי חופשה. (ב) היה הקשר המשפטי שבין העובד ובין המעביד קיים כל שנת העבודה, והעובד עבד באותה שנה - (1) לפחות 200 ימים - יהיה מספר ימי החופשה כאמור בסעיף קטן (א); (2) פחות מ- 200 ימים - יהיה מספר ימי החופשה חלק יחסי ממספר הימים שלפי סעיף קטן (א), כיחס מספר ימי העבודה בפועל אל המספר 200; חלק של יום חופשה לא יובא במנין. (ג) היה הקשר המשפטי שבין העובד ובין המעביד קיים בחלק משנת העבודה והעובד עבד בתוך אותו חלק שנה - (1) לפחות 240 ימים - יהיה מספר ימי החופשה כאמור בסעיף קטן (א); (2) פחות מ- 240 ימים - יהיה מספר ימי החופשה חלק יחסי ממספר הימים שלפי סעיף קטן (א), כיחס מספר ימי העבודה בפועל אל המספר 240; חלק של יום חופשה לא יובא במנין." לא מקובלת עלינו דרך חישוב הנתבעת באשר למספר ימי עבודתו של התובע אצל הנתבעת לשנים 2006 עד 2008. להלן נסביר. לתצהירו של מר אבי משה, מנכ"ל הנתבעת והעד מטעמה, צורפו דו"חות נוכחות של התובע לשנים 2006 ועד 2008 לפיהם ימי עבודתו של התובע בפועל בכל אחת משנים הללו היו כדלהלן: שנת 2006, 115 ימים. שנת 2007, 94 ימים. שנת 2008, 212 ימים. מקובלת עלינו עם זאת, דרך חישובה של הנתבעת למספר ימי עבודתו בפועל של התובע במהלך השנים 2003, 2004 ו- 2005, המבוסס כאמור על חלוקת סך שכר השנתי של התובע ב- 200 ₪ השווים ל- 4 שעות עבודה ביום מוכפל בסך של 50 ₪ מחיר עבודתו של התובע לשעה. בפועל ומעיון בתלושי שכרו של התובע לאורך כל תקופת עבודתו השנייה אצל הנתבעת, המחיר לשעת עבודה לא השתנה (סעיף 6.2 לכתב התביעה וסעיף 6.2 לתצהיר התובע וכן עמ' 4 לפרוטוקול שורה 3). בהתאם לשיטת החישוב שלעיל, המתיישבת כאמור עם טענות התובע, מספר ימי עבודתו בפועל של התובע אצל הנתבעת במהלך השנים 2003, 2004 ו- 2005 הם כדלהלן: שנה סה"כ שכר מחיר ליום מספר ימי עבודה 2003 21,300 200 107 2004 19,075 200 95 2005 10,500 200 53 לפיכך, בהתאם למספר ימי העבודה בפועל המצוינים בכרטיסי העבודה, התובע היה זכאי למספר ימי חופשה על פי הפירוט הבא: בגין עבודתו בשנת 2003, בה עבד 107 ימים, היה זכאי ל-5.35 ימי חופשה, נטו [לפי 107 חלקי 200 כפול זכאות של 14 ימים קלנדאריים, כאשר חלק של יום חופשה אינו נלקח בחשבון]. בגין עבודתו בשנת 2004, בה עבד 95 ימים, היה זכאי ל-4.75 ימי חופשה, נטו [לפי 95 חלקי 200 כפול זכאות של 14 ימים קלנדאריים, כאשר חלק של יום חופשה אינו נלקח בחשבון ובהפחתת יום המנוחה השבועית]. בגין עבודתו בשנת 2005, בה עבד 53 ימים, היה זכאי ל-2.65 ימי חופשה, נטו [לפי 53 חלקי 200 כפול זכאות של 14 ימים קלנדאריים, כאשר חלק של יום חופשה אינו נלקח בחשבון ובהפחתת יום המנוחה השבועית]. בגין עבודתו בשנת 2006, בה עבד 115 ימים, היה זכאי ל-5.75 ימי חופשה, נטו [לפי 115 חלקי 200 כפול זכאות של 14 ימים קלנדאריים, כאשר חלק של יום חופשה אינו נלקח בחשבון ובהפחתת יום המנוחה השבועית]. בגין עבודתו בשנת 2007, בה עבד 94 ימים, היה זכאי ל-4.7 ימי חופשה, נטו [לפי 94 חלקי 200 כפול זכאות של 14 ימים קלנדאריים, כאשר חלק של יום חופשה אינו נלקח בחשבון ובהפחתת יום המנוחה השבועית]. בגין עבודתו בשנת 2008, בה עבד 212 ימים, היה זכאי ל-10 ימי חופשה, נטו [לפי זכאות של 14 ימים קלנדאריים ובהפחתת יום המנוחה השבועית]. משהנתבעת לא העלתה טענת התיישנות, לא נותר אלא לחשב את זכאותו של התובע לפדיון חופשה בגין מלוא תקופת עבודתו השנייה. התובע לא קיבל ימי חופשה במהלך תקופת עבודתו השנייה. על כן זכאי התובע בסיום יחסי העבודה ל-33 ימי חופשה. לפיכך על הנתבעת לשלם לתובע פדיון דמי חופשה בסך 6,600 ₪ (לפי 33 ימים X 4 שעות ליום X 50 ₪ לשעה), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 1.01.2009 ועד לתשלום בפועל. ד. החזר נסיעות לטענת התובע, זכאי הוא להחזר נסיעות, לפי מספר חודשי עבודתו בתקופה השנייה ועד לחודש 04/08 (הנתבעת החלה לשלם לתובע החזר נסיעות החל מחודש 05/08). לטענת הנתבעת, עד למעבר הנתבעת ליבנה בחודש 12/06, התגורר התובע במרחק הליכה ממקום הנתבעת, המרוחק פחות מ- 500 מטר. לכן, התובע אינו זכאי להחזר נסיעה לתקופה שעד לחודש 11/06. התובע זכאי להחזר נסיעות בתקופה מ- 12/06 ועד 4/08 שבה עבד התובע 168 ימים המהווים 6.72 חודשים נטו במכפלת 300 ₪ החזר נסיעות לחודש מלא. ראשית נציין כי ההלכה שנקבעה בע"ע 100/06 עיריית טירה - עבד אלרחמן קשוע (ניתן ביום 22.5.06 - פורסם במאגרים האלקטרוניים) התייחסה לעובדי הרשויות המקומיות ומכח חוקת העבודה ואוגדן תנאי השירות לעובדי הרשויות המקומיות. באותו פסק דין נקבע כי תשלום דמי נסיעות יותנה במרחק העולה על 500 מטר ממקום מגוריו של העובד למקום עבודתו. אף אם נלך לשיטת הנתבעת ונאמץ הלכה זו לענייננו, לא יהיה בידינו לקבל את דרך חישוב הנתבעת. התובע לא הציג כל אסמכתא באשר למקום מגוריו במהלך התקופה עד 12/06, אולם הנתבעת אף היא לא הרימה את הנטל הדרוש באשר למקום מגוריו של התובע. מעדותו של מר אבי משה, מנכ"ל הנתבעת, לשאלה מדוע לא צירף טופס 101 לכל השנים השיב: "אני לא יודע לענות לך, הטופס הממוחשב הוא נגזרת של הטופס הידני. הטופס הידני מועבר להנהלת חשבונות ושם הופכים את זה לטופס ממוחשב" (עמ' 7 לפרוטוקול שורות 25-26). מר אבי משה צירף לתצהירו טופס 101 לשנת 2004 וטופסי 106 לשנים 2003 ועד 2008. מטופסי ה-101 ניתן להבחין כי כתובת מגוריו של התובע השתנתה במהלך השנים: 2002, 2003 ו- 2005 - רח' הרב עוזיאל 14, ראשל"צ. 2004 - רח' סוקולוב 10, ראשל"צ. 2007-2006 - רח' תל חי 7, ראשל"צ. 2008 - רח' נורדאו 2, ראשל"צ. לכן אף אם נלך כאמור לפי שיטת הנתבעת, רק בשנת 2004 התגורר התובע במרחק של פחות מ- 500 מטר מהנתבעת, הרי התובע זכאי לדמי נסיעה ביתר התקופה הנתבעת. לפי צווי הרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות הנסיעה לעבודה וממנה, היה על הנתבעת לשלם לתובע החזר הוצאות נסיעה בהתאם למחיר הנסיעה הזול ביותר בתחבורה ציבורית. התובע ציין כי עלות כרטיס "חופשי-חודשי" בראשל"צ בחודש 12/02 עמד על סך של 150 ₪ ולתקופה מ- 1/03 ועד 12/06 עמד על סך של 159 ₪ (סעיפים 8.5 ו-8.6 לתצהיר). בהתאם לצווי ההרחבה, השתתפות המעסיק בהוצאות הנסיעה לא תעלה על 21.56 ₪ ליום, המהווים 4 נסיעות מקומיות בתחבורה הציבורית. מכאן שלגבי השנים 2002 עד 2006, התקופה שבה הנתבעת פעלה מרח' נורדאו בראשל"צ שאינו מרוחק רבות ממקום מגוריו של התובע, סבורים אנו כי על הנתבעת לשלם לתובע החזר נסיעות בגין 2 נסיעות מקומיות בלבד בתחבורה הציבורית. חישובנו ייערך נוכח קביעתנו דעיל ובהתבסס על מספר ימי העבודה שבהם עבד התובע בפועל אצל הנתבעת. משלא הוצגו כרטיסי נוכחות לשנים 2002 עד 2005, מספר ימי העבודה יקבע בהתאם לנוסחה של סה"כ שכר באותה שנה מחולק ב- 200 ₪ מחיר ליום, לפי 4 שעות עבודה ביום. מספר ימי העבודה לשנים 2006 עד 2008 יחושב על פי דו"חות הנוכחות בפועל. גובה השתתפות הנתבעת בדמי נסיעות יכול להיערך על פי כרטיס "חופשי-חודשי" או הוצאה בעבור נסיעות ליום, הכל באמור בצו ההרחבה. נבחן את שתי האופציות ונראה איזו מבין שתיהן זולה יותר: טבלה בהתאם לתעריף "חופשי-חודשי" לשנים 2002-2006 שנה מס' חודשי עבודה מחיר כרטיס ח.חודשי מס' ימי עבודה מחיר ליום סה"כ לתשלום 2002 1 150 150 2003 5 159 795 2005 9 159 1,431 2006 11 159 1,749 2007 9 94 21.56 2,027 2008 4 74 21.56 1,595 7,747 טבלה לפי תעריף צווי ההרחבה שנה מס' חודשי עבודה מחיר כרטיס ח.חודשי מס' ימי עבודה מחיר ליום סה"כ לתשלום 2002 1 30 10.78 323 2003 5 107 10.78 1,153 2005 9 53 10.78 571 2006 11 115 10.78 1,240 2007 9 94 21.56 2,027 2008 4 74 21.56 1,595 6,910 אשר על כן ובהתאם לצו ההרחבה, הנתבעת תשלם לתובע בעבור דמי נסיעות את הסכום הנמוך בגין כל שנה ושנה. הנתבעת תשלם לתובע החזר נסיעות כמפורט להלן: 12/2002, סך של: 150 ₪. שנת 2003, סך של: 795 ₪. שנת 2005, סך של: 571 ₪. שנת 2006, סך של: 1,240 ₪. שנת 2007, סך של: 2,027 ₪. שנת 2008, סך של: 1,595 ₪. ובסך הכל 6,378 ₪. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 1.01.2009 ועד לתשלום בפועל. ה. דמי הבראה מאחר שהתובע הגיש תביעתו לאחר סיום יחסי עובד-מעביד הרי שהתובע זכאי לתשלום רק עבור השנתיים האחרונות לעבודתו. היקף עבודתו של התובע אצל הנתבעת במהלך שנת עבודתו האחרונה עמד על 82% משרה בגינה זכאי ל- 5.74 ימי הבראה ובשנה שקדמה לה עבד התובע 36% משרה לכן זכאי התובע ל - 2.52 ימי הבראה. הנתבעת לא הוכיחה כי שילמה לתובע במהלך שנות עבודתו דמי הבראה, למעט הסך של 1,009 ₪ אותו שלמה לתובע בשנת 2008. אין בידינו לקבל את טענת הנתבעת לפיה יש לייחס את תשלום דמי ההבראה לשנתיים האחרונות לעבודת התובע. אשר על כן, הנתבעת תשלם לתובע דמי הבראה בסך כולל של 2,899 ₪ (351 ₪ X 8.26 ימים), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 1.01.2009 ועד לתשלום בפועל. סוף דבר: הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים כדלהלן: פיצויי פיטורים בגין תקופת העבודה הראשונה בסך- 15,507 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 1.1.2003 ועד לתשלום בפועל. פיצויי פיטורים בגין תקופת העבודה השנייה בסך- 11,162 ₪. חלף הודעה מוקדמת בסך- 3,421 ₪. פדיון דמי חופשה בסך- 6,600 ₪. החזר נסיעות בסך- 6,378 ₪. דמי הבראה בסך- 2,899 ₪. הסכומים הנקובים בסעיפים ב'-ו' ישאו הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 1.1.2009 ועד לתשלום בפועל. הנתבעת תשלם לתובע שכר-טרחת עו"ד בסך 7,500 ₪ והוצאות משפט בסך 500 ₪, צמודים כדין החל מיום מתן פסק-דין זה. בניכוי הסכומים שנפסקו בפסק הדין החלקי מיום 3/4/11. זכות ערעור לבית הדין הארצי בתוך 30 יום מיום המצאת פסק-דין זה לצדדים. פיטוריםפיצוייםעובד שעתיפיצויי פיטורים