קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא יחסי עובד מעביד מטפל סיעודי נפאלי: השופטת סיגל דוידוב-מוטולה בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב (סגנית הנשיאה (כתוארה אז) לאה גליקסמן ונציגי הציבור מר שמשון רוט ומר איתן ליברוט; עב' 9490/06), אשר קיבל - בחלקה הגדול - את תביעתו של המערער, מטפל סיעודי אזרח נפאל, כנגד המשיבה הפורמאלית. הערעור מתייחס לנקודה אחת בלבד והיא דחיית התביעה כנגד המשיבים, שהינם בנה וכלתה של המשיבה הפורמאלית. המשיבים לא התייצבו, בעצמם או באמצעות בא כוחם, לדיון שנקבע בערעור שהוגש נגדם, ואף לא הגישו סיכומים מטעמם. בהתאם להחלטה מיום 2.11.2010, נדון הערעור לגופו כאילו התייצבו. התשתית העובדתית המערער, מר Timalsina Prasad Bishnu, אזרח נפאל, הועסק כמטפל סיעודי של גב' מרגריט אפללו (המשיבה הפורמאלית; להלן - מרגריט), החל מיום 9.1.2005. מרגריט הינה ילידת שנת 1938, והייתה אותה עת במצב סיעודי לאחר שלקתה באירוע מוחי. המשיב 1, מר יוסף אפללו (להלן: יוסי), הינו אחד מבניה של מרגריט. המשיבה 2, גב' ויקטוריה אפללו (להלן: ויקי), הנה אשתו של יוסי ואחת מכלותיה של מרגריט. יוסי וויקי מתגוררים בדירה סמוכה למרגריט, באותו בניין ובאותה קומה. למרגריט שמונה ילדים נוספים, שניים מהם העידו בפני בית הדין האזורי. ביום 29.6.2006 הזעיקו ילדיה של מרגריט את המשטרה, בטענה כי המערער "נתפס 'על חם' מכה את מרגריט". המערער נעצר בעקבות התלונה, ואף הוגש נגדו כתב אישום פלילי (פ' 3094/06). מאז אותו יום לא חזר עוד לביתה של מרגריט, ולא קיבל את שכרו עבור חודש העבודה האחרון כמו גם פיצויי פיטורים וחלף הודעה מוקדמת. לפי נתונים שנמסרו על ידי בא כוחו של המערער, ההליך הפלילי טרם הסתיים (ואף טרם קוימה בו הקראה). ביום 24.10.2006 הגיש המערער תביעה לבית הדין האזורי בתל אביב, במסגרתה עתר לקבלת זכויות סוציאליות כתוצאה מעבודתו ופיטוריו. התובע דרש בכתב תביעתו השלמה לשכר מינימום, גמול שעות נוספות וגמול עבודה במנוחה השבועית, פדיון חופשה, דמי הבראה, תמורת הודעה מוקדמת, פיצויי פיטורים, פיצוי בגין פיטורים שאינם כדין ופיצוי בגין עוגמת נפש. פסק דינו של בית הדין האזורי בית הדין האזורי קבע כי המשיבים לא הרימו את נטל ההוכחה המוגבר המוטל עליהם, להוכיח כי המערער ביצע את המיוחס לו והיכה את מרגריט. בית הדין ציין בהקשר זה את גרסת המערער, לפיה מדובר ב"עלילה" שנרקחה בין יוסי לשני אחיו על מנת להימנע מתשלום הזכויות המגיעות לו. בית הדין שמע את עדותה של מרגריט עצמה, וכן את עדותו של יוסי שטען כי ראה את המערער מכה את אמו, אך שוכנע כי "גרסתם מעוררת ספקות משמעותיים". לאור זאת, נפסקו לזכות המערער הפרשי שכר חודש יוני 2009 בסך של 2,895 ש"ח בצירוף פיצויי הלנת שכר בסך של 6,000 ש"ח; פיצויי פיטורים בסך של 5,185 ש"ח בצירוף פיצויי הלנה בסך של 10,000 ש"ח; תמורת הודעה מוקדמת בסך של 3,457 ש"ח בצירוף ריבית והפרשי הצמדה; וכן פיצוי בגין עוגמת נפש בסך של 30,000 ש"ח. בית הדין האזורי קבע עוד, על יסוד העדויות שנשמעו בפניו, כי מתכונת עבודתו של המערער הייתה בת 12 שעות עבודה ביום, וכי קיבל תמורת עבודה זו שכר חודשי של 550 דולר בצירוף "דמי כיס". לאור זאת נפסקו לזכות המערער הפרשי שכר, עד גובה שכר המינימום, בסך כולל של 14,024 ש"ח (קרן). בית הדין דחה את דרישתו של המערער לגמול שעות נוספות, לאור הלכת גלוטן (בג"צ 1678/07 גלוטן נ. בית הדין הארצי לעבודה, מיום 29.11.2009). עם זאת נקבע כי אין בהלכה זו כדי לשלול את זכאותו של המערער ליום מנוחה שבועי - ולכן נפסק לזכותו שכר עבודה בגין עבודה במנוחה השבועית, בסך נוסף של 2,640 ש"ח (קרן). כן נפסקו לזכותו פדיון חופשה בסך של 2,420 ש"ח, דמי הבראה בסך של 2,456 ש"ח והוצאות בסך של 10,000 ש"ח בצירוף מע"מ. מסכומים אלה קוזז סך של 3,402 ש"ח בגין הוצאות מגורים. נושא נוסף שבית הדין נדרש להכריע בו הוא זהות המעסיק. לא הייתה מחלוקת כי שררו יחסי עובד - מעביד בין המערער לבין מרגריט, אך המערער סבר כי יש לראות ביוסי ובויקי מעסיקים משותפים שלו, יחד עימה. לאחר ניתוח העדויות והראיות קבע בית הדין - על בסיס פסק דינו של בית דין זה בע"ע 660/06 ישי בירגר - ג'ונל קטיבוג, מיום 23.1.2008 (להלן - הלכת בירגר) - כי לא הוכחו נסיבות חריגות המצדיקות לקבוע כי התקיימו יחסי עובד ומעביד בין המערער לבין יוסי. בית הדין ציין בקשר לכך את הדברים הבאים: "הפעולות שביצע יוסי על פי הנטען בעדותו של התובע, אינן חורגות מטיפולו של בן משפחה בעניינו של קרוב משפחה שאינו מסוגל לטפל בענייניו. יוסי היה מעורב יותר בהעסקתו של התובע מאשר ילדיה האחרים של מרגריט, וזאת בשל העובדה כי דירתו צמודה לדירתה... אולם, ההחלטה להעסיק את התובע הייתה של כל בני המשפחה, וכל בני המשפחה היו מעורבים בהעסקת התובע בביתה של מרגריט. כך גם ציין התובע בכתב התביעה... אנו סבורים, כי הפסיקה בעניין בירגר אשר קבעה כי יש להיזהר מליצור תמריץ שלילי לבני משפחה לטפל בעניינם של קרובי משפחתם כיוונה למצב דברים זה, בו תוטל אחריות על בן משפחה רק בשל העובדה שנוצרו נסיבות (קרבת מגורים פיזית, נכונות או יכולת להקדיש יותר לטיפול בעניינו של קרוב המשפחה) אשר גרמו לכך שהוא טיפל בעניינו של קרוב המשפחה יותר מקרובי משפחה אחרים. לאמור לעיל יש להוסיף כי בחקירתו הנגדית, להבדיל מתצהירו אשר נערך על ידי בא כוחו, העיד התובע ספונטאנית כי מרגריט המטופלת הייתה מעסיקתו. נציין, כי אמנם במכתבו לקו לעובד... כתב יוסי "אני שכרתי את שירותי של העובד באמצעות חברת גיא..." אולם, כאמור, לדעתנו עצם ביצוע הפעולות הכרוכות בהעסקת העובד הזר כשלעצמן, אינן יוצרות יחסי עובד מעביד בין המטפל לבין בן המשפחה". עוד קבע בית הדין, כי המערער לא הוכיח את טענתו כי נוצרו יחסי עובד ומעביד בינו לבין יוסי וויקי בשל כך שהוטל עליו לבצע עבודות משק בית בביתם. בית הדין העיר כי הטענות בהקשר זה הועלו רק בכתב התביעה השלישי שהוגש מטעם המערער, וכי בשני כתבי התביעה הראשונים ויקי כלל לא נתבעה כמעבידה. התביעה כנגד יוסי וויקי נדחתה לפיכך, ללא צו להוצאות, והזכויות שנפסקו לזכות המערער הוטלו על מרגריט בלבד. טענות הצדדים המערער טוען כי יש להכיר ביוסי כמעסיקו, במשותף עם מרגריט. לגישתו, עולה מקביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי כי יוסי הוא שקיבל אותו לעבודה, באמצעות חברת שירותי הסיעוד; הוא שחתם על ההסכם מול חברת שירותי הסיעוד; הוא ששילם את שכרו; והוא שפיטר אותו, בכך ש"רקח את עלילת הדם" נגדו. המערער טוען כי מעבר לקביעות אלה היה על בית הדין להתחשב בכך שיוסי - מעצם כך ששילם את שכרו - גרם לכך שקיבל שכר נמוך משכר המינימום; גרם לכך שלא קיבל את הזכויות הסוציאליות המגיעות לו, דוגמת חופשה והבראה; שינה לרעה את תנאי עבודתו (בכך שחדל לשלם לו "דמי כיס" וכן דרש ממנו יום עבודה נוסף במנוחה השבועית); ובנוסף לכך היה "הרוח החיה גם בפיטוריו, וזאת כדי "לנטרל" את המערער... ובאופן זה - לפתור את הסכסוך הכספי שהיה לו עמו". המערער סבור, כי יישום הלכת בירגר מחייב הכרה ביוסי כמעסיק, נוכח מידת מעורבותו המוגברת לעומת שאר ילדיה של מרגריט, ובהתחשב במצבה הסיעודי הקשה ממנו ניתן היה להתרשם במהלך עדותה בפני בית הדין. המערער סבור כי אין ליתן משקל כלשהו לתשובתו הספונטאנית, בחקירה נגדית, כי מרגריט הייתה מעסיקתו, שהרי שאלת קיומם של יחסי עובד - מעביד היא שאלה משפטית מורכבת, ולא ניתן לצפות מעובד זר מוחלש להבין בכך. המערער סבור עוד כי פסק דינו של בית הדין האזורי מסמן "מגמת הקצנה" של הלכת בירגר, דבר המחייב את התערבותו של בית דין זה, "לבל יעשו להם קרובי המטופלים הסיעודיים שימוש לרעה ב"מסך הסיעודיות" של קרוביהם המטופלים... לצורך קיפוח המטפל הסיעודי מזכויותיו כעובד". לטעמו אין לצמצם את מספר המקרים בהם יוכר קרוב משפחה כמעסיק של העובד הזר אלא להרחיבם, לכל אותם מקרים בהם המטופל הסיעודי הינו חסר יכולת לטפל בענייניו וקרובו עושה זאת במקומו, באופן המקפח את העובד מזכויותיו שלפי משפט העבודה המגן. במקרה כזה יש להקים, לגישתו, חזקה, כי קיפוח העובד נעשה מטעמים הנעוצים בקרוב המשפחה ולא במטופל, ולהכיר בו עקב כך כמעסיק. המערער סבור כי חזקה כאמור נדרשת לצורך הגשמת תכליתו הסוציאלית של משפט העבודה, על מנת למנוע מצב בו מטפל סיעודי שזכויותיו מופרות יוותר ללא "כתובת". המערער מבקש להכיר גם בויקי כמעסיקתו במשותף, שכן "העסיקה את המערער בעבודות משק בית (כביסה, ניקיון, קניית מצרכים) עבור בית המשיבים, שלא היו קשורות לעבודתו כמטפל סיעודי בשירות מרגריט". המערער סבור כי לא הייתה הצדקה לקבוע כי דברים אלה לא הוכחו. באשר להערת בית הדין כי הטענות כנגד ויקי הועלו רק בכתב התביעה השלישי - טוען המערער כי הדבר נגרם כתוצאה מקשיי תקשורת בינו לבין בא כוחו. ממילא, כתב התביעה השלישי כלל טענות נוספות שהועלו לראשונה, ואותן בית הדין מצא לנכון לקבל. כאמור לעיל, המשיבים לא התייצבו לדיון בפנינו ואף לא הגישו סיכומים מטעמם. עם זאת ראוי לציין, להשלמת התמונה, את גרסתו של יוסי כפי שהובאה בפני בית הדין האזורי, ולפיה: "יוסי העיד כי אמנם הוא חתם על ההסכם עם חברת גיא, אולם בפועל מי שהתקשר וקיבל את השירותים של התובע הייתה אמו, וגם שמה מופיע כלקוחה בהסכם; עבודתו של התובע התבצעה אך ורק בביתה של אמו, ובשבילה בלבד; ההחלטה להביא עובד זר לטיפול באמו הייתה של כל בני המשפחה ולא רק שלו, והוא חתם על ההסכם לנוכח העובדה שהיה זמין לחתום על ההסכם; אין בעובדה שהוא מתגורר מול אמו כדי להפוך אותו ואת אשתו למעסיקיו של התובע; התשלום לתובע בוצע מכספה של אמו בלבד ומקצבת סיעוד לה הייתה זכאית מהמוסד לביטוח לאומי; תשלום השכר בפועל נעשה על ידו, אולם זאת רק בשל מצבה הרפואי של אמו; גם מכתבו לקו לעובד נעשה בשמה של אמו. יוסי לא נחקר בחקירתו הנגדית על נושא זה". (סעיף 10 לפסק הדין; ההדגשה אינה במקור). עוד ראוי לציין כי סמוך טרם מועד הדיון הוגשה הודעה על ידי בא כוחה של ויקי (מטעם הסיוע המשפטי), במסגרתה נטען קצרות כי הגישה תביעת גירושין נגד יוסי וממילא אין לה כל קשר לעניין. דיון והכרעה לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים ולכלל החומר שבתיק, הגענו למסקנה כי דין הערעור להידחות. פסק דינו של בית הדין האזורי מבוסס היטב בממצאיו העובדתיים ובמסקנותיו המשפטיות, ולא נמצא טעם משפטי המצדיק התערבות בו. אי לכך הרינו מאשרים את פסק דינו של בית הדין האזורי בהתאם לתקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב - 1991. לכך נוסיף מספר הערות. הלכה פסוקה היא כי זהותו של מעסיק אינה נקבעת על פי הגדרות הצדדים עצמם, כי אם על סמך בחינה מהותית של כלל נסיבות המקרה, "ותוך העמדת תכליתם של דיני העבודה מול עינינו, וביתר ספציפיות - התכלית של הכרה ב"מעסיק" ככזה" (ע"ע 478/09 יצחק חסידים - עיריית ירושלים, מיום 13.1.2011; להלן - עניין חסידים). מבחני העזר שהותוו לצורך כך בפסיקה כוללים, בין היתר, את השאלות מי קיבל את העובד לעבודה ומי הסדיר את תנאי קבלתו אליה; מי קבע את תנאי העסקתו; מי חייב לשאת בתשלום שכרו; ובידי מי הכוח לפטרו (דב"ע נב/3-142 חסן אלהרינאת - כפר רות, פד"ע כד 535 (1992)). עם זאת מבחני העזר אינם עומדים בפני עצמם, ואין ליישמם באופן טכני; "התשובה לעולם אינה תלויה... בהתקיימות מבחן ספציפי זה או אחר, אלא במכלול התמונה" (עניין חסידים). זהות המעסיק בענף הסיעוד נדונה בהרחבה בהלכת בירגר, ונקבע בה מפי חברי השופט רבינוביץ כי "נקודת המוצא במקרים מעין אלה היא כי המטופל, עימו בדרך כלל נקשר חוזה העבודה, הוא מעבידו של המטפל, ולכן תביעה למימוש זכויות הנובעות מתקופת עבודתו של המטפל ומסיומה יש להגיש כנגד המטופל, או העיזבון במידה שהמטופל הלך לעולמו". נקודת המוצא עליה מתבססת הלכת בירגר היא כי כאשר עובד מועסק במשק ביתו של מאן דהוא, ולצרכיו - קמה חזקה עובדתית כי האדם עבורו מבוצעת העבודה הינו המעסיק. גם אם מדובר באדם שנזקק לעזרה סיעודית - אין בעובדה זו כשלעצמה כדי לשלול את היותו אדם בגיר ועצמאי, או כדי ללמד כי אינו יכול לדאוג לענייניו; אין לפיכך מניעה כי המטופל הסיעודי יהא צד להסכם עבודה, או לכל הסכם אחר (סעיף 2 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב - 1962). נקודת המוצא האמורה ניתנת לסתירה, ככל שכלל נסיבותיו של המקרה מצביעות על כך שאדם אחר הינו המעסיק - בין במקומו של המטופל הסיעודי ובין במשותף עימו. עם זאת, בעת בחינת נסיבות המקרה יש לתת את הדעת למאפייניו הייחודיים של ענף הסיעוד, "בו במקרים רבים אין ביכולתו של המטופל לטפל בענייניו השוטפים, ולכן נדרשת עזרתו של בן המשפחה" (הלכת בירגר; כן ראו את ע"ע 1423/04 עדנה קסטליו - יהודית ציטרינבאום, מיום 7.4.2005). היינו, לצורך סתירת החזקה לא די להצביע על מעורבות של קרוב המשפחה בהתקשרות עם המטפל, בהסדרת תנאי עבודתו או בפיקוח עליו, כל עוד מעורבות זו נעשית כסיוע למטופל הסיעודי בהתחשב בקשייו, כמתבקש ממערכת היחסים המשפחתית, ומבלי להקים קשר משפטי עצמאי בין קרוב המשפחה למטפל. מאידך ככל שקרוב המשפחה לא רק שימש כ"ידו הארוכה" של המטופל לצורך ייעוץ וסיוע, אלא קיבל את ההחלטות על דעת עצמו ומטעמיו - עליו לשאת בהשלכות מעשיו וראוי להטיל עליו אחריות ישירה מול המועסק. במקרה שלפנינו, לא הייתה מחלוקת כי התקיימו יחסי עובד - מעביד בין המערער לבין מרגריט. המערער הובא ארצה לצורך טיפול סיעודי במרגריט; קיבל אשרה לצורך כך; התגורר בביתה של מרגריט; וביצע את הדרוש לצורך טיפול בה. צרכיה של מרגריט הם שהכתיבו את סדר יומו של המערער ואת המשימות שנדרש לבצע; מרגריט היא אף שהוגדרה כ"מעסיק" בהסכם שנחתם מול חברת הסיעוד, והיא ששילמה את שכרו של המערער - גם אם בנה יוסי סייע לה בהיבטים הטכניים של ביצוע התשלום, מכספיה שלה. לא הייתה מחלוקת כי בהתחשב במצבה הסיעודי של מרגריט, ילדיה הגיעו לביתה לעיתים תכופות וסייעו בטיפול בה, כל אחד לפי יכולתו. אף לא הייתה מחלוקת - והמערער עצמו טען לכך בכתב התביעה מטעמו - כי כל בני המשפחה היו מעורבים בהעסקתו של המערער. בית הדין האזורי אמנם קבע כי "יוסי היה מעורב יותר בהעסקתו של התובע מאשר ילדיה האחרים של מרגריט", אך הדגיש במקביל לכך כי הדבר נבע בשל מגוריו בסמיכות לאמו, וכאשר "הפעולות שביצע יוסי... אינן חורגות מטיפולו של בן משפחה בעניינו של קרוב משפחה שאינו מסוגל לטפל בענייניו". 21. לאור האמור קבע בית הדין האזורי, לאחר ששמע את העדויות והתרשם באופן בלתי אמצעי ממכלול הנסיבות, כי לא הוכחו יחסי עובד - מעביד ישירים בין המערער לבין יוסי. קביעה זו של בית הדין האזורי מבוססת כדבעי על הראיות שהובאו בפניו ועל פסיקתו של בית דין זה, לרבות הלכת בירגר, ולכן לא מצאנו הצדקה להתערב בה. נוסיף מעבר לצורך, כי חלק גדול מהטענות שהעלה המערער מתבססות על גרסתו העובדתית כפי שהובאה בפני בית הדין האזורי, אך גרסה זו לא אומצה במלואה. כך, ולמשל, בית הדין אמנם קבע כי המשיבים לא עמדו בנטל להוכיח כי המערער הכה את מרגריט, אך נמנע מלאמץ את גרסתו העובדתית של המערער לפיה דובר בעלילה מכוונת שנועדה לנטרל טענות כספיות שהעלה בפני יוסי. בית הדין אף לא התרשם כי מרגריט, אשר העידה בפניו, לא הייתה מודעת למעשיה; ממילא, גם אם היה מוכח כי אינה צלולה - לא היה בכך כדי להוביל אוטומטית לקביעה כי התקיימו יחסי עובד ומעביד בין המערער לבין מי מילדיה, ונדרשת הייתה בדיקה של כלל הנסיבות לרבות השאלה אם מונה לה אפוטרופוס ואם התקשר בהסכם העבודה בשמה (והשוו, בהקשר אחר, לגבי אפשרות הטלת עלויות אשפוז של חולים סיעודיים על בני משפחותיהם - לבג"צ 4613/03 שחם נ. שר הבריאות, מיום 14.6.2004; סעיפים 4 ו - 5 לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), התשי"ט - 1959). 22. נותר לדון בטענה הנוספת שהעלה המערער, לפיה יש לראות ביוסי ובויקי כמעסיקיו במשותף, מהטעם שנדרש לבצע עבודות משק בית בדירתם. כפי שעולה מהפירוט לעיל, טענה זו נדחתה במישור העובדתי על ידי בית הדין האזורי. הלכה פסוקה היא כי ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בקביעות עובדתיות, ולא מצאנו כי מקרה זה מצדיק חריגה מכך. 23. סוף דבר - אנו מאשרים את פסק דינו של בית הדין האזורי, מטעמיו. הערעור נדחה. בהתחשב באי התייצבותם של המשיבים - אין צו להוצאות. יחסי עובד מעביד