קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא יחסי עובד מעביד שומר לילה: הנתבעת 3 הינה מכללה הפועלת באלקנה. הנתבעת 1 הינה חברה העוסקת במתן שירותי שמירה באזור. התובע עבד כשומר לילה במכללה במשך 5 שנים ושמונה חודשים, החל מיום 1.10.2002 ועד ליום 5.6.08. התובע טוען שהנתבע 2 היה בעל השליטה הבלעדי ומנהלה היחיד של הנתבעת, ומבחינה משפטית היה מעסיקו במשותף עם החברה. בפנינו תביעתו לפיצויי פיטורים, גמול שעות נוספות וזכויות סוציאליות נוספות. כן מונחת בפנינו תביעה שכנגד שהוגשה על ידי החברה, שטוענת בין היתר שהמכללה בלבד היתה מעסיקתו של התובע. ההליכים בתיק ביום 27.7.11 התקיימה ישיבת הוכחות ראשונה שבה העידו בפנינו התובע, וכן מר שמריהו כהן, מר יניב קרן ומר גרינברג ואצ'יסלאב, שאף הם עבדו כשומרים במכללה. ביום 1.9.11 התקיימה ישיבת הוכחות שנייה שבה העידו מר אריה לאוב מטעם הנתבעת 1, בנו מר משה לאוב שהוא הנתבע 2, וכן מר אשר פרשני בשם הנתבעת 3. הצדדים סיכמו את טענותיהם בעל פה, ובהמשך הגישו השלמת סיכומים בכתב. נציין כבר בפתח הדברים שהצדדים בתיק זה, ובמיוחד הנתבעת 1 והנתבע 2 (שלהלן נכנה אותם "החברה" ו"הנתבע" ואת הנתבעת 3 "המכללה") ניסו במהלך ההתדיינות פעם אחר פעם לשנות את חזית המחלוקת כפי שהוגדרה על ידיהם בכתבי טענותיהם. הדבר יצר מורכבות בניהול התיק, בפרט נוכח העובדה שהחברה לא הייתה מיוצגת בתיק זה על ידי פרקליט, אלא על ידי נציגה מר אריה לאוב. מר לאוב הגיש בקשות וכתבי בי דין ארוכים יתר על המידה, לא ממוקדים, חלקם בכתב יד צפוף. גם במהלך הדיונים עצמם, בשלב ההוכחות, לא קלה היתה המשימה למקדו בשאלות שבמחלוקת. בדומה, גם בשלב הסיכומים חרג מר לאוב בצורה משמעותית מהמסגרת הדיונית שקבענו, תוך שהוא מעורר, במידה רבה של צדק, את רוגזן של באות כוח התובע והמכללה. נבהיר שמסגרת פסק דין נתמקד בהכרעה במחלוקות שבין הצדדים כפי שהוגדרו בראשית ההליך, תוך שנותיר שורה של עניינים לא רלוונטיים למחלוקות, שעליהם שמענו עדויות (או שלגביהם הוגשו לנו שלא כדין טיעונים ומסמכים בשלב הסיכומים), מחוץ לגדר הדיון. דיון והכרעה בתחילת פסק הדין נכריע במחלוקת, שהצדדים הקדישו לה חלק מרכזי משלב ההוכחות והסיכומים, בשאלה מי מבין שלושת הנתבעים היה מעסיקו של התובע. בהמשך נפנה לדיון והכרעה בכל אחד מרכיבי התביעה. מיהו המעסיק? התובע טען שמעסיקיו היו החברה והנתבע במשותף. כאמור, החברה יוצגה בהליך שבפנינו על ידי מר אריה לאוב, שהוא אביו של הנתבע. טענתה המרכזית של החברה היתה שהמכללה, ורק היא, העסיקה את התובע, כשרק "למען הנוחות בלבד" (סעיף 1 לכתב ההגנה שכנגד) סוכם שהתלושים והתשלומים יועברו לתובע באמצעות החברה ועל שמה. החברה והנתבע הוסיפו וטענו שהבעלים ומקבל ההחלטות בחברה בתקופה הרלוונטית היה אריה לאוב עצמו, וכי מעורבותו ופעילותו של הנתבע בחברה הייתה מינורית, ובוודאי שאין לראות בה הצדקה לחיובו האישי. המכללה טענה שהתקשרה עם החברה בהסכם (נספח נ1/2 לכתב הגנתה) לפיו השמירה תתבצע על ידי החברה ובאמצעות עובדים מטעמה. לפיכך ביקשה שנדחה את הטענה שהעסיקה את התובע. בסיכומיה הצטרפה המכללה לתובע ותמכה בתביעתו האישית נגד הנתבע (בנוסף לתביעתו נגד החברה). לאור התרשמותנו מהעדים הרבים שהעידו בפנינו במשך שעות ארוכות, לאחר בחינת מכלול הראיות, בשים לב לטענות השונות שהעלו בפנינו הצדדים לתיק זה, ועל יסוד המבחנים שנקבעו בפסיקה להכרעה בשאלת קיומם של יחסי עובד ומעביד, הגענו למסקנה לפיה מעסיקתו האחת והיחידה של התובע היתה החברה. איננו רואים לקבוע, כפי שהתבקשנו, שהנתבע עצמו והמכללה היו מעסיקיו. להלן נפרט כיצד הגענו למסקנה זו: ראשית החברה היא זו שקיבלה את התובע וחבריו שהעידו בפנינו לעבודה; החברה היא זו ששיבצה את התובע וחבריו שהעידו בפנינו לשמור במכללה; הדיווחים על שעות העבודה של התובע וחבריו שהעידו בפנינו נמסרו לחברה; שכרם של התובע וחבריו שהעידו בפנינו שולם על ידי החברה; היא זו שהנפיקה את תלושי השכר; דיווחי המס נעשו על ידי החברה, וכך גם תיאום החופשות והעלאת דרישות שונות לגבי תנאי העבודה; שנית ההסכם להספקת שירותי שמירה שנחתם בין החברה והמכללה (נ1/2) מדבר בעד עצמו. על פניו מדובר בהסכם לגיטימי למיקור חוץ אותנטי, מתוך צורך אמיתי לקבל מחברת שמירה שירותי שמירה שאינם בליבת הפעילות של המכללה (ע"ע (ארצי) 116/03 מדינת ישראל נ' משה חג'בי (2.2.06); עע (ארצי) 478/09 יצחק חסידים נ' עיריית ירושלים (13.1.11); עע (ארצי) 328/07 ישראל אטיאס נ' רשות שדות התעופה בישראל (10.9.09)); שלישית טענת החברה, שהיה סיכום בעל-פה בינה ובין המכללה, לפיו התובע יהיה עובד המכללה "ולמען הנוחות בלבד" שכרו ישולם באמצעותה, לא הוכחה. המדובר בטענה בעל-פה נגד מסמך בכתב, שרף הראיות הנדרש להוכחתה גבוה. בתצהיר נציג הנתבעת מר אריה לאוב, הנפרש על פני עשרות עמודים, מצאנו תיאור מפורט של נסיבות חתימתו, לפי הטענה, של אותו הסכם בעל-פה (סעיף 47 ואילך). קראנו, ושוב קראנו, ולא הצלחנו להבין מה בדיוק מבקשת החברה לטעון, ולהוכיח. למשל: לפי תצהיר החברה אמנם היה הסכם בעל-פה, אבל לא "הסכם מוסכם" (סעיף 52 לתצהיר). היה הסכם בעל-פה, אבל לא הסכם שפרטיו קבועים, אלא "מתגלגלים" (סעיף 57 לתצהיר). היה הסכם בעל-פה בין החברה למכללה בלבד, אך בה בעת נטען שהיה הסכם משולש, שהצדדים לו היו המכללה, החברה והתובע, במסגרתו שימש התובע כקבלן משנה וסיפק למכללה עובדים. האמנם? עיון בכתב התביעה שכנגד שהגישה החברה מעלה שאין בו כל זכר לטענה זו נגד התובע. זאת ועוד, לפי תצהיר החברה (סעיף 47), הנתבע אישית היה זה שחתם על הסכם ראשון עם המכללה, בשנת 1999, הסכם שנטען שהיה בתוקף לשנה אחת בלבד. לאחר מכן נחתם לפי הטענה אותו הסכם חדש בעל-פה. ניתן היה לצפות שטענה כה מרכזית זו של החברה תקבל גיבוי גם בתצהירו של הנתבע עצמו, שכאמור לפי הטענה הוא היה זה שחתם על ההסכם הראשון. אלא שעיון בסעיף 24 לתצהיר הנתבע מגלה בו אמירה כללית ולא מפורטת על "הסכם בעל-פה". הא ותו לאו. לא מצאנו בו שום פירוט או הסבר מה תוכנו המדויק של ההסכם, אימתי נכרת וכולי. בפרט, אין בו כל התייחסות להסכם הראשון שקדם להסכם הרלוונטי לצורך תיק זה, שעמד לפי הטענה ברקע ההחלטה להיקשר בזו הפעם בהסכם בעל-פה ולא בכתב; רביעית העובדה שהתובע בחר להגיש את תביעתו נגד חברת השמירה (ונגד הנתבע) ולא נגד המכללה מדברת בעד עצמה. לדעתנו ברור כי אם אכן סבר התובע שיש שמץ של יסוד לטענה שגם המכללה היתה מעסיקתו, לא היה מהסס לתבוע גם אותה; חמישית התרשמנו מאמינותם ומהימנותם של התובע וחבריו העובדים שהעידו בפנינו. גם עדותו של מר פרשני בשם המכללה היתה ברורה ועקבית ואנו נותנים לה משקל מירבי. זאת, בניגוד לעדויות אריה לאוב ומשה לאוב, שהיו לדעתנו מבולבלות, רוויות סתירות, עדויות שחלקים גדולים מהן היו, אם נאמר את הדברים בפשטות, לא נכונים. צודקת באת כוח המכללה שבסיכומיה טענה שבפנינו שריבוי הגרסאות שהוצגו בפנינו על ידי אריה ומשה לאוב לגבי מעמדו של התובע, גרסאות שחלקן היו מופרכות ממש, מצדיק שלא ניתן כל משקל לעדויותיהם. בסופו של יום, כשהתבקשו אריה ומשה לאוב להסביר מה היה הטעם למתכונת ההתקשרות הנטענת על ידם עם המכללה, לפיה שימשה החברה אך ורק צינור להעברת כספים לתובע, הם לא הצליחו לספק לנו הסבר כלשהו; שישית באשר לטענות החברה, לפיהן התובע שילם בחלק מהמקרים לחבריו עבור משמרות שנרשמו בפועל על שמו, ומכאן שהוא עצמו לא היה עובד אלא קבלן שהעסיק בעצמו עובדים אחרים, ההתרשמות שלנו מעניין זהה להתרשמותו של מותב אחר של בית דין זה, בראשות כב' השופטת סיגל דוידוב-מוטולה, שדן בתביעה שהגיש העובד אהרון שמריהו (שהעיד אף הוא בפנינו) נגד החברה והמכללה (תע"א 8121-07 שמריהו אהרון נ' בטחון גינות (5.9.10)). כפי שנקבע שם (בסעיף 30 לפסק-הדין), ואנו מאמצים את הקביעות באופן מלא גם כאן: "כל שעלה מהראיות הוא כי התובע וחלק מחבריו לעבודות השמירה ביצעו בינם לבין עצמם התחשבנות של שעות עבודה, מטעמים שלא הובררו במלואם וייתכן ונועדו לקבלת הטבות מיסוי או הטבות אחרות. לפי התחשבנות זו, התובע קיבל לעיתים שכר מהחברה עבור שעות עבוד שלא בוצעו על ידו אלא על ידי אחד מהשומרים האחרים, והעביר לו את השכר שקיבל במלואו. גם אם אין מדובר בהתנהלות תקינה, אין בכך כדי להפוך את התובע למעסיקם של השומרים האחרים". ושביעית מקובלת עלינו טענת התובע והמכללה, לפיה הנתבע (משה) ואביו (אריה) עשו ככל הניתן במהלך ההליך שבפנינו כדי להמעיט ממעורבותו של הנתבע בהעסקתו של התובע. כך למשל הציגו אותו אך ורק כ"מנהל חדר הנשק" של החברה (ס' 31 לכתב ההגנה). לא השתכנענו. להיפך, השתכנענו שהנתבע היה בעל השליטה, ואולי אפילו השליטה המלאה, בחברה. משורה של מסמכים שהוגשו לנו עולה מפורשות שהנתבע שימש כמנכ"ל החברה, כך עלה אף מעדותו של מר פרשני בשם המכללה שהייתה אמינה עלינו (עמ' 98 ש' 10). למעשה, הוא אף הודה בכך בחקירתו הנגדית, אף אם בחצי פה (עמ' 90 ש' 20 ואילך, וכן עמ' 96 ש' 3). אך מכאן ועד לקביעה לפיה העסיק בעצמו את השומרים, לרבות התובע, הדרך ארוכה מאד על פי הפסיקה, ולא הוצגה בפנינו התשתית העובדתית הנדרשת לכך. סיכום ביניים, אנו קובעים שהחברה, והחברה בלבד, הייתה מעסיקתו של התובע. להשלמת התמונה בנקודה זו, נציין שאנו דוחים כאן לא רק את טענת התובע לפיה שימש הנתבע כמעסיקו במשותף ביחד עם החברה, אלא גם את טענת התובע לפיה התקיימו במקרה שלפנינו התנאים להרמת מסך ההתאגדות. אפילו נניח לטובת התובע שהנתבע היה בעל המניות בחברה בתקופה הרלוונטית, התובע לא הרים את הנטל שהיה מוטל עליו להוכיח שמתקיימים התנאים המחמירים שנקבעו בסעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט - 1999 להרמת מסך ההתאגדות. כפי שקבע לאחרונה מותב בראשות כב' השופט יצחק לובוצקי, ואנו תמימי דעים: "אין די בטענה להתנהלות בחוסר תום לב בעלמא ו/או בהפרת הוראות משפט העבודה המגן, כשלעצמן, בכדי להתעלם מ"עקרון האישיות המשפטית" הנפרדת של חברה, ולייחס את חובותיה לבעלים באופן אישי" (תע"א (ת"א) 11408-08 וולף שירה נ' ג.מ.דיסקברי ישראל (6.6.11)). התביעה לפיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת לפי התובע, במהלך החודשים מרץ עד מאי התארגנו כמה מהשומרים בחברה, לרבות התובע, ופנו אל החברה וספציפית אל הנתבע (כמנכ"ל שלה), לרבות באמצעות עורך דין, בדרישה לתשלום זכויות סוציאליות שלטענתם החברה לא שילמה להם (נספחים ב' ו- ג' 1 לכתב התביעה). לגרסת התובע, נוכח מכתבים אלה נלקח ממנו נשקו באמצע משמרת ביום 5.6.08, והוא פוטר על אתר. החברה מכחישה, וטוענת שהתובע עצמו ביקש לעזוב את העבודה, לאור נסיעה מתוכננת לארצות הברית, והודיע על כך למר יוסי לנדוי נציג המכללה, ולא ישירות לחברה. החברה צירפה (במסגרת גילוי המסמכים הראשון) מסמך שחלק מפרטיו נכתבו בכתב ידו של התובע (להלן: "הסכם הפשרה"), משמך שעליו חתם לכאורה התובע עם סיום עבודתו, שזו לשונו: "אני מצהיר שאני עוזב את העבודה בביטחון גינות בע"מ בתאריך 1.6.08 עקב טיסה לארה"ב. לפי בקשתי קבלתי אישור מביטחון גינות בע"מ לשגרירות כדי שאני יקבל ויזה וברור לי שאני מתפטר מביטחון גינות בע"מ וקיבלתי את כל התשלומים המגיעים לי מביטחון גינות בגין תקופת עבודתי..." על יסוד מכלול הראיות שבפנינו, אנו מאמצים את גרסתו של התובע לנסיבות פיטוריו, ודוחים את טענות החברה והנתבע בנקודה זו. למסקנה זו הגענו בדרך הבאה: ראשית גרסת החברה לפיה כביכול מסר התובע הודעת התפטרות למר לנדוי הועלתה לראשונה בתצהירו של מר אריה לאוב (סעיף 77). לא מצאנו לה זכר בכתב ההגנה שהגיש ביום 24.3.09. גרסה חדשה וכבושה זו פגעה בעינינו מאוד באמינות טענות החברה בעניין זה. זאת ועוד. בחקירתו הנגדית נשאל מר אריה לאוב לגבי זהות מנסח הסכם הפשרה, והשיב: "המכללה אכן היא זו שניסחה, התובע חתם, רק אני משלם" (עמ' 82 ש' 29). איננו מאמינים שאריה לאוב שכח לכלול בכתב ההגנה שהגיש מידע כה מהותי להגנת החברה. הרבה יותר סביר לדעתנו שמדובר בדברים לא נכונים, ובפועל, החברה עצמה היא שניסחה את הסכם הפשרה, והחתימה עליו את התובע; שנית בתצהיר עדותו (סעיף 82) ובהשלמת הסיכומים שהגיש (סעיף 24) טען מר אריה לאוב שהסיבה האמיתית להתפטרותו של התובע היתה שזכה בפיס בסכום של כ- 350,000 ₪ "אולי יותר". שוב, המדובר בטענה כבושה, שלא נכללה כלל בכתב ההגנה שהגיש לאוב, אף שברור שאין מהותית ממנה כדי להוכיח שהיה לתובע מניע להתפטר. גם במקרה הזה, עצם האיחור בהעלאת הטענה כרסם מאוד באמינותה, ולמעשה, גרם לנו שלא להאמין לה; שלישית השתכנענו שהתובע, שעלה לארץ בגיל מבוגר, דובר את השפה העברית באופן בסיסי בלבד, ואינו קורא את השפה. בסעיף 8 לתצהיר עדותו טען, ועדותו זו לא נסתרה: "בכל חודש הנתבע 2 יחד עם מר אריה לאוב, אביו של הנתבע 2, אשר פעל כמנהל הנתבעת 1, חייבו אותי התובע, כמו גם יתר עובדיהם, לחתום על כתבי ויתור כלשהם ו/או על מסמכים ריקים מתוכן, כתנאי לקבלת שכר עבודתי, תוך ניצול העובדה שהתובע איננו דובר השפה העברית וכמעט שאינו קורא עברית". מכאן, שניתן היה להחתימו על מסמכים שונים, לרבות הסכם הפשרה, כתנאי לקבלת תשלומים, בלא שידע והבין על מה הוא חותם; רביעית לפי תדפיס הכניסות והיציאות של התובע (נ/10, שהוגש לנו בפתח דיון ההוכחות שהתקיים ביום 1.9.11) התובע שהה מחוץ לישראל למשך כשבועיים רק בשנת 2003 (החל מיום 21.11.03 ועד ליום 2.12.03), שאז לפי טענתו היתה הפעם היחידה בחייו שנסע לארצות הברית. מאז ועד ה- 15.8.11 שבו הוצא הדו"ח, יציאתו הנוספת היחידה את הארץ לפי הדו"ח היתה לחמישה ימים בלבד בשנת 2008. אין זה סביר לדעתנו שנסיעה כה קצרה היתה לארצות הברית; וחמישית אין מחלוקת שבא כוחו של התובע פנה אל התובע ביום 20.5.08 (נספח ב' לכתב התביעה) בשורה של תלונות על שאין משולמות לו הזכויות הסוציאליות להן הוא זכאי על פי דין. העובדה שה"ה לאוב לא השיבו בכתב על הפנייה הזו אומרת דרשני, ומהווה לדעתנו חיזוק מסוים לגרסת התובע לפיה התגובה למכתב התלונה הזה הייתה פיטוריו המידיים. לסיכום הדיון בשאלה האם התובע פוטר או התפטר, נודה שגם בתיק זה, כמו בלא מעט תיקים המתנהלים בבית דין זה, ההכרעה במחלוקת מרכזית זו שבין הצדדים, פוטר או התפטר, לא היתה לנו פשוטה. אין לנו אלא לחזור כאן על דברים שכתבנו לאחרונה בפסק דין אחר (תעא (ת"א) 3054/09 מועאד אבו דיב נ' שי כהן (11.9.11)) בהיות הדברים נכונים גם במקרה זה: "נהיה גלויי לב עם הקוראים פסק דין זה, ונודה שההכרעה במחלוקת מרכזית זו שבין הצדדים לא היתה לנו פשוטה. לו היינו דנים בעניין פלילי, שבו די בקיומו של ספק סביר כדי להביא לזיכויו של נאשם, לא היינו מרשיעים את הנתבע "בפיטורים". לאחר בחינת מכלול הראיות שבתיק, נותר בליבנו ספק ממשי אם אכן התובע פוטר, כטענתו. אולם מאחר שאנו דנים בסכסוך אזרחי, שבו די בכך שנגיע למסקנה שכפות המאזניים מבחינה ראייתית נוטות ולו במעט לצידו של התובע, כדי שנפסוק שהוכיח את תביעתו לפיצויי פיטורים, מסקנתנו אחרת. אנו קובעים אם כן שהתובע הצליח להוכיח שפוטר". נוכח כל האמור, אנו קובעים שהתובע פוטר, וזכאי לפיצויי פיטורים בסך 28,719 ₪ על פי התחשיב שנכלל בכתב התביעה (5,068 X 68/12) שלא נסתר (ולמעשה אף לא הוכחש בכתב ההגנה, למעט הכחשה כללית ולא מפורטת), וכן לדמי הודעה מוקדמת בסך 5,068 ₪. בנסיבות, אנו רואים להפחית את גובה פיצויי הלנת פיצויי פיטורים ולהעמידם על הפרשי הצמדה וריבית בלבד. שכר עבודה מרץ עד יוני 2008 לטענת התובע, לא קיבל שכר עבודה עבור ארבעת חודשי עבודתו האחרונים, החל ממרץ 2008. לכתב תביעתו ולתצהירו צירף תחשיב של השכר שלטענתו עדיין מגיע לו, המסתכם ב- 16,759 ₪. כיצד החברה השיבה לטענה זו? עיון בסעיף 115 לתצהיר לאוב מעלה שהיא העלתה טענת הגנה אחת ויחידה בעניין זה: לפיה, לאור העובדה שבמכתבו של עו"ד שי דדוש בשמו של התובע (נספח ב' לכתב התביעה) שנשלח ביום 20.5.08, אין התייחסות קונקרטית לכך שמשכורות מרץ ואפריל עדיין לא שולמו, עלינו להסיק שהמשכורות אכן שולמו. איננו מקבלים את טענת ההגנה. החברה היתה צריכה להוכיח לנו ששילמה את המשכורות "החסרות" בדרך מאוד פשוטה של הפנייתנו להמחאות ספציפיות (המשכורות היו משולמות בהמחאות) שמסרה ביד התובע, על גובה הסכום לתשלום שבתלושי השכר. החברה היתה צריכה להראות לנו שההמחאות הופקדו. משכשלה לעשות כן, אנו מקבלים את התביעה ברכיב זה בחלקה הגדול, למעט שכר עבור יוני 2008 (משקבענו שהתובע פוטר בתחילת יוני), ופוסקים שהתובע זכאי לקבל 75% מהפרשי השכר שתבע בסעיף זה, דהיינו 12,294 ₪. לסכום זה אנו מוסיפים פיצויי הלנה מופחתים בשיעור 6,147 ₪ (מחצית מהשכר המולן). הפרש גמול שעות נוספות התובע טען בכתב התביעה שעבד לאורך כל תקופת עבודתו שישה ימים בשבוע (ימים א' עד ה' ובנוסף במוצאי שבת). לטענתו, אורכה של כל משמרת היה 12 שעות. אין מחלוקת שהתובע קיבל מהחברה גמול שעות נוספות, כפי שהדבר בא לידי ביטוי גם בתלושי שכרו. אלא מה? שלטענתו עבד הרבה יותר שעות נוספות מאלה ששולמו לו בפועל. לכתב תביעתו צירף את תחשיב ההפרשים שנותרו לטענתו (נספח ו'). לתצהירו צירף עותק מ"דו"חות נוכחות" שברשותו (נספח יא 2'). לא ברור לנו מעיון באותם דו"חות מי ערך את אותם דו"חות נוכחות, והאם הם מדויקים אם לאו. מכל מקום, לאחר עיון בהם, ותוך שאנו מניחים (כפי שביקש מאיתנו התובע להניח) שהדו"חות האלה מדוייקים, אנו מחליטים לדחות במלואה את תביעתו להפרש גמול שעות נוספות, ונסביר. עיון כמעט בכל אחד מדו"חות הנוכחות נספח יא' 2 מוביל למסקנה שהתובע עבד הרבה פחות שעות מהשעות להם טען. להלן נביא מספר דוגמאות: לפי דו"ח יוני 2003 עבד 5 ימים בשבוע בלבד, וחלק מהמשמרות ארכו 5 שעות בלבד. לפי דו"ח דצמבר 2003 עבד 15 ימים בלבד באותו החודש, לא יותר מ- 4 ימים בכל שבוע, ולפעמים גם 3 ימים. לפי דו"ח אוקטובר 2004 עבד בין 4 ל- 5 ימים בכל שבוע, במשמרות של 12 שעות ולעיתים אף 13 ו- 14 שעות. לפי דו"ח אוגוסט 2005, עבד בין 3 ל- 4 משמרות בכל שבוע. לפי דו"ח יוני 2006, למעט שבוע אחד שבו עבד 6 משמרות, בכל שבוע עבד 5 משמרות בלבד, וחלק מהמשמרות היו קצרות הרבה יותר מהנטען, כולל משמרות לא מעטות של (למשל) 5 משמרות של 7.5 שעות בלבד. הנה כי כן, אין כל קשר בין מתכונת העבודה הנטענת לבין שעות העבודה בפועל לפי נספחי כתב התביעה. תביעתו לתשלום הפרשי גמול שעות נוספות, מעבר למה ששולם לו על ידי החברה, נדחית בזאת. פדיון חופשה התובע תבע פדיון חופשה עבור קרוב לשש שנות עבודתו. לטענתו, לא קיבל כלל חופשה לאורך כל שנות עבודתו. נציין שחלק מתביעתו זו התיישנה, אך אף לגופה איננו רואים לנכון לפסוק לו פדיון חופשה. משמצאנו לעיל שעל פי דו"חות הנוכחות שהתובע עצמו הגיש לנו, היו לא מעט שבועות לאורך שנות עבודתו בהם עבד 3 ו- 4 ימים בשבוע, ובנוסף משהסתבר שהתובע היה לפחות פעם אחת בחו"ל למשך עשרה ימים במשך עבודתו, ברור לנו שטענתו לפיה לא קיבל כלל ימי חופשה לאורך שנות עבודתו (ועבד שישה ימים בשבוע) אינה נכונה. דמי נסיעות התובע תבע דמי נסיעות לפי עלות חופשי חודשי ממקום מגוריו באריאל למקום עבודתו באלקנה (460 ₪ בחודש). מהתחשיב שכלל בכתב תביעתו, שלא נסתר, יוצא שהיה זכאי ברכיב זה ל- 31,280 ₪, ממנו הפחית את הסכומים ששולמו לו מדי חודש בחודשו (כ- 250 ₪ בחודש). התוצאה היא שהתובע זכאי בגין רכיב זה לקבל 14,280 ₪. דמי הבראה ודמי חגים התובע תבע דמי הבראה, וטען שלא קיבלם כלל. בסיכומיה בפנינו העלתה באת כוח התובע טענה אחרת לחלוטין לפיה "בתחילת עבודתו של התובע בחברה בהסכם עימו נקבע שהוא יכלול דמי הבראה..." (עמ' 104 ש' 23). ברם, מעיון בתלושי שכרו עולה שלפחות בחלק מהם מופיע רכיב תשלום "דמי הבראה" (ראו למשל תלושי 07/06 ו- 08/06 שהוגשו לנו במסגרת גילוי המסמכים מיום 26.1.10). בהעדר כל הסבר או אפילו התייחסות מצד התובע לתלושים כמסמכים בכתב הסותרים את טענתו, אנו דוחים את תביעתו ברכיב זה. בדומה, התובע טען שלא קיבל כלל דמי חגים. עיון בתלושי שכר, למשל תלוש 3/06 ו- 10/06, מגלה שלפחות בחלק מהחודשים קיבל התובע דמי חגים. בהעדר כל הסבר או אפילו התייחסות מצד התובע לתלושים הסותרים לפחות מקצת טענתו, אנו דוחים את תביעתו גם ברכיב זה. אי ביצוע הפרשות לגמל גם כאן אנו מאמצים בהסכמה מלאה את שפסק מותב בית דין בראשות כב' השופטת סיגל דוידוב-מוטולה (תע"א 8121-07 שמריהו אהרון נ' בטחון גינות (5.9.10)): "על פי הוראות צו ההרחבה, יחד עם צו ההרחבה בדבר הגדלת תשלומים לפנסיה מקיפה, התובע היה זכאי לכך שיופרשו 6% משכרו לקרן הפנסיה בגין תגמולים. כאשר לא ניתן לבצע את ההפרשות לקרן הפנסיה, יש לשלם את ההפרשות ישירות לעובד (ע"ע (ארצי) 300080/98 אברהם כהן נ' גביר קבלנים בנייה ופיתוח (13.9.01)". לאור האמור, ומשלא הוצג לנו תחשיב נגדי לתחשיבו של התובע, אנו מקבלים את תחשיבו של התובע וקובעים שעל החברה לשלם לו בגין רכיב זה סך של 14,326 ₪. פיצוי בגין הפסד זיכוי ממס כתוצאה מאי ביצוע הפרשות לגמל התובע כלל בתביעתו טענה כי זכותו לקבל פיצוי בגין הפסד זיכוי ממס כתוצאה מאי ביצוע הפרשות לגמל. אין בידינו לקבל תביעתו ברכיב זה, שכן גם לדעתנו: "קבלת פטור ממס או זיכוי ממס נתונים לסייגים ותנאים רבים, אשר אינם בסמכות בית הדין להכריע בהם. נושאים אלו עניין הם להתדיינות בין התובע לבין פקיד השומה אצל רשויות מס הכנסה". (תע"א (ת"א) 9865-08 פוקס ולרי נ' אופק מ ב חברה לניהול ואחזקה (מותב בראשות כב' סגן הנשיא שמואל טננבוים, 22.2.11), כן ראו סעיף 12 לפסק דינו של בית הדין הארצי, עע (ארצי) 293/07 יואב להב נ' חברת השמירה (25.5.08)). תוספת ותק בתצהיר החברה היא אינה מכחישה שלא שילמה לתובע תוספת ותק, אך טוענת שאינה חייבת בתשלומה, שכן אינה חברה בארגון הארצי של מפעלי השמירה לעניין תחולת ההסכם הקיבוצי בענף השמירה. אכן, לא הוכח בפנינו שהוראות ההסכם הקיבוצי חלות. אלא שלא נטען שבפנינו שצו ההרחבה בענף השמירה אינו חל על העסקת התובע, ועל פי הוראות צו ההרחבה, הוא זכאי לתוספת ותק. אלא מה? שלטענת התובע, גובהה של תוספת הוותק היה אמור להיות 1.5% בשנת עבודתו הראשונה, 3% בשנייה, 4.5% בשלישית, 6% ברביעית ו- 7.5% בחמישית. בחשבון הכולל טוען התובע שהיה זכאי ל- 12.163 ₪ תוספת ותק. איננו מבינים כיצד ועל בסיס מה נערך חישוב זה. לפי צו ההרחבה, שומר זכאי לתוספת ותק שנתית בשיעור 1.48 לירות ליום לכל שנת עבודה, עד למקסימום של 14.80 לירות לאחר 10 שנות עבודה. תוספת זו הועלתה ב - 25% לפי צו ההרחבה משנת 1983. מכיון התובע לא הציג בפנינו נתונים המאפשרים שיערוך הולם של ההוראה לתוספת ותק בלירות למציאות של ימינו, אנו דוחים את תביעתו ברכיב זה (ראו והשוו סעיפים 49 עד 51 לפסק דינו של בית הדין האזורי בבאר-שבע (כב' השופט אילן סופר, סע 33749-02-10 סרגיי עטרון נ' חברת השמירה בע"מ (21.8.11)).          פיצויי הלנה בגין איחורים בתשלום המשכורות התובע טען שלכל אורך תקופת העסקתו קיבל את שכרו באיחור קבוע של 30 יום. בשל כך ביקש שנפסוק לו פיצויי הלנה. החברה הכחישה וטענה ששכרו של התובע שולם בכל חודש במועד הנדרש על פי דין. בעיון בסעיף 20 לתצהיר התובע, העוסק באיחור הנטען, לא מצאנו הפנייה לראייה כלשהי המוכיחה את טענת התובע על איחורים בתשלום משכורתו. במכתב בא כוחו של התובע מיום 20.5.08 (נספח ב' לכתב התביעה) נטען שהחברה שהשכר שולם באיחור קבוע של כשבוע, ולא חודש. מכאן, שהטענה לאיחור קבוע של חודש לא הוכחה. אנו דוחים רכיב זה של התביעה. פיצוי כספי בגין הפרת הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה בכתב התביעה נטען שהתובע זכאי לפיצוי כספי בסך 20,000 ₪ בגין העסקה במשמרות לילה בניגוד לחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951. ספק בעינינו האם יש יסוד בדין או בפסיקה לפסיקת פיצוי כמבוקש כאן (ראו גם: עב (ת"א) 2019-06 אבי ליברמן נ' עמישב שירותים (13.10.09), מותב בראשות כב' השופטת חנה בן יוסף)). מכל מקום, במקרה של התובע כלל לא מצאנו שהוראות החוק הופרו. על כן נשאיר את שאלת האפשרות לפיצוי כספי בגין הפרת הוראותיו בצריך עיון. התביעה שכנגד החברה הגישה תביעה שכנגד על סך 100,000 ₪ נגד התובע ונגד המכללה. מעיון בכתב התביעה לא ברור מהן העובדות הנטענות, ואילו עילות תביעה הן מקימות, אם בכלל, נגד הנתבעים שכנגד. התביעה שכנגד נדחית. סוף דבר הנתבעת 1 תשלם לתובע: פיצויי פיטורים בסך 28,719 ₪. דמי הודעה מוקדמת בסך 5,068 ₪. הפרשי שכר בסך 12,294 ₪. פיצויי הלנת שכר בסך 6,147 ₪. דמי נסיעות בסך 14.280 ₪. פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לגמל 14,326 ₪. כל הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום פיטוריו של התובע (5.6.08) ועד ליום התשלום בפועל. כן תישא הנתבעת 1 בהוצאות התובע בסך 7,500 ₪ ובהוצאות הנתבעת 3 (המכללה) בסך 5,000 ₪, שני הסכומים בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל. על אף דחיית התביעה האישית שהוגשה נגד נתבע 2, לא ראינו לעשות צו להוצאות לטובתו, בין היתר מכיון שהוברר לנו שבא כוחו של הנתבע 2, עו"ד פולק, משמש כיועץ המשפטי של החברה לעתים מזומנות (עמ' 71 ש' 1). אף מהתנהלות הדיונים נוכחנו שבפועל היה הייצוג של החברה ושל הנתבע במידה רבה משותף. על פסק דין זה ניתן לערער בפני בית הדין הארצי לעבודה בירושלים. הודעת ערעור יש להגיש בתוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין. שומריםיחסי עובד מעביד