קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא יציאה לגמלאות דיין בבית דין רבני: המבקש מכהן כדיין ואב בית דין בבית הדין הרבני האזורי בירושלים. תאריך לידתו של המבקש, כפי שהוא רשום במרשם האוכלוסין, הינו 00.03.1941, דהיינו: חודש מרץ בשנת 1941. במרשם לא ננקב יום ספציפי בחודש מרץ 1941 שהוא תאריך לידתו של המבקש. בהתאם להוראת סעיף 16(א)(1) לחוק הדיינים, התשט"ו-1955 (להלן: "חוק הדיינים"), המחייב דיין לצאת לקצבה בהגיעו לגיל 70, ניתנה ביום 8.5.11 הוראה, על דעת מנהל בתי הדין הרבניים, בדבר פרישתו לגמלאות של המבקש ביום 18.5.11 וביצוע "הפסקת עבודה" החל מיום 1.6.11 (נספח ב' ל"בקשה דחופה לעיון מחדש" - להלן: "הוראת הפרישה") שהוגש ביום 18.5.11. בחודש 1/11 הגיש המבקש לבית משפט לענייני משפחה בירושלים בקשה לקביעת גיל בה הוא עותר לסעד של קביעת תאריך 8.5.1942 כתאריך לידתו. דיון בבקשת המבקש לקביעת גיל קבוע לחודש 10/11. בבקשה זו עותר המבקש לצו מניעה זמני שיורה להנהלת בתי הדין הרבניים להימנע מהוצאתו של המבקש לגמלאות לפני המוקדם מהשניים: מועד הכרעת בית המשפט לענייני משפחה בבקשת המבקש לקביעת גילו או תאריך 8.5.42, מועד בו יגיע המבקש לגיל 70 לפי גרסתו. הבקשה הוגשה ביום 16.5.11. באותו יום ניתנה החלטה בדבר הגשת תגובת המשיבה תוך התייחסות לשאלת סמכותו העניינית של בית דין זה לדון בבקשה. בעקבות בקשה לעיון חוזר מיום 17.5.11, לה צורפה הוראת הפרישה, ניתנה החלטה הקובעת את הדיון להיום. נקבע כי תחילה תידון שאלת סמכותו העניינית של בית דין זה לדון בבקשה ותינתן בה החלטה. בטרם נפרט את טענות הצדדים בעניין הסמכות העניינית, נתאר בתמצית את גרסת התובע שעל יסודה הוא מבקש מבית משפט לענייני משפחה לקבוע את גילו כ-8.5.1942. תמצית גרסת המבקש היא שהוא לא נולד בבית חולים כי אם בבית הוריו בשעריים. בנסיבות אלה, לא הונפקה לו תעדות לידה. במסגרת הליכי רישום של אוכלוסיה גדולה בראשית שנות המדינה, פקידי משרד הפנים רשמו את שנת לידתו כמרץ 1941, ללא אסמכתא וללא ראיות ממשיות לכך שזהו תאריך לידתו. לאחרונה המבקש חישב ומצא כי תאריך לידתו הוא 8.5.1942. הוא הגיע למסקנה זו הואיל ואימו נהגה לספר לו, מאז ילדותו, כי הוא נולד ביום ו' בשבוע לפני חג השבועות, ערב שבת פרשת בהר-בחוקותיי. לאחרונה הוא בדק את לוחות השנה של השנים 1941 ו-1942 בזיקה לפרשת השבוע, וגילה כי בשנת 1941 פרשות בהר ובחוקותיי היו נפרדות ואילו בשנת 1942 הן היו מחוברות, וכי בהתאם לכך תאריך לידתו הוא 8.5.1942, שהיה ערב שבת פרשת בהר-בחוקותיי. טענות המבקש לעניין הסמכות העניינית המבקש טוען כי בית הדין מוסמך לדון בבקשה מכוח יחסי עובד ומעביד שמתקיימים בין המבקש לבין המדינה. לעניין זה טען המערער כי המבקש נותן למדינה את כוח עבודתו תמורת משכורת ותנאים כספיים נוספים כגון קרן השתלמות, מנוהל עבורו חשבון ימי חופשה וימי מחלה. המבקש היפנה בטיעונו למספר פסקי דין, בהם עע 423/03 מרדכי רפפורט נ. המועצה הדתית בתל-אביב-יפו, בו נקבע כי בית הדין לעבודה מוסמך לדון בתביעת משגיח כשרות נגד פיטוריו. טענות המשיבה לעניין הסמכות העניינית המשיבה טענה כי לבית הדין אין סמכות עניינית בהעדר יחסי עובד ומעביד בין הצדדים, לאור מעמדו של המבקש כנושא משרה שיפוטית. דיון והכרעה אנו סבורים כי דין הבקשה להידחות בהעדר סמכות עניינית, ולחילופין, לגופה, מן הטעמים שיפורטו להלן. המבקש הוא דיין שמונה לפי חוק הדיינים. דיין מפעיל סמכות שפיטה (סעיף 1(ב) לחוק יסוד: השפיטה). נושא מינויים, כהונתם והפסקת כהונתם של דיינים מוסדר בחוק הדיינים. סעיפים 14 ו-16(א) לחוק מסדירים את נושא תקופת כהונתם של דיינים ויציאתם לקצבה. סעיף 14 לחוק שעניינו סיום תקופת כהונתם של דיינים קובע: 14. כהונת דיין תתחיל ביום שהצהיר הצהרת אמונים ולא תסתיים אלא באחת מאלה: (1) בצאתו לקיצבה; (2) בהתפטרותו; (3) בהיבחרו או במינויו לאחד התפקידים שנושאיהם מנועים מלהיות מועמדים לכנסת; (4) על-פי החלטת הועדה למינוי דיינים כאמור בסעיף 16א; (5) על-פי החלטת בית הדין המשמעתי." סעיף 16 (א) לחוק שעניינו הוצאת דיין לקצבה קובע: "16. (א) דיין יצא לקיצבה - (1) בהגיעו לגיל שבעים ואם היה ראש אבות בתי דין - בהגיעו לגיל שבעים וחמש; הוראה זו לא תחול על רב ראשי לישראל; כאמור, המבקש מונה לדיין לפי חוק הדיינים. השאלה בה עלינו להכריע תחילה היא אם דיין שמונה לפי חוק הדיינים הוא "עובד" לעניין סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969. סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה קובע: "לבית הדין אזורי תהא סמכות ייחודית לדון - (1) בתובענות בין עובד או חליפו למעביד או חליפו שעילתן ביחסי עובד ומעביד, לרבות השאלה בדבר עצם קיום יחסי עובד ומעביד ולמעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. בדב"ע לה/3-19 אהרן אלבינגר ואח' נ. מדינת ישראל, פד"ע 415, נפסק כי נציגי ציבור בבית דין לשכירות אינם "עובדים" של המדינה, חרף העובדה שהם משרתים את המדינה בכהונתם כנציגי ציבור בבית הדין לשכירות. נקבע כי לצורך קביעת קיומם של יחסי עובד ומעביד, על התובע להראות שמתקיימת בינו לבין המדינה התקשרות חוזית לביצוע עבודה תמורת תשלום. לעניין זה נאמר בפסק הדין: "5. ברור שנשיא המדינה, שרים, חברי כנסת ושופטים משרתים את המדינה, אך אין הם עושים זאת מכוח קשר חוזי, כי אם מכוח מעמד, והמסדיר את היחסים שבינם לבין המדינה עולה מאותו מעמד. 6. האמור על שופטים, חל גם על נציגי ציבור בבית הדין לשכירות. לעניין מהות הקשר אין כל הבדל בין מעמדו של שופט לבין מעמדו של נציג הציבור בבית הדין לשכירות. אלה כאלה, עבודתם אינה עקב יחסים חוזיים אלא תוצאה של מעמד". 7. סוף דבר: בין המערערים לבין המדינה לא היו כל יחסים חוזיים, ועל כן לא היו גם יחסי עובד ומעביד". בדנג"צ 4601/95 סרוסי נ. בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נב (4) 817, נקבע כי סגן ראש רשות מקומית הוא "עובד" לצורך הוראות חוק הביטוח הלאומי בעניין ביטוח אבטלה. בית המשפט העליון ציטט את פסק דין אלבינגר הנ"ל, אשר היווה בסיס לפסיקת בית הדין הארצי לעבודה לדחות את תביעתו של העותר לדמי אבטלה, וקבע שקיימת "דואליות נורמטיבית" בין מי שמשרת בתפקיד מכוח "מעמד" לבין המדינה, כך שבצד ההוראות שבדין המסדירות את מינויו, כהונתו, סמכויותיו וחובותיו של "בעל המעמד", קיימת גם התקשרות חוזית. עוד נקבע כי ספק אם נכון לדרוש, כתנאי חיוני לקיומם של יחסי עובד ומעביד, קיומם של יחסים חוזיים. פסק הדין קבע גישה כי אין מקום להגדרה אוניברסלית של המונח "עובד". לפי גישה זו, על בית המשפט ליתן פרשנות תכליתית למונח "עובד" בהתייחס להקשר של העניין שנדון בפניו. באותו עניין קבע בית המשפט העליון כי על רקע המטרה הסוציאלית של ביטוח אבטלה, יש לראות בסגן ראש רשות "עובד" לצורך הוראות חוק הביטוח הלאומי הקובעות זכות לדמי אבטלה. שאלת פרשנות המונח "עובד" בסעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה בהתייחס לתביעת "בעל מעמד", התעוררה בפסק הדין בע"ע 1010/02 מדינת ישראל נ' רסמי יעקוב, פד"ע מ 156 (להלן: "עניין רסמי"), בו נדונה שאלת סמכותו העניינית של בית הדין לדון בתביעתו של המשיב שכיהן כסגן ראש רשות מקומית לשכר עבודה בהיותו "נבחר" המכהן בתפקיד סטטוטורי. בית הדין הארצי לעבודה (מפי כב' סגנית הנשיא (דאז) א. ברק- אוסוסקין) קבע שיש לפרש את הסמכות העניינית נוכח תכליתו של משפט העבודה, שעניינה הבטחת זכויות מינימאליות לעובד. בהתאם לכך נקבע כי יש לראות בסגן ראש רשות מקומית כעובד לעניין זכאותו לשכר עבודה ותחולת חוק הגנת השכר, תשי"ח-1958 עליו. במקרה זה אושרה פסיקתו של בית הדין קמא לפיה אילו דובר בתביעה לאכיפת יחסי עבודה, כפי שמבקש המבקש בענייננו, לא היתה בידי בית הדין סמכות עניינית לדון בתביעה שכן שאלה זו נוגעת ל"מעמדו" של נושא משרה סטטוטורית שאין בה משום יחסי עובד-מעביד: "השופט שפיצר ציין כי מדובר בדואליות נורמטיבית. לדבריו אילו דובר בהפסקת כהונתו של המשיב לא היתה בידי בית הדין סמכות לבחון שאלה זו או לאכוף את מינויו של המשיב. ברם כאשר מדובר בתשלום שכר על ידי המעסיק מדובר ביחסי עובד- מעביד. וכך כותב השופט שפיצר: "כאן בדיון באה לידי ביטוי 'הדואליות הנורמטיבית.' באותו עניין, התביעה היתה לאכיפת יחסי עבודה- וזהו 'פן המעמד' שבו אין סמכות לבית הדין. גם במקרה שלפנינו- אילו מדובר היה בהפסקת כהונתו של סגן ראש המועצה שנבחר על ידי המועצה, בהתאם להוראות חוק הרשויות המקומיות (בחירות ראש הרשות וסגניו וכהונתם), התשל"ה-1973 היתה נדחית תביעתו על הסף- שכן בחירה והפסקת כהונה הם ענייני מעמד ואין בהם משום יחסי עובד- מעביד- אלא 'נבחר'. ואולם במקרה שלפנינו התביעה היא לתשלום שכר, וזהו לטעמנו 'פן תנאי העבודה' של הדואליות הנורמטיבית- לעניין זה- יש לראות בתובע 'עובד' את המועצה כמעבידתו ואת בית הדין לעבודה- לבעל הסמכות לדון בעניינו". מקובלים עליי מסקנתו ודבריו היפים של השופט שפיצר. את הסמכות העניינית אין לפרש פירוש דווקני ומצמצם. עלינו לבחון את תכליתם של דברים. תכליתו של משפט העבודה הוא להבטיח לעובד זכויות מינימליות. במסגרת זכויות אלו מבקש משפט העבודה להבטיח כי לעובד תשולם משכורתו כדין ובמועד...". מפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בעניין רסמי עולה כי "נבחר" ברשות מקומית ייחשב ל"עובד" לצורך סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה לעניין תביעה לשכר עבודה לפי חוק הגנת השכר, אך לא לעניין תביעה למניעת סיום כהונתו. עתירה שהגישה המדינה על פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בעניין רסמי, נדחתה (בג"צ 1898/06 משרד הפנים נ. בית הדין הארצי לעבודה (ניתן ביום 24.3.08). בית המשפט העליון, לאחר שבחן את טענות המדינה בדבר ההבדלים בין נבחר ציבור לבין עובד המצדיקים, לטענת המדינה, אי סיווג נבחר ציבור כ"עובד" לצורך חוק בית הדין לעבודה, קבע: "אינני סבורה כי ההבדלים דלעיל, כל אחד מהם בפני עצמו או כולם יחד, יכולים להוות מחסום בפני הכרה במי משני המשיבים בעתירה שבפנינו כעובד. המסקנה אליה הגיע בית הדין לעבודה על שתי ערכאותיו היא שמדובר בדואליות נורמטיבית. המשמעות המעשית היא כי בנושאים מסויימים הסמכות תהיה לבית הדין לעבודה (למשל כאשר מדובר בתשלום שכר) ולעניין זה היחסים ייחשבו כיחסי עובד מעביד. היבטים אחרים של אותה מערכת יבחנו בערכאות אחרות, כך למשל, הפסקת כהונה של סגן מועצה, בחירתו וכיוצא בזה. השקפה זו מקובלת עלי". הנה כי כן, הן בית הדין הארצי לעבודה והן בית המשפט העליון קבעו בפסקי הדין בפרשת רסמי כי לעניין כהונתו או הפסקת כהונתו של משרה מכוח מעמד, לא ייחשבו בעל המעמד ל"עובד" לעניין סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה. נעיר כי פסק הדין בעניינו של מרדכי רפפורט, אליו היפנה ב"כ המבקש, אינו תומך בעמדתו, משום שמר רפפורט עבד כמשגיח כשרות ולא היה כל ספק שהעסקתו היתה במסגרת יחסי עובד ומעביד. מן המקובץ לעיל עולה כי אין בסמכותו העניינית של בית הדין לדון בבקשה ולפיכך היא נדחית. ככל שאנו טועים בהכרעתנו בסוגיית הסמכות העניינית, סבורים אנו כי ממילא דין הבקשה להידחות לגופה, וזאת בהעדר עילת תביעה. סעיף 16(א)(1) לחוק הדיינים קובע כי דיין יצא לקצבה בהגיעו לגיל 70. בהתאם לכך, הוראת הפרישה לא ניתנה מכוח סמכות מינהלית כלשהי שבית הדין מוסמך להפעיל כלפיה ביקורת שיפוטית, אלא היא נובעת מהוראת החוק, שכן המבקש הגיע לגיל 70 על פי הרשום במרשם האוכלוסין במועד שנקבע כי יצא לגמלאות בהוראת הפרישה. ככל שבמועד עתידי כלשהו ייעתר בית משפט למשפחה לבקשתו לקביעת גיל, לא יחול שינוי הגיל רטרואקטיבית (עב"ל 516/05 רחל מולאיוף נ. המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 9.1.07). סוף דבר הבקשה נדחית. המדינה ביקשה שנשקול פסיקת הוצאות לטובתה ואולם מעבר להופעה לדיון היום וההכנות הכרוכות בכך, לא הגישה המדינה תשובה בכתב בהליך. בנסיבות אלה החלטנו שלא לעשות צו להוצאות. הערעור על החלטה זו הנו ברשות. בקשת רשות ערעור ניתן להגיש לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 15 יום. שופטיםבית דין רבניפנסיה