קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא כסף בעו''ש הבטחת הכנסה בביטוח לאומי: שלב וטליה (להלן - התובעת) הגישה תביעה נגד המוסד לביטוח לאומי (להלן - הנתבע) לגמלת הבטחת הכנסה. משדחה הנתבע את תביעת התובעת בנימוק "לפי סעיף 5 (ב) לחוק הבטחת הכנסה - התשמ"א - 1980 ההכנסה הנחשבת מהכנסותיך לחודש 7/2010 היא על סך 19,269 ₪. סכום זה עולה על גובה הגימלה לחודש זה שהוא 2672 ₪. ההכנסות שנלקחו בחשוב הכנסתך הן מאחרות. ההכנסות שנלקחות בחישוב הם ההכנסה מיתרת עו"ש. כמו כן לגבי הרכב שבבעלות בעלך עליך למכור את כלי הרכב ולהמציא זכרון דברים של מכירת הרכב וטופס העברת בעלות", הגישה היא תביעה לבית הדין. 3. בכתב תביעתה טענה התובעת שהרקע להגשת הבקשה לגמלת הבטחת הכנסה בחודש 7/10 היתה שבעלה שהה במאסר מחודש 5/10 ועד לחודש 12/10 וכי היא אינה עובדת והיתה באותה העת עם תינוק בבית. באשר לרכב, נטען כי בעת שהבעל שהה במאסר היה הרכב בשימוש שותפו ובחודש 9/10 נמכר. בכתב הגנתו הבהיר הנתבע כי דחיית התביעה לא היתה בשל רכב שבבעלות בעלה של התובעת, כי אם מן הטעם שעל פי תדפיסי העו"ש שהציגה התובעת מבנק אוצר החייל ובנק הפועלים, לתובעת היו יתרות זכות בחשבונותיה של למעלה מ- 15,042 ₪ בממוצע בשלושת החודשים שקדמו להגשת תביעתה, דהיינו בחודשים 1.4.10 ועד 3.8.10. כן נטען, כי הכנסתה של התובעת לחודש 7/10 היה על סך של 19,269 ₪ שעולה על גובה הגמלה לחודש זה שהוא 2,672 ₪ על פי הרכב משפחתה (יחיד +ילד). 4. העובדות המוסכמות הינן - א. בעת שהתובעת הגישה לנתבע את תביעתה לקבלת גמלת הבטחת הכנסה, לתובעת היתה יתרת זכות בחשבון עו"ש על סך 18,571 ₪; ב. בשלושה חודשים שקדמו להגשת התביעה, היתרה לא פחתה מהסכום של 18,571 ₪; ג. המחלוקת הינה האם יש לראות בסכומים אלה הכנסה לצורך בדיקת זכאותה של התובעת לצורך קבלת גמלת הבטחת הכנסה. 5. הצדדים ביקשו לסכם בכתב על סמך העובדות המוסכמות. 6. טענות התובעת בסיכומיה - א. בעניינה של התובעת חלות הוראות סעיף 9(ג) לחוק הבטחת הכנסה התשמ"א - 1980 (להלן - החוק). הואיל ולתובעת בן יליד 21.4.10 הרי "סכום שאינו מובא בחשבון" כנכס על פי סעיף זה יהיה כל סכום כסף שאינו עולה על סכום השווה לסכום הבסיסי (כ- 8,074 ₪) כפול שש, דהיינו כ- 48,444 ₪. על פי לשון הסעיף אין הוא מבדיל בין סכום בעו"ש, במט"ח, בפקדון או בזהב. מכאן, כי לא ברור מדוע מצא הנתבע לראות בסכום זה, הקטן פי 3 מהסכום המצוין בסעיף, כהכנסה; ב. לו היה מופקד הסך המופיע בחשבון העו"ש בחסכון מסוג כלשהו, לא היה רואה בו הנתבע כ"נכס". הנתבע לא טוען כי לתובעת נכס אחר, אין הוא מצביע על מקור הכנסה כלשהו. ואין הוא מצביע על הפקדות קבועות או בכלל. משהנתבע לא הוכיח קיומה של הכנסה כלשהי - דין התביעה להתקבל. בעניין זה מסתמך ב"כ התובעת על פסק הדין עבל 681/07 בנישו אהרון - המוסד לביטוח לאומי (להלן - הלכת בנישו); ג. אין להבדיל בין היתרה המצויה בעו"ש לבין סכום "סגור" אשר בעת הצורך מושכים ממנו חלק לצורכי מחייה או סכום הנמצא בתוכנית חיסכון; ד. לחילופין גם לו היה מדובר בנכס, היה על הנתבע לקחת בחשבון כ"הכנסה" 8% בשנה מסכום זה שהם 1,485 ש"ח, ועל פי הוראות תקנה 10 לתקנות הבטחת הכנסה יש לחלקם ל-12 לצורך חישוב ההכנסה החודשית בפועל שהינו סך 123.80 ₪. 7. טענות הנתבע בסיכומיו - א. היתרה המופיעה בחשבון העו"ש של התובעת נחשבת כהכנסה ואין לראות בסכומים אלה כ"סכום שאינו מובא בחשבון" על פי סעיף 9(ג) לחוק; ב. בהתאם להנחיות המוסד לביטוח לאומי (נספח א' לסיכומים) לעניין יתרות זכות בחשבון עו"ש, יתרות זכות ייחשבו כהכנסה בהתקיים התנאים הבאים: סכום כסף מעל הסכום הקובע לפי הרכב משפחה (במקרה שלנו נשואה + ילד, הסכום הקובע: 4,356 ₪). היתרה כאמור לעיל נכונה למשך למעלה מ-3 חודשים. ג. אכן, סעיף 9 (ג) (1) לחוק קובע שאין להביא בחשבון סכום השווה לסכום הבסיסי *4 או *6 לפי הרכב המשפחה אלא שיש לבחון את הדברים לאור כוונת המחוקק ותכלית החקיקה, כפי שאלו עולים מדברי ההסבר להצעת חוק הבטחת הכנסה (תיקון מס' 14) (חסכון) התשנ"ח - 1998 שלאורה תוקן סעיף 9 (ג) לחוק. ההחרגה להגדרת נכס הבאה לידי ביטוי במילים "למעט סכום שאינו מובא בחשבון", אינה מתייחסת לכל נכס ו/או למקרים כגון דא, אלא רק לחסכונות שהיו ברשותו של המבוטח, כאשר מטרת המחוקק היתה לקבוע כי תובע גמלה אשר ברשותו חסכון (בסכום הקבוע בחוק), יוכל להחזיקו לעת מצוא לצורך הוצאות מחיה הכרחיות בלתי צפויות, כגון: טיפולים רפואיים, קניית מקרר וכו'. לטענת הנתבע הכוונה היא לסכום יחיד המופקד או מוחזק דרך קבע מבלי שנעשה בו שימוש, ולא לתזרים חודשי קבוע המצוי בחשבון העו"ש; ד. היתרה שיש לתובעת בחשבון העו"ש מעידה כי לתובעת קיימים מקורות קיום, גם אם מקור ההכנסה הוא של התובעת עצמה. מטרת החוק ליתן רשת מגן אחרונה למי שאינו מסוגל לכלכל את עצמו ואין הוא מעניק גמלה למי שיש לו הכנסות לרבות מעבודה או מנכסים, כמו במקרה של התובעת; ה. אין מקום להפליית התובעת לטובה על פני מבוטחות שעובדות ומשתכרות סכומים נמוכים בהרבה מהסכום שהיה בחשבונה של התובעת, אשר כל הכנסותיהן מובאות בחשבון לעניין גמלת הבטחת הכנסה. משיקולים של צדק חלוקתי בין כלל הציבור לנתמכים יש לדחות את התביעה, שכן כידוע היקף המשאבים המיועדים לתמיכה מוגבל ועל המדינה להיטיב עם אוכלוסייה הנזקקת לקצבה בשל מחסור קיומי. באשר לתובעת - הרי לא ניתן להכלילה בגדר אלו שאינם מסוגלים לספק את צרכיהם הבסיסיים; ו. יש לראות בסכום העומד לזכות התובעת באופן קבוע כהכנסה. יש לאבחן את הלכת בנישו שעניינו בתמיכת קרובים ושנסיבותיו שונות בתכלית מהעובדות במקרה דנן. העובדה שהפסיקה הכירה בתמיכת קרובים כהכנסה שיש להביאה בחשבון מחזקת את עמדת הנתבע ומקל וחומר כי אם מדובר בהכנסה קבועה של המבוטח עצמו הרי שיש להביאה בחשבון. הנתבע מבקש להסתמך על פסק הדין עב"ל 618/08 דנה אורן - המוסד לביטוח לאומי; ז. לעניין טענתה החילופית של התובעת - לפיה על הנתבע לקחת בחשבון כ"הכנסה" 8% בשנה מסכום זה שהם 1,485 ₪ - על פי תקנה 10 לתקנות הבטחת הכנסה יש לקחת את סכום ההכנסה החודשית המופקת בפועל, שהינו הגבוה מבין שני הסכומים ולכן במקרה דנן המדובר בכל הסכום המצוי בחשבונה של התובעת ומשכך אף לפי סעיף זה - דין התביעה להדחות. המסגרת הנורמטיבית - 8. סעיף 9 לחוק מגדיר מהי הכנסה שיש להתחשב בה לצורך מתן גמלה על פי החוק, וזה לשונו- (א) בחוק זה, "הכנסה" - הכנסה מהמקורות המפורטים בסעיף 2 לפקודה, אף אם לא צמחה, הופקה או נתקבלה בישראל, ולרבות -    (1) כל גימלה כמשמעותה בחוק הביטוח; (2) תשלומים למי שמצוי בהכשרה מקצועית; (3) דמי מזונות שמקבל אדם לפי כל דין בעדו ובעד ילדיו, לרבות תשלום בעדו ובעד ילדיו לפי חוק המזונות (הבטחת תשלום), התשל"ב-1972. (4) סכומים שיראו אותם כהכנסה מנכס, אף אם הנכס הוא של ילדו של  הזכאי הנמצא עמו ואף אם אין מופקת ממנו הכנסה. (5) סכומים שיראו אותם כהכנסה מנכס שהוא רכב כאמור בסעיף 9א. (ב)... (ג) לענין סעיף זה, "נכס" - כל רכוש, בין מקרקעין ובין מיטלטלין, וכן כל זכות או טובת הנאה ראויות או מוחזקות, והכל בין שהם בישראל ובין שהם מחוץ לישראל, למעט מיטלטלין שאינם ניתנים לעיקול לפי חוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967, ולמעט סכום שאינו מובא בחשבון ולמעט זכות החזקה במקרקעין המשמשים למגורי הזכאי ולא לשם השתכרות או ריווח (בסעיף זה - דירת מגורים). "סכום שאינו מובא בחשבון" - סכום כמפורט להלן: (1) סכום כסף שאינו עולה על סכום השווה לסכום הבסיסי כפול ארבע, ולגבי מי שעמו ילד או שיש לו בן זוג - סכום שאינו עולה על הסכום הבסיסי כפול שש. (2) סכום שהתקבל בעד מכירת דירת מגורים, לרבות פיצויים לפי הוראות סימן א' בפרק ה' לחוק יישום תכנית ההתנתקות, והכל לתקופה שתחילתה ביום קבלת הסכום או הפיצויים כאמור בסיומה בתום 12 חודשים מאותו מועד או ביום שבו רכש הזכאי דירת מגורים אחרת, לפי המוקדם". 9. בעב"ל 1010/04 המוסד לביטוח לאומי - זהבה עמר, (פד"ע מ 704), עמד בית הדין הארצי על מטרת החוק, בקובעו - "חוק הבטחת הכנסה חוק סוציאלי, המבוסס על אבני בוחן שעניינם גובה ההכנסה והיכולת להפיק הכנסה. החוק נועד בעיקרו של דבר, להבטיח לכל אדם שאינו מסוגל לפרנס עצמו, ושהכנסתו פחותה מ'רצפה' הקבועה בחוק ובתקנות שהותקנו על פיו, רמה מינימלית של הכנסה לצורך קיום בסיסי. אין החוק מיועד לאלה היכולים להשתכר את המינימום שנקבע בו או היכולים להפיק הכנסה מנכס כלשהו. משכך, נשללת בסעיף 9 לחוק הקצבה ממבוטח שברשותו נכס שהחזקה היא שניתן להפיק הימנו הכנסה מינימאלית. ההשקפה הגלומה בחוק היא שהציבור אינו חייב לתמוך באדם שיש לו רכוש ממנו ניתן להפיק, למצער, הכנסה מינימאלית." (הדגשות הוספו -א.ס.). בעב"ל 618/08 דנה אורן - המוסד לביטוח לאומי, מיום 16.1.11 (להלן - הלכת דנה אורן) חזר בית הדין הארצי ועמד על תכלית חוק הבטחת הכנסה, וכך נפסק - "תכלית חוק הבטחת הכנסה מחייבת פסיקה שאינה מבדלת בין דין משתכרי הכנסה קבועה לבין דין מקבלי סכומי כסף גבוהים באופן קבוע. תכלית החוק נלמדת, באופן שאינו משתמע לשני פנים, מדברי ההסבר להצעת החוק: "מטרת החוק המוצע היא להבטיח לכל אדם ומשפחה בישראל, שאין בכוחם לספק לעצמם הכנסה הדרושה לקיום, את המשאבים הדרושים לסיפוק צרכיהם החיוניים. גמלה לפי חוק זה תהיה הכנסתם היחידה של מי שאינם יכולים כלל לעבוד ולקיים עצמם, ותשלים הכנסה הנופלת מן הרמה הדרושה לקיום... " (ה"ח תש"ם - 1979, 1417, ע' 2). הנה כי כן, עינינו הרואות - מהותה של גמלת הבטחת הכנסה הינה הבטחת משאבים הדרושים לסיפוק צרכים חיוניים למי שאינו יכול לקיים עצמו... משהוברר כי המערערת קיבלה מדי חודש בחודשו, באופן קבוע, סכומי כסף גבוהים בסך אלפי שקלים, הרי שלא ניתן להכלילה בגדר אלו אשר אינם מסוגלים לספק את צרכיהם הבסיסים. (ההדגשות הוספו - א.ס.). 10. במקרה מושא פסק הדין, הנתבע לא הצביע על מקור הכנסה כלשהו לסכום המצוי בחשבון עו"ש של התובעת ולא טען לקיומן של הפקדות קבועות בחשבון. אשר על כן, לא ניתן ללמוד הלכה לענייננו מהלכת דנה אורן. גדר המחלוקת הינו, איפוא, בשאלה האם יתרות זכות בחשבון העו"ש של התובעת על סך 18,571 ₪ הינן בגדר "סכום שאינו מובא בחשבון" על פי סעיף 9(ג) לחוק, וזאת בהתחשב בעובדה כי היתרה כאמור לעיל נותרה בעינה למשך תקופה של למעלה מ-3 חודשים. 11. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים שוכנעתי כי אין לראות בסכום האמור בגדר הכנסה. ואבהיר - סעיף 9(ג) לחוק מציין מפורשות כי סכום כסף המצוי ברשות המבוטח שגובהו מוגבל לסכום השווה לסכום הבסיסי *4 או *6 הינו בגדר "סכום שאינו מובא בחשבון" לצורך הגדרת נכס. המחוקק לא מציין בסעיף זה כל מגבלה לגבי משך הזמן בו סכום הכסף מצוי ברשות המבוטח או כי המדובר בסכום המצוי בתוכנית חסכון ודוק: המגבלה המצויינת בסעיף הינה אך ורק לעניין גובהו של הסכום. לפיכך, אין לקרוא להוראות החוק מכוח פרשנות תנאים אלה, כפי שמבקש הנתבע. 12. לא ראיתי לנכון לקבל את עמדת הנתבע כפי שפורטה בהנחיות המוסד (נספח א' לסיכומים) לפיה יתרות זכות בחשבון עו"ש ייחשבו כהכנסה, בהתקיים התנאים הבאים - "1. סכום כסף מעל הסכום הקובע לפי הרכב משפחה (במקרה שלנו נשואה + ילד, הסכום הקובע: 4,356 ₪). 2. היתרה כאמור לעיל נכונה למשך למעלה מ-3 חודשים. " הנחיות אלה הינן מעשה פרשנות של הנתבע עצמו ואין להן כל סימוכין בדין. 13. אשר לטענת הנתבע לפיה קיומה של היתרה בחשבון העו"ש מעידה כי לתובעת קיימים מקורות קיום גם אם מקור ההכנסה הוא של התובעת עצמה - אין לקבלה. הנתבע לא הוכיח קיומם של מקורות הכנסה במקרה דנן ואין הוא יכול להסתפק באמירה בעלמא בעניין זה. אשר לטענת הנתבע לפיה עמדתו נתמכת בדברי ההסבר להצעת חוק הבטחת הכנסה (תיקון מס' 14) (חסכון) התשנ"ח - 1998 - אף זו דינה להדחות. העובדה כי המחוקק התייחס בדברי ההסבר להכנסה הנובעת מחסכון אין בה כדי ללמד כי המחוקק ביקש להגביל את הסעיף לסכומי כסף המצויים בתוכניות חסכון בלבד ולו רצה לעשות כן - היה קובע זאת מפורשות. משלא עשה כן - ניתן ללמוד כי ההיפך הוא הנכון. מעמדה של יתרת הזכות בחשבונה של התובעת דומה מבחינת המחוקק למעמד של תוכנית חסכון וזה ואף זה נכללים במסגרת "סכום שאינו מובא בחשבון" על פי סעיף 9(ג) לחוק, ובלבד שגובהו נמוך מהמצוין בסעיף. 14. כפי שעולה מהוראות החוק ופסקי הדין שלעיל - מטרת החוק הינה להבטיח לכל אדם ולמשפחה בישראל שאין בכוחם לספק לעצמם הכנסה הדרושה לקיום, את המשאבים הדרושים לסיפוק צרכיהם החיוניים וזאת מקום בו אין בידם מקור הכנסה אחר או נכס אשר ניתן להפיק ממנו הכנסה. המחוקק קבע, בסעיף 9 לחוק, כי סכום כסף יכול להיחשב "נכס" היכול להפיק הכנסה כל עוד אין המדובר בסכום "שאינו מובא בחשבון" כקבוע באחד החריגים לסעיף 9(ג) לחוק שאינו עולה על הסכום הנקוב בסעיף, שהינו לגבי התובעת 6 פעמים הסכום הבסיסי שהינו סך 47,850 ₪. המחוקק הניח כי מיתרת זכות בחשבון עו"ש שגובהה נמוך מסכום זה לא ניתן להפיק הכנסה שוטפת ולכן אין להתחשב בה כמקור הכנסה. במקרה דנן, לא הוכח כי לתובעת מקור הכנסה ואף אם קיים ספק בעניין זה, הרי משמדובר בחוק בעל אופי סוציאלי ובהתאם להלכה הרווחת - יש ליתן לתובעת ליהנות מהספק. 15. תמיכה לעמדתי זו ניתן למצוא בהוראת תקנה 10 לתקנות הבטחת הכנסה שקובעת - "כהכנסה חדשית מנכס יראו סכום השווה ל-8% משוויו מחולק ב-12 אף אם אין מופקת ממנו הכנסה, או את סכום ההכנסה החדשית המופקת ממנו בפועל - לפי הסכום הגבוה יותר". אף מתקנה זו ניתן ללמוד כי בחישוב הכנסה חודשית מסכום כסף המופקד בבנק, לא יביאו בחשבון את סכום הכסף עצמו אלא את ההכנסה ממנו. (כך נפסק בהלכת בנישו, שם בסעיף 20 לפסק הדין). 16. לאור כל האמור לעיל התביעה - מתקבלת. 17. אין צו להוצאות. הבטחת הכנסהביטוח לאומי