קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מדור התשלומים הממשלתי עובדים פלסטינים: התובע הינו פועל חקלאות תושב הרשות הפלסטינית שעבד במשך מספר שנים במושב בשרון. לטענתו הועסק ישירות על ידי הנתבע, שהינו חקלאי. הנתבע מכחיש שהתובע זכאי לזכויות סוציאליות שונות שלא שולמו לו, ומכל מקום טוען להעדר יריבות. לטענתו, התובע הועסק על ידי חברה שבבעלותו, ולא על ידו באופן אישי. נוכח טענות ההגנה שונות שהעלה הנתבע, נדון במסגרת פסק הדין בהשלכותיו של ההסדר החוקי לפיו מעסיקיהם של עובדים תושבי הרשות הפלסטינית נדרשים לשלם להם חלק מן התמורה לעבודתם לא באופן ישיר, אלא באמצעות מדור התשלומים הממשלתי (שפעל בעבר בשירות התעסוקה, וכיום פועל ברשות האוכלוסין וההגירה שבמשרד הפנים). התשתית העובדתית תקופת עבודת התובע ורציפותה התובע טוען שעבד החל ממרץ 2005 ועד ליום 16.6.08, סך הכל שלוש שנים ושלושה חודשים, ובכל התקופה הזו עבד בכל יום. על פי רשימת המוסכמות המשותפת שהגישו הצדדים ביום 9.3.10, מועד תחילת העבודה וסיומה מוסכם על הצדדים. אלא מה? בכתב ההגנה טען הנתבע שהתובע הועסק לסירוגין ובתקופות מסוימות אף נקטעה רציפות העסקתו "עקב צרכי העבודה המשתנים וסגרים שהוטלו על ידי צה"ל". התובע צירף לכתב תביעתו "ריכוז נתונים ממדור התשלומים" הממשלתי (נספח ד'). מעיון בנספח עולה, שבמהלך 39 החודשים מתחילת עבודת התובע ועד סיומה היו חמישה חודשים שבהם לא נרשמו ימי עבודה של התובע במדור התשלומים: 08/05, 10/05, 11/05, 12/05, 04/06, 05/06. מהי הסיבה להעדר הרישום במדור התשלומים? בתצהיר עדותו (סעיף 4) הסביר התובע שה"קיטועים" ברישומי מדור התשלומים נובעים מהעובדה שצה"ל הטיל סגרים ולא איפשר עבודה מוסדרת של פלסטינים בישראל. לדבריו, "ברוב הסגרים, אני ועוד עובדים היינו נשארים לעבוד ולישון אצל הנתבע במקום עבודה בקונטיינר. לכן בפועל כמעט ולא היו שום קיטועים למרות שהמעסיק נאלץ לדווח ללשכת התעסוקה על הקיטועים בגלל הסגרים ומשום שהיה אסור לו להעסיק אותנו בזמן הסגר". בתצהיר עדות הנתבע לא מצאנו כל התמודדות עם טענת התובע שלעיל, בדבר עבודתו בזמן הסגרים ללא רישום במדור התשלומים. בחקירתו הנגדית של הנתבע מצאנו תמיכה בטענת התובע לפיה בימי סגרים כלל לא ניתן היה לשלם לעובדים באמצעות שירות התעסוקה (עמ' 10 ש' 22 לפרוטוקול, עמ' 11 ש' 7). התובע העיד, ועדות זו לא נסתרה, שמדי פעם היה ישן במקום העבודה (עמ' 2 ש' 8), כך שלכאורה לא היתה מניעה לכך שיועסק גם בזמן סגרים. זאת ועוד, במהלך חקירתו הנגדית הודה הנתבע שאכן, כטענת התובע, היה במקום העבודה שעון נוכחות פעיל. אין ספק שרישומי שעון הנוכחות, לו היו מוצגים בפנינו, יכלו לספק ראיה חזקה לימי עבודתו של התובע, לרבות לכך שנעדר בתקופות של סגרים. מדוע אם כך לא הוגשו לנו רישומים אלה? הנתבע לא סיפק כל הסבר סביר לכך. כנשאל על כך השיב בפשטות: "אני לא תבעתי. אני הנתבע. אולי שכחת" (עמ' 12 ש' 4). תשובתו זו עוררה אצלנו את הרושם הברור שלו היה מוצגים אותם רישומים, היה בהם כדי לתמוך בגרסת התובע דווקא. נוכח כל האמור, אנו קובעים כממצא עובדתי שהתובע אכן עבד החל ממרץ 2005 ועד 16.6.08 ברציפות, כטענתו, לרבות בתקופות של סגרים בהם לא נרשמו ימי העבודה במדור התשלומים. ימי העבודה התובע טען שעבד שישה ימים בשבוע, 26 ימים בחודש. הנתבע טען שהתובע עבד אצלו אך ורק בימים בהם צוין שעבד על פי רישומי מדור התשלומים. על פי הרישומים, התובע עבד לכל היותר 24 ימים (בחודש אוגוסט 2007) וברוב החודשים פחות, לעתים הרבה פחות. הדגשנו עוד קודם שהנתבע עצמו הודה שלא ניתן היה לדווח למדור התשלומים על ימי עבודה מעבר לימים המותרים: "אנחנו לא יכולים להחליט כמה אנחנו מדווחים" (עמ' 11 ש' 7). ובמילותיו של בא כוחו בסיכומיו, הרישומים משקפים את הימים שבהם "מותר היה" לעבוד (סעיף 2 לסיכומי הנתבע). מכאן שהרישומים אינם מסייעים לנו, שכן אין בהם תשובה לשאלה האם הועסק התובע גם בימים שבהם אסור היה להעסיק עובדים פלסטינים. כפי שציינו עוד קודם לכן, הנתבע לא צירף את רישומי שעון הנוכחות שהיה מותקן בעסק, רישומים שהוא עצמו אישר לנו שהיה בודק מדי חודש (עמ' 11 ש' 22). מסקנתנו מכך היא שלו היו מוגשים לנו, היה בהם כדי לתמוך בגרסת התובע. מכאן שסביר להניח שהתובע אכן הועסק גם בימים בהם אסור היה להעסיקו. נוסיף ונציין שהנתבע ניסה לטעון שמעדותו של העד מר אוסאמה רדואן עולה בבירור שהתובע עבד רק 20 יום בחודש. איננו מקבלים שכך העיד מר רדואן. אמנם בא כוח הנתבע ניסה לשים בפיו אמירה בנוסח זה (עמ' 6 ש' 15) אך תשובתו המפורשת של העד לשאלה שהופנתה אליו בעניין זה הייתה שהעבודה התנהלה בכל ימות השבוע, למעט שבת. נוכח כל האמור, ובהינתן שהתובע והעד מטעמו טענו שהתובע עבד 6 ימים בשבוע, 26 ימים בחודש, בעוד שמנגד בתצהיר הנתבע אין כל התייחסות למתכונת העבודה שהייתה נהוגה במפעל, אנו מקבלים את גרסתם כנכונה וקובעים שהתובע עבד שישה ימים בשבוע, 26 ימים בחודש. שכר העבודה היומי והחודשי בכתב התביעה טען התובע ששכרו הבסיסי עמד על 150 ₪ ליום ו- 4,000 ₪ לחודש, אך בפועל השתכר 210 ₪ ליום שכן עבד בכל יום ארבע שעות נוספות. על פי רישומי מדור התשלומים, משכורתו של התובע ברוטו אכן עמדה על 150 ₪ ליום עבודה. האם אכן עבד התובע ארבע שעות נוספות ביום, שאז יש בסיס לטענתו ששכרו היומי היה גבוה יותר, ועמד על 210 ₪? התובע העיד שאלה היו שעות עבודתו. עדותו זו נתמכה בעדות העד רדואן, שאישר שהתובע עבד 12 שעות ביום. בהקשר זה נציין שלא התעלמנו מכך שמר רדואן העיד שהיו ימים בודדים בהם הסתיימה העבודה בשעה 17.00, או החלה שעה מאוחר יותר בשעה 07.00 (עמ' 7 ש' 1) אך איננו סבורים שיש באמירה זו כדי לשנות מהתמונה הכללית של 12 שעות עבודה ביום. אל מול שתי עדויות אלה חיפשנו ולא מצאנו בתצהיר הנתבע גרסה כלשהי למספר שעות עבודתו של התובע ביום. הדרך היחידה בה ניתן לדעתנו לפרש את שתיקת הנתבע בנקודה זו הינה אי הכחשה של טענות התובע לגבי שעות העבודה. נוכח כל האמור, אנו מקבלים את גרסת התובע, וקובעים שעבד 12 שעות ביום, החל משעה 06:00 בבוקר ועד 18:00, תמורתן השתכר שכר יומי של 210 ₪ לשעה. דיון והכרעה ההסדר החוקי לפיו משלמים מעסיקים לעובדיהם תושבי הרשות הפלסטינית באמצעות מדור התשלומים הממשלתי בטרם נפנה לדיון ברכיבי התביעה השונים, עלינו להכריע בטענה מקדמית שהעלה בפנינו הנתבע. בכתב ההגנה, בתצהירו וגם בסיכומיו, טען הנתבע שעל מעסיק של עובד תושב הרשות הפלסטינית אין כל חובה לשאת ברכיבי השכר השונים שתבע התובע (סעיפים 17 ו- 19 לסיכומיו). זאת, מאחר שבעצם התשלום למדור התשלומים הממשלתי יוצא המעסיק ידי חובתו כלפי עובדו, הן לגבי שכר העבודה והן לגבי כל התנאים הנלווים (לרבות פיצויי פיטורים, הבראה, חגים וחופשה). לטענתו, ככל שעובד סבור שהוא זכאי לרכיב שכר זה או אחר שלא קיבל, עליו להתכבד ולהמציא אישור זכאות ממדור התשלומים, שכן לשיטתו: "למעשה מדינת ישראל, באמצעות שירות התעסוקה/רשות האוכלוסין וההגירה, מפקחת על יישומם של כל חוקי המגן הנוגעים להעסקת עובדים שהינם תושבי הרשות הפלסטינית, גובה באמצעות הרשות את כל הכספים המגיעים לעובד ודורשת שכל ההתנהלות הפיננסית תהיה באמצעותה". האם יש בסיס משפטי לטענת המעסיק בתיק זה, שמניסיונו של בית דין זה הינה טענה הנפוצה בקרב מעסיקיהם של עובדים תושבי הרשות הפלסטינית, לפיה כל שהיה עליו לשלם הוא את התשלומים למדור התשלומים, וככל שלא נדרש לשלם סכום מסוים על ידי המדור עבור עובדו, אין הוא חייב בתשלומו? כדי להשיב על שאלה זו, עלינו לבחון את הוראות פרק ד1 לחוק עובדים זרים, תשנ"א-1991. פרק זה קובע את ההסדר שלפיו ככלל משולם שכר העבודה של עובד תושב הרשות הפלסטינית באמצעות מדור התשלומים (שפעל בעבר בשירות התעסוקה, וכיום פועל כחלק מממונה על עובדים זרים ברשות האוכלוסין וההגירה). על פי הסדר זה, אין חובה לשלם את כל גמול העבודה (המוגדר כשכר העבודה בצירוף כל התשלומים האחרים המגיעים לעובד בקשר לעבודה) באמצעות מדור התשלומים. סעיף 1יז (א) לחוק מציין במפורש את האפשרות שמעביד יידרש לשלם רק חלק מגמול העבודה דרך מדור התשלומים, וחלק במישרין לעובד, הכל בהתאם להוראות הניתנות מדי פעם בפעם על ידי מדור התשלומים. סעיף 1יז (ו) מוסיף וקובע, שמעביד ששילם את גמול העבודה באמצעות הממונה, יצא ידי חובתו כלפי העובד לגבי הסכום ששילם. דהיינו, חובתו של המעסיק כלפי העובד מתמצה אך ורק לגבי סכומים ששילם. מכאן, שאין בעצם התשלום כדי למנוע מעובד לטעון, כפי שטוען התובע בתיק זה, שיש סכומים נוספים להם הוא זכאי, ושכלל לא שולמו על ידי המעביד למדור התשלומים. למען הסר ספק בדבר זכותו של התובע לפנות לבית דין זה ולתבוע בגין הפרת זכויותיו כעובד, על אף שמעסיקו שילם את שכרו באמצעות מדור התשלומים, באה הוראת סעיף 1כ(ב) לחוק וקובעת כדלקמן: "(ב)  האמור בפרק זה אינו בא להטיל על המדינה חובה כלשהי כלפי עובד או אדם אחר לגבי סכום גמול עבודה שלא נגבה על ידי הממונה מהמעביד, ולגבי כל זכות הנובעת ממנו, והעובד או האדם שלו מגיע הסכום האמור רשאים לתבעם בבית הדין לעבודה, לרבות תביעה בהתאם להוראות חוק הגנת השכר, התשי"ח-1958..." למקרים שבהם פסקו בתי הדין לעבודה בתביעות של עובדים פלסטינים, תוך קביעה מפורשת בדבר זכותם של העובדים לזכויות שמעבר למה ששולם באמצעות מדור התשלומים, ראו את פסק דינו של מותב בראשות כב' השופט דניאל גולדברג, עא (י-ם) 2054-08  עאדל עויס נ' מסעדת מרקש (1.12.10); וכן פסק דינו של מותב בראשות כב' השופטת ורדה סאמט, עב 302470/98 אסמעיל מחסן נ' גרין משה (23.8.06). להשלמת התמונה, ראויה לציון העובדה שמעסיקיהם של תושבי הרשות הפלסטינית אינם חייבים לפנות לאותיות הקטנות של ספר החוקים על מנת ללמוד על חובותיהם כמעסיקים. באתר האינטרנט של מדור התשלומים שברשות האוכלוסין וההגירה, בפרק העוסק בעובדים פלסטינים, מצאנו את הפסקה הברורה הבאה, המופנית ישירות למעסיק המבקש לברר פרטים אודות חובותיו כלפי עובדו: "יודגש כי השלמת הסכומים המגיעים לעובד בהתאם לחוק, הסכמים קיבוציים וצווי הרחבה כגון: דמי הבראה, דמי חגים, ביגוד, השלמת חופשה, השלמת פיצויי פיטורים וכדומה, שלא שולמו לו באמצעות מדור התשלומים, ישולמו לעובד ישירות על ידי המעסיק". לאור כל האמור, אנו דוחים את טענתו המקדמית של הנתבע. מכאן שעלינו לבחון, אחד לאחד, את כל אחד מרכיבי התביעה המונחת בפנינו. פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת התובע טוען שפוטר ביום 16.6.08. לכתב תביעתו צירף מכתב פיטורים (נספח ג'), שאין מחלוקת שנרשם בכתב ידו של הנתבע, ובו נאמר כך: "הנדון: מכתב פיטורים. הנני מודיע לך בזאת שעבודתך אצלי הופסקה מהיום. כל המגיע לך בקיזוז המפרעות שקיבלת ישולם לך בתאריך 8.7.08. המשך דרך צלחה, בכבוד רב, רוזן נסים." עדותו של התובע בדבר פיטוריו ביום 16.6.08 נתמכה גם בעדותו של העד מטעמו, מר אוסאמה רדואן (ראו בתצהירו וכן עמ' 7 ש' 4). בכתב ההגנה ובתצהיר עדותו טען הנתבע שבמהלך התקופה שקדמה ליוני 2008 היתרה בתובע מספר פעמים על שאינו מבצע את עבודתו כהלכה וכי נשקלת הפסקת עבודתו. את המכתב נספח ג' כתב לטענתו לבקשת התובע ולאחר סיום יחסי עובד ומעביד. ואנו שואלים הכיצד הסתיימה, לשיטת הנתבע, עבודת התובע? האם לא בפיטורים, בין היתר בשים לב לכך שהנתבע עצמו מודה שסבר שהתובע לא ביצע את עבודתו כהלכה? חיפשנו בכתב ההגנה גרסה כלשהי, אפילו אמירה כללית לפיה התובע "עזב", אך לא מצאנו אותה. רק בתצהיר העדות העלה הנתבע את הטענה לפיה בעקבות ההתראות שקיבל התובע על כך שאינו מבצע את עבודתו כיאות החליט האחרון לסיים את עבודתו (סעיף 4). ואם לא די בבלבול הזה שמצאנו בגרסת הנתבע, הרי שבסעיף 7.1 לתצהירו טען לפתע הנתבע שורה של טענות עובדתיות חלופיות לגבי הסיבות להפסקת עבודת התובע, שנגרמה לשיטתו: "כפי הנראה... מחמת כוח עליון - היעדר האפשרות לחדש את רישיון כניסתו של התובע מהאזור אל שטחי מדינת ישראל ו/או מיוזמת התובע ולבקשתו במועד בו הוא בחר לעשות כן". בכל הכבוד, לדעתנו הגרסאות העובדתיות החלופיות של הנתבע ביקשו להסתיר, ולא בהצלחה יתירה, את העובדה שהתובע פוטר. נוכח כל האמור, אנו קובעים שהתובע אכן פוטר, והוא זכאי לפיצויי פיטורים כחוק. באשר לגובה פיצויי הפיטורים המגיעים, אנו מקבלים את תחשיב התובע בכתב תביעתו לפיו היה זכאי לסך 13,000 ₪ (4,100 ₪ X 3.25) מהם יש לקזז את סך 4,300 ₪ אותם קיבל ממדור התשלומים, ולהם יש להוסיף דמי הודעה מוקדמת בסך 4,000 ₪ (זה הסכום שנתבע בכתב התביעה). התוצאה היא שהתובע זכאי בגין רכיבים אלה ל- 12,700 ₪. בהינתן שחלפה למעלה משנה ממועד הפיטורים (16.6.08) ועד למועד הגשת התביעה (7.7.09) אנו דוחים בשל התיישנות את התביעה לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים. דמי הבראה ופדיון חופשה כתב התביעה כולל תחשיב מפורט שערך התובע לגבי דמי ההבראה המגיעים לו, תחשיב המביא בחשבון את הוראות צו ההרחבה לפיהן ניתן לתבוע בגין רכיב זה רק עבור שתי שנות העבודה האחרונות. מן התחשיב הופחתו הסכומים שקיבל התובע בגין הבראה ממדור התשלומים. לגבי פדיון חופשה, בכתב התביעה נטען שהסכומים שקיבל התובע ממדור התשלומים נופלים מאלה להם היה זכאי לפי החוק. התחשיב לגבי רכיב זה נעשה לפי שלוש שנות העבודה האחרונות בלבד (בהתחשב בהתיישנות הזכות לחופשה בתקופה שקדמה לכך), וגם כאן הופחתו הסכומים שקיבל התובע ממדור התשלומים. בכתב ההגנה, בתצהיר עדות הנתבעת ובסיכומיו לא מצאנו תחשיב נגדי או התייחסות כלשהי לתחשיבי התובע לגבי הבראה וחופשה. אשר על כן אנו מקבלים את תחשיבי התובע וקובעים שהוא זכאי לקבל את הסכום אותו תבע כדמי הבראה (3,579 ₪) וכן את הסכום שתבע כפדיון חופשה (4,871 ₪). חגים לגבי דמי חגים, תמימי דעים אנו עם פסק דינו של מותב בראשות כב' השופטת (כתוארה אז) ורד שפר (עב (נצ') 1241/00 עזאת עבדאלחלים יאסין נ' ל.א.ן. חברה לעבודות בנין (12.1.02)) לפיו במקרה של עובד המקבל שכרו לפי ימי עבודה בפועל, כמו התובע כאן, הנטל להוכיח שקיבל 10 ימי חג בשנה מוטל על המעסיק. בכתב ההגנה, בתצהיר העדות ובסיכומי הנתבע לא מצאנו טענה לפיה קיבל התובע דמי חגים, ולמעשה לא מצאנו כל התייחסות לרכיב תביעה זה, זולת אותה אמירה כללית (שלא הוכחה) לפיה "הכל" שולם באמצעות מדור התשלומים. כשנשאל על כך הנתבע בחקירתו הנגדית השיב בפשטות: "אם הייתי אמור לשלם בהתאם להנחיות של שירות התעסוקה שילמתי, אם לא אמרו לי לא שילמתי. אני שילמתי בהתאם למה שדרשו מאיתנו" (עמ 12 ש' 17). כבר הסברנו קודם לכן מדוע תשובה זו אינה מספקת מבחינה משפטית, ולא נחזור על הדברים. אשר על כך, אנו מקבלים את התביעה גם ברכיב זה, על פי תחשיב התובע שלא נסתר, וקובעים שזכותו לקבל 5,200 ₪ דמי חגים. דמי נסיעות לא הייתה מחלוקת בין הצדדים על כך שהתובע הוסע מדי יום ממחסום "מעבר אייל" (עמ' 2 ש' 14) לנווה ירק וחזרה, וכן לא הייתה מחלוקת על כך שלא הוסע מביתו אל המחסום בבוקר, ובערב בחזרה. האם זכאי התובע לקבל החזר כספי על הנסיעות מביתו ועד המחסום? לטענת התובע, בכתב התביעה וגם בתצהיר עדותו, שילם מכיסו מדי יום 18 ₪ כדי להגיע מביתו למחסום וחזרה, מבלי שקיבל על כך החזר. בכתב ההגנה וגם בתצהיר עדות הנתבע חיפשנו ולא מצאנו מענה או התייחסות כלשהי לעלות נטענת זו. במהלך חקירתו הנגדית של התובע הוא לא נשאל ולו שאלה אחת הנוגעת לעלות הנסיעות שמימן בעצמו מביתו ועד המחסום. כשנשאל הנתבע בחקירתו הנגדית מדוע לא סיפק הסעה "עד הבית" השיב שהתובע כמו שאר הפועלים לא נזקקו ככלל להסעה מהמחסום לביתם שכן: "אני שכרתי להם דירה בקלקיליה שזה 1.5 ק"מ מהמקום. את זה הם שכחו להגיד בתצהיר" (עמ' 13 ש' 13). אלא שעל פי בדיקתנו, דווקא הנתבע הוא זה שלא ציין עובדה זו בכתב הגנתו, בתצהירו או בסיכומיו, על אף שהרלוונטיות שלה למחלוקת לגבי רכיב הנסיעות ברורה. אשר על כן, אנו קובעים שהתובע הוכיח שהוציא מכיסו מדי יום 18 ₪ כדי להגיע עד למחסום, ממנו הוסע למקום העבודה שבמושב נווה יקר על ידי מעבידו. מכאן שלכאורה הוא זכאי לקבל החזר לסכום זה ממעסיקו (לחובתם של מעסיקים של תושבי הרשות הפלסטינית לשלם עבור הסעה גם מביתם עד למחסומים וחזרה, ולא רק מעבר למחסומים ועד למקום העבודה וחזרה, ראו גם בסעיף 8 לפסק דינו של מותב בראשות כב' השופטת אורנית אגסי, תע"א 11602/09 עבד אלרחמאן מחמוד עודה נ' א.מ בחירי חברה להנדסה ובנין בע"מ, (2.10.11)). בכך לא סיימנו את הדיון בשאלת זכותו של התובע לקבל החזר נסיעות, שכן הנתבע (בסעיפים 21 ואילך לסיכומיו) טען בפנינו, והצדק עימו, שעל פי הוראות צו ההרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות הנסיעה לעבודה וממנה, חובתו של מעסיק להשתתף בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה מוגבלת לסך 22.70 ₪ ליום עבודה אחד. הנתבע כלל בסיכומיו תחשיב בדבר עלות ההסעה שמימן מהמחסום ועד מקום העבודה, תחשיב לפיו לכאורה הוציא עבור נסיעות התובע יותר מ- 22.70 ₪ ליום, ובכך יצא לשיטתו ידי חובתו לפי הוראות צו ההרחבה, ולא היה צריך לשלם דבר עבור הוצאות התובע מביתו ועד המחסום. אין בידינו לקבל את תחשיב הנתבע. לדעתנו הנתבע כלל לא הוכיח את עלות הנסיעות מהמחסום עד מקום העבודה ובחזרה. וכך הגענו למסקנה זו: ראשית התחשיב מבוסס על טענה לפיה עלות הנסיעות עבור 6-7 עובדים היתה 3,900 ₪ לחודש. לפי הנטען בסיכומים, העלות מפורטת בתלושים המצורפים לתצהיר עדות הנתבע. אכן, לתצהיר עדות הנתבע צורפו תלושי שכר של עובד בשם "עומר אלקדסה", אך לא הוצגה בפנינו כל ראיה (ואפילו לא נטען) שאותו עובד היה בכלל נהג. כן לא הוצגה בפנינו כל ראיה (ואפילו לא נטען) שאותו עובד, אפילו היה נהג בשירות המעסיק, עסק אך ורק בהסעות פועלים. אין זה סביר לדעתנו שתשולם משכורת כה גבוהה לעובד שכל מטלותיו להסיע 6 עד 7 פועלים פעם אחת בבוקר, ופעם אחת בערב, למרחק לא גדול במיוחד. סביר הרבה יותר שאותו העובד, אפילו אכן היה נהג בשירות הנתבע, עסק גם במטלות רבות אחרות לאורך יום עבודתו. מכאן, שהחלק היחסי אותו ממשכורתו אותו יש לייחס להסעת התובע הינו נמוך בהרבה מזה הנטען בתחשיב; שנית גם טענתו של הנתבע לפיה בכל הסעה הוסעו רק 6 עד 7 פועלים לא הוכחה. הטענה הזו מבוססת על עדות של העד רדואן בתיק אחר שעדיין מתנהל בבית-דין זה, שבו רדואן תובע את הנתבע כאן. אמנם התרנו את הגשת הפרוטוקול במהלך חקירתו הנגדית של רדואן (עמ' 6 ש' 6) אך קבענו מפורשות בהחלטתנו שאין בעצם קבלת הפרוטוקול כדי לקבוע לעניין משקלו הראייתי. בהינתן שרדואן לא נחקר כלל בהליך שלפנינו על מספר הנוסעים בכל הסעה, איננו יכולים לקבל את תשובתו בהליך האחר כראייה קבילה; ושלישית התחשיב הוגש מאוחר מדי: "סיכומים בכתב אינם דרך נאותה להביא בהם ראיות על אלה שהובאו במהלך המשפט, אלא חייבים להצטמצם בהרצאת טענותיו של בעל דין, שאלמלא הוראת בית המשפט לסכם בכתב, היה מרצה אותן בעל פה. בית המשפט העליון התריע כבר פעמים אחרות על עורכי דין ש'הגניבו' בדרך זו ראיות ללא רשות, וציווה להתעלם מהם" (יואל זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995), 513). השלב הנכון בהליך המשפטי להגשת התחשיב היה, לכל המאוחר, בד בבד עם הגשת תצהירי עדות הנתבע. אם היה מוגש באותו השלב, ניתן היה לחקור את הנתבע אודותיו, וניתן היה גם לתובע להתייחס אליו בעדותו. צירוף תחשיב שכזה בשלב הסיכומים (ולאחר שהוגשו כבר סיכומי התובע) מונע מהתובע כל אפשרות להתייחס אליו, ובמיוחד אל הנתונים הבסיסיים שעל יסודם הוא נערך (כמו עלות משכורתו של הנהג ומספר הפועלים שהוסעו בכל הסעה). אף מטעם זה איננו רואים ליתן לו כל משקל. בהעדר הוכחה לעלות הנסיעות מהמחסום ועד מקום העבודה, אנו קובעים שהתובע זכאי לקבל את מלוא הסכום שהוכיח שהוציא עבור נסיעות מביתו למחסום (18 ₪), שכן הנתבעת לא הוכיח שעלות הסעתו של התובע מהמחסום ועד למקום העבודה ובחזרה עלתה על 4.70 ₪ ליום (ההפרש בין 22.70 ₪ ל- 18 ₪). אשר על כן אנו פוסקים לתובע את מלוא עלות הנסיעות שתבע בסך 15,444 ₪ על פי התחשיב שבכתב התביעה (18 ₪ ליום X 22 ימים בחודש X 3.25 שנות עבודה). להשלמת התמונה נציין שלא נעלמה מאיתנו העובדה שהתובע תבע כאן רק לפי 22 ימים בחודש (ולא לפי 26 ימים בחודש, שכפי שקבענו עבד מדי חודש). לולא עשה כן, היינו אנו מפחיתים חלק מהסכום, בשים לב לכך שכפי שקבענו בפרק התשתית העובדתית (ראו לעיל בסעיף 3) בחלק מהימים, ובמיוחד בתקופות סגרים, לעיתים לן התובע במושב, ולכן ברור שאינו זכאי להחזר הוצאות עבור מלוא ימי עבודתו. טענת הנתבע להיעדר יריבות עתה עלינו להידרש לטענת הנתבע לפיה לא הוא שהעסיק את התובע, אלא חברה בשם ר.פ. משטחים (2006) בע"מ, שהינה חברה שבה הנתבע הינו משתתף ומנהל (סעיף 2 לכתב ההגנה). איננו מקבלים טענה זו. מחומר הראיות עולה בצורה ברורה שהנתבע היה מעסיקו של התובע באופן אישי, למסקנה זו הגענו בדרך הבאה: ראשית על תלושי השכר, היתרי העבודה וריכוזי הנתונים ממדור התשלומים (נספחים א', ב' וד' לכתב התביעה) שהוצאו על שם התובע לתקופה הרלוונטית, נרשם שמו של הנתבע "נסים רוזן" כמעסיק. לא מצאנו בהם כל אזכור לחברת ר.פ. משטחים; שנית הנתבע בכתב הגנתו ובסיכומיו ניסה להסביר שהטעם לכך שעל כל מסמכי ההעסקה נרשם שמו כמעסיק באופן אישי נעוץ ב"אילוצים הקשורים בלשכת העבודה האזורית לעובדי יהודה ושומרון" (סעיף 2 לכתב ההגנה). בסעיף 37 לסיכומיו הוסיף וטען שמדובר באילוצים המצויים "בידיעתו השיפוטית של המותב הנכבד". לכך נשיב, שאיננו יודעים על כל אילוץ שכזה. להיפך, מריכוז נתוני מדור התשלומים (נספח ד') עולה במפורש שבעבר ניתנו לתובע עצמו רישיונות לעבוד אצל חברות בע"מ שונות, דהיינו שאין מניעה לכך שאישור ההעסקה יוצא על שם חברה, להבדיל משמו של בעליה; שלישית בחקירתו הנגדית הודה הנתבע שחברת ר.פ. משטחים בע"מ הוקמה רק בחודש ינואר 2006, דהיינו כעשרה חודשים לאחר תחילת העסקת התובע. כמו כן הודה שמדובר בעסק חקלאי שהתנהל קודם לכן על ידו באופן אישי, כשבשלב מסוים הוחלט לטענתו, בעצת רואי החשבון, להעביר את הפעילות לחברה בע"מ (עמ' 8 ש' 17). דהיינו, הנתבע עצמו הודה שלפחות בחלקה הראשון של תקופת העסקת התובע הוא העסיקו באופן אישי; רביעית על מכתב הפיטורים (נספח ג' לכתב התביעה) חתם הנתבע עצמו, באופן אישי. אין בו שום ציון או התייחסות לכך שהתובע הועסק על ידי חברה בע"מ ולא ישירות על ידו; וחמישית כאמור, הנתבע לא טרח לצרף לכתב ההגנה או לתצהיר עדותו מסמך כלשהו המעיד על כך שהתובע הועסק על ידי חברת ר.פ. משטחים. למעשה, המדובר בטענה בעל-פה של הנתבע נגד שורת מסמכים בכתב. בהקשר זה נציין, שלא נסתרה מענינו העובדה שלתצהיר עדות הנתבע צורפו מספר תלושי שכר של "ר.פ. משטחים בע"מ". לרגע קט אף אנו חשבנו שמדובר בתלושי שכר שהוצאו על שם התובע ויש בהם ראשית ראייה שהועסק על ידי החברה. אלא מה? עיון מהיר בהם מגלה שמדובר בכלל בתלושים של עובד אחר (כפי הנראה הנהג אליו התייחסנו קודם לכן בפרק על הוצאות הנסיעה), ולא בתלושים של התובע. נוכח כל האמור, אנו קובעים שבין התובע לנתבע התקיימו יחסי עובד ומעביד בכל התקופה הרלוונטית לתביעה זו. על הנתבע לשלם באופן אישי את הסכומים שפסקנו שנותר חייב לתובע. סוף דבר הנתבע ישלם לתובע את הסכומים הבאים: 12,700 ₪ פיצויי פיטורים. 3,579 ₪ דמי הבראה. 4,871 ₪ פדיון חופשה. 5,200 ₪ דמי חגים. 15,444 ₪ דמי נסיעות. כל הסכומים שלעיל יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום סיום עבודת התובע (16.6.08) ועד ליום התשלום בפועל. כן ישלם הנתבע לתובע סך 5,000 ₪ הוצאות משפט, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל. על פסק דין זה ניתן לערער בפני בית הדין הארצי לעבודה בירושלים. הודעת ערעור יש להגיש בתוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין. מדור