קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מחיקת ערעור שכנגד שלא באותו עניין: לפנינו בקשה למחיקת הערעור שכנגד על הסף ובקשה להארכת מועד להגשת הערעור שכנגד; מאחר והמסכת העובדתית והמשפטית בשתי הבקשות זהה, נדון בהן יחדיו. רקע וטענות הצדדים בבית הדין האזורי בתל אביב (תיק ע"ב 11628/07), תבעה המשיבה, את המבקשת, אשר עבדה בשירותה כמנהלת פרוייקטים, להשבת מקדמות ששולמו, הפרשות המעביד לפוליסת ביטוח מנהלים וכן לתשלום פיצוי בגין הפסד רווחים בגין גזילת לקוחות. מנגד, הגישה המבקשת תביעה שכנגד לתשלום פיצויי פיטורים, פדיון חופשה ודמי הבראה. בית הדין האזורי (מותב בראשות השופטת אריאלה גילצר- כץ ונציגי הציבור גב' שליסל וד"ר רוזנטל) דחה את התביעות ומכאן הערעור והערעור שכנגד. ביום 11.9.11 הגישה המשיבה ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לבית דין זה (להלן: "הערעור"). ביום 25.9.11 הגישה המבקשת ערעור שכנגד ולחילופין בקשה להארכת מועד להגשת ערעור מטעמה על פסק הדין (להלן: "הערעור השני"). המבקשת ציינה בנימוקי הבקשה כי יש לקבלה מאחר שקיים עניין "תלוי ועומד" בבית דין זה וכן כי בא כוחה הודיע למשיבה על כוונתו להגיש הערעור. ביום 26.10.11 הגישה המשיבה בקשה למחיקת הערעור השני על הסף ובקשה לדחיית הבקשה להארכת מועד. המשיבה ציינה בנימוקי הבקשה כי הערעור השני אינו עוסק באותם עניינים בהם עוסק הערעור ובשל כך, לא ניתן, בהתאם לתקנות, להגישו כ"ערעור כשנגד", בחלוף המועד להגשת ערעור "רגיל". עוד ציינה המשיבה כי הערעור השני הוגש בחלוף המועד להגשתו וכי הטעמים שהוצגו בבקשה להארכת מועד אינם בגדר "טעם מיוחד". המבקשת השיבה לבקשות המשיבה וטענה כי הן הערעור והן הערעור השני עוסקים במערכת יחסי העבודה אשר נמשכו בין הצדדים על החובות והזכויות המשתמעות ממנה ועל כן הם ב"אותו העניין". עוד טענה המבקשת כי פסיקת בית המשפט העליון ובית דין זה הרחיבה את הגדרת "אותו העניין" אף לזיקה ה"מצומצמת בהיקפה" וכן כי סיכויי הערעור גבוהים. דיון והכרעה המועד להגשת ערעור על פסק דין של בית דין אזורי נקבע בתקנה 73 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) התשנ"ב-1991 (להלן: "התקנות") אשר קובעת: "המועד להגשת ערעור על פסק דין של בית דין אזורי הוא שלושים ימים מיום השימוע, או מהיום שהומצא למערער פסק הדין אם ניתן בהעדר הצדדים, והוא כשאין הוראת חיקוק אחרת הקובעת מועד שונה להגשת ערעור. תקנה 126 לתקנות קובעת: "תקופת פגרה של בית הדין לא תבוא במנין הימים שנקבעו בתקנות אלה או שנקבעו בידי בית הדין או הרשם, אלא אם כן הורה בית הדין או הרשם, לפי הענין, אחרת." תקנות בית הדין לעבודה (פגרות), התשמ"ד-1984, קובעות כי פגרת הקיץ חלה מיום 20 ביולי עד יום 4 בספטמבר. רישומי יומן בית הדין האזורי מעלים כי פסק הדין התקבל במשרדי בא כוחה של המבקשת ביום 23.6.11 ועל כן, ובהתאם אמור לעיל, המועד להגשת הודעת ערעור הינו ביום 6.9.11 ומשהוגש ביום 25.9.11 - הרי שהוגש באיחור. התקנות מאפשרות, הלכה למעשה, שני מסלולים להארכת המועד: האחד, בתקנה 99, אשר זו לשונה: "היה בדעת המשיב לטעון בשעת הדיון בערעור שהחלטת בית הדין קמא טעונה שינוי, יגיש על כך הודעה לבית הדין שלערעור, בפירוט הנימוקים, תוך עשרה ימים מהיום שבו הומצא לו כתב הערעור כאמור בתקנה 98, אולם לא יאוחר מאשר חמישה עשר ימים לפני התחלה הדיון בערעור, והעתק ההודעה יומצא לכל אחד מהמשיבים". הודעת הערעור הומצאה למשרדי ב"כ המבקשת, לטענתה, אשר לא נסתרה, ביום 14.9.11 ומשכך הרי שהינה עומדת במועדים להגשת הערעור שכנגד. השני, בתקנה 125, אשר זו לשונה: "מועד או זמן שקבע בית הדין או הרשם לעשיית דבר שבסדר הדין או שבנוהג, רשאי הוא, לפי שיקול דעתו ובאין הוראה אחרת בתקנות אלה, להאריכו מזמן לזמן, אף שנסתיים המועד או הזמן שנקבע מלכתחילה; נקבע המועד או הזמן בחיקוק, לרבות בתקנות אלה, רשאי הוא להאריכם מטעמים מיוחדים שיירשמו". נבחן תחילה האם הערעור השני יכול להיחשב כערעור שכנגד; במידה ונענה על שאלה זו בחיוב הרי שהמבקשת עומדת במועדים להגשתו ואינה נצרכת להארכת מועד להגשתו.במידה וענה על שאלה זו בשלילה, הרי שנדון בהארכת מועד להגשת הערעור, בהתאם לתקנה 125 לתקנות. כעת, עלינו לבחון האם הערעור השני הינו באותו העניין של הערעור; מהו, אם כן, "אותו עניין"? בפסיקת בית דין זה נקבע, כי לא ניתן לתת לשאלה זו תשובות מלכתחילה, אלא יש לבצע בחינה פרטנית של כל מקרה ומקרה: "שאלת התקיימותה של הזיקה המהותית בין הערעור שכנגד לבין העניין המועלה בערעור עשויה ללבוש צורות שונות, אשר לא ניתן לחזותן מראש ודומה, כי מוטב לא לתחום קווים נוקשים בנושא זה וכי ראוי לבחון כל מקרה לגופו". בפסיקת בית המשפט העליון נקבעו אמות המידה בקשר לכך, כדלקמן: "התיבה "אותו עניין" מתפרשת, לצורך זה, על דרך ההרחבה, ועל מנת לעמוד בדרישת המבחן המקופל בה, אין צורך שהערעור שכנגד יוגבל לנושאים המועלים בהודעת הערעור... הערעור שכנגד הוא מקבילו של הערעור שכבר הוגש, והוא יכול, על כן, להיות מופנה רק נגד העילות המונחות ביסודו של הדיון במסגרת הערעור הראשי. אין פירושו של דבר, שהודעת הערעור יכולה לתקוף רק את הנושאים שהועלו בערעור העיקרי, אלא יכול שהערעור שכנגד יתייחס לכל המונח ביסודו של הערעור ושזור וקשור באותו עניין. התוצאה היא שבחינת העניין נעשית על פי מידת הזיקה שבין הערעור לבין הערעור שכנגד.... שאלת הזיקה היא שאלת של דרגה, ואינה חייבת להתבטא בחפיפה מלאה של השאלות אליהן מופנים הערעורים". עוד נקבע, כי מבחן הזיקה העניינית מתקיים גם כאשר לאחד העניינים השלכה על עניין אחר. למשל, אם הוגש ערעור בעניין גובה הפיצויים בנזיקין, יכול הערעור שכנגד להתייחס לקביעת האשם. דוגמא נוספת - כאשר הערעור העיקרי עוסק במיעוט ההוצאות, יכול הערעור שכנגד לעסוק בעצם החבות, שכן עניין אחד משליך על משנהו. אם קיים ספק בנוגע לקיומה של זיקה - יש לאשר את הגשת הערעור שכנגד. אולם בכל אלו אין כדי ללמד לענייננו; במקרה דנן, פסק בית הדין האזורי בשתי תביעות שהוגשו, אשר כל המשותף לשתיהן הוא הצדדים להן והעובדה כי הינן מתבססות על קיום יחסי עבודה ביניהם. התביעה האחת עסקה בהשבת מקדמות ששולמו, כספים שהופרשו לפוליסת ביטוח מנהלים וכן לפיצוי בגין אבדן רווחים; התביעה השניה עסקה בתשלום פיצויי פיטורין וכן בתשלום פדיון ימי חופשה ודמי הבראה. כך גם הערעורים; הערעור הראשון עוסק בקביעת בית הדין כי המבקשת היתה רשאית לבצע עסקאות עם לקוחות המשיבה לאחר פרישתה ממנה והערעור שכנגד עוסק בקביעות בית הדין לעניין זכויותיה של המבקשת. בחינת הסוגיות אשר בשני הערעורים מעלה כי לא יהיה בהכרעה בערעור הראשון כדי "לגעת" בנקודות בפסק הדין אשר נתקפות במסגרת הערעור שכנגד ועל כן לא ניתן לומר כי הערעור שכנגד עוסק ב"אותו העניין". אשר על כן, ערעורה של המבקשת אינו ערעור שכנגד אלא ערעור "רגיל" המוגש באיחור וככזה, עליו לעמוד בתנאיה של תקנה 125 לתקנות. משהכרענו כי אין הערעור השני - ערעור שכנגד, נדון כעת בהארכת מועד להגשת הערעור, בהתאם לתקנה 125 לתקנות, אשר זו לשונה: "מועד או זמן שקבע בית הדין או הרשם לעשיית דבר שבסדר הדין או שבנוהג, רשאי הוא, לפי שיקול דעתו ובאין הוראה אחרת בתקנות אלה, להאריכו מזמן לזמן, אף שנסתיים המועד או הזמן שנקבע מלכתחילה; נקבע המועד או הזמן בחיקוק, לרבות בתקנות אלה, רשאי הוא להאריכם מטעמים מיוחדים שיירשמו". מהם אותם טעמים מיוחדים אשר בגינם ניתן להאריך מועד הקבוע בחוק או בתקנות? לעניין זה, נקבע: "אין בנמצא, בחוק או בפסיקה, רשימה סגורה של טעמים העולים כדי "טעם מיוחד". ספק אף אם ניתן לגבש נוסחה נוקשה אשר כוחה יפה לכל המקרים. אשר על כן, יש לבחון כל מקרה על נסיבותיו הוא". לעניין זה נקבעו על ידי בית המשפט העליון עקרונות מנחים להגדרת "טעמים מיוחדים" שהינם: "...במקרה שבו סוכלה הכוונה להגיש ערעור, עקב אירועים שהנם מחוץ לשליטה הרגילה של בעל הדין (מוות, מחלה). טעם מיוחד קיים אף במקרה בו התחולל אירוע שאינו צפוי מראש, ולא ניתן להיערך אליו מראש. גם מצב דברים שבו טעה בעל הדין ביחס למצב המשפטי או העובדתי, כלול בקטגוריה זו, ובלבד שהטעות אינה טעות מובנת, מאליה טעות הניתנת לגילוי על ידי בדיקה שגרתית, שהגשת כל כתב טענות מחויבת בה". מהותו של הטעם המיוחד הינו באי צפיותו ובחוסר שליטת בעלי הדין בהתרחשותו. במקרה דנן, לא ציינה המבקשת כל "טעם מיוחד" לאיחור בהגשת הבקשה למעט טענה, אשר לא נתמכה בראיות, כי המשיבה "סגרה שעריה, פיטרה את כל עובדיה ואינה קיימת עוד" עוד במועד קבלת פסק הדין. משכך, לטענת המבקשת, לא היה טעם בהגשת הערעור, עד שגילתה כי המשיבה ערערה עצמה על פסק הדין. כבר עכשיו נאמר כי אין בידנו להיענות לטענה זו; ראשית, כבר בהליך בבית הדין קמא, תבעה המבקשת הן את המשיבה והן את בעלת השליטה בה - גב' ורטהיים.כלומר היה מקום לשקול הגשת ערעור בכל ההקשור לגב' ורטהיים. בנוסף, בהתאם לחוק החברות התשנ"ט-1999 ולפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983, ישנן דרכים לסיום חייה המשפטיים של חברה ואין ב"סגירתה" כדי להביאה להפטר מתשלומי חובות לנושיה. מכאן, הרי שאין בכך "טעם מיוחד" להגשת הערעור באיחור. לכל היותר, ניתן היה לראות באי הגשת הערעור השני במועד כטעות בהבנת מצבה המשפטי של המשיבה; אולם אף טעות מעין זו לא תוכר כ"טעם מיוחד". על טעות, ככלל, כ"טעם מיוחד", קבע, זה מכבר, בית המשפט העליון: "גם טעות שבדין יכולה לשמש טעות אופרטיבית לצורך הארכת מועד (....). ואולם, לשם כך על בעל הדין להצביע על מקור הטעות ועל ניסיון בדיקה של ממש, אשר לא עלה יפה. הטעות תוכר כטעם מיוחד רק אם אינה טעות מובנת מאליה או טעות הניתנת לגילוי על ידי בדיקה שגרתית. ... היות בעל הדין נעדר השכלה (...), חשוף לקשיי הבנה (....) ואף נטול ייצוג (...) נסיבות אלה כולן אינן מהוות טעם מיוחד, אלא אם כן נילווה להן יסוד נוסף ההופך את הטעות לאופרטיבית". במקרה דנן, בדיקה פשוטה היתה מעלה כי החברה קיימת והינה בעלת חובות וזכויות משפטיות וניתן לערער כנגדה על פסק דינו של בית הדין האיזורי. מכאן, הרי שאף בטעות זו אין כדי "טעם מיוחד" להגשת הערעור באיחור. לא נצא ידי חובתנו אם לא נבחן את סיכויי הערעור המהווים שיקול מרכזי ומכריע בהחלטה בדבר הארכת המועד; במקרה דנן, טוענת המבקשת כנגד מספר קביעות בית הדין קמא: קביעת בית הדין כי חל נתק בין שתי תקופות עבודתה; דחיית תביעתה לפדיון חופשה ודמי הבראה ולמצער בעבור תקופת עבודתה השנייה; קביעת בית הדין כי חלה התיישנות על תביעת המבקשת לפיצויי פיטורין; המשקל אשר נתן בית הדין לכתב הוויתור עליו חתמה; מתן תוקף להסכם העבודה שנערך בין הצדדים. עיון בכתב הערעור ובפסק דינו של בית הדין האזורי מעלה כי קביעות עובדתיות ומשפטיות משמשות בו חליפות וכי מבלי להביע עמדה בקשר לנכונות הטענות, מועלות בערעור שאלות אשר ראוי כי תעלינה על שולחנה של ערכאת הערעור.על כן,ניתן לראות בסיכויי הערעור טעם מיוחד המצדיק קבלת הבקשה. סוף דבר הבקשה למחיקת הערעור שכנגד - מתקבלת. הבקשה להארכת מועד להגשת ערעור - מתקבלת. מחיקת ערעורערעור שכנגדערעור