קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מניעת פיטורים מעבודה: בפנינו בקשתה של המבקשת למתן סעדים זמניים, שעיקרם מניעת פיטוריה מעמותת אלאנואר לקידום מעמד האשה (להלן - העמותה או המשיבה) וזאת עד להכרעה בתביעתה העיקרית, אשר בה עותרת המבקשת לביטול החלטת המשיבה לפטרה. בדיון שהתקיים ביום 8.8.11, לאחר שנשמעו בהרחבה טענות באי כוח הצדדים וניתנו תשובות לשאלות בית הדין ומשלא הושגה הסכמה שתייתר את ההליך, הורשו הצדדים לחקור את העדים בסוגיית עילת הפיטורים בלבד וכך נעשה. נשמעו בפנינו עדויות המבקשת ויושבת ראש ועד העובדות בעמותה, גב' ח'אולה כבהא; ומטעם המשיבה נשמעו בפנינו עדויות יושב ראש הועד המנהל בעמותה, מר טאהר מוחמד (להלן - יו"ר העמותה) וגב' הילאנה ג'בארין, חברת העמותה וחברת הועד המנהל במועד הרלבנטי לקבלת ההחלטה בדבר פיטורי המבקשת. בסיומו של הדיון הודיעה המשיבה על נכונותה להגיע עם המשיבה להסכמות, אך ביקשה לעשות זאת שלא בין כותלי בית הדין. כעולה מהודעת המשיבה שנמסרה ביום 21.8.11 לתיק בית הדין, אף ניסיון זה לא צלח והצדדים סיכמו טענותיהם בכתב. התשתית העובדתית הלכאורית, כי שהוצגה בפנינו המשיבה הינה עמותה המפעילה גני טרום חובה ומעון יום באום אל פחם. המשיבה מפוקחת ומתוקצבת על ידי משרד החינוך, כמוסד חינוך מוכר שאינו רשמי. בגני הילדים מפעילה המשיבה תכניות חינוכיות בלתי פורמליות בתחומים שונים כגון אמנות, תנועה, חשבון וליטוף חיות. המבקשת מועסקת בעמותה מתאריך 1.9.04 כמדריכת אמנות בגני הילדים, בהיקף של מחצית המשרה. בהתאם להסכם הקיבוצי החל על הצדדים (ראה להלן) נחשבת היא לעובדת קבועה בעמותה מתאריך 1.9.05. המבקשת כיהנה כיו"ר ועד העובדות בעמותה בתקופה שבין החודשים 11/2007 עד 11/2009. על יחסי העבודה במשיבה חלות הוראות ההסכם הקיבוצי המיוחד מיום 23.5.06, אשר נחתם עם הסתדרות העובדים הכללית החדשה (להלן - ההסתדרות) (נספח מב/1 לבקשה. להלן - ההסכם הקיבוצי). בסמוך לחודש מאי 2009 החליטה העמותה על עריכת שינויים בתכנית החינוכית הבלתי פורמלית המופעלת בגני הילדים, וזאת על ידי צמצום היקף שעות לימודי האמנות ושילוב תכנית חדשה במקומה. כפועל יוצא מכך החליטה המשיבה על צמצום היקף משרת המבקשת ל- 25% בלבד, והודעה על כך נמסרה למבקשת ביום 30.6.09. כנגד החלטה זו הגישה ההסתדרות בבית דין זה בקשת צד לסכסוך קיבוצי, וכן בקשה לצו מניעה זמני, למנוע את הפגיעה בהיקף משרת המבקשת, שהיתה יו"ר ועד העובדות בעמותה בתקופה הרלבנטית (ס"ק 18456-07-09, נדון בפני מותב בראשות כב' השופטת שומרוני-ברנשטיין). בהחלטה מתאריך 30.8.09 נעתר בית הדין לבקשה למתן צו מניעה זמני והורה למשיבה להימנע מפגיעה בהיקף משרת המבקשת עד להכרעה בתביעתה העיקרית, זאת בין היתר משמצא כי פיטורי המבקשת היו לכאורה בזיקה למילוי תפקידה כיושבת ראש הועד (להלן - החלטת הביניים). בין לבין ניהלו המשיבה וההסתדרות משא ומתן והגיעו להסכמות בנוגע לסיום הסכסוך בתיק העיקרי. כעולה מהודעת הצדדים לבית הדין ובקשתם למחיקת התביעה מתאריך 18.3.10, המשיבה חזרה בה מכל פגיעה בהיקף משרת המבקשת והתחייבה להמשיך ולהעסיקה בהיקף של מחצית המשרה; הסכמת הצדדים קיבלה תוקף של פסק דין. לתגובה שבפנינו צירפה המשיבה צירפה העתק מהסדר פשרה שנחתם לטענתה בין הצדדים לסילוק התביעה העיקרית, הסכם אשר קיומו לא הוכחש על ידי המבקשת, אף כי לא הוגש חתום לבית הדין, והמציין בין היתר כדלקמן (נספח א' לתגובה): המשיבה (הנתבעת) תמשיך להעסיק את גב' אומיימה מחאמיד בהיקף המשרה לגביו ניתנה החלטת הביניים של כב' בית הדין וזאת עד ליום 31.10.2010. בתום התקופה הנ"ל לא תתנגד המבקשת (התובעת) ו/או מי מטעמה ו/או חליפתה ו/או חליפיה לצמצום משרת המשיבה ל- 25% המשרה; הכל במידה ותעשה כן בהתאם לצרכיה. להסרת ספק אין באמור בסעיף הקודם משום הטלת חובה על המשיבה (הנתבעת) לצמצם את היקף המשרה של גב' אומיימה מחאמיד, כן אין בו משום כבילת ידיה של המבקשת שלא לנקוט בהליך אחר כלשהו בין ביטול משרתה של גב' אומיימה מחאמיד ובין פיטוריה ובין הגדלת היקף המשרה ובין ניודה של גב' אומיימה מחאמיד, הכל מסיבות ענייניות ולאחר שתינתן הודעה מוקדמת בכתב לכך לגב' אומיימה מחאמיד לפחות 30 יום מראש..." מהראיות עלה לכאורה, כי חרף החלטת הביניים המשיכו יחסי הצדדים להיות מעורערים, עת לא שובצה המבקשת למערך הלימודים וזאת עד סוף חודש 02/2010 (עמ' 20 ש' 22 ואילך). מאז תחילת חודש מרץ 2010 שבו יחסי הצדדים, לכאורה, לתיקנם. בסמוך לחודש 03/2011 נערכה בין המבקשת לבין יו"ר העמותה נערכה פגישה, במהלכה דרשה המבקשת להעלות את שכרה, ויו"ר העמותה הבטיח לשקול זאת בחיוב החל מחודש 09/2011 (סע' 11 לבקשה; עמ' 13, ש' 1-2, 12-15, 22-23). כן הציע יו"ר העמותה למבקשת בפגישה זו כי תערוך במהלך החודשים מאי-יוני 2011 גלריה אמנותית בהשתתפות ילדי הגנים והוריהם, בתמורה לבונוס כספי בנוסף לשכרה (שם בש' 25-30). בתאריך 4.5.2011 פנתה המבקשת במכתב דרישה למשיבה לתשלום זכויות המגיעות לה לטענתה עקב עבודתה, בצירוף טיוטת כתב תביעה. למשיבה ניתנו 14 ימים להגיב למכתב ו/או לשלם את התשלומים הנדרשים על פיו, שאם לא כן ציינה המבקשת במכתבה כי תגיש את כתב התביעה המצורף לבית הדין לעבודה (נספחים מב/3, מב/4א ו- מב/4ב לבקשה). לא הוצגה בפנינו תגובת המשיבה למכתב הדרישה, אם בכלל ניתנה לו תגובה, והמבקשת אכן הגישה תביעתה לבית דין זה ביום 29.5.11 (ס"ע 51952-05-11). כעולה מתגובת המשיבה לבקשה, ביום 22.5.11 התכנסה האסיפה הכללית של העמותה, כאשר על סדר יומה עמד, בין היתר, נושא ביטול תכנית האמנות המופעלת בגני הילדים. לפי פרוטוקול הישיבה, הסמיכה האסיפה הכללית את הועד המנהל בעמותה להחליט בעניין זה (נספח ה' לתגובה); כאשר עוד באותו היום התכנס הועד המנהל והחליט על סגירת תכנית האמנות בגני הילדים (נספח ח' לתגובה). בתאריך 23.5.11 נשלח למבקשת זימון לשימוע לפני פיטורים שאמור היה להיערך ביום 16.6.11 (נספח מב/5 לבקשה). המבקשת הועמדה על זכותה להיות מיוצגת בהליך השימוע וכן צוין כי "הסיבה מאחורי הכוונה לפיטוריך הינה החלטת העמותה לסגור את המגמה של לימוד אמנות בתום שנה זו המסתיימת ביום 30.6.11". בהתאם לבקשת נציג ההסתדרות אשר ביקש לייצג את המבקשת בהליך השימוע, נדחה מועד השימוע לבסוף ליום 22.6.11 (נספח מב/6 לבקשה). ביום 22.6.11 הופיעה המבקשת לישיבת השימוע בלוויית מזכיר האיגוד המקצועי בהסתדרות, מר חלמי ג'בארין וכן בלוויית בא-כוחה עורך-הדין נאיל מחאמיד, שהוא גם בעלה ומכהן כאחד מהיועצים המשפטיים של ההסתדרות. בישיבה נכחו גם יו"ר העמותה, חברי הועד המנהל, יושבת ראש ועד העובדות וגברת היבא אגבארייה ממשרד היועץ המשפטי של המשיבה. כעולה מפרוטוקול השימוע, המבקשת ובאי-כוחה ציינו בפני נציגי העמותה כי לדידם פיטורי המבקשת הינם תגובה ישירה לתביעה הכספית שהוגשה על ידה לבית דין זה, וכך גם ציינה יושבת ראש ועד העובדות בעמותה, אשר הביעה את התנגדות הועד לסגירת תכנית האמנות ולפיטורי המבקשת (נספח מב/12 לבקשה). נציגי המשיבה חזרו על עמדתם כי תביעת המבקשת לא עמדה בין שיקוליהם. בתאריך 14.7.11 החליט הועד המנהל במשיבה על פיטורי המבקשת עקב סגירת תכנית האמנות עליה היא מופקדת, והודעה על כך נשלחה למבקשת ולנציג ההסתדרות בסמוך לתאריך 24.7.11. החל מיום 1.7.11 שוהה המבקשת בחופשת הקיץ אשר עתידה להסתיים ביום 1.9.11 עם פתיחת שנת הלימודים שבפתח. תמצית טענות הצדדים לטענת המבקשת, ההחלטה על פיטוריה הינה תגובה ישירה לתביעה שהגישה לבית דין זה למימוש זכויותיה כעובדת וזאת בניגוד לכללי הצדק הטבעי ולהוראות חוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 (להלן - חוק הגנת השכר). פיטורי המבקשת נעשו תוך התעלמות מוחלטת מהוראות חוקת העבודה לעובדי הרשויות המקומיות החלות על המשיבה מכוח ההסכם הקיבוצי. כמו-כן למבקשת נערך "שימוע לכאורי" בלבד לאחר שהמשיבה גמלה בליבה באופן סופי לפטרה באמצעות סגירת תכנית האמנות מבלי לתת למבקשת הזדמנות אמיתית לשנות את רוע הגזרה; מה גם שפיטורי המבקשת נעשו בסוף חודש 07/2011, כאשר המועד האחרון לפיטורי עובדי ההוראה, עימם המבקשת נמנית, היה ביום 31.5.11. לדידי המבקשת מאזן הנוחות נוטה לטובתה, ועל כן היא מבקשת להורות על השבתה לאלתר לעבודתה, אשר היא "רואה במילויה שליחות שאינה ברת פיצוי כספי". מנגד, לטענת המשיבה דין הבקשה להידחות משלא מתקיימת עילת התערבות בהחלטת העמותה, אשר אינה רשות ציבורית-מינהלית אלא גוף דו-מהותי. המשיבה פעלה בתום לב, קיימה הליך שימוע כדין בטרם פיטורי המבקשת, והחלטתה לסגור את תכנית האמנות נבעה מצורך אמיתי להתפתח ולשלב תכניות חינוכיות חדשות, שבכוחן לרתק את הילדים במטרה להתעלות על גני הילדים האחרים הפועלים באזור, כאשר ממילא גננות המשיבה מעבירות לילדים פעילויות אמנות כחלק מתכנית הליבה הרגילה של משרד החינוך. לפיכך, החלטה זו הינה במסגרת הפררוגטיבה הניהולית של העמותה, ובנסיבות העניין הינה סבירה ועניינית. להחלטה זו לא היה כל קשר עם הגשת תביעתה הכספית של המבקשת לבית דין זה, שכן המשיבה פתחה בהליכים לסגירת תכנית האמנות כבר בחודש 01/2009. המשיבה טענה כי המבקשת אינה עובדת הוראה ועל כן לא חלה עליה כל מגבלה ביחס למועד הפיטורים. כן הוסיפה המשיבה כי קיימת זהות סעדים בין הסעד הזמני והסעד העיקרי המבוקשים, כי מדובר בנזק כספי הניתן לשיפוי, וכי גם אם נפל פגם בפיטורי המבקשת, הרי שאין הפגם המוכחש כשלעצמו מזכה אותה באכיפת יחסי העבודה, ולכל היותר המבקשת תהא זכאית לפיצוי כספי. דיון והכרעה נקדים ונציין, על יסוד התרשמותנו מהעדויות שנשמעו בפנינו, ולאחר ששקלנו את חומר הראיות ואת טענות הצדדים, הגענו למסקנה כי דין הבקשה להתקבל, וזאת מהנימוקים שיפורטו להלן. ברי, כי כל הקביעות בהחלטה זו הינן לכאוריות בלבד, בהתאם לאופיו של ההליך. ההסכם הקיבוצי ותחולת הוראות חוקת העבודה לעובדי הרשויות המקומיות באשר לפיטורי עובדים אין מחלוקת בין הצדדים, כי על יחסי העבודה ביניהם חלות הוראות ההסכם הקיבוצי המאמץ בפרק י"ג(1) את הוראות חוקת העבודה לעובדי הרשויות המקומיות בכל הנוגע לסיום יחסי העבודה בעמותה (עמ' 1, ש' 14, ש' 22, נספח מב/1 לבקשה). סעיף 70 לחוקת העבודה לעובדי הרשויות המקומיות (להלן - חוקת העבודה) קובע כי פיטורי עובדים קבועים יעשו רק מסיבה מספקת, ותוך הסכמה הדדית בין הרשות ובין ועד העובדים או מרכז הסתדרות הפקידים ובאין הסכמה עוברת ההכרעה לבוררות מוסכמת. סעיפים 82-84 לחוקת העבודה קובעים הליכים מדורגים, תחילתם בהיוועצות בין הנהלת הרשות לועד העובדים, המשכם - בהעדר הסכמה בשלב ראשון - בועדה פריטטית בין ההסתדרות למרכז השלטון המקומית ולבסוף, ככל שהועדה הפריטטית לא הגיעה להחלטה, מועברת ההכרעה בנושא הפיטורים לבורר. בדיון שהתקיים בפנינו, טענה המשיבה, שתהליך ההיוועצות עם ועד העובדים וההסתדרות באשר לפיטורי המבקשת מוצה במסגרת הבקשה הקודמת לסעד זמני שנדונה בפני כב' השופטת שומרוני-ברנשטיין (עמ' 1, ש' 17-21, 26-27; עמ' 2, ש' 1-5), כאשר אז ניתנה הסכמת ועד העובדות לצמצום היקף משרת המבקשת, ובמסגרת הסדר הפשרה שנחתם בין ההסתדרות לעמותה צוין, כאמור לעיל, שהמשיבה תהא רשאית לפטר את המבקשת. בסיכומיה, הרחיבה המשיבה בטענה כי חרף אימוץ הוראות חוקת העבודה ביחס לפיטורי עובדים, אין מדובר בהוראה הניתנת ליישום, הן מכיוון שאין למשיבה ועדת פיטורים, בדומה למקובל ברשויות מקומיות, והן מכיוון שלא תיתכן ועדה פריטטית במקרה של העדר הסכמה עם ועד העובדים, שכן המשיבה אינה חברה בארגון מעסיקים, אשר יכול למלא את מקומו של מרכז השלטון המקומי. על כן, סבורה המשיבה כי אין למצוא פגם בעובדה שלא נתקבלה הסכמת ועד העובדים לפיטורי המבקשת ודי בהיוועצות עימו. באשר לטענתה הראשונה של המשיבה, הרי שבגלגול המשפטי הקודם דובר על צמצום היקף משרת המבקשת בלבד ולא על פיטוריה, מה גם שחלפו שנתיים ממועד הגשת הבקשה הראשונה, כאשר בין לבין שבה המבקשת לעבודתה הסדירה וחל שינוי בנסיבות בדמות הגשת תביעתה הכספית של המבקשת כנגד המשיבה. זאת ועוד, למקרא הסעיפים אליהם הפנתה המשיבה מהסדר הפשרה שנחתם בין הצדדים לסילוק התביעה העיקרית בפני כב' השופטת שומרוני-ברנשטיין, עולה לכאורה כי המבקשת או מי מטעמה התחייבו שלא להתנגד לצמצום היקף משרת המבקשת לאחר המועד האמור בהסדר (סע' 4 להסדר הפשרה); ברם לא התחייבו שלא להתנגד לפיטורי המבקשת לאחר מועד זה, וכל שצוין בעניין זה בסעיף 5 להסדר הפשרה, כי "... אין באמור בסעיף הקודם... משום כבילת ידיה של המבקשת שלא לנקוט בהליך אחר כלשהו בין ביטול משרתה של גב' אומיימה מחאמיד ובין פיטוריה...". אין בכך כדי ללמד על הסכמת ההסתדרות לפיטורי המבקשת או משום ויתור על הזכות הנתונה לה ולועד העובדים, כאורגן שלה, בהסכם הקיבוצי. יחד עם זאת, אנו סבורים כי אף אם נפל פגם בהליך ההיוועצות עם ועד העובדים, אין הוא כשלעצמו מצדיק מתן סעד זמני ונבהיר: כעולה מהבקשה עצמה (סע' 19 ואילך), התקיים משא ומתן בין נציג ההסתדרות לבין הנהלת המשיבה באשר להחלטה לפטר את המבקשת, גם אם לא ביוזמת המשיבה. משלא הצליחו הצדדים להגיע להסכמות, התקיים השימוע, בנוכחות נציג ההסתדרות, ולאחריו התקבלה ההחלטה כאמור לעיל. בשלב זה של בקשה לסעד זמני ובטרם הוצגו בפנינו מלוא הראיות וטענות הצדדים, אנו נוטים לקבל - לצורך הבקשה בלבד - את טענת המשיבה, כי בהעדר אפשרות לקיומה של ועדה פריטטית, די בקיום היוועצות עם ועד העובדים, אחרת אפשר שהדבר יוביל לתוצאה כי לועד העובדים זכות וטו על פיטורי עובדים המשיבה ולזאת אין כל עיגון בהסכם הקיבוצי. במסגרת ההליך העיקרי נבחן, כיצד יש ליישם את הוראות ההסכם הקיבוצי בנסיבות בהן לא ניתן לקיים ועדה פריטטית בין ארגון עובדים לארגון מעסיקים, כמקובל ברשויות המקומיות ובכלל זה, האם בהעדר הסכמה בין ההנהלה לועד העובדים, ראוי להעביר את ההכרעה ישירות לבורר. בשלב זה, הצדדים טרם טענו טענותיהם בסוגיה זו ועל כן נותירה כאמור להליך העיקרי. יחד עם זאת, וכפי שנראה להלן, מהראיות שהוצגו בפנינו עלה לכאורה כי עילת הפיטורים, היא שמצדיקה את מתן הסעד הזמני המבוקש. הזיקה בין החלטת הפיטורים לבין הגשת התביעה בחודש מאי 2011 כאמור, טענה המבקשת כי הליך הפיטורים הונע משיקולים לא ענייניים וכתגובה ישירה להגשת תביעתה הכספית בבית דין זה (ס"ע 51952-05-11) שעניינה תשלום הפרשי שכר עבודה, פיצויי הלנת שכר, נסיעות, הפרשות פנסיוניות וזכויות נוספות המגיעות למבקשת לטענתה. המשיבה מצידה טענה כי מדובר בהחלטה לגיטימית לסגור את חוג האומנות, ששורשיה עוד בשנת 2009, וכפועל יוצא - לא היה עוד צורך בעבודת המבקשת. ראוי לציין כי המשיבה לא העלתה טענות ביחס לאיכות עבודתה של המבקשת (למעט מקרה נקודתי שעלה לראשונה בחקירה הנגדית של יו"ר העמותה, אך לא נטען לגביו כי היווה חלק מהעילות לפיטוריה). עוד ראוי לציין, כי הנפקות האופרטיבית היחידה שהוצגה בפנינו להחלטה לסגור את חוג האומנות, הינה פיטורי המבקשת. התייחסותנו למחלוקת עובדתית זו, הינה לצורכי ההליך הזמני בלבד, וככזו היא משקפת את העובדות שהוכחו בפנינו לכאורה נכון לשלב זה. עדי המשיבה העידו בפנינו וטענו שנוכח התחרות בין המשיבה לבין גופים אחרים המפעילים אף הם גני ילדים, מבקשים הם ליתן לילדי הגנים חוגים אטרקטיביים יותר מאשר חוג אמנות, מה גם שמדובר בחוג שהגננת עצמה יכולה להעביר לילדים ואין צורך במדריכה מיוחדת לצורך זה. יחד עם זאת, נימוקים אלו לא הופיעו במסמכים שהוגשו בפנינו, לא בהחלטת האסיפה הכללית ולא בהחלטת הועד המנהל. למעשה, בכל המסמכים שהגישה המשיבה לעיוננו, אשר קדמו להחלטה בדבר סגירת חוג האומנות, לא מצאנו כל נימוק להחלטה לסגור את חוג האומנות, אלא רק את ההחלטה עצמה. לא עלה בידי המשיבה להוכיח, ולו לכאורה, כי ההחלטה בדבר סגירת תכנית האמנות ופיטורי המבקשת נובעת משיקולים ענייניים של התפתחות והעשרת התכניות המופעלות בגני המשיבה לעומת גני ילדים אחרים הפועלים באזור במטרה לרתק את הילדים ולהביא להגדלת הרישום לגני המשיבה לעומת שאר הגנים. טענות המשיבה בעניין זה היו בעלמא. בעדותו ציין יו"ר העמותה, כי בדרך כלל מופעלות בגני הילדים במשיבה שתיים עד שלוש תכניות, כאשר בשנת הלימודים אשתקד הופעלה תכנית האמנות לצד חוג לתנועה וחוג "החוקר הצעיר", ולדברי יו"ר העמותה התקבלו משובים חיוביים מטעם הורי הילדים לכל החוגים, אולם לתכנית האמנות יש "תחליף" (עמ' 15, ש' 28-32; עמ' 16, 1-7). יחד עם זאת, נכון למועד הדיון בבקשה, 8.8.11, טרם החליטה המשיבה מהו החוג החלופי, האמור לפעול בגנים כבר מחודש 09/2011 (עמ' 19, ש' 26-29). בעדות נציגי המשיבה, עלו טענות שונות כי ההחלטה בדבר סגירת תכנית האמנות באה על רקע המלצות מקצועיות קודמות של ועדת היגוי ו/או מפקחת של משרד החינוך ו/או מנהלת הגנים ו/או צוות הגנים (עמ' 15, ש' 28-32; עמ' 16, ש' 31-33; עמ' 17, ש' 2-6; עמ' 18, ש' 27-32) אלא שלטענות אלה לא הוצגו כל תימוכין. לא הוכח בפנינו ולו לכאורה, כי לנושא סגירת תכנית האמנות שהובא לסדר יום האסיפה הכללית ביום 22.5.11 קדמה כל התייעצות מקצועית או שהדבר הומלץ על ידי גורם מקצועי כלשהו בסמוך למועד זה. נהפוך הוא, כעולה ממכתב צוות הגננות והסייעות בגני המשיבה מיום 22.6.11 (נספח מב/9 לבקשה), הן מתנגדות לביטול תכנית האמנות ופיטורי המבקשת, בין היתר לאור עבודתה המקצועית של המבקשת לאורך השנים, ולאור ההתעניינות הניכרת בקרב ילדי הגנים והוריהם בתכני החוג. כך, למרות שהמשיבה עיגנה את ההחלטה לסגור את חוג האומנות ברצון לשפר את השירות לילדי הגנים שהיא מפעילה, לא הוצגה בפנינו ולו ראשית ראיה לכך. ניתן היה לסבור כי לו אכן זו היתה מטרתה האמיתית של המשיבה, הרי שמאז החליטה על סגירה חוג האומנות (ביוני 2009) היתה כבר מוצאת לילדים חוג טוב יותר, ולא כך נעשה. זאת ועוד. כאמור אין חולק, כי בסמוך לחודש 03/2011 התקיימה פגישה בין המבקשת ליו"ר העמותה, במהלכה דרשה המבקשת להעלות את שכרה, ונענתה על ידי יו"ר העמותה כי הדרישה תישקל בחיוב החל ממשכורת חודש 09/2011 (עמ' 13, ש' 1-2, 12-15, 22-23). מכאן עולה, לכאורה, כי בחודש 03/2011 יו"ר העמותה לא סבר כי תכנית האמנות צפויה להתבטל, למצער, לא בשנת הלימודים הבאה. עוד אין חולק, כי המבקשת מפעילה את תכנית האמנות בגני המשיבה החל משנת 2004 באופן רצוף וקבוע, כאשר בנוסף לתכנית זו הופעלו תכניות חינוכיות לא פורמליות אחרות, בזמנים משתנים ולפרקי זמנים משתנים (עמ' 4, ש' 28-30; עמ' 5, ש' 2-14; עמ' 16, ש' 4-6). לטענת המשיבה, ההחלטה לבטל את תכנית האמנות ולשלב במקומה תכנית חלופית החלה לרקום עור וגידים כבר בחודש 01/2009, ומשכך אין לה כל זיקה לתביעה הכספית שהוגשה כנגדה בחודש 05/2011. ודוק, מהראיות עלה, לכאורה, כי אמנם המבקשת ניסתה בעבר לבטל את תכנית האמנות ו/או לצמצם את שעות הלימוד של תכנית זו, אלא שבפועל לאחר מתן החלטת הביניים על ידי כב' השופטת שומרוני-ברנשטיין, שבו יחסי הצדדים לסדרם ולא הועלתה כל הצעה חדשה לשינוי התכנית ו/או סגירתה עד למועד קבלת מכתב הדרישה מהמבקשת ביום 4.5.11. מכאן שבמועד "התנעת" הליך סגירת תכנית האמנות ופיטורי המבקשת, ביום 22.5.11, המשיבה היתה מודעת לתביעה הכספית הצפויה. מדברי יו"ר ועד העובדות בעמותה, עולה, לכאורה, כי בסמוך לאחר הגשת מכתב הדרישה למשיבה, ציינו מנהלת הגנים בעמותה ומזכירת הגנים באוזני יושבת ראש ועד העובדות, כי המבקשת תפוטר מעבודתה על רקע הגשת התביעה, כפי שייעשה עם כל עובדת אחרת בעמותה אשר תפנה לערכאות משפטיות (מב/2, סע' 6). בעקבות אמרות אלה שלחה יושבת ראש ועד העובדות כבר ביום 14.5.11 להנהלת המשיבה מכתב המגנה את התנהגותה, עליו המשיבה לא השיבה (נספח מב/8 לבקשה). המבקשת אף צירפה פרוטוקול של ישיבה עם ועד העובדים, בו הועלתה בפניה הצעה למשוך את תביעתה כנגד המשיבה, בתמורה לביטול פיטוריה. אין בכך כדי ללמד על עמדת המשיבה, אך יש בכך כדי להעיד על הלך רוחן של העובדות והרושם תחתיו היו מצויות, בזמנים הרלוונטיים. נוכח המפורט לעיל ונוכח סמיכות הזמנים בין מועד קבלת מכתב הדרישה וטיוטת כתב התביעה בידי המשיבה לבין המועד בו החלה המשיבה באופן ממשי ומואץ בהליך פיטורי המבקשת, אנו מוצאים כי קיים, לכאורה, קשר בין שני התהליכים. התרשמנו אפוא, שלכאורה רצונה של המשיבה לפטר את המבקשת הוא שהוביל להחלטה לסגור את חוג האומנות ולא להיפך. התרשמות זו נובעת, בנוסף לכל האמור לעיל, מן העובדה שהמשיבה לא שקלה כלל אפשרות של שיבוץ המבקשת בחוג חלופי, למרות הנכונות שהביעה המבקשת לעשות כן וחרף הוותק של המבקשת במשיבה ומעמדה כעובדת קבועה. למותר לציין, כי זכות הפנייה לערכאות מוכרת בשיטת משפטנו כזכות יסוד של הפרט. כפי שנפסק "הכל מסכימים כי המדובר הוא בזכות מן המעלה הראשונה" ולדידו של כב' השופט חשין (כתוארו אז) אף "...זכות הגישה לבית-המשפט אין היא זכות-יסוד במובנו הרגיל של המושג זכות-יסוד. שייכת היא למסדר נורמות אחר בשיטת המשפט. ניתן לומר - וכך אומַר אני - כי נעלה היא על זכות-יסוד. לא עוד, אלא שקיומה הינו תנאי הכרחי וחיוני לקיומן של שאר זכויות-היסוד. זכות הגישה לבית-המשפט הינה צינור החיים של בית-המשפט. התשתית לקיומם של הרשות השופטת ושל שלטון החוק..." (ע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ, נא (3) 577, 529 (1997)). באשר לעובד המבקש את הזכויות המגיעות לו מכוח עבודתו, מדובר במיוחד בזכות הראויה להגנה, לבל יירתעו עובדים מעמידה על זכויותיהם נוכח חשש לפיטוריהם בידי מעסיקם. מכאן שהחלטה, לכאורה, על פיטורי המבקשת עקב מימוש זכותה לפנות לערכאות ולדרוש זכויות המגיעות לה לטענתה מכח עבודתה יש בה פגיעה לכאורית בזכות יסוד. החלטה כאמור, אף מנוגדת להוראת סעיף 28ב לחוק הגנת השכר, הקובעת, כי "לא יפגע מעביד בשכרו של עובד, בקידומו בעבודה או בתנאי עבודתו ולא יפטרו מהעבודה מחמת תביעה שהגיש העובד... בתום לב לתשלום שכר מולן או לפיצויי הלנת שכר.". "שכר עבודה", מוגדר בסע' 1 לחוק הגנת השכר ככולל למעשה כל תשלום המגיע לעובד "עקב עבודתו ובמשך עבודתו". לבסוף נציין, כפי שעולה מהאמור לעיל, כי לא מצאנו ביסוס, ולו לכאורי, לטענה בדבר פיטורים מחמת סגירת חוג ולפיכך, לא הוצגה בפנינו "סיבה מספקת", או סיבה כלל, לפיטורים, כמתחייב מהוראות חוקת העבודה שאומצו, כאמור לעיל, בהסכם הקיבוצי. הסעד הראוי בנסיבות העניין בשלב זה של הדיון אנו קובעים אפוא כי פיטורי המבקשת נעשו, לכאורה, שלא כדין, משיקולים זרים, בניגוד להוראות הדין וההסכם הקיבוצי תוך ניסיון לפגוע בזכות היסוד של המבקשת לפנות לערכאות ולעמוד על זכויות המוקנות לה בדין. נותר לנו לקבוע מהו הסעד הראוי בנסיבות העניין - אכיפת יחסי העובדה או פסיקת פיצוי כספי. צודקת המשיבה בטענתה, כי במסגרת הפררוגטיבה הניהולית שלה היא רשאית לנהל את העמותה באופן הנראה לה נכון על פי הבנתה, ובין היתר, לערוך את השינויים הנדרשים לדעתה, אלא שזכות זו תופעל לעולם בכפוף למגבלות שבחוק או למגבלות אותן קיבלה עליה המשיבה בהסכם הקיבוצי, וכן בכפוף לדרישת הסבירות, המידתיות, תום הלב וההגינות. בית הדין הארצי עמד לאחרונה שוב, בעניין עע 554/09 צבר ברזל הספקה ושיווק מתכת בע"מ - משה שמיר (31.1.11), על זכותו הניהולית של המעסיק, תוך שקבע, כי "אין חולק כי למעביד שמורה הפררוגטיבה הניהולית ובכלל זה הזכות לפטר את העובדים, כל עוד זכותו לא הוגבלה, בחוק או בהסכם. אחת ההגבלות על הפררוגטיבה הניהולית ועל כוחו של המעביד לפטר היא החובה לפעול בתום לב ובדרך המקובלת, ובכלל זה בפיטורי העובד... "; קל וחומר עת מדובר בגופים דו-מהותיים המחויבים לנהוג על פי נורמות גבוהות יותר מהנורמות בהן חייבים המעסיקים הפרטיים. אמנם על פי ההלכה, דרך המלך בפיטורים שלא כדין הינה מתן סעד של פיצויים ולא אכיפת יחסי העבודה (בש"א (ארצי) 205/07 אוניברסיטת תל אביב - רבקה אלישע, מיום 27.2.2008, בסע' 25 והאסמכתאות שם), אלא שלכלל זה יש סייגים, כאשר סעד האכיפה הוא סעד שבשיקול דעת, במסגרתו "בית הדין ייתן דעתו לסעד הראוי להינתן הנדרש בשים לב לנסיבות המייחדות את המקרה הספציפי, תוך שתיעשה מלאכת האיזון והמידתיות. בין היתר, אך לא רק, יידרש בית הדין לבחינת מהותו של הפגם שנפל בהליך הפיטורים וחומרתו; סוג המשרה בה מדובר; השפעתו של הסעד שיינתן, אכיפה או פיצוי, על העובד, על ההקשר התעשייתי והתעסוקתי, תוך מתן משקל להיבטים החוקיים והחוקתיים, ככל שאף הם באים בגדר העניין; במקרה המתאים יבדוק בית דין האם נכון הוא לתקן עוול בעוול - ככל שעוול עשוי להיגרם למי מהצדדים המעורבים בעניין והנוגעים לו" (עע 1123/01 בית ספר תיכון עירוני - כל ישראל חברים בתל אביב יפו - יצחק צויזנר, פד"ע לו 438 (2001)). ייתכנו אפוא מקרים חריגים, בהם לאחר שבית הדין ישקול את מכלול השיקולים והנסיבות יורה על מתן סעד של השבה לעבודה, וזאת כדברי כב' הנשיא אדלר (כתוארו אז) בעע 215/03 נורית ענבר - יישום חברה לפיתוח המחקר של האוניברסיטה העברית בירושלים (6.11.2003), במקרים הבאים: "השבה לעבודה תעשה במקרים חריגים ובהתחשב, בין היתר, בנסיבות הפיטורים, מאפייני מקום העבודה, יכולתם של העובד והמעסיק לשתף פעולה, משך התקופה שחלפה מיום הפיטורים, ואם השבת העובד למקום עבודתו תפגע באורח קשה ביחסי העבודה התקינים במקום העבודה". וראה עוד: "התמיכה בהרחבה מסוימת של השימוש בסעד האכיפה מתבססת, בין השאר, על שיקולי מדיניות ושיקולים חברתיים-ציבוריים, כגון החשיבות בהקמת הגנה אפקטיבית על זכויות עובדים וחיזוק העובד כבעל זיקה למקום עבודתו (ראו: לובוצקי, פרק 9 עמוד 4)" (בג"צ 4485/08 רבקה אלישע נ' אוניברסיטת תל אביב, מיום 5.10.09). כללים אלו חלים אף ביחס לסעד זמני וזאת בנוסף לכללים הייחודים לסעד זה. לאחר שבחנו את נסיבות המקרה שלפנינו, הגענו לכלל מסקנה, כי מקרה זה נופל בגדר המקרים החריגים המצדיקים מתן סעד זמני של השבת המבקשת לעבודתה, זאת בהצטבר הנימוקים הבאים: עולה, לכאורה, כי פיטורי המבקשת נעשו תוך פגיעה בזכות היסוד שלה לפנות לערכאות למימוש זכויותיה, בניגוד להוראות חוק הגנת השכר ובניגוד להוראות ההסכם הקיבוצי (ללא עילה מספקת). כאמור, התרשמותנו בשלב זה הינה כי לכאורה עילת הפיטורים נעוצה בהגשת התביעה ולא כפי שטענה המשיבה. פיטורים הנעוצים בעילה פסולה, שאין בינם ובין תפקוד העובד או צרכי המערכת, לכאורה, ולא כלום, ראויים למענה בדמות סעד של אכיפת יחסי העבודה ולא די בפיצויים. זאת ככל שניתן לקיים סעד זה, וכפי שנבהיר, לא מצאנו כל מניעה מכך. המשיבה לא הוכיחה בפנינו, ולו לכאורה, כי יהא קושי כלשהו בהשבת המבקשת לעבודה סדירה, או כי השבתה לעבודתה עלולה לפגוע בפעילות התקינה בעמותה. נכון למועד זה, טרם החליטה המשיבה על התכנית החלופית לתכנית האמנות, כך שאנו סבורים כי לא תהא כל מניעה להשיב את המבקשת לתפקידה, עד להכרעה בתביעתה העיקרית. טענת המשיבה כי מחמת סגירת חוג האומנות, לא ניתן להעסיק את המבקשת ועל כן אכיפת יחסי העבודה תקנה לה רק זכות לשכר, ללא אפשרות להעסקתה בפועל, מוטב היה שלא תטען, משלא הוצגה מלכתחילה כל נפקות לסגירת חוג האומנות, למעט פיטורי המבקשת. לפיכך, אין כל מניעה להחזיר את חוג האומנות ולשלם למבקשת שכר בעבור עבודה. לא נטענה כל טענה כנגד איכות עבודתה של המבקשת או כנגד יכולתה לבצע עבודתה כסדרה בהתאם להוראות הממונים עליה. לפיכך, המשך העסקתה בחוג האומנות, לא יגרום למשיבה כל נזק ומנגד, אם לא יינתן צו המניעה הזמני עלול להיגרם למבקשת נזק הנובע מאיבוד פרנסתה, שבנסיבות העניין אינו רק בעל מאפיינים כספיים, שכן רואים אנו לנגד עינינו את הנזק שייגרם כתוצאה מדחיית הבקשה, בדמות יראת עובדי המשיבה מפני הגשת תביעה ככל שסבורים הם שלא קיבלו שכר או זכויות המגיעים להם עקב עבודתם. מובהר שאין אנו קובעים בשלב זה בשום פנים שאכן פגעה המשיבה בזכות של מי מעובדיה לשכר עקב עבודתו, אלא אך מבקשים להגן על הזכות לפנות לערכאות, ככל שעובד סבור שקיימת לו עילת תביעה. בטרם סיום לא נוכל לחתום החלטתנו זו, מבלי להתייחס לעובדת מעורבות בעלה של המבקשת בכל ההליכים הנוגעים להעסקתה, הן מול המעסיק והן בפני בית הדין. אמנם בעלה של התובעת הינו יועץ משפטי בלשכה המשפטית לייעוץ לפרט של ההסתדרות במרחב חדרה ומתוקף תפקידו, זכאים עובדי המשיבה, לרבות המבקשת, לקבלת שירותיו, ואף על פי כן התרשמנו כי מעורבותו המקיפה בטיפול בענייניה של המבקשת, בת זוגו, מול המשיבה, יוצרת תחושת מתיחות קשה בין הצדדים, שאינה מעוגנת בסוגיה שבמחלוקת בלבד, ומקשה על הצדדים הדברות תקינה. אין בכך כל קביעה ביחס למהלכים שבוצעו על ידי המשיבה ובשמה, באם תקינים הם אם לאו, אלא אך הפניית הערה להסתדרות על מנת שתישקל משמעות הדברים. סוף דבר על יסוד האמור לעיל, ומששוכנענו על פי הראיות לכאורה כי למבקשת קיימת עילת תביעה וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתה, ניתן בזה צו המורה למשיבה להוסיף ולהעסיק את המבקשת בתפקידה הנוכחי ובהיקף משרתה הנוכחי, וזאת עד להכרעה בתיק העיקרי. הוצאות הליך זה יובאו בחשבון במסגרת התיק העיקרי. על המשיבה להגיש כתב הגנה עד ליום 2.10.11 (העתק ישלח ישירות לצד שכנגד). התיק העיקרי נקבע בזאת לדיון מקדמי, במעמד הצדדים ובאי כוחם, ליום 25.10.11 בשעה 10:00, ובנוסף ישריינו הצדדים ביומניהם את יום 22.3.12 בשעה 09:30 כמועד לדיון הוכחות בתיק. בקשת רשות ערעור על החלטה זו, ניתן להגיש לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים וזאת בתוך 15 יום מהיום. פיטורים