קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מרצים לנהיגה נכונה יחסי עובד מעביד: פתיח ותשתית עובדתית התובעים שימשו כמרצים לנהיגה נכונה במסגרת המכון הארצי לתחבורה, משך תקופות שונות. חלקם הועסקו, במקביל, בפרויקט של משרד החינוך לחינוך תעבורתי בבתי ספר תיכוניים. בתביעה שהגישו הינם דורשים להכיר בהם כעובדי הנתבעים ועותרים, כתוצאה מכך, לזכויות שונות. ברקע הדברים עומד הסדר נושים בהתייחס למועצה הלאומית למניעת תאונות, אשר אושר על ידי בית המשפט המחוזי בשנת 2005. מטעם התובעים העידו הם עצמם. מטעם הנתבעת 2 העיד מנהלה (המועסק בה החל משנת 2006), מר שמואל לוי. מטעם המדינה העידו עו"ד יהודה שטיין, אשר שימש כעו"ד בלשכה המשפטית במשרד התחבורה בין השנים 1990 - 2003, וכן מר מקס אבירם, מפקח ארצי חינוך ובטיחות בדרכים בחינוך העל יסודי במשרד החינוך החל משנת 1997. להלן פרטי הרקע על הצדדים, כפי שעלו מהעדויות שנשמעו בפנינו: הנתבעת 2 - המועצה הלאומית למניעת תאונות (להלן: המועצה) - הינה חברה פרטית בע"מ, ללא כוונת רווח, אשר התאגדה בשנת 1954 ובין היתר פועלת לחינוך הציבור והדרכתו לזהירות בדרכים ומניעת תאונות (סעיף 1 לתצהיר עו"ד שטיין; סעיף 2.1 לתצהיר מר לוי). יצוין בהקשר זה כי בסיכומי המועצה נטען לפתע כי עד שנת 2005 הייתה היא "גוף ממשלתי לכל דבר ועניין" (סעיף 2) ולאחר מכן הועברה ל"מתנדבים" (סעיף 5) - אך לשתי הטענות הללו לא הובאה כל ראיה במהלך דיון ההוכחות וממילא אין באפשרותנו להתייחס לכך. ביום 23.7.85 נחתם הסכם בין משרד התחבורה לבין המועצה (נספח ב' לתצהיר עו"ד שטיין; להלן - הסכם ההקמה), במסגרתו התחייבה המועצה להקים "מכון להדרכת נהגים", אשר שמו שונה לאחר מכן ל"מכון הארצי לתחבורה" (להלן - המכון). המכון - שהינו הנתבע 1 במסגרת תיק זה - היה לפיכך יחידה של המועצה, ואינו אישיות משפטית עצמאית (ולכן הוגדר כ"נתבע פורמאלי" בכותרת פסק הדין). עם זאת פעולתו במהלך השנים בוצעה בשיתוף פעולה עם משרד התחבורה, ובאמצעות ועד מנהל אשר חלק מחבריו (ארבעה מתוך שבעת חבריו וביניהם היו"ר) מונו על ידי שר התחבורה. במבוא להסכם ההקמה הוגדרה תכליתו במילים הבאות - "הואיל ועל משרד התחבורה מוטל לקיים הדרכה לנהגים המחויבים לכך על פי דין, והוא מעוניין למסור למועצה את ביצוע ההדרכה...". בהתאם לכך התחייבה המועצה - באמצעות המכון שיוקם על ידה - "לזמן תלמידים על פי אצילת סמכות שתוענק לה על ידי משרד התחבורה; ללמד ולהדריך את הנהגים... על פי תוכניות לימוד שיאושרו על ידי הועד המנהל; לבחון את הנהגים על פי התוכניות ועל פי מבחנים שיאושרו...; להנפיק אישורים או תעודות כפי שייקבע על ידי הועד המנהל... " וכן "להעסיק במכון מדריכים ומרצים במספר הדרוש ואשר יהיו בעל ידע וכישורים מתאימים...". בהסכם ההקמה נקבע מפורשות כי "העובדים אשר יועסקו במכון לצורך ביצוע הסכם זה יהיו עובדי המועצה ויחסי עובד - מעביד יתקיימו בינם לבין המועצה בלבד. עובדים אלה לא יהיו עובדי משרד התחבורה" (סעיף 9(א)); כן בסעיפים 9(ב) - (ד)). ההתקשרות בין משרד התחבורה לבין המועצה, כפי שהחלה במסגרת הסכם ההקמה, הוארכה לתקופות נוספות בהסכמים נוספים שנכרתו בשנים 1990, 1996, 2002 ו - 2004 ושמרו על מתכונת התקשרות דומה (נספחים ב'2- ב'5 לתצהיר עו"ד שטיין). התובעים שימשו כמרצים לנהיגה נכונה במסגרת המכון, בתקופות שונות שתפורטנה להלן, ושובצו על ידו לצורך העברת קורסי נהיגה נכונה למבוגרים, אצל מזמינים שונים ובאתרים שונים (להלן - הקורסים). להלן יובא פירוט קצר ביחס לכל אחד מהם. התובעת 1, גב' לילי נתן, מורה במקצועה, החלה להעביר קורסים במסגרת המכון בחודש דצמבר 1986, והמשיכה בכך עד יום 30.6.05. לאחר הפסקה של כחודשיים-שלושה המשיכה בהעברת הקורסים באמצעות המועצה, והיא ממשיכה בכך עד היום (או לפחות עד המועד בו נחקרה בבית הדין - עמ' 9 ו - 16 לפרוטוקול מיום 8.2.10). במקביל לכך, והחל משנת 1993, לימדה בפרויקט בתי הספר (החינוך התעבורתי) אשר יפורט להלן - תחילה באמצעות המכון; בין השנים 1998 - 2002 באמצעות עתיד רשת מכללות טכנולוגיות בע"מ (להלן - חברת עתיד); והחל מיום 1.9.02 ועד 31.8.07 באמצעות רשת "אורט". במקביל לכך עבדה גב' נתן, מעת לעת, במשרה חלקית כמורה בבית ספר (סעיף 4.1.7 לתצהירה וכן עמ' 6 ו - 14 לפרוטוקול). התובע 2, מר אמנון ברודני, הינו גמלאי של התעשייה האווירית (עמ' 25 לפרוטוקול) והעביר קורסים במסגרת המכון החל משנת 1988 ועד יום 30.6.05. בסמוך לאחר מכן המשיך בהעברת הקורסים במסגרת המועצה, והוא ממשיך בכך עד היום (או לפחות עד מתן עדותו - עמ' 26). במקביל לכך, והחל משנת 1993, לימד בפרויקט בתי הספר - תחילה באמצעות המכון; בין השנים 1998 - 2002 באמצעות חברת עתיד; והחל מיום 1.9.02 ועד 31.8.04 באמצעות עיריית פתח תקווה. במקביל לכך עבד מר ברודני, מעת לעת, במקומות עבודה נוספים במשרה חלקית (סעיף 4.7 לתצהירו וכן בעמ' 27 לפרוטוקול). התובע 3, מר יוסף אלוש, בעל תעודת הוראה, העביר קורסים במסגרת המכון החל משנת 1991 ועד יום 30.6.05. לאחר הפסקה מסוימת (שלא הוברר משכה) העביר לפחות קורס אחד נוסף במהלך שנת 2006 (עמ' 22 לפרוטוקול; נ/8 - ללא פירוט המועדים המדויקים וההיקף). במקביל לכך, החל משנת 1993 ועד חודש 8/98 לימד בפרויקט בתי הספר, באמצעות המכון. מר אלוש הבהיר כי הינו נכה צה"ל וכי לא עבד במקומות עבודה נוספים במקביל לעבודתו במכון ובפרויקט בתי הספר (סעיף 4.7 לתצהירו, עמ' 20 לפרוטוקול). התובע 4, מר אברהם קינן, עבד במשרד החינוך עד שנת 1987, בתפקידו האחרון כמנהל בית ספר, ופרש לפנסיה מוקדמת. בחודש דצמבר 1986 החל להעביר קורסים במסגרת המכון והמשיך בכך עד יום 30.6.05. לאחר מכן העביר קורסים נוספים בחודש דצמבר 2005 (סעיף 6 לתצהיר מר לוי). במקביל לכך, החל משנת 1993, לימד בפרויקט בתי הספר - תחילה באמצעות המכון, בין השנים 1998 -2002 באמצעות חברת עתיד, והחל מיום 1.9.02 ועד יום 31.8.09 באמצעות בעלויות שונות דרך משרד החינוך. לפי סעיף 4.1.7 לתצהירו, מר קינן עבד מעת לעת גם במקומות עבודה נוספים במשרה חלקית. התובע 5, מר אברהם הררי, עבד במשרד החינוך עד שנת 1989, בתפקידו האחרון כמנהל בית ספר, ופרש אף הוא לפנסיה מוקדמת. בשנת 1987 החל להעביר קורסים במסגרת המכון והמשיך בכך לכל הפחות עד יום 31.8.05 (שכן במסגרת החשבוניות שהוצגו בפנינו - ת/7 - קיימת גם חשבונית עבורו מחודש 8/05). מר הררי לא השתתף בפרויקט בתי הספר. מר הררי הצהיר, ולא נסתר, כי החל מחודש 8/99 עבד בלעדית במכון. התובע 6, מר עיסאם זידאן, החל להעביר קורסים במסגרת המכון בסוף שנת 1987, והמשיך בכך עד שנת 2002 - עת הפסיק את ההתקשרות עם המכון מיוזמתו. בין השנים 1993 - 2002 לימד במקביל בפרויקט בתי הספר - תחילה באמצעות המכון והחל משנת 1998 באמצעות חברת עתיד. אין חולק כי מר זידאן עבד במקביל בעיסוקים רבים נוספים, לרבות כעצמאי (סעיף 4.7 לתצהירו וכן בעמ' 31). לטענתו, יש לראות בסיום העסקתו במכון כהתפטרות מחמת הרעת תנאים מוחשית המזכה אותו בפיצויי פיטורים, נוכח ירידה חדה בהיקף הקורסים שהועברו אליו (סעיף 4.1.1.1 לתצהירו). עם זאת, אישר כי לא נתן התראה כלשהי טרם התפטרותו (עמ' 31). אף לא הוצגו מטעמו נתונים מדויקים על הירידה החדה לה טען. התובע 7, מר חוסאם זידאן (אחיו של התובע 6), החל להעביר קורסים במסגרת המכון בחודש יולי 1995 והמשיך בכך עד יום 30.6.05. לאחר הפסקה בת מספר חודשים המשיך בהעברת הקורסים, כפי העולה מ - ת/7 - החל מחודש 12/05 ועד סוף שנת 2006. במקביל לכך לימד בפרויקט בתי הספר - החל משנת 1993 ועד חודש 8/98 באמצעות המכון, ולאחר מכן - לטענתו במהלך השנים 2004 - 2005 - באמצעות רשת עמל (עמ' 2 לפרוטוקול; לא הובאו נתונים מדויקים על תקופות העבודה באמצעותה). אין חולק כי מר זידאן עבד במקביל בעיסוקים נוספים (סעיף 4.1.6 לתצהירו וכן בעמ' 3 לפרוטוקול). מהעדויות שנשמעו בפנינו עלה כי הצדדים אינם חלוקים על מאפייני עבודתם של התובעים במסגרת המכון, כפי שיפורט להלן: התובעים היו חלק ממאגר מרצים של המכון, ושובצו לקורסים מעת לעת לפי צרכי המכון. אין חולק כי לא הייתה מחויבות כלשהי כלפי התובעים למינימום מסוים של קורסים, אלא "כאשר יש מספר תלמידים הנדרש לקבוצה, מתקשרים לאחד המרצים ומזמינים אותו לעבודה" (סעיף 4.1.5 לתצהיר גב' לילי נתן; וכן בסעיף 5.7 לתצהיר מר לוי). באותו אופן, לא הייתה התחייבות נגדית מטעם התובעים להעמיד עצמם לרשות המכון, כך ש"התובעים היו רשאים לסרב להצעה זו (להעברת קורס - ס.ד.מ) ובמקרה כזה היו המכון ו/או המרצים מבקשים ממרצה אחר להעביר את הקורס" (סעיף 5.10 לתצהיר מר לוי; כן ראו את עדות גב' נתן בעמ' 11 לפרוטוקול, עדות מר אלוש בעמ' 20 ועדות מר ברודני בעמ' 27). כתוצאה מדרך התקשרות זו חלו שינויים בהיקפי ההתקשרות, וכן היו חודשים - ולעיתים מספר חודשים ברציפות - במהלכם לא העבירו התובעים (או מי מהם) קורסים במסגרת המכון כלל (כפי שעולה מהטבלאות שצירפו התובעים לתצהיריהם ולא נסתרו). כדי לסבר את האוזן בהתייחס להיקפי ההפסקות, להלן נתונים בהתייחס לכל אחד מהתובעים (לגבי התקופה שבין ינואר 1995 - יוני 2005, אליה מתייחסות הטבלאות): גב' נתן - עבדה ברציפות משך כל התקופה למעט חודשים ספורים; מר ברודני - עבד ברציפות משך כל התקופה אך היו מדי פעם חודשים בהם לא העביר קורסים כלל, וכדוגמא - מרץ, אפריל, יוני ונובמבר 2004; מר אלוש - עבד ברציפות למעט 19 חודשים, בהם לא העביר קורסים, אשר התפזרו לאורך כל התקופה; מר קינן - עבד בשנים הראשונות ברציפות ובהיקפים של כ - 200 שעות בחודש אך בשנת 1999 חלה ירידה משמעותית בהיקף עבודתו אשר הלך ופחת עם הזמן (וכדוגמא - כלל לא העביר קורסים בחודשים אפריל - ספטמבר 2004 וכן נובמבר 2004 - ינואר 2005); מר הררי - עבד כמעט ברציפות משך כל התקופה למעט חודשים בודדים, בעיקר בשנת 2004; מר עיסאם זידאן - עבד רק במהלך 6.1 חודשים בממוצע מדי שנה; מר חוסאם זידאן - עבד רק במהלך 4.5 חודשים בממוצע מדי שנה. קורס אחד נמשך בדרך כלל 12 שעות, והועבר על פני 3 או 4 פגישות, בשעות הערב. חלק מהתובעים העבירו מספר קורסים בחודש במקביל. היקף השעות החודשי נע ונד ללא חוקיות מסודרת, ועם שונות רבה בין התובעים השונים. בשנת העבודה האחרונה טרם יום 30.6.05 עבדו התובעים בהיקפים הבאים (לפי חשבוניות התשלום שהוצגו על ידי המועצה - ת/7): גב' נתן - 40 שעות בחודש בממוצע; מר ברודני - 19 שעות בחודש בממוצע; מר אלוש - 9 שעות בחודש בממוצע; מר קינן - 15.9 שעות בחודש בממוצע; מר הררי - 13.75 שעות בחודש בממוצע; מר חוסאם זידאן - 22.4 שעות בחודש בממוצע (לגביו התווסף פירוט השעות ממחצית השנה השנייה של שנת 2004 כפי שצורף לתצהירו, שכן לא הוגשו ביחס לשנה זו חשבוניות). ביחס למר עיסאם זידאן לא הוצגו חשבוניות; לפי הטבלה שצורפה לתצהירו ולא נסתרה - עבד בשנת 2002 (שנת עבודתו האחרונה) 11.9 שעות חודשיות בממוצע. לצורך ביצוע הממוצע נלקחו בחשבון גם חודשים בהם לא העבירו התובעים קורסים כלל. כן נלקחו בחשבון שעות שכונו בחשבוניות "ביטול זמן", כוננות, פיקוח ו"חונכות", שכן לא נטען שאינן שעות עבודה. תוכנית הקורסים - כמו גם מיקומם ומספר התלמידים בכל קורס - נקבעו על ידי המכון, ומפקחים מטעמו בדקו מפעם לפעם (לטענת המועצה - לעיתים רחוקות) את רמת ההרצאות ואת מספר הנוכחים בהן (סעיף 5.6 לתצהיר גב' נתן, ובאופן דומה בתצהירי שאר התובעים; כן ראו את סעיף 5.7 לתצהיר מר לוי). המכון אף סיפק אמצעי עזר דוגמת מקרנים, שקפים וכיו"ב (סעיף 5.6 לתצהיר גב' נתן, שלא נסתר). התובעים הוחתמו על הסכמים (דוגמת נספח ג' לתצהיר מר קינן; להלן - ההסכמים המקוריים) בהם נקבע, בין היתר, כדלקמן: "המרצה מתחייב לעבוד בקורס לפי דרישות המכון ולהרצות בהתאם לחומר ההרצאות שיימסר לו ע"י המכון. תמורת עבודתו בקורס הנ"ל יקבל המרצה שכר לשעת הרצאה בהתאם לטבלת שכר שתקבע מעת לעת ע"י המכון וממנה ינכה המכון מס הכנסה וביטוח לאומי כדין. סכום זה כולל את כל התמורה בגין עבודת המרצה לרבות דמי ביטוח, חופשה, נסיעות וכיו"ב. המרצה מתחייב למלא אחר הוראות המכון בכל הנוגע לחומר ההדרכה, הופעה במועדים שנקבעו לעיל ובמקום שנקבע... בתום הקורס תופסק עבודתו של המרצה במכון. במידה והמרצה יוזמן להעברת קורס/ים נוספ/ים יחולו כללי הסכם זה על הקורס הנוסף. הצדדים מצהירים כי פרט לאמור בהסכם זה וכפוף לביצועו אין להם כל דרישות ו/או תביעות שהן". התובעים קיבלו תמורה עבור עבודתם על בסיס שעות הרצאה, על פי דו"ח שעות שהעבירו למכון בסיום כל חודש (דוגמת נספח א' לתצהיר גב' נתן), בהתאם לטבלת שכר שנקבעה על ידי המכון ובצירוף הוצאות נסיעה. התשלום בוצע תוך הוצאת חשבונית עצמית של המכון, כ"שכר סופרים", כפי הנראה על בסיס צו הביטוח הלאומי (סיווג מבוטחים וקביעת מעבידים), התשל"ב - 1972 (נספחי ב' לתצהירי התובעים; נספח ד' לתצהיר מר לוי; למעט תקופה מסוימת במהלכה הוצאו למר חוסאם זידאן תלושי שכר - נ/11). המועצה הדגישה כי שכרם לשעה של התובעים היה "גבוה במיוחד" בהתחשב בכך שנחשבו כספקי שירות חיצוניים, ובאופן שהתמורה הגבוהה "שיקללה בתוכה את ההטבות שלהן זכו עובדים מן השורה... כמו גם את מרכיב חוסר הרציפות והוודאות" (סעיף 5.21 לתצהיר מר לוי). התובעים מצידם כפרו בכך שקיבלו שכר גבוה יותר (ראו למשל סעיף 7.3 לסיכומיהם). נושא זה לא לובן עובדתית, ולכן אין באפשרותנו לקבוע קביעות עובדתיות בהתייחס אליו על בסיס רסיסי מידע. מרבית התובעים עבדו, במקביל לעבודתם במכון, בעבודות נוספות (כפי שפורט לעיל לגבי כל אחד מהם). לא הובררו ההיקפים המדויקים של העבודות הנוספות כמו גם תקופותיהן. בשנת 1999 תוקנו תקנות התעבורה וחוקקה שיטת "ניקוד" חדשה בהתייחס לעבירות תנועה, אשר הביאה לשינוי גם בקורסים שהועברו על ידי המכון (להלן - השיטה החדשה). המכון דאג ללמד את התובעים את השיטה החדשה, ובמקביל לכך החתימם על הסכמי התקשרות בנוסח חדש (נספח ד' לתצהיר מר קינן; להלן - ההסכמים החדשים), בהם נקבע בין היתר כדלקמן: "המרצה מתחייב להדריך וללמד את תלמידי המכון בקורסים. המכון יקבע את מקום ומועדי קיום הקורסים, את לוח הזמנים של הקורסים ואת תוכנית הלימודים... המכון מתחייב להכשיר את המרצה הכשרה מיוחדת על חשבון המכון, לצורך ביצוע ההרצאות בקורסים... המרצה יועסק לפי צרכי המכון ודרישתו, בהתחשב במספר הקורסים שהמכון יקיים במהלך תקופת העסקתו של המרצה עפ"י הסכם זה, ויוכל לאפשר למרצה להרצות בהם. המכון אינו מתחייב לאפשר למרצה להרצות במספר מסוים כלשהו של קורסים במהלך תקופת העסקתו... המרצה יהיה כפוף למנכ"ל המכון ו/או מי מטעמו. מבלי לפגוע באמור לעיל, לא יתקיימו בין המרצה לבין המכון יחסי עובד ומעביד, והמרצה לא יהיה זכאי, משך כל תקופת העסקתו עפ"י הסכם זה ו/או לאחריה, לכל תנאים ו/או תשלומים ו/או פיצויים ו/או הטבות מאת המכון, המגיעים עפ"י הדין לעובד. תמורת ההרצאות שיבצע המרצה בקורסים, ישלם המכון למרצה שכר לשעת הרצאה, בהתאם לטבלת שכר שתיקבע מעת לעת ע"י המכון. שכרו של המרצה כאמור יכלול דמי ביטוח ונסיעות. משכרו של המרצה ינכה המכון מס הכנסה ודמי ביטוח לאומי כדין. שכרו של המרצה ישולם לו בכל חודש, בגין ההרצאות שבוצעו ע"י המרצה בחודש החולף. המרצה ימלא דו"ח שעות חודשי, כמקובל במכון... התשלום למרצה יבוצע לאחר שיוגש דו"ח שעות חודשי ע"י המרצה ויאושר בחתימת מנכ"ל המכון ו/או מי מטעמו... המרצה מתחייב לעסוק בהרצאות בנושאי נהיגה נכונה ב"שיטת הניקוד החדשה" אך ורק באמצעות המכון ועבור המכון... עם סיום הקורסים, תסתיים העסקתו של המרצה במכון עפ"י הסכם זה. הצדדים רשאים לסיים הסכם זה בכל עת, ע"י מתן הודעה מוקדמת בכתב, לפחות 14 ימים מראש...". כל התובעים חתמו על ההסכמים החדשים; לטענתם - בלית ברירה וכיוון שלא רצו להפסיד את מקום עבודתם (סעיף 4.15 לתצהיר גב' נתן, ובאופן זהה בשאר התצהירים). אין חולק כי לא חל שינוי כלשהו במאפייני העסקתם של התובעים לאחר שנת 1999, מלבד מינוי חלקם כמדריכים מטעם המכון בקורסים פנימיים, המיועדים למרצים אחרים, בדבר השיטה החדשה (בנוסף לקורסים הרגילים שהועברו על ידם). ביום 30.6.05 הסתיים הפטור שניתן למשרד התחבורה לצורך התקשרות עם המכון ללא מכרז, ולכן לא חודש הסכם ההקמה שבין משרד התחבורה למועצה לתקופה נוספת. המדינה פרסמה לפיכך מכרז "לקבלת שירותים לביצוע קורסי חובה", בו זכו שלוש חברות וביניהן המועצה. החל ממועד זה נותנת המועצה למשרד התחבורה שירותי "ניהול ותפעול מערך קורסי החובה הנדרשים עפ"י תקנות התעבורה", על סמך הסכם מיום 27.10.05 (נספח ה' לתצהיר עו"ד שטיין), אך ללא בלעדיות (להלן - המתכונת החדשה). כפי שעולה מהפירוט לעיל, מרבית התובעים המשיכו להעביר קורסים במסגרת המועצה גם במתכונת החדשה, מבלי שנטען על ידם לשוני כלשהו במאפייני ההתקשרות כתוצאה מכך. לאמור לעיל יש להוסיף כי התובעים לא קיבלו זכויות סוציאליות כלשהן במהלך עבודתם במכון - וזאת שכן לא נחשבו כעובדים שכירים של המועצה אלא כנותני שירותים. בנוגע לחלקו של משרד התחבורה בהעסקתם העקיפה של התובעים העיד עו"ד שטיין כי "המועצה, באמצעות המכון, העניקה למדינה את השירותים הנדונים בהסכם 85 (הסכם ההקמה - ס.ד.מ) והמטרה הייתה לבצע מיקור חוץ לשירותי ההדרכה, בצורה גמישה ובהתאם לצרכים המשתנים מעת לעת, עפ"י מספר הנהגים הזקוקים להדרכה (נהיגה מונעת או רענון)" (סעיף 3 לתצהירו). בחקירתו הנגדית נשאל מדוע המדינה לא העסיקה ישירות את התובעים והשיב - "לא יכולה להעסיק. במדינה יש תקציב ויש הגבלה של כוח אדם. לדעתי גם לא הייתה מעוניינת כי נושא ההדרכות אינו תפקיד של משרד התחבורה. המשרד הוא רגולטור ולא בית ספר... המשרד שלנו לא בנוי לביצוע הדרכות אלא לפיקוח" (עמ' 27). עו"ד שטיין נשאל אם ביצע, כיועץ משפטי, בדיקה כלשהי מטעם משרד התחבורה על מנת לוודא כי המועצה לא עושקת את עובדיה, והשיב - "ממש לא... לא אתחיל לבדוק זכויות עובדים של גופים שאני עושה איתם הסכמים" (עמ' 29). גם בשנת 2000, כאשר המועצה נכנסה להקפאת הליכים, לא בדק אם נשמרות זכויותיהם של עובדי המועצה, שכן "זה גוף עצמאי ומונה נאמן כדין, אין לי שום קשר לזה" (שם). כאמור לעיל, מרבית התובעים - למעט מר הררי - הועסקו במקביל בפרויקט בתי הספר. להלן יובא פירוט העובדות הרלוונטיות לגבי פרויקט זה, והעסקת התובעים במסגרתו: בשנת 1993 קיבל על עצמו המכון פרויקט של משרד החינוך בשם "חינוך תעבורתי", שיועד בין היתר ללימודי נהיגה נכונה בכיתות י"א. כל התובעים - למעט מר הררי - לימדו מטעם המכון במסגרת פרויקט בתי הספר, בין השנים 1993 - 1998, וזאת במקביל ובנוסף לקורסי הנהיגה הנכונה למבוגרים. מר מקס אבירם הסביר בהקשר זה כי ביום 19.9.93 התקבלה החלטה של ועדת השרים לענייני בטיחות בדרכים בדבר הפעלת תוכנית חינוך לזהירות בדרכים כחלק מלימודי החובה בבתי הספר (נספח 6 לתצהירו), כאשר סוכם כי הפרויקט יבוצע באמצעות המועצה וכי "משרד החינוך יפעיל את המכון להכשרת נהגים כקבלן משנה" לצורך כך (נספח 7). בשנת 1998 נערך מכרז בהתייחס להפעלת פרויקט בתי הספר, וזכתה בו חברת עתיד (נספחים 7 לתצהיר מר אבירם). במהלך חודש 9/98 פסקה לפיכך עבודת התובעים במסגרת פרויקט בתי הספר מטעם המכון, והם המשיכו ללמד במסגרת פרויקט בתי הספר באמצעות חברת עתיד, במקביל להמשך העברת קורסי הנהיגה הנכונה למבוגרים באמצעות המכון. מתן השיעורים בבתי הספר מטעם חברת עתיד בוצע על ידי התובעים תוך שנחשבו לצורך כך כעובדים שכירים, וקיבלו תלושי שכר וזכויות סוציאליות. בהתייחס להעברתם מהמועצה לחברת עתיד בחודש 9/98 אישר מר אבירם כי "זה היה עניין פורמלי יותר מאשר מהותי", שכן "מול החברה שזכתה במכרז עומדת שורה של מפקחים ומנחים שלנו של משרד החינוך שעושים את כל הפיקוח המקצועי" (עמ' 22). להשלמת התמונה יצוין, הגם שתקופה זו אינה חלק מהתביעה, כי החל מחודש ספטמבר 2002 הוחלט כי תוכנית החינוך התעבורתי בכיתות י' ו - י"א תבוצע על ידי מורי משרד החינוך, כשעה שבועית במערכת השעות הקבועה (נספח 8 לתצהיר מר אבירם). לאור זאת עבר ניהול פרויקט בתי הספר למשרד החינוך, והתובעים שהשתתפו בו המשיכו את עבודתם בפרויקט מטעמו, תוך קבלת תלושי שכר ישירות מהבעלויות הרלוונטיות (סעיף 9 לתצהיר מר אבירם, וכדוגמא - ת/1). אין חולק כי בעת סיום עבודתם בחברת עתיד במועד זה שולמו לתובעים פיצויי פיטורים, בהתייחס לעבודתם בפרויקט בתי הספר החל משנת 1998 (סעיף 4.9 לתצהיר גב' נתן ובאופן דומה בשאר התצהירים הרלוונטיים; נ/2). במקביל המשיכה עבודת התובעים במסגרת המכון בכל הנוגע להעברת קורסי הנהיגה הנכונה למבוגרים, כמפורט לעיל. עוד ראוי לציין כי התביעה - לרבות כתב התביעה המתוקן - הוגשה אך ורק כנגד "משרד התחבורה", ולא כנגד משרד החינוך או מדינת ישראל על מכלול כובעיה. להשלמת התשתית העובדתית יש להתייחס למשבר הכלכלי שפקד את המועצה בשנת 2000, ולהסדר הנושים שאושר לגביה. להלן העובדות הרלוונטיות: בשנת 2000 נקלעה המועצה לחדלות פירעון, וביקשה - ביום 10.7.00 - הקפאת הליכים ומינוי נאמן לצורך גיבוש הסדר נושים מכוח סעיף 350 לחוק החברות, התשנ"ט - 1999 (תיק פש"ר (חי) 434/00). בימים 30.7.00, 10.9.00 ו - 14.10.00 ניתנו צווי הקפאת הליכים כנגד המועצה ומונה לה נאמן מטעם בית המשפט. בהחלטה נוספת הובהר (בש"א 11583/00), כי צו הקפאת ההליכים ומינוי הנאמן מתייחסים גם לפעילות המכון. התובעים הגישו מסמך שנשלח לכלל המרצים ביום 14.8.00 (ת/8), בו נרשם בין היתר כדלקמן: "על פי בקשת המועצה הלאומית למניעת תאונות (שהמכון הארצי לתחבורה הינו חלק אורגני שלה)... מונה רו"ח נסים גיא כנאמן להקפאת הליכים ולגיבוש הסדר נושים וכמנהל מיוחד החל מיום 30 ביולי 2000. בתקופת פעילותו של המכון תחת ניהול של המנהל המיוחד יכבד המכון את כל התחייבויותיו, שאושרו ע"י הנאמן... הנהלת המכון מקווה כי יעלה בידה לאור שינויים שנערכים במכון לשלם בחודשים הקרובים את יתרת התשלום למדריכים ולמרצים. התשלומים בגין חודש אוגוסט ואילך יהיו כסדרם". לא הוצגו מכתבים נוספים שנכתבו למרצים בכלל, או לתובעים בפרט, בהתייחס להסדר הנושים. ביום 7.12.00 אישר בית המשפט המחוזי בחיפה את הסדר הנושים שהוצע על ידי הנאמן, מינה אותו כמנהל מיוחד לצורך ביצוע ההסדר וקבע כי הקפאת ההליכים תימשך עד תום ביצוע ההסדר. ביום 6.1.05 הגיש המנהל המיוחד לבית המשפט המחוזי בקשה לאישור הסדר נושים חדש - אשר התקבלה באותו יום, כפוף לביצוע הפרסומים הנדרשים. ביום 4.4.05 אישר בית המשפט כי הסדר הנושים החדש (נספח א' לתצהיר מר לוי) הגיע לסיומו, ושיחרר את הנאמן מתפקידו - תוך קביעת הפטר של המועצה מכל חובותיה כלפי נושיה השונים ביחס לתקופה הרלוונטית (נספח ב' לתצהיר מר לוי). אין חולק כי התובעים לא הגישו תביעת חוב כלשהי לנאמן מכוח הסדר הנושים, ולא הביעו התנגדות בפני המנהל המיוחד או בית המשפט לאישור ההסדר. אף אין חולק כי במסגרת הסדר הנושים התייחס המנהל המיוחד במפורש לחובות המועצה כלפי "מרצים" (ללא פירוט) - והבהיר כי שולמו במלואם. על בסיס התשתית העובדתית לעיל - שכאמור אינה במחלוקת - התובעים דורשים סעד הצהרתי על היותם עובדים קבועים "של הנתבעים" לרבות כל הזכויות הנובעות מכך; פיצויי פיטורים, ולחלופין בגין עבודתם הנפרדת בפרויקט בתי הספר; פדיון חופשה; דמי הבראה; פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לקרן השתלמות; ובנוסף לכך סעד הצהרתי בדבר זכאות לפנסיה תקציבית, ולחלופין פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה צוברת. הכרעה שאלה ראשונה שיש להכריע בה הינה האם יש בסיס לטענת התובעים בדבר קשר ישיר שהתקיים בינם לבין המדינה - בין בכובעם כמעבירי קורסים במסגרת המכון ובין בהתייחס לפרויקט בתי הספר. המדינה מכחישה קשר ישיר כאמור, וטוענת כי ביצעה "מיקור חוץ" אותנטי הן בהתייחס לקורסים שהועברו במסגרת המכון והן בהתייחס לפרויקט בתי הספר. שאלה שנייה שיש לדון בה מתייחסת למעמדם של התובעים - והאם יש להכיר בהם כ"עובדים" כטענתם - הן בכובעם כמעבירי קורסים והן בעת שביצעו את פרויקט בתי הספר במסגרת המכון (אין חולק כי נחשבו כ"עובדים", בהתייחס לפרויקט בתי הספר, החל משנת 1998 ואילך ותביעתם אינה מתייחסת לכך). ככל שהתשובה לשאלה זו חיובית, יש לעבור לדון בדרישת התובעים לזכויות הסוציאליות השונות. שאלה שלישית העומדת להכרעתנו הינה מה משמעותו של הסדר הנושים, והאם הינו מונע מהתובעים לתבוע את המועצה בכל הנוגע לתקופת הזמן אשר נדונה במסגרת ההסדר. להלן נדון בשאלות אלה, לפי סדרן. מערכת היחסים שבין התובעים לבין המדינה - האמנם מיקור חוץ אותנטי? התשתית העובדתית המפורטת לעיל מלמדת כי המדינה ביצעה מיקור חוץ - בכל הנוגע לקורסי נהיגה נכונה מכוח תקנות התעבורה וכל דין - למכון שהוקם במסגרת המועצה, וזאת החל משנת 1985. מיקור החוץ, כפי שעולה מהסכם ההקמה, לא התייחס אך ורק להעסקת המרצים אלא לכל הקשור לתפעול הקורסים לרבות זימון הנהגים, קביעת תוכניות הלימודים, ביצוע בחינות, מתן אישורים וכיו"ב. מיקור החוץ המשיך בדרך זו עד שנת 2005, וגם לאחריה הינו ממשיך - לכאורה - באותה דרך, כאשר השינוי העיקרי הינו העדר בלעדיות למועצה. התובעים לא הצביעו על טעמים המצדיקים שלא ליתן תוקף למיקור החוץ שבוצע על ידי המדינה, ונראה בעינינו כמיקור חוץ אותנטי. בפסיקת בית הדין הארצי הודגש כי מיקור חוץ של פונקציות הינו לגיטימי ויש לו יתרונות רבים, כל עוד אינו מבוצע באופן מלאכותי כדרך להתחמק מזכויותיהם של עובדים (ע"ע 273/03 דברת שוואב - מדינת ישראל, משרד החקלאות, מיום 2.11.06; ע"ע 478/09 יצחק חסידים - עיריית ירושלים, מיום 13.1.11; להלן - עניין חסידים). עוד הובהר כי "ההבחנה בין מיקור חוץ אותנטי לבין הסדר פיקטיבי תיעשה בהתבסס על כלל נסיבות העניין, ותוך העמדת תכליתם של דיני העבודה מול עינינו - וביתר ספציפיות, התכלית של הכרה ב"מעסיק" ככזה" (עניין חסידים; כן ראו ע"ע 467/08 פימה פאק פרימוזה טריידינג בע"מ - הרבנות הראשית לישראל, מיום 12.7.10). יישום מבחני העזר שנקבעו בפסיקה (דב"ע נב/3-142 חסן אלהרינאת - כפר רות, פד"ע כד 535 (1992), ע"ע 410/06 המוסד לביטוח לאומי - ראיד פאהום, מיום 2.11.08) מלמד כי לא היה כל קשר ממשי במקרה זה בין המדינה לבין התובעים, והמדינה אף לא הייתה ה"משתמש" הישיר בעבודתם. כך, ולמשל - התובעים כלל לא ניסו לטעון כי מי מטעם המדינה קיבלם לעבודה, קבע את תנאי שכרם, הסדיר את תנאי העסקתם, שילם את שכרם, נתן להם הנחיות עבודה כלשהם או מוסמך היה לפטרם. מחומר הראיות עלה כי עובדי המכון (המועצה) הם שהיו בקשר ישיר מול התובעים לאורך כל התקופה, ללא כל קשר ישיר מול אנשי משרד התחבורה. המכון הוא אף שנשא בתשלום שכרם של המרצים, במסגרת תקציבו העצמאי (שמומן ברובו מאגרות ששילמו הנהגים). המכון - כיחידה נפרדת בתוך המועצה - הוא שמילא לפיכך את כל תפקידי המעסיק כלפי התובעים, וזאת לא באופן מלאכותי אלא תוך כדי פעילותו הכוללת והעצמאית בתפעולם של הקורסים על כל הכרוך בהם (ע"ע 116/03 מדינת ישראל, משרד החינוך - משה חג'בי, מיום 2.2.06; ע"ע 328/07 ישראל אטיאס - רשות שדות התעופה, מיום 10.8.09). גם יישום המבחנים הנוספים שנקבעו בעניין חסידים - "האם העובד מפסיד ייצוג ארגוני כתוצאה ממיקור החוץ; האם משמעותו של מיקור החוץ היא הדרה של העובד מתחולת צווי הרחבה או הסכמים קיבוציים; האם מיקור החוץ פוגע בכבודו של העובד על ידי בידודו ופגיעה בתחושת השייכות שלו; האם מיקור החוץ פוגע באפשרויות קידומו והתפתחותו המקצועית של העובד; והאם מיקור החוץ פוגע באפשרות העובד לקיים מערכת יחסים אישית ואנושית מול מעסיקו, באופן סביר בהתאם לסוג העיסוק בו מדובר" - אינם מצדיקים, במקרה זה, ראייה של המדינה כמעסיקתם של התובעים. בהקשר זה לא די לציין, כפי שעשו התובעים בסיכומיהם, כי לו נחשבים היו עובדי מדינה היו זכויותיהם מכוח הסכמים קיבוציים רבות יותר. גם המועצה (שהמכון הינו יחידה במסגרתה) הינה מקום עבודה מאורגן ויש בה הסכמים קיבוציים. לא נטען כי המכון לא סיפק סביבת עבודה נאותה. התובעים אמנם לא נעזרו בשירותי ועד העובדים אך זאת כיוון שלא נחשבו בפועל כעובדים שכירים (כפי שיפורט להלן). התמונה העולה מכל חומר הראיות, ולא נסתרה, הינה כי אין בפנינו מיקור חוץ מוסווה של עובדים או ניסיון לפגוע בזכויותיהם אלא החלטה ניהולית לבצע מיקור חוץ של הקורסים וכל הכרוך בתפעולם מתוך שיקולים ענייניים. לא מצאנו כל סיבה שלא ליתן לכך תוקף. לא נשמט מעינינו כי המכון לא היה יחידה שגרתית בתוך המועצה, אלא כי משרד התחבורה השתתף באופן פעיל בהנהלת המכון, על ידי מינוי יו"ר המכון ושלושה מתוך חברי הוועד המנהל. עם זאת, לא מצאנו כי המעורבות העקיפה בניהול המכון משליכה על העדר האותנטיות של מיקור החוץ בכל הנוגע למערכת היחסים שמול המרצים, כמפורט בהרחבה לעיל. התובעים שמו דגש בסיכומיהם על כך שמשרד התחבורה הוא שאמור היה לבצע לפי דין את העברת הקורסים, אך מקובלת עלינו תשובת המדינה כי אין מדובר בחלק מפעילות הליבה של המשרד וכי רשאי היה להשאיר לעצמו סמכויות של מפקח בלבד (זאת בכל הנוגע למערכת היחסים מול התובעים, ומבלי שעלינו להיכנס לבחינתו של מיקור החוץ בהיבטי המשפט המינהלי). מחומר הראיות עלה עוד, כי בין השנים 1993 - 1998 קיבל על עצמו המכון - כלפי משרד החינוך - ביצוע מטלה נוספת של חינוך תעבורתי לתלמידי תיכון, ובמסגרת זו הציע למרצים מטעמו להשתתף בפרויקט בתי הספר. מרבית התובעים נענו לכך, והשתתפו בפרויקט בתי הספר במקביל להמשך העברת הקורסים. בחודש 9/98 הועבר ביצוע הפרויקט לחברת עתיד, והתובעים (או חלקם) המשיכו לעבוד בו דרכה. לא מצאנו כי יש בעובדות אלה כדי להשליך על הניתוח המשפטי לעיל. התובעים כלל לא ניסו לטעון - בכתב התביעה המתוקן או אף בסיכומיהם - לקשר כלשהו בינם לבין משרד החינוך. כל שטענו הוא כי יש לראותם כעובדי משרד התחבורה בשל מעורבותו בהפעלת הקורסים, ולא הציגו כל תשתית עובדתית הקושרת בינם לבין משרד החינוך - בין בתקופה שלפני חודש 9/98 ובין לאחר מכן. התובעים העלו בסיכומיהם טענה נוספת, והינה כי גם במסגרת מיקור חוץ אותנטי היה על המדינה לוודא כי זכויותיהם משולמות, דבר שלא עשתה (לפי הודאתו הברורה של עו"ד שטיין). עם זאת טענה זו לא עלתה בכל מועד עד הסיכומים, וממילא המדינה לא יכולה הייתה להתגונן מפניה. התובעים טענו, לחלופין, כי המדינה חייבת לפצותם מכוח העוולות הנזיקיות של גרם הפרת חוזה והפרת חובת חקוקה. עם זאת, טענה זו נשארה בגדר טענה בעלמא (סעיף 3 לסיכומי התובעים) ולא הובא כל ניתוח של יסודות העוולה ומדוע הינם מתקיימים, לגישת התובעים, במקרה זה. כסיכום - לא שוכנענו כי התקיימו יחסי עובד - מעביד בין התובעים לבין המדינה, וזאת הן בהתייחס להעברת הקורסים במסגרת המכון והן בהתייחס לפרויקט בתי הספר כפי שתופעל על ידי המכון בין השנים 1993 - 1998. קיומם של יחסי עובד - מעביד בין המועצה (המכון) לבין התובעים בפסיקתם הענפה של בתי הדין לעבודה הובהר כי מעמדו של מועסק כ"עובד" אינו נקבע על פי התיאור שניתן לו על ידי הצדדים, אלא על סמך מהות היחסים שנוצרו הלכה למעשה (ע"ע 300274/96 שאול צדקא - מדינת ישראל, גלי צה"ל, פד"ע לו 625 (2001); ע"ע 1076/04 מדינת ישראל - אדם שוב, מיום 11.7.05; ע"ע 548/09 ישראל לוי - מוסך עלית לוי 93 בע"מ, מיום 22.11.09). בחינת מהות היחסים נעשית על פי המבחן המעורב, אשר במרכזו עומד מבחן ההשתלבות ואליו נלווים מבחני עזר שונים (ס' אדלר, היקף תחולת משפט העבודה - מכפיפות לתכלית, ספר גולדברג 17 (2001)). בהתחשב באמור לעיל, איננו נותנים משקל ממשי לקביעה בהסכמים החדשים, לפיה לא התקיימו יחסי עובד - מעביד בין התובעים לבין המועצה (המכון). הקביעה בדבר מהות היחסים תיעשה על פי אמות המידה של המבחן המעורב, ולא על סמך חתימת התובעים על מסמך זה או אחר (ע"ע 1162/01 סמי בן חמו - המכון לפריון העבודה והייצור, פד"ע לח 433 (2002); ע"ע 176/09 ז'וז'ט מואב - תפנית וינד בע"מ, מיום 9.11.10). במקרה שלפנינו, בחינת מאפייני העסקתם של התובעים מלמדת כי הגם שהינם מצויים בקו התפר העדין שבין "משתתף חופשי" לבין "עובד" - מכלול הנסיבות מטה את הכף לכיוון ההכרה בהם כ"עובדים". להלן יובאו הנימוקים לכך: מחומר הראיות עלה כי התובעים השתלבו בפעילות המכון (שהיה יחידה נפרדת בתוך המועצה) והיוו חלק אינטגראלי ממערך ההדרכה שהוקם בו והיה ליבת פעילותו. התובעים עברו הכשרות והשתלמויות מטעם המכון. חלקם ציינו, ולא נסתרו, כי השתתפו בפגישות שמטרתן בחינת ופיתוח חומר הלימוד. התובעים העבירו את הקורסים בהתאם לתוכנית הלימודים שנקבעה ואושרה על ידי המכון ותוך פיקוח מצד המכון. לתובעים לא היה עסק עצמאי משל עצמם (מלבד התובע 6 - אך בהקשרים אחרים), הם לא העסיקו עובדים, לא התקשרו ישירות עם מזמיני הקורסים ולא נדרשו להביא ציוד כלשהו לקורסים אלא כל הדרוש הובא על ידי המכון. התובעים קיבלו שכר עבור כל שעת הרצאה, ללא תלות במספר התלמידים או באגרות שנגבו מהם כך שלא היו להם כל סיכוני הפסד או סיכויי רווח. בהסכמים המקוריים שנחתמו עם התובעים לא נרשם דבר על מעמדם אך עולה מנוסחם - דוגמת ציון הזכות לחופשה - כי נקודת המוצא של המכון בהתייחס להעסקת התובעים הייתה כי מדובר בעובדים. גם כאשר עברו, בהתייחס לפרויקט בתי הספר, לחברת עתיד - התייחסה היא אליהם כאל עובדים שכירים ושילמה להם זכויות סוציאליות. הגם שאין מדובר במבחן מכריע בהתחשב בסוג העיסוק - אין חולק כי התובעים היו מחויבים להעביר את הקורסים באופן אישי, שכן נשכרו לעבודה על בסיס כישוריהם האישיים ולא רשאים היו להביא מחליף מטעמם. לאמור לעיל יש להוסיף את משך הזמן הממושך בו העבירו התובעים קורסים מטעם המכון - בין 10 ל - 18.5 שנה ובפועל גם מעבר לכך (שכן חלקם ממשיכים להעביר קורסים מטעם המועצה גם כיום). על אף גבוליות המקרה, שוכנענו כי תכלית ההכרה במועסק כ"עובד" מצדיקה במקרה זה הכרה בקיומם של יחסי עובד - מעביד. גם אם היו חודשים במהלכם לא העבירו התובעים קורסים מטעם המכון, וגם אם קיים שוני בהיקף מתן הקורסים בין התובעים השונים - שוכנענו כי כל התובעים היו תלויים כלכלית בהעברת הקורסים במסגרת המכון, גם אם בהיקף של משרה חלקית, וזאת למשך תקופה ארוכה. מצידו השני של המטבע, לא נשמט מעינינו כי השתלבות התובעים במערך הארגוני של המכון הייתה מוגבלת בהיקפה. לא ניתן היה להעבירם לתפקיד אחר או להטיל עליהם מטלות נוספות - מלבד בהסכמתם (דוגמת פרויקט בתי הספר). לא הייתה כלפיהם מחויבות למינימום מסוים של קורסים וגם הם עצמם לא היו מחויבים לקחת על עצמם כל קורס שהוצע להם. חלק מהתובעים עסקו במקביל בעיסוקים נוספים. כתוצאה מכך, לא רק שלא הייתה מסגרת שעות קבועה, אלא גם לא הייתה רציפות מלאה בהעסקה (כאשר בהקשר זה קיימת שונות רבה בין התובעים, ולגבי חלקם קיימת רציפות כמעט מלאה). עם זאת, בפסיקה קיימות דוגמאות בהן גם מועסקים שנקראו "לפי הצורך", במסגרת העסקה גמישה בהתאם לצרכי המעסיק - הוכרו כ"עובדים" (ע"ע 300229/96 עמי כהן - דן אגודה שיתופית לתחבורה ציבורית בע"מ, פד"ע לז 817 (2002); ע"ע 337/06 נחום פבר - עודד מנור, מיום 15.7.07 - בהתייחס להעברת הרצאות בהיקף משרה של 15% בלבד; כן ראו את עב' (חי') 1984/04 שרה בר לבב - המכללה לביטוח ע"ש יעקב שריר, מיום 23.9.07; עב (חי') 1716/01 תמי בן גדעון תמי - אפולמדיה, מיום 18.6.07). 24. במאמר מוסגר נציין כי התשתית העובדתית שהובאה בפנינו לא הייתה מלאה. כך, ולמשל, איש מהצדדים לא הציג בפנינו תשתית עובדתית בהתייחס למאפייני העסקתם של התובעים בפרויקט בתי הספר והאם הוזמנו באותו אופן בו הוזמנו לביצוע הקורסים. הצדדים לא הציגו תשתית מסודרת לגבי דרך חישוב התמורה ששולמה לתובעים - וכיצד עמדה בהשוואה למועסקים שביצעו עבודה דומה כעובדים "שכירים". המועצה הסתפקה בהבאת עד שכלל לא היה חלק מהמכון (או המועצה) בתקופה הרלוונטית, ולא הסבירה מדוע לא הביאה למתן עדות את גב' אתי חכמון - אשר הייתה הממונה על התובעים מטעם המכון (המועצה) תוך כדי תקופת עבודתם. בהתחשב בכך, הכרעתנו ניתנה על סמך המידע החלקי שהוצג בפנינו. 25. כסיכום נושא זה, ובהתחשב בכל האמור, שוכנענו כי בין התובעים לבין המועצה (באמצעות המכון כיחידה במסגרתה) התקיים "הסכם מסגרת" לסוג העסקה מיוחד, לפיו התובעים הסכימו להיכלל במאגר המרצים של המכון ולקחת על עצמם מעת לעת ביצוע קורסים שיוטלו עליהם. גם אם לא הוטלה חובה על התובעים להסכים להעברת כל קורס שיוצע להם - עלה מהתשתית העובדתית החלקית שהוצגה בפנינו כי דרך כלל - ולמעט נסיבות חריגות דוגמת מחלה או נסיעה - לקחו על עצמם את הקורסים שהוצעו להם, וכי אלה הוצעו בתדירות גבוהה. עוד עלה כי בהתייחס לכל קורס וקורס - הוטלו על התובעים חובות של עובדים מן השורה כך שהיו מחויבים להעבירו באופן אישי, היו מחויבים למיקום, ימים ושעות כפי שנקבעו על ידי המכון, השתמשו בציוד של המכון והיו תחת פיקוח של המכון. אם מדובר היה בקורסים ממושכים של מספר חודשים - נראה כי הכף הייתה נוטה ביתר קלות להכרה בתובעים כ"עובדים", כאשר הייחוד במקרה זה הינו כי הקורסים (לפחות אלה של משרד התחבורה - שכן בהתייחס לפרויקט בתי הספר לא הובאה תשתית עובדתית) היו קצרים, בני 12 שעות בלבד (כאשר בדרך כלל כל תובע העביר מספר קורסים במקביל). למרות ייחודיות זו, הגענו כאמור למסקנה כי התקיימו יחסי עובד - מעביד בין התובעים לבין המועצה (המכון) בכל תקופת ההתקשרות, כאשר יחסי העבודה הושעו כל אימת שתובע מסוים לא ביצע קורסים (כמעין חופשה ללא תשלום), וחודשו כל אימת שהוזמן מחדש לביצוע קורס. בהתאם לאמור לעיל, גם אם היו מעת לעת הפסקות בהעברת הקורסים שעלו על שלושה חודשים, אך מבלי שהייתה כרוכה בכך יציאה או הוצאה של התובע מהמאגר - איננו סבורים כי היה בכך כדי להביא לידי סיום את "הסכם המסגרת" מכוחו המשיכו התובעים את עבודתם עבור המועצה ומכוחו יש להתייחס אליהם כאל "עובדים" בכל אורכה של התקופה. הזכויות הסוציאליות המגיעות לתובעים 26. התובעים עותרים למתן סעד הצהרתי כי הינם "עובדים קבועים של הנתבעים" וזכאים "לכל הזכויות המגיעות להם מהנתבעים בתור עובדים עפ"י משפט העבודה המגן וכן לפי ההסכמים הקיבוציים וההסדרים הקיבוציים החלים על עובדי הנתבעים". כפי שעולה מהפירוט לעיל, הגענו למסקנה כי התובעים אכן היו עובדים של המועצה - הן בכל הנוגע להעברת הקורסים והן בנוגע לפרויקט בתי הספר. אין משמעות לקביעת יחסי עובד - מעביד מול המכון, שכן אינו אישיות משפטית. ביחס למדינה - שוכנענו כי לא התקיימו יחסי עובד - מעביד בין התובעים לבין המדינה, מהטעמים המפורטים לעיל. 27. התובעים לא פירטו - בכתב התביעה או בתצהיריהם - מה משמעות המושג "עובדים קבועים" במועצה, והאם יש הסכמים או הסדרים קיבוציים החלים על עובדי המועצה (רק בסיכומיהם טענו לראשונה לתחולתו של הסכם קיבוצי - אך מדובר בהרחבת חזית שלא ניתן להתייחס אליה). ממילא, לא ניתן ליתן סעד הצהרתי כוללני דוגמת זה שהתבקש. 28. באשר להפרשות לקרן השתלמות - התובעים טענו, לראשונה בסיכומיהם, לחלותו של הסכם קיבוצי מיום 16.1.83 אשר חל על עובדי המועצה ומחייב בביצוע הפרשות לקרן השתלמות. עם זאת טענה זו עלתה לראשונה בסיכומים וממילא לא ניתן להתייחס אליה. במסגרת כתב התביעה או התצהירים לא נטען לכל מקור נורמטיבי המחייב בהפרשות כאמור ולכן דרישה זו נדחית. 29. באשר לפנסיה תקציבית - דרישה זו רלוונטית רק ככל שהיה נקבע כי התובעים הינם עובדי מדינה. משלא נקבע כאמור, ממילא התובעים אינם זכאים לפנסיה תקציבית כבר מטעם זה. באשר לדרישה החלופית לביצוע הפרשות לפנסיה צוברת - ההפניה "להסכמים החלים על מורים עובדי מדינה" או להסכם הקיבוצי של המועצה נעשתה לראשונה בסיכומים, וטרם לכן לא נטען ולא הוכח כל מקור נורמטיבי בקשר לכך. לפיכך, גם דרישה זו נדחית. 30. נותר לדון בזכויות להם זכאים התובעים מכוח חוקי המגן - אך טרם לכן יש לקבוע מהו מועד סיום העבודה של כל אחד מהם במועצה, אם בכלל (למעט מר עיסאם זידאן - לגביו ברור כי הפסיק עבודתו עוד בשנת 2002). למרבית הצער, התובעים לא הציגו בקשר לכך תשתית עובדתית ברורה: א. במסגרת כתב התביעה המקורי של התובעים 1 - 5, שהוגש ביום 4.8.05, נטען כי החל מיום 1.7.05 הופסק שיבוצם בקורסים, כאשר למיטב ידיעתם המכון הפסיק את פעילותו. ב. בכתב התביעה המתוקן, שהוגש בחודש מרץ 2006, הוסף כי חלק מהתובעים זומנו לקורסים על ידי המועצה גם לאחר המועד האמור, וכי קיוו כי ישובצו לקורסים בהיקף דומה לזה שנהג בעבר, אך הדבר לא קרה ולכן הם מבקשים לראות ביום 30.6.05 את יום סיום עבודתם. ג. בכתב התביעה של התובע 7, שהוגש ביום 2.9.07, נטען כי המכון הפסיק לשבצו לקורסים ביום 30.6.05 כאשר שובץ לאחר מכן רק לקורס אחד בחודש ינואר 2006 - הגם שברור מהחשבוניות שהוגשו (ת/7) כי עבד לאורך כל שנת 2006 ומעבר לקורס אחד. ד. גם בתצהירים שהוגשו מטעם התובעים ובחקירותיהם לא הובאה תשתית עובדתית ברורה או עקבית בעניין זה. התצהירים מהווים בעיקרם חזרה על האמור בכתב התביעה, תוך זהות כמעט מוחלטת בין התצהירים השונים, ללא התייחסות מספקת לנתוניו האישיים של כל תובע - בכלל ובהתייחס למועד סיום עבודתו בפרט. כך, ולמשל, בתצהירה של גב' נתן נאמר כי לאחר יום 1.8.05 לא שובצה עוד לקורסים (סעיף 4.24), אך בחקירתה אישרה כי "היו חודשיים או שלושה שלא עבדתי, אח"כ עבדתי כרגיל" (עמ' 16). ה. גם המועצה, מצידה, לא הציגה תשתית עובדתית ברורה למועד סיום העבודה של כל אחד מהתובעים. ו. בסיכומיהם לא התמודדו כלל התובעים עם נושא זה למעט טענה כוללנית ויחידה כי "בחודש 7/2005 המכון הפסיק את פעילותו. בחודש 9/2005 שובצו התובעים לקורסים ע"י המועצה. משהופסקה עבודת התובעים אצל המכון, על המכון לשלם להם פיצויי פיטורים" (סעיף 12.1, ההדגשות במקור). 31. באשר למר עיסאם זידאן - עלה כי התפטר מיוזמתו בשנת 2002, ללא קשר לשינויים שחלו במכון. מר זידאן אמנם טען כי התפטרותו מזכה אותו בפיצויי פיטורים על יסוד סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג - 1963 אך לא עמד בנטל להוכיח כי אכן חלה הרעה מוחשית בהיקף הקורסים שהועברו אליו. ממילא, אישר כי לא נתן התראה כלשהי למועצה טרם התפטרותו על מנת לנסות ולתקן את ההרעה לה טען. תביעתו לפיצויי פיטורים נדחית לפיכך, משלא עמד בנטל להוכיח זכאות לכך. 32. באשר לשאר התובעים - הטענה שהועלתה בסיכומיהם, לפיה הינם זכאים לפיצויי פיטורים בשל מעבר כביכול בין המכון לבין המועצה - אינה מקובלת עלינו. המכון הינו יחידה בתוך המועצה ואינו מהווה אישיות משפטית עצמאית, כך שעצם ה"מעבר" בין המכון למועצה אינו מצדיק פיצויי פיטורים. אף כלל לא הוכח כי חלו שינויים כלשהם במאפייני ההתקשרות בין התקופה שעד חודש יוני 2005 לבין התקופה שלאחריה. לכאורה, התביעה הוגשה בתחילת אוגוסט 2005 נוכח חשש של התובעים כי סיום תוקפו של הסכם ההקמה בין משרד התחבורה למועצה יביא לכדי סיום את הפעלת הקורסים, אך בפועל הסתבר כי המועצה המשיכה בהפעלתם של הקורסים, מבלי שנטען לכל שינוי, לאחר תקופת התארגנות קצרה (אשר לא נטען כי ניתקה את יחסי העבודה). 33. מחומר הראיות החלקי שהוצג בפנינו עלה כי כל התובעים (למעט מר עיסאם זידאן) עבדו בפועל גם לאחר יום 30.6.05 - מבלי שהובאו נתונים מדויקים הן בהתייחס למשך ההפסקה (ככל שהייתה) והן בהתייחס לשאלה עד מתי נמשכה העסקתם, באיזה היקף ומדוע הופסקה. כך, ביחס לגב' נתן ומר ברודני עלה כי המשיכו בהעברת קורסים באותה מתכונת לכל הפחות עד מועד חקירתם הנגדית בשנת 2010; מר אלוש אישר כי העביר קורסים גם בשנת 2006, מבלי שהוברר באיזה היקף, אם חלה רציפות ומדוע הפסיק את העברתם לאחר מכן; מר קינן אישר כי העביר קורסים גם בדצמבר 2005 ולא ברור מדוע חדל מכך לאחר מכן; מר הררי עבד לפחות עד חודש אוגוסט 2005 ולא ברור מדוע הפסיק; ובאשר למר חוסאם זידאן - עלה כי המשיך בהעברת הקורסים לפחות עד סוף שנת 2006, כאשר גם לגביו לא הוברר מדוע לא המשיך בכך לאחר מכן. גם אם קיימת אפשרות תיאורטית כי הפסקת זימון התובעים או חלקם נבעה מהפחתת ביצוע הקורסים על ידי המועצה כתוצאה מהמתכונת החדשה - התובעים לא סיפקו לכך כל תשתית עובדתית וממילא לא ניתן לקבוע זאת. כיוון שהנטל להוכיח את זכאותם לפיצויי פיטורים מוטל על התובעים - אין לנו אלא לקבוע כי לא עמדו בנטל האמור. התובעים לא רק שלא הוכיחו כי עבודתם במועצה הסתיימה ובאיזה מועד, אלא גם כלל לא טענו כי הפסקת שיבוצם בקורסים - ככל שאירעה לאחר יום 30.6.05 - אירעה שלא ביוזמתם. לפיכך עלינו לדחות רכיב זה של תביעתם, מחמת שלא הוכח. 34. התובעים העלו בכתב התביעה טענה חלופית, של זכאות לפיצויי פיטורים רק בגין העבודה בפרויקט בבתי הספר, וזאת ככל שהנתבעים יטענו כי הייתה זו עבודה נפרדת. עם זאת, הנתבעים לא טענו כאמור וממילא אין צורך כי נדון בכך (או בטענת ההתיישנות שהעלו הנתבעות בהקשר זה). 35. לסיום נושא פיצויי הפיטורים נעיר כי התובעים לא ביקשו להתייחס לעצם הגשת הבקשה מכוח סעיף 350 לחוק החברות, התשנ"ט - 1999 במהלך שנת 2000 כאל פיטורים (בדומה לצו פירוק), וממילא אין צורך כי נדון בכך (הגם שהמדינה טענה לכך בסיכומיה). 36. באשר לזכותם של התובעים לחופשה - הזכאות לפדיון חופשה נוצרת אף היא רק במועד סיום יחסי העבודה, ולכן יש לדחות את תביעתם של גב' נתן ומר ברודני, אשר עבודתם במועצה נמשכת לכאורה עד היום (ולפחות לא נטען אחרת). באשר למר עיסאם זידאן - תביעתו ברכיב זה התיישנה שכן הגיש את תביעתו רק בשנת 2007 (בעוד שעבודתו באה לידי סיום בשנת 2002). באשר לשאר התובעים - איננו סבורים כי יש לדחות את תביעתם ברכיב זה רק מחמת שלא הוברר מתי בדיוק הופסקה ההתקשרות ומאילו סיבות, ולכן ייפסק לזכותם פדיון חופשה, כפוף לאמור להלן בהתייחס להסדר הנושים. 37. לגבי דמי הבראה - כיוון שתביעותיהם של התובעים 1 - 5 הוגשו תוך כדי שיחסי העבודה בין הצדדים עדיין נמשכים, היו זכאים לכאורה לדמי הבראה, בהתחשב בחלקיות משרתם, בגין שבע השנים שטרם הגשת התביעה. התובעים 6 ו - 7 זכאים היו, לכאורה, לדמי הבראה בגין השנתיים האחרונות לעבודתם. חישוב מדויק של הזכויות יבוצע כפוף לקביעותינו להלן בהתייחס להסדר הנושים. משמעותו של הסדר הנושים 38. סעיף 350(א) לחוק החברות, התשנ"ט - 1999 (להלן - חוק החברות) קובע כי "הוצעו פשרה או הסדר בין החברה לבין נושיה או בעלי מניותיה, או בינה לבין סוג פלוני שבהם, רשאי בית המשפט, על פי בקשה של החברה, של נושה או של בעל מניה, או של מפרק חברה אם החברה היא בפירוק, להורות על כינוס אסיפה של אותם נושים או בעלי מניות, לפי העניין, בדרך שיורה בית המשפט". סעיף 350(ט) לחוק החברות ממשיך וקובע כי "אם באסיפה כאמור בסעיף קטן (א) הסכימו לפשרה או להסדר רוב מספרם של המשתתפים בהצבעה למעט הנמנעים שבידם יחד שלושה רבעים של הערך המיוצג בהצבעה, ובית המשפט אישר את הפשרה או ההסדר, הרי הם מחייבים את החברה ואת כל הנושים או בעלי המניות או הסוג שבהם, לפי העניין, ואם היא בפירוק - את המפרק וכל משתתף" (ההדגשות אינן במקור). 39. תקנה 36 לתקנות החברות (בקשה לפשרה או הסדר), התשס"ב - 2002 קובעת כי "פשרה או הסדר שאישר בית משפט, דינם כדין פסק דין ואולם ניתן לשנותם או לבטלם באישור בית המשפט". בבקשה שהגיש המנהל המיוחד לבית המשפט המחוזי בחיפה במסגרת תיק פש"ר 61/05, ביקש בין היתר להורות על סיומו של הסדר הנושים ועל "הפטר המועצה מחובותיה לנושיה השונים, באשר המועצה ונכסי בטיחות פרעו פירעון סופי ומוחלט של חובותיהם כלפי נושיהם השונים בהתאם לתביעות החוב שאושרו ובהתאם להסדר הנושים שאושר ע"י אסיפות הנושים וכב' ביהמ"ש". בית המשפט המחוזי (סגן הנשיאה גדעון גינת), בהחלטתו מיום 4.4.05, נתן "הוראות כמבוקש בעתירות הבקשה". החלטה זו יצרה לפיכך מעשה בית דין, המחייב את כל נושי המועצה, ולפיו פטורה המועצה מכל חובותיה כלפי נושיה ביחס לתקופת הזמן הרלוונטית. 40. בספרות הובהרה משמעותו של ההפטר אשר ניתן לחברה בתום ביצועו של הסדר הנושים, במילים הבאות: "... מרגע שאושר ההסדר, הוא מהווה "מעשה בית דין" ביחס לכל אחת מן התביעות שהוסדרו בו. הנושים לא יוכלו לחזור ולתבוע את החברה בגין אותן התביעות, לאחר שהסתיימו הליכי הגבייה. במובן זה, דומה סיומו של הליך ההבראה לסיומו של הליך פשיטת הרגל של יחידים: בתום ההליך יוצאת הישות המשפטית לחיים חדשים, הפטורים מחובות העבר" (פרופ' אירית חביב-סגל, דיני חברות לאחר חוק החברות החדש (הוצאת אל - טק הפקות בע"מ, 2004, כרך ב'), 305). ובלשונו של בית הדין הארצי: "הסדר נושים הינו הסכם פשרה בין החברה לבין הנושים אשר נועד להבריא את החברה ולגרום לה להמשיך ולפעול זאת באמצעות השקעת כספים נוספים, עריכת שינויים במבנה החברה, בחלוקת המניות ובאופן ניהולה... המדיניות שהתווה בית המשפט היא שעדיף לשקם חברה מאשר לפרקה... על מנת לעודד יצירת הסדרי נושים חוקק סעיף 350 לחוק החברות... הסדר הנושים נועד לאזן בין זכות הגישה של המערערים לערכאות לבין עידוד יצירת הסדרי נושים ושמירה על יציבותם... הסדר נושים אשר קיבל תוקף של פסק דין מהווה מעשה בית דין ורק בית המשפט המחוזי, שנתן להסדר הנושים תוקף של פסק דין, רשאי לבטלו ולהורות על פירוק החברה באם הצדדים לא קיימו את הסכם הנושים" (ע"ע 735/05 גבי מונדבלט - אי.אס.אי ייעוץ והכוונה בע"מ, מיום 27.10.06; להלן - עניין מונדבלט; כן ראו את דב"ע נג/3-254 הוצאת ספרים יבנה בע"מ - אמיר דוידזון, פד"ע כז (1) 425 (1994)). 41. מהאמור לעיל עולה, כי התובעים מחויבים היו להגיש את תביעות החוב שלהם כנגד המועצה למנהל המיוחד, במסגרת הסדר הנושים. גם אם לא עשו זאת, המועצה קיבלה הפטר מכל חובותיה כלפי נושיה, והתובעים בתוכם. ככל שלא עמדו בלוחות הזמנים מטעם מוצדק כלשהו רשאים היו לפנות לבית המשפט המחוזי בבקשה לבקש ארכה להגשת תביעות החוב, וייתכן כי ארכה זו הייתה ניתנת להם. עם זאת, התובעים לא פעלו בדרך זו, אלא הגישו תביעתם לבית דין זה תוך התעלמות מהסדר הנושים ומשמעותו. במקרים אחרים נדחו תביעות שהוגשו כנגד המועצה והמכון על הסף בשל הסדר הנושים, וכדוגמא - בש"א (ת"א) 3627/06 המכון הארצי לתחבורה - שלמה אנג'ל, מיום 4.7.06 והאסמכתאות המצוינות שם. 42. התובעים טענו כי כלל לא עודכנו על החובה בהגשת תביעות חוב למנהל המיוחד, ולכן המועצה מנועה מלהתבסס על הסדר הנושים כהגנה מפני תביעותיהם. צודקת המועצה, כי טענה זו של התובעים הינה מיתממת. המנהל המיוחד ניהל את המועצה משך כחמש שנים, לאחר בקשה שהוגשה על ידה מכוח חוק החברות להבראת החברה - בקשה שאינה מוגשת כעניין שבשגרה. אין זה סביר להניח כי התובעים, אנשים משכילים שראו עצמם כעובדי המועצה והסתמכו עליה לפרנסתם - כלל לא ידעו מכך. התובע 5 אף אישר כי ראה הודעה בעיתון בקשר לכך (עמ' 23) והתובע 4 אישר כי המנהל המיוחד הציג עצמו בפני המרצים בטקס "הרמת כוסית" (עמ' 28). 43. ממילא, צודקת המועצה כי אין משמעות משפטית לשאלה אם התובעים היו מודעים אם לאו להליכי ההבראה שהתנהלו במועצה, כל עוד המנהל המיוחד ביצע את שהוטל עליו. המסמכים שהוגשו בקשר לכך (כנספחים לתצהירו של מר לוי) מעידים כי המנהל המיוחד זימן אסיפות נושים לצורך אישור ההסדרים, פרסם הודעה על האסיפות בשלושה עיתונים יומיים וכי הסדר הנושים אושר ברוב מוחלט של 100%. בית המשפט אף ביקש - טרם אישור ההסדר על ידו - את עמדתם של פרקליטות מחוז חיפה וכונס הנכסים הרשמי - ולאחר קבלת אישורם אישר אף הוא את הסדר הנושים, ביום 4.4.05, כמפורט לעיל. בכך נוצרת חזקה של "ידיעה קונסטרוקטיבית" כלפי התובעים, מבלי שהוכיחו מקור חוקי אשר חייב את המנהל המיוחד לפנות לכל אחד מהם באופן אישי (עניין מונדבלט). כפי שנקבע, למשל, בבש"א 7271/03 הארגז בע"מ נ. מ.ג.ב (1979) חברה לייבוא ושיווק כלי רכב בע"מ, מיום 15.6.04: "קבלת טענתה של המשיבה כאילו היא רשאית לתבוע עתה את החוב, שנוצר לפני הסדר הנושים, תקעקע את הרציונאלים העומדים ביסודו של הסדר נושים, מפני שהיא תמנע מן המבקש את האפשרות לצאת לדרך חדשה ובריאה, בלי שיעיקו עליה חובות העבר, שאמורים להיפרע בהתאם להסדר הנושים. כל תכליתו של הסדר הנושים היא להסדיר את פרעון חובותיה של החברה כדי למנוע התדיינויות נוספות כדוגמת זו שלפניי" (ראו גם ע"א 327/88 שקד קצף אדריכלים בע"מ נ. נופים מפעלים כלכליים בע"מ, פ"ד מה(1) 76 (1990); ע"ע 1156/00 בתיה גרינבלט - ברית פיקוח לקואופרציה העובדת (בפירוק), מיום 4.5.06). 44. על חשיבות סופיותו של הסדר הנושים נכתב גם בספרות: "התנאים מחייבים גם כל מי שהיה יכול להשתתף בהצבעה על התוכנית, ולא ניצל את זכותו. לפרסום הודעות בעיתונים לזימון הנושים על פי הוראות בית המשפט יש חזקה משפטית, כי הגיעו לידיעת כל הנוגעים בדבר... הסופיות של ההסדר חשובה. לאחר אישור התוכנית, החברה תשוחרר מכל חבות והתחייבות שלא נקבעה בתוכנית, ללא קשר לשאלה אם הוגשה הוכחת חוב בגינה, אם הנושה הסכים או התנגד להסדר ואף אם הוזמן או לא הוזמן אישית לאסיפת הנושים, שאושרה בה התוכנית טרם אישור בית המשפט" (יחיאל בהט, הסדרי הבראה בבית המשפט ומחוץ לבית המשפט (בורסי 1999) 193-194). ובהמשך: "זכויות, שלא הביא עימו נושה להסדר, שוב לא יעמדו לו לאחר אישור ההסדר. תרופתו היחידה של מי שהנאמן, שקבע את ההסדר, דחה את הוכחת חובו, היא לערער על החלטת הנאמן" (עמ' 195). 45. המועצה טענה בסיכומיה כי התובעים אף פנו בפועל למנהל המיוחד בתביעות חוב, עוד בשנת 2001, ונדחו. המועצה טענה כאמור בהתבסס על סעיף זהה בתצהירי התובעים, בו נרשם כי פנו למכון - לאחר שקיבלו פיצויי פיטורים מחברת עתיד - כדי לקבל פיצויי פיטורים על תקופת העבודה במסגרתו בפרויקט בתי הספר, ונדחו (סעיף 4.12 בתצהיר גב' נתן, ובאופן דומה בתצהירים נוספים). המועצה טוענת כי משפנו התובעים למנהל המיוחד ונדחו היה עליהם להמשיך בהליכים הקבועים בחוק לצורך כך, וכאשר בחרו שלא לעשות זאת אין להם להלין אלא על עצמם. לאחר שקילת הטענה, אנו סבורים כי לא הוכחה. לא די באמירה סתמית בתצהירי התובעים כדי להוכיח כי פנו למנהל המיוחד, ולו רצתה המועצה להוכיח כי אכן הייתה פנייה כאמור - היה עליה להציג מסמכים מתאימים, או לכל הפחות לטעון זאת בתצהירים מטעמה, דבר שלא עשתה. 46. התובעים טוענים עוד כי מרבית העילות מושא כתב התביעה - דוגמת הדרישה לפיצויי פיטורים ופדיון חופשה - כלל לא נולדו במועד מינויו של המנהל המיוחד, אלא רק עם תום יחסי עובד - מעביד לאחר מכן, וממילא לא יכולים היו להעלות דרישות אלה בפניו. ואכן, בפסיקה הובהר כי הסדר הנושים לא יחול על "אותם הנושים שנשייתם, במהותה ובטבעה, נוצרה במתכונתה המשוקמת של החברה לאחר אישור הסדר הנושים..." (ע"א 6526/06 רו"ח דוד שחם נ. התכוף בע"מ (בהסדר נושים), מיום 31.7.07). המועצה משיבה כנגד כך כי טענתם הבסיסית של התובעים הינה ליחסי עובד - מעביד בינם לבין המועצה, ועילה בסיסית זו - אשר ממנה נובעות כל דרישותיהם הפרטניות - נוצרה עוד טרם אישורו של הסדר הנושים ולכן נכללת בתוכו. 47. בספרות הובהר בהקשר זה כדלקמן: "המתח בין דיני עבודה לבין דיני חברות בא לידי ביטוי במקרה שבו העובדים ממשיכים לעבוד בתקופת הקפאת ההליכים אצל הנאמן/המנהל המיוחד, אך מפוטרים במהלך הקפאת ההליכים או לאחר שנסתיימה הקפאת ההליכים ואושר הסדר הנושים. מבחינת דיני העבודה מדובר בעבודה ב"מקום עבודה אחד" כלשון סעיף 1 לחוק פיצויי פיטורים, ואולם מבחינת דיני חברות המצב שונה. העובדה שעובד ממשיך בעבודתו בחברה בהקפאת הליכים, אינה משנה את ההלכה בדיני חברות על פיה יש לקבוע את זכויות העובד כנושה כלפי החברה, נכון למועד מתן צו הקפאת ההליכים. באותה מידה נקבעות גם זכויותיהם של ספקים ונושים אחרים, כולל אלה שמועד פירעון חובותיהם טרם הגיע. קביעת הזכויות והחובות נכון למועד מתן צו הקפאת ההליכים, נועדה להפריד הפרדה מוחלטת בין החובות שנצברו עד לקבלת צו הקפאת הליכים, לבין חובות אחרים שעשויים לבוא לעולם בעתיד. הקביעה דרושה כדי למנוע רצף של חובות הקודמים לתקופת ההקפאה וכדי למנוע מצב שבמסגרתו החברה לא תוכל להשתחרר מחובות העבר או כחלק מחובות אלה, ולהשתקם" (ד"ר מיכל הורוביץ (סלומי), הגנה על זכויות עובדים במסגרת הבראת חברות (2003) 203-204; ההדגשה אינה במקור). גם בפסיקת בית הדין הארצי נקבע, כי בנסיבות בהן "המערערים ידעו כי [החברה המעסיקה] בקשיים ומתגבש הסדר נושים", היה עליהם "לפנות בתביעה לסעד הצהרתי להכרה ביחסי עבודה או לבקש שבמסגרת הסדר הנושים יופרשו סכומים עבור זכויותיהם בעבודה כפי שנעשה לגבי מצבת העובדים הקיימת". כאשר "במקום זאת המערערים העדיפו שלא לעשות דבר ורק לאחר שהסדר הנושים אושר לבוא בתביעות חדשות" - יש לסלק את תביעתם על הסף בשל מעשה בית דין (עניין מונדבלט - הגם שבאותו עניין נוסח ההפטר היה, לכאורה, רחב יותר). 48. המסקנה מדברים אלה, הינה כי התובעים אמורים היו לתבוע מהמנהל המיוחד גם זכויות שמועד פרעונן טרם הגיע, על מנת שיוכל לכמתן במסגרת ההסדר ולהפריש בגינן את הסכומים הנדרשים. משלא עשו כן, ובחרו שלא להגיש תביעות חוב, הינם מנועים מלתבוע את כל אותן זכויות אותן יכולים היו לתבוע במסגרת הסדר הנושים החדש, כפי שהוגש לבית המשפט המחוזי ביום 6.1.05. כל הזכויות שהגיעו להם בגין עבודתם עד אותו מועד - גם אם מבחינת דיני העבודה מועד פרעונן טרם הגיע - נבלעו במסגרת הסדר הנושים, אשר קיבל כאמור תוקף של מעשה בית דין גם כלפיהם. התובעים זכאים לפיכך לפדיון חופשה, וכן לדמי הבראה, רק בהתייחס לתקופת העבודה שלאחר יום 6.1.05 ועד 30.6.05 (שכן עד למועד זה חישבו את הזכויות הנתבעות על ידם), וזאת בסכומים הבאים: א. גב' נתן - אינה זכאית לפדיון חופשה שכן לכאורה עודנה עובדת המועצה. ביחס לדמי הבראה - בהתחשב בוותקה ובהיקף משרתה בתקופה הרלוונטית (לפי סעיף 4(ג) לעיל) הנה זכאית לדמי הבראה בסך של 297 ₪. ב. מר ברודני - אינו זכאי לפדיון חופשה שכן לכאורה עודנו עובד המועצה. ביחס לדמי הבראה - בהתחשב בוותקו ובהיקף משרתו בתקופה הרלוונטית הינו זכאי לדמי הבראה בסך של 141 ₪. ג. מר אלוש - בהעדר נתונים על מספר ימי העבודה בתקופה הרלוונטית, זכותו לפדיון חופשה תחושב לפי 4% מהשכר (סעיף 15 לחוק חופשה שנתית, התשי"א - 1951), לפי שכרו כפי שחושב על ידי המועצה בסיכומיה ולא נסתר (סך של 412 ₪), היינו סך של 99 ₪. באשר לדמי הבראה - בהתחשב בוותקו ובהיקף משרתו הינו זכאי לסך של 59 ₪. ד. מר קינן - בהתאם לאמור לעיל, ולפי שכרו כפי שחושב על ידי המועצה (649 ₪), הינו זכאי לפדיון חופשה בסך של 156 ₪. בנוסף, בהתחשב בוותקו והיקף משרתו, הינו זכאי לדמי הבראה בסך של 117 ₪. ה. מר הררי - בהתאם לאמור לעיל, ולפי שכרו כפי שחושב על ידי המועצה (909 ₪), הינו זכאי לפדיון חופשה בסך של 218 ₪. בנוסף, הינו זכאי לדמי הבראה בסך של 101 ₪. ו. מר עיסאם זידאן - כאמור לעיל, זכותו לחופשה התיישנה. הוא אף אינו זכאי לדמי הבראה, שכן כלל לא עבד בתקופה שלאחר הגשת הסדר הנושים החדש לאישור. ז. מר חוסאם זידאן - לפי שכרו כפי שחושב על ידי המועצה (915 ₪), זכאי לפדיון חופשה בסך של 220 ₪. בנוסף זכאי לדמי הבראה בסך של 129 ₪. סיכום 49. סוף דבר - התביעה כנגד המדינה נדחית. התביעה כנגד המועצה הלאומית למניעת תאונות מתקבלת באופן חלקי. המועצה תשלם לתובעים את הסכומים הנקובים בסעיף 48 לעיל, בצירוף ריבית כדין והפרשי הצמדה מיום 1.7.05 ועד התשלום בפועל. בהתחשב בתוצאה, אין צו להוצאות במערכת היחסים שבין התובעים למועצה. כל אחד מהתובעים ישלם למדינה הוצאות משפט בסך של 2,000 ₪, לתשלום תוך 30 יום שאם לא כן ישא הסכום ריבית כדין והפרשי הצמדה מהיום ועד התשלום בפועל. משפט תעבורהיחסי עובד מעביד