קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא נטל ההוכחה ניצול ימי חופשה: מבוא מעבידה ניכתה לעובד חלק משמעותי משכרו במשך חודשיים, בגין ימי היעדרות מהעבודה, לאחר שניצל לטענתה את מלוא מיכסת ימי החופשה שלו. העובד מכחיש את ההיעדרויות, ותובע את מלוא שכרו. על מי נטל ההוכחה? התשתית העובדתית הנתבעת הינה חברה ותיקה העוסקת בתחומי ההדפסה והגימור. התובע הועסק בשירותה בתפקיד ביצועיסט בתחום הגרפיקה החל ממרץ 2007 ועד נובמבר 2009. שכרו החודשי עמד על סך 5,159 ₪ לחודש עבור משרה חודשית מלאה, חמישה ימי עבודה בשבוע. לטענת התובע, ביולי 2009 הבחין לראשונה בפגיעה בתנאי שכרו, כשדמי הבראה בסך 2,040 ₪ הועברו לכל העובדים מלבדו. התובע פנה בטרוניה אל גברת סטלה שמולביץ', בעלת הנתבעת. לטענתו הובטח לו שמדובר בטעות שתתוקן. כיממה לפני מועד תשלום משכורת ספטמבר 2009 פנתה אליו גברת שמולביץ' וציינה שעל פי רישומיה עליו להחזיר חוב בסכום שווה ערך ל- 29 ימים עבודה זאת, בגין היעדרויות וחיסורים. התובע, שלטענתו לא הבין כלל במה דברים אמורים, ביקש לקבל את דו"ח הנוכחות שלו המופק באמצעות שעון הנוכחות המוצב בנתבעת. בהזדמנות זו הזכיר התובע לגב' שמולביץ' שלהבנתו דווקא הנתבעת היא זו שחייבת לו כסף עבור דמי הבראה, כך שאפילו יסתבר מרישום ימי ההיעדרות שניצל את מלוא ימי חופשתו, עליה לדעתו לנכות את היתרה מחוב דמי ההבראה, ולא ממשכורת הבסיס שלו. כך או כך, השיחה הזו כבר לא שינתה דבר לגבי משכורת ספטמבר 2009, שבה נוכו משכרו של התובע סך 2,261 ₪ בגין "10 ימי היעדרות". חלפו כמה שבועות. ארבעה ימים לפני מועד תשלום משכורת אוקטובר (ביום 5.11.09) קיים התובע שיחת הבהרה נוספת עם הגב' שמולביץ', במהלכה התברר לו, לטענתו לראשונה, שעוד בספטמבר התקבלה החלטה להוציא לפועל את ניכוי שכר בגין אותם 29 ימים שבהם נעדר, לטענת הנתבעת. זאת, בשלושה תשלומים עוקבים, במשכורות ספטמבר, אוקטובר ונובמבר 2009. בעקבות החלטה זו החליט התובע להתפטר מעבודתו, תוך שהוא מציין בפני גב' שמולביץ את נכונותו ליתן הודעה מוקדמת של 30 יום, ככל שרצונה של הנתבעת בכך. ביום 11.11.09 הוסכם בין הצדדים על סיום מיידי של יחסי העבודה, והוצא מכתב "סיום יחסי עובד - מעביד" (נספח ת/2 לכתב התביעה). עם גמר החשבון, נותרה מחלוקת בין הצדדים בשתי נקודות בלבד: הניכויים משכרו של התובע בגין ימים בהם נעדר, לטענת הנתבעת, ותשלום דמי ההבראה. באשר למספר ימי ההיעדרות ושעות ההיעדרות, לטענת הנתבעת, סיכמה עם התובע במהלך 2009, לבקשתו, שיעזוב את עבודתו באופן קבוע פעמיים בשבוע בשעה מוקדמת במיוחד, לצרכי לימודים. התובע עצמו הבטיח, כך נטען, שישלים ויחזיר שעות אלו בזמנים אחרים. משלא עמד בסיכום זה, דרשה ממנו הנתבעת להחזיר לה את שווי השכר שקיבל ממנה ביתר לאור היעדרויותיו מהעבודה. הנתבעת הוסיפה שבמהלך שנות עבודתו נעדר התובע מספר גדול במיוחד של ימים, ובין היתר בחגים, לשם לימודים, לרגל חתונתו, לירח דבש, בשל מחלות, בשל יציאה למילואים ולחופשות שנתיות (עמ' 9 ש' 12 לפרוטוקול). הוא ניצל, כך לפי טענתה, את מלוא מכסת ימי החופשה שניתנו לו על פי חוק, ואף הרבה מעבר לכך. לכתב הגנתה צירפה הנתבעת דו"ח היעדרויות של התובע (נספח ב1), שהופק מתוכנת מחשב. הדו"ח שצורף הינו ברזולוציה חודשית בלבד, דהיינו הוא מתייחס רק למספר הימים הכולל בהם נעדר התובע בכל חודש, בלא פירוט של הימים המסוימים או השעות המסוימות שבהם נטען שהתובע נעדר מעבודתו. בדיון שהתקיים בפנינו ביום 24.5.11 העיד התובע, והעידה גב' שמולביץ' מטעם הנתבעת. כל אחד מהצדדים דבק בגירסתו כפי שהוצגה בכתבי הטענות. דיון והכרעה שמענו את שני הצדדים, והתקשינו להכריע בין הגרסאות. התובע הכחיש את היעדרויותיו, ועדותו היתה אמינה עלינו. גב' שמולביץ' סיפרה על היעדרויות רבות של התובע, עד כדי פגיעה בתפקודו התקין של העסק (עמ' 10 ש' 1) ואף היא נשמעה אמינה. זה אמין, וגם זו אמינה. אין מנוס מהמסקנה שאחד מהצדדים אינו דובר רק אמת, וסביר ששני הצדדים אינם מדייקים לחלוטין. כיצד נכריע? הפתרון שמספק משפט העבודה לסיטואציה שכזו הינו הטלת חובות רישומיות על המעביד, עליהן נאמר כך מפי כב' השופטת (כתוארה אז) לאה גליקסמן: "תכלית החובות הרישומיות המוטלות על המעביד על פי חוקי המגן היא לאפשר לעובד לדעת מה הן זכויותיו, לאפשר לו לעקוב אחר תשלום זכויותיו על פי החוק ולבדוק אם משולמות לו מלוא זכויותיו, ולסייע באכיפתן של זכויותיו" (כב' השופטת (כתוארה אז) לאה גליקסמן, עע 212/06 ימית א. ביטחון (1988) בע"מ נ' אלי אפרים ( 12.11.08). לפי סעיף 25 לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951, כפי שתוקן בתיקון 24 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958, שנכנס לתוקף בפברואר 2009, מוטלת על המעביד חובה לרשום בפנקס את כל שעות העבודה במדויק: 25. (א) מעביד חייב לנהל פנקס בדבר שעות עבודה, שעות מנוחה שבועית, שעות נוספות, גמול שעות נוספות וגמול עבודה במנוחה השבועית, ובו יירשמו הפרטים שייקבעו בתקנות. (א1) (1) לעניין שעות עבודה, שעות מנוחה שבועית ושעות נוספות ייערך הרישום בפנקס שעות העבודה באופן שוטף ויכלול רישום שעות עבודה בפועל; (2) לא בוצע הרישום בפנקס כאמור בפסקה (1) באמצעים מכניים, דיגיטליים או אלקטרוניים, ייחתם הרישום מדי יום בידי העובד ויאושר בחתימת אחראי שהמעביד מינה לכך, אלא אם כן קבע שר התעשיה המסחר והתעסוקה, לאחר התייעצות עם ארגון העובדים המייצג את המספר הגדול ביותר של עובדים במדינה ועם ארגוני מעבידים שהם לדעת השר יציגים ונוגעים בדבר ובאישור ועדת העבודה הרווחה והבריאות של הכנסת, דרך אחרת לביצוע הרישום. לבקשת התובע לקבל פירוט בדבר הימים בהם נעדר מעבודתו, מסרה לו הנתבעת "לוח היעדרויות" (ת/7 לכתב התביעה), ערוך בכתב יד, של המספר הכולל של ימים ושעות שבהם נעדר (לטענת הנתבעת) בכל חודש מאז תחילת 2009. הלוח לא כלל פירוט של ימי העבודה הספציפיים ושעות עבודה הספציפיות שבהם נעדר. בחקירתה הנגדית, אישרה גב' שמולביץ' שקיים בעסק שעון נוכחות, המופעל על ידי כרטיס מגנטי אותו מעביר כל עובד בתחילת עבודתו ובסיומה (עמ' 10 ש' 10 לפרוטוקול). דהיינו, הנתבעת טוענת שעמדה בחובותיה הרישומיות לפי החוק שלעיל, וביצעה רישום שעות עבודה מדויק. ברם, הנתבעת לא המציאה את הדו"חות לתובע, חרף בקשתו המפורשת. בתשובה לשאלה מדוע לא עשתה כן עוד קודם שהוגשה התביעה, הסבירה גברת שמולביץ' ש"אני לא מתעסקת בזה" וכי הדו"חות נמצאים אצל רואה החשבון של החברה, אליו הופנה התובע (עמ' 10 ש' 14). אף לאחר הגשת התביעה, לא טרחה הנתבעת לצרף לכתב הגנתה את רישום שעות העבודה המדויק הנמצא, לטענתה, במשרדי רואה החשבון שלה. אפילו בהזדמנות האחרונה שניתנה לה, בדיון ההוכחות, לא היו בידיה אותם דו"חות שבהם, לשיטתה, טמונה ההוכחה החותכת לימי היעדרותו הרבים של התובע. על פי הלכת ציק ליפוט הותיקה, העדר תיעוד בדבר ניצול ימי החופשה והימנעות המעביד מהצגת פנקס חופשה מעבירים אל המעביד את נטל הראייה להוכחת יתרת החופשה של העובד (דב"ע לא / 22 - 3 ציק ליפוט נ' חיים קסטנר, פד"ע ג' 215, 219 (1972)). ספציפית לענייננו, כבר נפסק ש"נטל הראיה מוטל על הנתבעת להוכיח, כי אכן שילמה לתובע דמי חופשה ביתר... וכי הייתה זכאית לקזזם". (כב' סגנית הנשיא יהודית הופמן בעב (ב"ש) 2982/05 מנדלוביץ מריוס נ' ניצנים חברה לאבטחה וניהול פרויקטים בע"מ ( 28.10.07)). ככל שהיה ספק בנקודה זו של נטל ההוכחה בדבר ניצול ימי חופשה, וספק בעינינו אם היה ספק, בא תיקון 24 לחוק הגנת השכר וקבע מפורשות: 26ב. (א) בתובענה של עובד לתשלום שכר עבודה, לרבות גמול שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית, שבה שנויות במחלוקת שעות העבודה שבעדן נתבע השכר, תהא חובת ההוכחה על המעביד כי העובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת, אם המעביד לא הציג רישומי נוכחות מתוך פנקס שעות עבודה, ככל שהוא חייב לנהלו; בסעיף זה - "גמול שעות נוספות", "גמול עבודה במנוחה שבועית" - כמשמעותם בחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951; "פנקס שעות עבודה" - פנקס שעות עבודה לפי סעיף 25 לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951, או פנקס לפי סעיף 31 לחוק עבודת הנוער, התשי"ג-1953. מכל האמור עולה, שנטל ההוכחה לכך שהתובע נעדר מעבודתו מספר רב של ימים, ובכך ניצל את מלוא ימי חופשתו השנתית ויש לנכות ממשכורתו, מוטל היה על הנתבעת. בנטל הזה הנתבעת לא עמדה. גברת שמולביץ' העידה באופן כללי בלבד על מספר ימי היעדרות רב (עמ' 9 ש' 10) אך לא ידעה לומר באיזה ימים בדיוק נעדר התובע מעבודתו. במסמכים שהציגה בפנינו התגלו אי התאמות. השוואה בין נתוני הנוכחות לחודש הממוחשבים, שצירפה הנתבעת לכתב הגנתה, נתונים שרשום עליהם שהופקו פחות או יותר בזמן אמת, ביום 15.12.09, לבין אותו לוח היעדרויות רשום בכתב יד, שנשלח על ידי בא כוח הנתבעת לנציג התובע ביום 24.3.10 (נספח ת/7 לכתב התביעה), עוררה אצלנו סימני שאלה. לדוגמא, בעוד שלפי הדו"ח הממוחשב ניצל התובע במהלך 2009 שבעה ימי חופשה בסך הכול, הרי שעל פי הדו"ח הידני ת/7 ניצל התובע במהלך 2009 לא פחות מ-30 ימים חופשה. הנה כי כן, אפילו מהמעט שהומצא לתיק בית-הדין עולות סתירות ותמיהות לגבי הדרך שבה חישבה הנתבעת את הימים בהם נעדר התובע. להשלמת התמונה נציין שגב' שמולביץ', בהגינותה, העידה שבעקבות המחלוקת עם התובע, תיקנה הנתבעת את דרכיה וכיום כל עובד שלה מקבל, ביחד עם תלוש השכר שלו, תדפיס מדויק של שעון הנוכחות של אותו החודש. בין היתר נמסר תדפיס זה לעובדים כדי שיוכלו לוודא שהרישום מדויק, ולבקש תיקונים במקרה הצורך (עמ' 12 ש' 24). אכן כך צריך מעביד מסודר לנהוג, אלא שבעניינו של התובע לא כך נהגה הנתבעת. התוצאה הינה שיהא עליה להשיב לתובע את הניכויים שניכתה משכרו בגין ימי חופש. על מנת לאזן במשהו את התוצאה אליה הגענו, לפיה בהחלט יתכן שהתובע מקבל מהנתבעת שכר עבודה עבור ימים בהם לא עבד בפועל, אנו דוחים את תביעתו לפיצויי הלנת שכר, וקובעים שבנסיבות המקרה השתכנענו בקיומם של חילוקי דעות בדבר עצם החוב שהיה בהם ממש. לסיום נציין שהתובע בסיכומיו ויתר על הטענה שלא קיבל דמי הבראה במלואם מאת הנתבעת, לאחר שבראשית דיון ההוכחות הסתבר שככל הנראה אלה שולם לו לכל הפחות רוב הסכום שהיה במחלוקת, ולפיכך אין צורך שנכריע בה. סוף דבר אנו מקבלים את תביעתו של התובע ברכיב שכר העבודה במלואה, ופוסקים שעל הנתבעת לשלם לו, על פי התחשיב שערך בכתב תביעתו ולא נסתר, לכל המאוחר עד 30 יום מהמועד שבו תקבל את פסק דין זה, סך 6,545₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.10.09 ועד ליום התשלום בפועל. כן תשלם הנתבעת לתובע הוצאות משפט בסך 750 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל. על פסק דין זה ניתן לבקש לערער בפני בית הדין הארצי לעבודה בירושלים. בקשת רשות ערעור יש להגיש לבית הדין הארצי תוך 15 ימים ממועד קבלת פסק הדין. נטל ההוכחהדמי חופשה שנתית