קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ניכוי השתתפות עצמית בתאונה ממשכורת: 1. לפנינו תביעה התובע לתשלום הפרשי גמול עבודה בשעות נוספות ובימי המנוחה השבועית, ולהחזר סכומים שונים אשר נוכו משכרו של התובע במהלך תקופת עבודתו בנתבעת. בישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 4.10.10 הודיע ב"כ התובע כי התביעה לפיצויי פיטורים ולדמי מחלה נמחקת (ע' 2 ש' 1-2). בשאלות שנותרו במחלוקת בין הצדדים: הניכויים משכרו של התובע וגמול עבודה בשעות נוספות, סיכמו הצדדים את טענותיהם בעל-פה. 2. רקע עובדתי א. התובע עבד אצל הנתבעת במשרה מלאה החל מיום 9.05.04 ועד ליום 9.10.05. התובע היה טכנאי, ולצורך ביצוע תפקידו קיבל רכב צמוד (נספחים 1 ו-2 לכ"ה). ב. התובע היה עובד חודשי, ושכרו עמד על סל של 4,500 ₪ (ברוטו) (נספח 2 לכתב התביעה). 3. טענות הצדדים התובע טוען כי במהלך עבודתו ניכתה הנתבעת משכרו סכומים שונים שלא כדין ובלא הסכמתו: בחודש 7/04 סך של 225 ₪ בגין "השתתפות עצמית", בחודש 9/05 סך של 100 ₪ בגין "קנס", ובחודש 10/05 סך של 3,478 ₪ בגין "חיוב ציוד". מוסיף התובע וטוען, כי גמול השעות הנוספות שקיבל שולם בחסר, זאת לנוכח שיעור השכר השעתי השגוי עליו התבססה הנתבעת בחישוביה. 4. מנגד טוענת הנתבעת, כי יש לדחות את התביעה על הסף, בגין שיהוי בהגשתה, ואף לגופה. לשיטתה, כל הניכויים שבוצעו משכרו של התובע נעשו כדין ובהסכמתו. עוד נטען, כי לא נפל פגם בחישובי התובעת לגבי שכרו השעתי של התובע. לפיכך הסכום ששולם לו בגין גמול עבודתו בשעות נוספות, שולם לו במלואו. הניכויים משכרו של התובע 5. סעיף 25 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958, קובע מהם הניכויים שהמעביד רשאי לנכות משכרו של העובד. ויודגש, ניכוי אשר אינו עומד בתנאים שנקבעו בסעיף, הינו אסור. מאחר שהנתבעת טוענת כי הניכויים נוכו משכרו של התובע לאחר שחתם על התחייבות המתירה לה לעשות כן, יש לפנות להוראות סעיף 25(א)(6) לחוק, וזו לשונו: "חוב על-פי התחייבות בכתב מהעובד למעביד, בתנאי שלא ינוכה על חשבון חוב כאמור יותר מרבע שכר העבודה..." (ההדגשות הוספו- ד.פ). הנה כי כן, ניכוי חוב של עובד משכרו של העובד יתאפשר רק בהתקיים שניים: ראשית, החוב נוצר על-פי התחייבות בכתב של העובד, ושנית, הסכום שנוכה אינו עולה על רבע משכר העבודה המשתלם לעובד. קריטריונים אלו ינחו אותנו בבחינת השאלה האם הניכויים שנעשו משכרו של התובע, בדין יסודם, אם לאו. 6. בתלוש השכר מחודש 7/04 תחת קטגורית "ניכויי התחייבויות" מופיע סך של 225 ₪, אשר נוכו לתובע בגין "השתתפות עצמית בתאונה" (נספח א' לכתב התביעה). כתב ההתחייבות בנוגע לשימוש ברכב החברה, אשר עליו חתום התובע, קובע כך: "9. הנני מתחייב שבמידה ויגרם לרכב נזק מכל סוג וגובה הנזק יהיה נמוך מסכום ההשתתפות העצמית או שהחברה תידרש לשלם לחברת הביטוח דמי השתתפות עצמית בגין הנזק האמור, אשלם לחברה את סכום הנזק או את דמי ההשתתפות העצמית האמורים, לפי העניין במלואם. הנני נותן בזאת לחברה הרשאה בלתי חוזרת לנכות את דמי ההשתתפות העצמית ממשכורתי, ומכל סכום, מכל סוג, שיגיע לי מהחברה..." (ההדגשות הוספו- ד.פ, נספח 3 לכתב התביעה; וראו גם סעיף 8, נספח 4 לכתב התביעה). התובע הביע, אם כן, הסכמה מפורשת לניכוי דמי ההשתתפות העצמית משכרו, אם ייגרם נזק לרכב שהועמד לרשותו בשל התאונה. ואולם לא עלה בידי הנתבעת להוכיח את העובדה הבסיסית, כי אמנם נגרם נזק לרכב. לכתב ההגנה צורף מסמך הנושא את הכותרת "דו"ח ועדת משמעת (פריטטית) רכב", ובו נכתב כי התאונה ארעה בשל כך שהתובע נסע לאחור, ופגע בגרם חדר מדרגות. הוועדה החליטה כי יש לחייב את התובע בסכום של 50$ בגין דמי השתתפות עצמית (נספח 5 לכתב ההגנה). ואולם ב"דו"ח" לא נכתב מי הם חברי הוועדה, כיצד קיימה את דיוניה, על מה הסתמכה בקביעתה לעניין "השלמת האינפורמציה בנוסף לדו"ח התאונה המקורי" (סעיף 1 לדו"ח), ומהו המסמך שעל פיו נקבע גובה הנזק שנגרם בפועל. לפיכך, משלא הוכח גובה הנזק, על הנתבעת להחזיר לתובע את הניכוי שנוכה משכרו בסך של 225 ₪. 7. עוד קובע כתב ההתחייבות, בסעיף 6 שבו, כי: "בגין כל התקופה בה הרכב יהיה ברשותי יחולו עליי כל החובות החלות על הבעלים של רכב ובכלל זה הנני מתחייב לשלם באופן מיידי ומכיסי כל קנס או הוצאה כספית שיוטלו עלי ו/או על החברה על ידי רשות מוסמכת כלשהי על-פי כל דין..." (ההדגשה הוספה- ד.פ) (נספח 3 לכתב התביעה; ראו גם סעיף 5, נספח 4 לכתב התביעה). כאמור, בחודש 9/05 נוכה משכרו של התובע סך של 100 ₪ בגין "קנסות" (נספח א' לכתב התביעה). סכום זה תואם את האמור בהודעת תשלום הקנס, והמכתב שהוצא לתובע בעקבותיה מטעם הנתבעת ביום 6.09.05, ולפיו ינוכה הסך האמור ממשכורתו, אלא אם יודיע כי הרכב לא היה ברשותו באותו מועד (נספח 6 לכתב התביעה). התובע לא טען, כי הקנס אינו נוגע לרכב שהיה ברשותו. טענת התובע כי שילם את הדו"ח בסופו של דבר תמוהה, לאור האמור במכתב הנתבעת, ולפיו: "...סכום הקנס ישולם ע"י החברה ויקוזז ממשכורתך בחודש הנוכחי..." (ההדגשה הוספה- ד.פ) (נספח 6 לכתב התביעה). מכל מקום, טענה זו לא הוכחה, ויש לדחותה. התובע התחייב לשאת בתשלום כל קנס שיוטל על הרכב שניתן לו, ככל בעל רכב, ונוכח גובה הסכום שהינו נמוך- ניכוי זה בדין יסודו. 8. שונים הם פני הדברים ביחס לניכוי שנעשה משכר התובע בחודש 10/05. בחודש זה נוכה משכרו סך של 3,478 ₪ בגין "חיוב ציוד". לגרסת הנתבעת, בשל השיהוי בהגשת התביעה, אשר הוגשה בחלוף למעלה מ-4 שנים ממועד סיום יחסי העבודה בין הצדדים, לא מצאה את טופס ההתחייבות לשמירת ציוד שעליו חתם התובע. לשיטתה, בטופס זה התחייב התובע לשלם עבור שוויו של הציוד שנמסר לו במקרה של אובדן. ויוטעם, אף כי התובעת טענה כי היא נוהגת להחתים את עובדיה על הטופס, לא הובאה אף לא דוגמא של הטופס, ואין אנו יודעים מה נוסחו, מה גם שהציוד ש"אבד", לא אבד, אלא נגנב (נספח ג' לכתב התביעה; ע' 4 ש' 19-23, פר' 4.10.10), וממילא לא הוכח כי התובע התרשל בהשאירו את הציוד ברכב או כי לא פעל בהתאם להנחיות המעביד בנוגע לציוד המצוי באחזקתו. 3,478 ₪ נוכו ממשכורתו האחרונה של התובע. בעניין זה חל סעיף 25(ב) לחוק, הקובע בזו הלשון: "על אף האמור בסעיף קטן (א), חדל עובד לעבוד אצל המעביד, רשאי המעביד לנכות משכרו האחרון של עובד כל יתרה של חוב שהעובד חייב לו...". בעניין זה נפסק, כי: "כוונת המילים 'יתרת חוב ולרבות מקדמות' היא, לסכום קצוב ומוכח, או בלתי שנוי במחלוקת, שהרי לא יעלה על הדעת כי יאפשר המחוקק למעביד לעשות דין לעצמו להחליט מה חייב לו העובד, כמה חייב, ומדוע חייב, ולנכות כל סכום משכרו, כישר בעיניו. אלא על מעביד הסבור כי נותרו "יתרות-חוב" שחב לו העובד, להתכבד ולהגיש תביעה נגדית, או בהתקיים נסיבות לקיזוז לטעון לקיזוז בכתב הגנתו - ולהוכיח את טענתו..." (דב"ע (ארצי) נד/3-101 עמנואל נ' שופרסל בע"מ, תק-אר 95(1), 268 , 282 (1995)). בענייננו, החוב שנוכה אינו סכום קצוב או שאינו שנוי במחלוקת, כדוגמת הלוואה שניתנה לעובד או קנס שאין חולק על שיעורו, כי אם סכום שיש להוכיחו. כזאת לא עשתה הנתבעת. עוד יש לציין כי הרכיבים המופיעים כגנובים באישור שהוגש על גניבה בגין הפריצה לרכב (נספח ג' לכתב התביעה), אינם זהים לציוד אשר בגינו חויב העובד כעולה מטופס החיוב שהוצא (נספח 7 לכתב הגנה). כך למשל, בטופס החיוב מופיע, בין היתר, מודם כציוד שבגינו חויב התובע, בעוד שבאישור המפרט את הפריטים הגנובים אין כל אזכור לציוד מסוג מודם. נוכח האמור, ומאחר שמדובר בסכום שאינו קצוב, והנתבעת ניכתה את "החוב" הנטען משכרו של התובע מבלי להוכיח את שיעורו, אין ניכוי זה עומד בתנאי סעיף 25(ב) לחוק ומשכך עליה להשיבו לידיו. תביעת התובע ביחס לרכיב זה מתקבלת. על הנתבעת לשלם לתובע סך של 3,478 ₪, תחת הסכום שנוכה. 9. יש להתפלא על טענת הנתבעת כי חל שיהוי בהגשת התביעה. כאמור, התביעה הוגשה בחלוף 4 שנים וחודשיים ממועד סיום יחסי העבודה. על פי הוראות חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, תקופת ההתיישנות עומדת, ככלל, על 7 שנים. יש לצפות ממעביד, המודע לכך שהוא חשוף לתביעות במהלכה, כי ישמור את המסמכים שבידו והנוגעים לעובדיו. יתר על כן, הנתבעת עשתה כן, ולמעט מסמך אחד, כל המסמכים האחרים נמצאו ברשותה. בנסיבות אלה, אין לה להלין אלא על עצמה, וטענתה לשיהוי, דינה להידחות. הפרשי גמול עבודה בגין שעות נוספות 10. בין הצדדים נתגלעה מחלוקת ביחס לשכרו השעתי של התובע. כפי שבואר לעיל, התובע היה עובד חודשי, אשר הועסק אצל הנתבעת במשרה מלאה, ושכרו עמד על סך של 4,500 ₪. לצורך חישוב שכרו השעתי יש לחלק את סכום השכר ברוטו ב-186 שעות, והתוצאה המתקבלת מהווה את שכרו השעתי. על כך יש ללמוד מהוראות סעיף 1 לחוק שכר מינימום, התשמ"ז-1987. טענת הנתבעת, כי יש לחשב משרה מלאה על-פי 198 שעות חודשיות וכי התובע נתפס לכלל טעות בחישובו את שעות ההפסקה כשעות עבודה, איננה מובנת. נוכח האמור, אנו קובעים כי יש לקבל את טענת התובע כי שכרו השעתי עמד על סך 24.19 ₪, ושכרו החודשי עמד על סך של על 4,500 ₪. 186 שעות : 4,500 ₪ = 24.19 ₪ לשעה. התובע הציג תחשיב מטעמו על סך ההפרש בין הגמול ששולם לו בגין שעות הנוספות לבין הגמול המגיע לו בפועל העומד על 515 ₪. הנתבעת לא הציגה כל תחשיב נגדי מטעמה. לפיכך, מתקבלת טענת התובע בעניין זה. על הנתבעת לשלם לתובע 515 ₪ בגין רכיב זה. סוף דבר על הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים המפורטים להלן: א. החזר ניכוי שלא כדין בסך של 225 ₪; ב. החזר ניכוי שלא כדין משכרו בחודש 10/05 בסך של 3,478 ₪; ג. הפרשי גמול עבודה בגין שעות נוספות סך של 515 ₪. סכומים אלו יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד ליום תשלומם בפועל. הנתבעת תשלם הוצאות התובע בגין שכ"ט עו"ד בסך של 2,500 ₪. ערעור על פסק דין זה הוא ברשות בית הדין הארצי בלבד. בקשת רשות ערעור ניתן להגיש לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 15 יום מיום שיומצא לצדדים פסק דין זה. השתתפות עצמיתמשכורת