קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ניכוי קצבת הבטחת הכנסה: 1. בתיק זה מתעוררת שוב השאלה האם כדין מנוכה מגמלת הבטחת ההכנסה שמקבל התובע סכום בשיעור של 7,5% מסך הגמלה שלה זכאי התובע. מאחר שמדובר בשאלה משפטית בלבד נדון התיק על פי סיכומים בכתב. 2. ואלה העובדות הרלבנטיות לענייננו: א. התובע נשוי לתושבת שטחים, והינו אב לחמישה ילדים קטינים. ב. התובע מקבל גמלת השלמת הכנסה מחודש 11/09, בניכוי של 7.5% על פי הוראות החוק שיפורטו להלן. 3. על פי הוראות סעיף 2 לחוק הבטחת הכנסה, התשמ"א-1980 (להלן - החוק) הזכאות לקבלת גמלת הבטחת הכנסה מותנית בכך שמקבל הגמלה הינו תושב ישראל. בסעיף 4(א) לחוק נקבע כי: "הזכאות לגמלה של כל אחד מבני זוג מותנית בכך שמתקיימים גם בבן זוגו תנאי הזכאות לפי סעיף 2". חריג להוראה זו נקבע בתקנה 7 לתקנות הבטחת הכנסה, התשמ"ב-1982 (להלן - התקנות), שזו לשונה: "זכאותו לגמלה של כל אחד מבני זוג לא תהיה מותנית בכך שמתקיימים גם בבן זוגו תנאי הזכאות לפי סעיף 2 לחוק, כאמור בסעיף 4(א) לחוק, כל עוד מתקיים אחד מאלה: (5) בן הזוג המתגורר עם הזכאי אינו תושב ישראל". תקנה 8(ג) קובעת כי: "... והגמלה לזכאי שנתקיים בו האמור בתקנה 7(5), תהיה כאמור בסעיף 6(ד) לחוק". סעיף 6(ד) לחוק קובע כי: "אדם שאינו זכאי לגמלה לפי חוק זה רק בשל האמור בסעיף 3(1), תשולם הגמלה לבן זוגו הזכאי, בשיעור המשתלם לשני בני זוג בהתאם להרכב משפחתם, פחות סכום השווה ל-7.5% מהסכום הבסיסי". 4. התובע טוען, באמצעות ב"כ, כי תקנה 8(ג) הינה פסולה ואינה חוקית. לטענתו נועדה תקנה 8(ג) להיטיב עם בני זוג שאחד מהם אינו תושב ישראל, באופן ששיעור הגמלה המשתלמת להם יהיה נמוך מזה המשולם לבני זוג ששניהם תושבי ישראל, אך גבוה מגמלת יחיד. ואולם כבר במעמד התקנת התקנה לקתה התקנה בחוסר סבירות, בשל ההפניה לסעיף 6(ד) לחוק, העוסק למעשה בנושא אחר. תיקון 18 לחוק הבטחת הכנסה שינה את המצב, כך שהגמלה המשולמת לבני זוג שאחד מהם אינו תושב ישראל נמוכה מגמלת יחיד עם ילדים. בשל כך נגרם עיוות חמור של כוונת המחוקק. זאת ועוד. סמכות השר בקביעת שיעורי הגמלה המוענקת לו מכוח החוק מוגבלת לשיעורים שנקבעו בחוק לזכאים דומים עם הרכב משפחה זהה, ואינה כוללת שיעורים הנמוכים מהשיעורים שנקבעו בחוק העיקרי לזכאים דומים. המשך יישום תקנה 8(ג) לאחר התיקון הוביל ליצירת שיעור גמלה שלא נקבע על ידי המחוקק הראשי, ובכך חרג השר מסמכותו. יישום תקנה 8(ג) סותר, אם כן, את תכלית החוק העיקרי ומטרתו, מה גם שיישום התקנה באופן זה אינו מתיישב עם התנאים לאישור התקנה בוועדת הכספים של הכנסת. כמו כן לוקה התקנה בחוסר סבירות מהותית ובפגם משפטי חמור בשל ההפניה לסעיף 6(ד), שהרי אין כל דמיון בין מצבם של בני זוג שאחד מהם אינו תושב ישראל לבין המצב שלו נועד סעיף 6(ד), ואין דמיון בין משפחת זכאי השוהה במוסד על חשבון המדינה, לבין מצבו של תושב המתגורר עם בן זוג שאינו תושב. לכל אלה יש להוסיף כי הנתבע נהג בחוסר תום לב, כאשר לא פעל לתיקון העיוות שנגרם, ובכך גרם להפליה חמורה, במיוחד כאשר מרבית הקבוצה שבהם אחד מבני הזוג אינו תושב ישראל משתייכת לאוכלוסיה הערבית. 5. מנגד טוען הנתבע טענות אלה: א. תקנה 8(ג) לתקנות מפנה לסעיף 6(ד) אך ורק לעניין שיעור הגמלה הקבוע בו. ב. אין מקום לראות בתובע כיחיד, שכן יכולתו להפיק הכנסה גדולה מזו של אב חד הורי שצריך לדאוג לפרנסה ולשמירה על הילדים בו זמנית, בעוד שהתובע יכול להיעזר באשתו, אף אם אינה תושבת. ג. בסמכות השר לקבוע את שיעורי גמלה המשתלמים. כמו כן, השינוי בשיעור הגמלה במסגרת תיקון 18 לחוק נעשה בחקיקה ראשית, בחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2003), תשס"ג-2002, ולא בחקיקת משנה. יתר על כן, תיקון 18 קיבל כבר את אישור בג"צ (366/03 עמותת מחוייבות לשלום וצדק חברתי ואח' נ' שר האוצר ואח'). ד. תקנה 7(5) נועדה להיטיב עם בני זוג שאחד מהם אינו תושב ישראל, שכן ללא תקנה זו לא הייתה להם כלל זכאות לגמלת הבטחת הכנסה, מאחר שהתנאי הבסיסי היה שעל שני בני הזוג לענות על כל תנאי החוק, ובין היתר- בעניין תושבותם. אלמלא תקנה זו, הלכה למעשה, לא היה התובע זכאי לגמלה כלל. תקנה זו הינה בבחינת חריג, ויש לפרשו בצמצום. ה. תקנה 7(5) חלה על מי ששוהה בישראל באשרה א1-א4 בלי קשר ללאום, ולכן אין מדובר באפליה של האוכלוסיה הערבית. מעבר לכך ישנה אבחנה מותרת המבוססת על שונות רלבנטית בין מי שהינו תושב לבין מי שאינו תושב. 6. נאמר כבר בראשית דברינו כי דין התביעה להידחות. התובע טוען לאי סבירות התקנה משני טעמים: האחד - סיכול של כוונת המחוקק להיטיב את מצבו של תושב ישראל שבת זוגו אינה תושבת ישראל; והשני - הפלית האוכלוסיה הערבית בשל הניכוי של 7.5% - תוצאתה של תקנה 8(ג) בשילוב עם סעיף 6(ד) לחוק. יש לדחות את הטענה כי הוראות החוק והתקנות גורמות להפליית התובע. יש להבחין בין הפליה פסולה לאבחנה מותרת, כך נפסק בעניין זה: "ההבדל בין הפליה פסולה לבין הבחנה מותרת נעוץ כידוע בשאלת קיומה של שונות רלבנטית בין הקבוצות שלהן העניקה הרשות יחס שונה. 'הכלל הוא, כי שונות רלבנטית עשויה להצדיק הבחנה...', ואילו 'מקום בו מתקיימת שונות רלבנטית, החלת דין שונה על בני אדם שצורכיהם שווים, מהווה הפליה פסולה'. ... את שאלת קיומה של שונות רלבנטית '... יש לבחון, בכל מקרה נתון, בשים לב למטרה הפרקטיקולרית שלשם השגתה מיושמת ההבחנה. לאמור: הזיקה הנדרשת בין התכונות המיוחדות המצויות באחד ואינן מצויות בזולתו, לבין המטרה שלשם השגתה מותר להעדיף את הראשון על פני האחר, חייבת להיות ישירה וקונקרטית...'" (בג"צ 6758/01 ליפשיץ נ' שר הבטחון, פ"ד נט (5) 258, 269 (2005)). קיימים הבדלים מהותיים בין אב חד הורי לבין מי שנשוי לבן זוג שאינו תושב ישראל. הבדלים אלה רלבנטיים ביותר לזכאות לתשלום גמלת הבטחת הכנסה, שכן הם נוגעים הן ליכולת ההכנסה של שני בני זוג שהם הורים לילדים, הן להתמודדותם עם המטלות המוטלות עליהם כהורים. זאת ועוד. העובדה שבת זוגו של התובע אינה תושבת ישראל מבדילה אותו מן הזכאים האחרים לגמלת הבטחת הכנסה, גם משום שמטבע הדברים גמלה זו משולמת רק למי שהינם תושבי ישראל (ראו הוראות סעיף 2(א) לחוק). אין מדובר כלל ועיקר בהיעדר שיקול ענייני, אלא באבחנה מותרת. העובדה שבת הזוג של התובע אינה תושבת ישראל הינה שיקול רלבנטי לעניין קביעת גובה הגמלה המשולמת לבני הזוג. גם הטענה שהתקנה אינה מתיישבת עם הכוונה להיטיב עם בני זוג שאחד מהם אינו תושב ישראל - דינה להידחות. יש לזכור כי אילולא התקנה הנ"ל, ייתכן שהתובע לא היה זכאי לגמלה כלל, שכן הוא אינו עונה על הגדרת יחיד ואינו אב חד-הורי. מכאן שמדובר בהטבה גם בניכוי 7.5%. 7. באשר להיותה של תקנה 8(ג) לוקה באי סבירות המחייבת את ביטולה - גם טענה זו דינה להידחות. ראשית, בית הדין מתערב בחקיקת משנה בזהירות רבה, ורק אם אכן מדובר בתקנה שהינה בלתי סבירה ביותר. לא זה המצב בענייננו. שנית, מסקנתנו דלעיל, כי אין מדובר בהפליה אסורה אלא באבחנה מותרת, נוטלת את הבסיס שעליו ניצבת טענת התובע, בדבר היותה של התקנה בלתי סבירה. לפיכך נדחית התביעה. אין צו להוצאות. ערעור על פסק-דין זה, ניתן להגיש תוך 30 יום מיום שיומצא לצדדים, לבית-הדין הארצי לעבודה. הבטחת הכנסה