קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סטיה בדרך במקובלת לעבודה - תאונת דרכים: השופט אילן סופר 1. הגב' ציפורה שלום (להלן: "המערערת") יצאה מביתה בנתניה בבוקרו של יום ה-18.12.07. המערערת נסעה תחילה לקופת חולים הנמצאת בשיכון ותיקים בנתניה, על מנת לבצע בדיקה רפואית. לאחר מכן המערערת נסעה לגן של בתה, שם הורידה את בתה. משם המערערת נסעה למשרד הרישוי בקניון הדרים, באזור התעשייה הישן בנתניה, כדי להנפיק רישיון נהיגה חדש במקום זה שאבד לה. לאחר שקיבלה רישיון נהיגה המשיכה המערערת בנסיעה למקום עבודתה בבית המשפט השלום בכפר סבא. במהלך נסיעתה של המערערת לכיוון כפר סבא, בצומת הדסים, ארעה למערערת תאונת דרכים, אותה ביקשה לראות כ"תאונת עבודה". בית הדין האזורי בתל אביב דחה את התביעה בפסק דינו מיום 21.9.10 (השופטת אפרת לקסר; ב"ל 2625/09). הערעור סב על הקביעה לפיה התאונה לא ארעה בדרך ממעונה של המערערת לעבודה. מכאן שאנו נדרשים לשאלה, האם המערערת, סטתה מהדרך מביתה לעבודתה, באופן שמדובר בהפסקה או סטייה של ממש, שהביאה לניתוק המסלול הרגיל בו היא נוסעת מידי יום לעבודתה. 2. התשתית העובדתית מוסכם על הצדדים, כעולה מפסק דינו של בית הדין האזורי, כי המערערת עובדת בבית משפט השלום בכפר סבא כאחראית על הקלדניות. המערערת מתגוררת בנתניה ונוסעת מידי בוקר למקום עבודתה בכפר סבא, כאשר בדרך היא מסיעה את בתה לגן. מסלול הנסיעה הקבוע של המערערת מתחיל בביתה, משם היא ממשיכה לגן של בתה המצוי בשכונת נווה איתמר בחלק המזרחי של נתניה, לאחר שהמערערת מורידה את בתה בגן, המערערת ממשיכה לצומת בית ליד, שם היא פונה דרומה ונוסעת בכביש מספר 4 דרך צומת פרדסיה, צומת הדסים, צומת דרור, עד צומת רעננה - כפר סבא, שם היא פונה שמאלה ומגיעה למקום עבודתה בבית המשפט.נציין כי המערערת מגיעה למקום עבודתה כל יום בין 8:30 ל 8:45. כאמור לעיל, ביום התאונה 18.12.07, המערערת יצאה מביתה, נסעה לקופת חולים הנמצאת בשיכון ותיקים בנתניה, שם ביצעה בדיקה רפואית. המערערת המשיכה משם לגן של בתה ולאחר מכן נסעה למשרד הרישוי באזור התעשייה הישן, שם הוציאה רישיון נהיגה חדש. משם המערערת המשיכה לצומת בית ליד למסלול הרגיל לעבודתה, כאשר תאונת הדרכים ארעה בצומת הדסים, בשעה 9:30 לערך. 3. תביעת המערערת להכיר בתאונה כ"תאונת עבודה" נדחתה על ידי המשיב מאחר והתאונה לא ארעה תוך כדי הליכתה או נסיעתה לעבודה כנדרש לפי סעיף 80(א) לחוק הביטוח הלאומי נוסח משולב התשנ"ה 1995 (להלן:החוק). 4. פסק דינו של בית הדין האזורי בפסק דינו סקר בית הדין קמא בהרחבה את ההלכה הפסוקה בנושא של תאונות בדרך לעבודה וממנה. בית הדין מצא כי מטרת הנסיעה של המערערת ביום התאונה, היתה להגיע קודם לקופת חולים כדי לבצע בדיקה רפואית, ולאחר מכן למשרד הרישוי. רק לאחר מכן, מצא בית הדין כי המערערת התכוונה לנסוע למקום עבודתה. בית הדין קבע כי המערערת סטתה מהדרך הרגילה לעבודתה ועשתה הפסקה של ממש בדרך לצורך הסדרת ענייניה הפרטיים. גם אם כל הפסקה נמשכה בין רבע שעה לעשרים דקות, סבר בית הדין כי עדיין מדובר בהפסקה של ממש, אשר מנתקת את הקשר בין יציאתה של המערערת מביתה לבין כוונתה להגיע לעבודתה. 5. טענות הצדדים בערעור המערערת טענה כי סטייה בדרך להבדיל מהפסקה, ניתנת לריפוי עם חזרת העובד למסלול הנסיעה הרגיל. במקרה של המערערת התרחשה סטייה וכתוצאה ממנה נגרם עיכוב, אך אלו אינם בגדר הפסקה. מאחר ופגיעת המערערת ארעה לאחר חזרתה למסלול הנסיעה ולאחר הסטיות בדרך, יש לראות את פגיעתה כפגיעה בעבודה. המערערת הדגישה כי בית הדין האזורי קבע בפסק דינו כי הסטיות היו קצרות ונמשכו בין רבע שעה לעשרים דקות, ובכך יש לחזק את הטענה כי לא מדובר בסטיות של ממש. עוד הוסיפה המערערת כי גם לו היה מדובר בעיכוב ממושך, אין בכך כדי למנוע את ריפוי הסטייה, מששבה העובדת לדרך הישירה למקום העבודה, והתאונה ארעה לאחר מכן. המערערת טענת כי הסטיות שביצעה בדרכה לעבודה, לא שינו את יעד הנסיעה שהיה ונשאר מקום העבודה. המערערת טענה עוד כי על המשיב הנטל להראות כי היתה הפסקה או סטייה בדרכו של העובד לעבודה, וככל שקיים ספק אם מדובר בסטייה יש לקבל את גרסתה. עוד טענה המערערת, כי פסק הדין צריך להתבטל מעיקרו כאשר לא ניתן במותב תלתא. 6. המשיב סמך טענותיו על פסק דינו של בית הדין קמא. המשיב טען כי המערערת לא היתה בדרכה ממעונה למקום העבודה, כי אם בדרכה ממשרד הרישוי למקום עבודתה. עוד לפני כן נסעה המערערת ממעונה לקופת חולים. תכלית נסיעות אלו לקופת חולים ולמשרד הרישוי היתה עריכת סידורים פרטיים ואינה קשורה לעבודתה של המערערת. אשר לדיון במותב חסר, טען המשיב כי ב"כ המערערת לא התנגד לדיון במותב חסר, כעולה מפרוטוקול הדיון מיום 23.6.10 ומשכך פסק הדין ניתן במותב חסר. 7. המסגרת הנורמטיבית סעיף 79 לחוק מגדיר את המונח "תאונת עבודה" כך: "תאונת עבודה - תאונה שארעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו, ובעובד עצמאי - תוך כדי עיסוקו במשלוח ידו ועקב עיסוקו במשלוח יד." 8. סעיף 80 לחוק מרחיב הגדרה זו. ההרחבה הנוגעת לענייננו מעוגנת בסעיף 80(1) לחוק לאמור: "חזקת תאונה בעבודה 80. רואים תאונה כתאונת עבודה אף אם- (1) אירעה תוך כדי נסיעתו או הליכתו של המבוטח לעבודה ממעונו או ממקום שבו הוא לן אף אם אינו מעונו, מן העבודה למעונו או ממקום עבודה אחד למשנהו, ועקב נסיעתו או הליכתו זו;..." 9. הסייג להרחבה שבסעיף 80 קבוע בסעיף 81 לחוק לאמור: "הפסקה וסטיה 81. (א) תאונה שאירעה תוך כדי נסיעה או הליכה בנסיבות האמורות בפסקאות (1), (4), (5) או (7) של סעיף 80 אין רואים אותה כתאונה בעבודה אם חלה בנסיעה או בהליכה הפסקה או סטיה של ממש מהדרך המקובלת, כשההפסקה או הסטיה לא היו למטרה הכרוכה במילוי חובותיו של המבוטח כלפי מעבידו, או, לענין פסקה (1) האמורה, בעיסוקו במשלח ידו כעובד עצמאי, או אם יש לייחס את התאונה בעיקר לרשלנותו הפושעת של המבוטח ולא נגרם על- ידיה אי - כושר עבודה לארבעה שבועות לפחות, נכות או מוות. (ב) בנסיבות האמורות בפסקה (1) של סעיף 80 לא יראו כהפסקה או כסטיה של ממש, לענין סעיף קטן (א), אם עשה זאת המבוטח לאחת מאלה: (1) כדי ללוות ילדו לגן ילדים או למעון ילדים או למקום אחר שהשר קבע כמקום שבו נמצא ילד לפי הסדר קבע או להשיבו משם; (2) כדי לקיים מצוות תפילת בוקר בציבור בבית תפילה שבו הוא נוהג להתפלל". דיון והכרעה 10. נקדים ונאמר כי לאחר עיון בפסק הדין ובטענות הצדדים נחה דעתנו כי הוא ראוי להתאשר מטעמיו בהתאם לתקנה 108 (ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) תשנ"ב 1991.על כך נבקש להוסיף את הערותינו הבאות. 11. אך לאחרונה סקר בית דין זה את הפסיקה הנוגעת לסוגיה העומדת להכרעה בפנינו, במסגרת פרשת גורדון. בפרשת גורדון נדון עניינה של עובדת שנהגה להוביל את בנה למעון בבוקרו של יום, בדרכה לעבודה, ולאסוף אותו בסוף היום בדרכה הביתה. ביום הארוע, עזבה העובדת את מקום עבודתה כשעה לפני מועד העזיבה הרגיל, על מנת להשתתף במסיבת ט"ו בשבט במעון. בסיום המסיבה התכוונה העובדת לקחת את בנה הביתה, כמו בכל יום. העובדת הגיעה למעון והחנתה את רכבה, וביציאה מהרכב עיקמה את רגלה, נפלה ונחבלה ברגלה ובגבה. בית הדין דן בשאלה האם היתה העצירה במעון בגדר הפסקה או סטייה של ממש על פי החוק. בית הדין סקר בהרחבה את הפסיקה הקיימת בנוגע לסוגיה שבנדון, תוך שקבע מהם הכללים הקובעים את אמות המידה להכרה בתאונה שארעה למבוטח בדרכו לעבודה או ממנה כתאונת עבודה. 12. הקריטריון הראשון בו עוסק פסק הדין הוא מטרת הנסיעה. בית הדין מפנה לפסיקה קודמת לפיה מטרת או כוונת הנסיעה היא אבן הבוחן המרכזית לבחינת ההכרה בתאונה שארעה במהלך נסיעה כתאונה בעבודה. לעניין זה מודגש כי בחינת התכלית מלמדת כי תאונה לא תחשב כתאונת עבודה אף אם ארעה בהיות המבוטח בדרך המקובלת, ובטרם הוציא כוונתו מן הכח אל הפועל. לעניין זה נפסק בפרשת גורדון כך: " מטרת נסיעתה הספציפית הזו, ועל כך אין מחלוקת, הייתה להשתתף בחגיגת ט"ו בשבט של בנה בגן. זו הייתה מטרת נסיעתה, ובמהלך נסיעה זו ארעה התאונה. התאונה ארעה לא בדרך לאיסוף ילדה מן הגן, אלא בדרך למסיבת ט"ו בשבט בגן. זו מטרה העומדת בפני עצמה הנפרדת מן המטרה לאסוף את ילדה מן הגן, ולכן אינה יכולה לחסות בצילו של סעיף 80(1) לחוק, וגם לא בצילו של סעיף 81(ב)(1) לחוק (הסעיף האחרון עניינו ליווי ילדים אל הגן וממנו). במקרה כזה אין משמעות לכך שהמערערת לא ממשה את כוונתה להגיע למסיבת ט"ו בשבט מן הכח אל הפועל. "כשתכלית הנסיעה אינה מעונו, לא תיחשב כתאונת עבודה, אף אם ארעה בהיותו עדיין בדרך המקובלת - ובטרם הוציא את כוונתו מן הכוח אל הפועל. (דב"ע מא/0-160 הנ"ל)." 13. בית הדין קובע עוד כי גם בחינה של המקרה לאור הוראות סעיף 81(א) לחוק, דהיינו האם היתה סטייה או הפסקה של ממש מהדרך המקובלת, תוביל לאותה תוצאה. בית הדין מתייחס בהרחבה לפסיקה קודמת אשר עסקה בעיצוב ההלכה בשאלה מהי סטייה של ממש. מהפסיקה עולה כי ככלל הקביעה האם מדובר בהפסקה או סטייה של ממש תהא תלויה בנסיבות הפרטניות של המקרה. בכדי לקבוע האם מדובר בהפסקה או סטייה של ממש יש לתת את הדעת לשני גורמים: מהות ההפסקה ואורכה. בית הדין מתייחס לדרישה כי ההפסקה תהיה אינצידנטלית לדרכו של אדם לעבודתו. אשר לאורך ההפסקה נקבע ראשית ועיקר כי כל מקרה יבחן לפי נסיבותיו, אולם הפסקה ברצון המבוטח של 40 דקות עד שעה מהווה הפסקה של ממש. 14. לאחר שקלול כלל הנתונים, קבעה דעת הרוב בפרשת גורדון (כנגד דעתו החולקת של חברי השופט צור) כי מדובר בהפסקה רצונית, עם מטרה משל עצמה, שהיתה עתידה לארוך למעלה משעה אלמלא הפגיעה, ועל כן מדובר בהפסקה של ממש. 15. יישום האמור בפרשת גורדון, והפסיקה עליה היא נסמכת, על ענייננו מביא למסקנה כי דין הערעור שבפנינו להידחות. באשר לתכלית הנסיעה-המערערת יצאה מביתה בבוקר יום ה- 18.12.07 כאשר תכלית נסיעתה היתה ביצועם של כמה סידורים אישיים: ראשית ביקרה המערערת בקופת חולים; לאחר מכן הובילה את ביתה לגן; ולאחר מכן נסעה לחדש את רישיון הנהיגה שלה. רק לאחר כל אלו נסעה המערערת לכיוון מקום עבודתה. באשר למהות ההפסקות ואורכן- המערערת טענה כי יש לראות בכל אלו סטיות מדרכה, ולא הפסקות, הן בשל משך הזמן הקצר שארכו, והן בשל אופיין. לטענת המערערת מששבה למסלולה הרגיל בדרכה למקום העבודה נרפאו כל הסטיות, ויש לראות בה כמי שנפגעה בדרכה לעבודתה. 16. אין בידינו לקבל טענות אלו. התכלית המיידית של המערערת בבוקר הארוע עם צאתה את ביתה, לא היתה להגיע לעבודה. אמנם היה בכוונת המערערת להגיע בסופו של דבר למקום העבודה, אולם אין די בכך בכדי לקבוע כי זו היתה מטרתה באותו בוקר. זאת ועוד, אף אם נקבל את גרסת המערערת כי מדובר בהפסקות קצרות בנות 15 דקות לכל היותר, כפי שקבע בית הדין קמא, הרי שעסקינן במספר הפסקות קצרות רצופות, ומשכך, לא ניתן להתעלם מהמשקל המצטבר של שילובן של אלו בבוקר אחד. שילוב זה מחזק את הקביעה לפיה התכלית שעמדה לנגד עיני המערערת באותו בוקר לא היתה הגעתה לעבודה, אלא ביצועם של סידורים אישיים. ודוק, גם לו ניתן היה לראות בכל אחת מההפסקות בפני עצמה כסטייה מהדרך שנרפאה עם שובה של המערערת למסלול הגעתה הרגיל למקום העבודה, השילוב של הארועים בנסיבות המקרה שלפנינו אינו מאפשר לעשות זאת. 17. המערערת הציגה מספר דוגמאות מהפסיקה אשר לטענתה מלמדות כי יש לראות בכל אחד מהעיכובים בדרכה למקום העבודה כסטייה הניתנת לריפוי. כך למשל התייחסה המערערת לפסיקה בה ליווי בת לטיפול שיניים; הסעת חבר אל ביתו; הסעת בת זוג לקופת חולים וגיחה חזרה הביתה להחלפת בגדים ועצירה בבנק הוכרו כסטיות שנרפאו עם חזרת המבוטח למסלול הנסיעה הרגיל. עוד הציגה המערערת פסיקה לפיה הפסקה שמשכה קצר לא תהיה הפסקה של ממש. נסיבות המקרה בעניינה של המערערת שונות מפסקי הדין עליהם היא מבקשת להסתמך. מקום בו הסטיות של המערערת מדרכה היו בעלות תכלית עצמאית, נועדו לשרת את צרכיה הפרטיים של התובעת, ונעשו ברצף כזה שהוביל לאיחור משמעותי של התובעת בהגעתה למקום עבודתה, יש לראות בהן כהפסקות של ממש, אשר אינן נרפאות מעצם חזרתה של המערערת לתוואי הנסיעה הרגיל. 18. אשר לטענת המערערת לפיה דינו של פסק הדין בבית הדין קמא להתבטל משום שלא ניתן על ידי מותב תלתא, גם דינה של טענה זו להידחות. מפרוטוקול הדיון מיום 23.6.10 בפני בית הדין קמא, עולה כי ב"כ המערערת נכח בעת שנקבע כי ההליך יתנהל במותב חסר, ולא הביעו התנגדות לכך. משכך, טענה זו אינה מתקבלת בהתחשב במועד בו היא מועלית. 19. סופם של דברים - הערעור נדחה. 20. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. תאונת דרכים