קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סטייה של ממש בדרך לעבודה: 1. המחלוקת בתובענה שבפנינו היא בשאלה אם תאונת הדרכים שהתובע נפגע בה, ביום 15/1/09, בעת שהתובע היה בדרכו למשרדו, היתה בגדר תאונת עבודה. הנתבע, במכתבו מיום 25/1/10, דחה את תביעת התובע להכיר בתאונה זו כבתאונת עבודה, בטענה שהתאונה היתה תוך סטיה של ממש מהדרך המקובלת שבין ביתו של התובע לבין עבודתו, מאחר שהתובע סטה מהדרך, לשם הסעת בנו לבית הספר. 2. התיק טופל תחילה על ידי העוזר המשפטי במחלקת המנ"ת של בית הדין. בהתאם ל"החלטה" שניתנה על ידיו, הוגשו תצהירי עדות ראשית של התובע ושל בנו, ולאחר מכן העובר התיק אלינו לקיום ישיבת הוכחות. קיימנו את ישיבת ההוכחות בלא נציג העובדים שהוזמן ולא בא, אך לא שמענו עדויות, שכן באת כחו של הנתבע הודיעה שאין בכוונתה לחוקר את המצהירים בחקירה נגדית והנתבע לא הביא עדים מטעמו. הצדדים הגיעו להסכמה על הגשת סיכומים בכתב, ואכן סיכמו בכתב. אלה העובדות שעולות מהחומר שבפנינו 6. התובע הוא נשוי ואב ל-3 ילדים. התובע הוא תושב שכונת אלכרום בנצרת (ביתו בית מס' 4 ברח' 5022). בנו הבכור של התובע, תאמר חכים (שייקרא להלן: "תאמר"), היה בשנת הלימודים תשס"ט תלמיד כתה י"א, בבית הספר "המושיע" שבשיכון הפועלים בנצרת. 7. התובע עובד כסוכן ביטוח עצמאי בסוכנות ביטוח שבבעלותו. משרדו של התובע נמצא בבנין חתחות, ברח' פאולוס השישי בנצרת. 8. נסיעה רגילה מבית התובע אל משרדו, אורכת בין 10 לבין 15 דקות. נסיעה זו היא בדרך הבאה: - מחניון בית התובע, לכיכר בית החולים האנגלי (בכניסה האחורית לבית החולים). - מהכיכר האמורה נסיעה בעליית סליזיאן. - מעליית סליזיאן, ירידה במורד "אום אילי". - ממורד "אום אילי" נסיעה אל המעיין. - מהמעיין - נסיעה עד בנין חתחות. זו היתה דרכו הרגילה של התובע, במשך כ-15 שנים. 9. התובע נהג להתחיל את יום עבודתו במשרד בין השעה 9:30 לבין השעה 10:00. 10. בדרך כלל ילדיהם של התובע ושל אשתו, היו אמורים להתחיל את לימודיהם בשעה 8:00. המנהג הרגיל בבית התובע היה שאשת התובע לקחה את הילדים לבית הספר סמוך לפני השעה 8:00, ולאחר מכן - חוזרת עם המכונית הביתה, ואז - היה התובע נוסע במכונית אל משרדו בדרך האמורה לעיל. 11. בהיות תאמר בכתה י"א, החלו לימודיו בבית הספר, בימי שלישי וחמישי, רק בשעה 9:30 (מאחר שהוא לא השתתף בלימודי פסיכולוגיה וסוציולוגיה שהיו בתחילת יום הלימודים בימים אלה). לפיכך, בכתה י"א, תאמר לא הצטרף אל הנסיעה של אמו ושל אחיו לבית הספר, בימי שלישי וחמישי. תחת זאת, הוא נשאר בבית בשעות אלה, והתובע היה זה שנהג לקחת אותו אל בית הספר בימים שלישי וחמישי. על כן, החל מתחילת שנת הלימודים תשס"ט, בימי שלישי וחמישי, היה התובע מסיע את תאמר לבית הספר, לפני הגעתו למשרד. לשם כך, סטה התובע, באופן קבוע בימי שלישי וחמישי מהדרך המקובלת שפורטה בסעיף 8 לעיל, כך שבכיכר בית החולים האנגלי, במקום לפנות לעליית סליזיאן, הוא פנה ימינה לכיוון כיכר שיכון הפועלים. בככר שיכון הפועלים עצר התובע את המכונית ותאמר ירד ממנה והלך לבית ספרו, ואז התובע הסתובב בחזרה לכיוון ככר בית החולים האנגלי, ומשם נסע שוב כרגיל, לעליית סליזיאן, כמפורט לעיל. המרחק הכולל של הסטיה האמורה מהדרך המקובלת, היה מרחק של כ-150 עד 200 מטרים. משך הזמן שבו נמשכה הסטיה מהדרך המקובלת היה בין דקה אחת לבין שתי דקות. 12. בבוקר יום חמישי, 15/1/09, נהג התובע כפי שנהג בימי שלישי וחמישי החל מתחילת אותה שנת לימודים; כלומר - הוא נסע ביחד עם תאמר מהבית. בכיכר בית החולים האנגלי הוא פנה ימינה לכיוון כיכר שיכון הפועלים. עצר לתאמר בכיכר, והסתובב בחזרה כדי לשוב אל כיכר בית החולים האנגלי ולנסוע למשרדו דרך עליית סליזיאן. לאחר שהתובע עבר כבר למעלה ממחצית הדרך מכיכר שיכון הפועלים בחזרה אל כיכר בית החולים האנגלי, בהיותו במרחק נסיעה של כ-10 שניות עד החזרה לכיכר בית החולים האנגלי, ארעה לתובע תאונת דרכים שהוא נפגע בה. 13. כתוצאה מהתאונה, התובע היה בלתי מסוגל לעסוק במשלח ידו ואף לא בעבודה מתאימה אחרת, עד יום 31/3/09. הוא לא עסק למעשה בכל עבודה בתקופת אי-הכושר. תאונה בדרך לעבודה ומהות המחלוקת בתובענה זו 14. בסעיף 80(1) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (שייקרא להלן: "החוק"), נאמר כי רואים תאונה כתאונת עבודה, אף אם: "אירעה תוך כדי נסיעתו או הליכתו של המבוטח לעבודה ממעונו או ממקום שבו הוא לן אף אם אינו מעונו, מן העבודה למעונו או ממקום עבודה אחד למשנהו, ועקב נסיעתו או הליכתו זו". כלומר, הכלל הוא שתאונה המתרחשת בדרך בין מקום המעון של המבוטח לבין מקום עבודתו - היא בבחינת תאונת עבודה. 15. למעשה, אין מחלוקת אמיתית בין הצדדים על כך שהתאונה הנדונה היתה בזמן שהתובע היה בדרך מביתו אל העבודה. הנתבע אינו חולק על כך שהתובע יצא מביתו, והתעתד להגיע למשרד שבו הוא עובד. על כן, לדעתנו, הנתבע אינו חולק, למעשה, על כך שבעת התאונה היה התובע בין נקודת המוצא לבין נקודת היעד. לדעתנו, המחלוקת האמיתית בין הצדדים מתייחסת לשאלת הסייגים האמורים בסעיף 81 לחוק (שלגביהם נתייחס להלן). המחלוקת של הנתבע מתייחסת לשאלת "הדרך" שעשה התובע, ולא לשאלת נקודת המוצא ונקודת היעד הסופי של הדרך. לפיכך, נראה שניתן לקבוע בבירור שמתקיים בתובע התנאי האמור בסעיף 80(1) לחוק. כל כולה של טענת הנתבע, מתמקדת, למעשה, בשאלה אם היתה בדרך סטיה של ממש או הפסקה. טענה זו, עניינה אינו במסגרת סעיף 80(1) לחוק, אלא במסגרת סעיף 81 לחוק. לפיכך, נבחן להלן את יישום סעיף 81 לחוק על עניינו של התובע. הוראות סעיף 81 לחוק ויישומן על עניינו של התובע 16. בסעיף 81(א) לחוק, נאמר: "תאונה שאירעה תוך כדי נסיעה או הליכה בנסיבות האמורות בפסקאות (1) ... של סעיף 80 אין רואים אותה כתאונה בעבודה אם חלה בנסיעה או בהליכה הפסקה או סטיה של ממש מהדרך המקובלת, כשההפסקה או הסטיה לא היו למטרה הכרוכה במילוי חובותיו של המבוטח כלפי מעבידו ...". 17. סעיף 81(א) לחוק השתנה מעת לעת (עוד כשהיה סעיף 37(א) לנוסח החוק מתשכ"ח) ובקשר לפרשנותו ניתנו פסקי דין רבים שלא נסקור כאן את כולם. כבר בתחילת דרכו של בית הדין לעבודה, נקבע ש"הדרך המקובלת" אינה חייבת להיות דווקא דרך מסויימת אחת. כך למשל, בדב"ע לא/0-38 קרמני - המוסד לביטוח לאומי (פד"ע ב 312), נאמר, בין השאר, כך: "בתנאי העיור של היום, ברור שיותר מדרך אחת מביאה ממקום אחד למשנהו, ולא הדרך הקצרה ביותר היא מן ההכרח הנוחה ביותר, ועל כן המקובלת. אין כל צורך בראיות לכך שבכל עיר גדולה יגיעו הנוהגים בכלי רכב לעבודתם בדרכים שונות, אף אם נקודת המוצא היא אותה. יש ואחד יעדיף דרך 'מרומזרת', יש ואחד יעדיף סמטאות שאין בהן תנועה רבה, אף אם היא ארוכה יותר, יש ואחד יעדיף את דרך המלך, ויש ואחד יעדיף דרך חד-סטרית. 'הדרך המקובלת' בהקשר הדברים היא כל דרך המקובלת על העובד שבו מדובר. אם יוכח שפלוני נוסע יום יום לעבודתו בדרך מסויימת הרי היא הדרך המקובלת. כמובן שבטרם ישתכנע בית-דין כי הדרך שבה מדובר היא 'הדרך המקובלת' על אותו עובד, יתן בית-הדין את דעתו לשאלת הסבירות. ... המבחן המרכזי הוא, ככלות הכל, אם נסע העובד לעבודתו, או שעשה לעצמו.". מפסק הדין המצוטט לעיל, כי המבחן הראשוני של "הדרך המקובלת" הוא מבחן סובייקטיווי, אך יש מקום גם לשקול שיקולים של סבירות (כלומר - שיקולים אובייקטיוויים). גם בענין זה נעיר כי אין בין הצדדים מחלוקת אמיתית בשאלת מהות "הדרך המקובלת" של התובע מביתו אל משרדו. דרך זו היא הדרך שתוארה בסעיף 8 לעיל. היה ניתן, אמנם, לטעון שבימי שלישי וחמישי, החל מחודש ספטמבר 2008, "הדרך המקובלת" היתה שונה, וכללה את הנסיעה לכיוון כיכר שיכון הפועלים, אך התובע אינו טוען זאת. התובע מסכים שהנסיעה בימי שלישי וחמישי כללה גם סטיה מהדרך המקובלת. אין גם חולק שאותה סטיה מהדרך המקובלת היתה למטרה שאינה כרוכה בעיסוקו של התובע במשלח ידו כסוכן ביטוח. מטרת הסטיה האמורה היתה להסיע את תאמר לבית הספר. 18. בדב"ע מא/0-19 המוסד לביטוח לאומי - אבניאלי (פד"ע יב 298, שייקרא להלן: "ענין אבניאלי"), דן בית הדין הארצי לעבודה בעניינו של מבוטח שהתגורר סמוך למקום עבודתו, אך מדי בוקר, בצאתו מביתו, נהג להסיע את ילדיו במכוניתו - אל בית הספר, שהיה במרחק רב ממקום העבודה (נעיר כי אותה תאונה היתה בטרם תוקן סעיף 81 לחוק (אז - סעיף 37 לנוסח החוק מתשכ"ח) בענין ליווי ילדים למוסדות לימוד. לתיקון זה ולתקנה הרלוונטית, נתייחס בהמשך)). בית הדין הארצי לעבודה קבע באותו ענין כי הנסיעה אל בית הספר, היתה בגדר "סטיה של ממש" מן הדרך המקובלת בין בית המבוטח לבין מקום עבודתו. עם זאת, מאחר שלאותו מבוטח ארעה תאונה בעת שכבר חזר לתוואי הדרך המקובלת, והיה שוב בדרך למקום העבודה - הוכרה תאונה זו כתאונת עבודה. קביעה זו נעשתה בשל ההכרה בכך שהסטיה כבר "נרפאה", עם החזרה אל תוואי הדרך המקובלת. כך, בין השאר, קבע שם בית הדין הארצי לעבודה: "לולא סעיף 37(א) [היום - סעיף 81(א) לחוק], אין ספק שהתאונה אשר ארעה למשיב היתה בגדר 'תאונת עבודה' מכוח סעיף 36(1) לחוק [היום - סעיף 80(1) לחוק]. הנסיעה היתה מ'מעונו' של המשיב למקום עבודתו. היתה זאת נסיעה אחת, ולא שתי נסיעות, אם כי לאותה נסיעה היו שתי מטרות - DUAL PURPOSE TRIP - ואין לאמר שזאת הקשורה בעבודה היתה משנית או טפלה להסעת הילדים. לא חלקו על כך שבנסיעה, נסיעתו של המשיב ממעונו לעבודה, 'חלה ... סטיה של ממש מהדרך המקובלת'. ... נותרת השאלה שהועלתה במסגרת הערעור ועמדה במרכזו ... התאונה ארעה לאחר שהמשיב חזר לקטע הדרך שהיה על התוואי הדרך המקובלת מביתו לעבודה, ... השאלה היא, אם בנסיבות אלה, עדיין יש בסטיה מהדרך המקובלת כדי להביא להפעלת הסייג שמסעיף 37(א) [היום - 81(א)] לחוק, או שמא חוזרים לכלל שבסעיף 36(1) [היום - 80(1)] לחוק. ... אין לפרש את הסעיף כמביא לכך, שאם סטו מהדרך המקובלת - לא יראו יותר את התאונה כתאונה 'תוך כדי נסיעתו או הליכתו של המבוטח' ממעונו לעבודה, אף אם ארעה התאונה במקום שהוא לכל הדעות שוב בתוואי הדרך המקובלת. 'סטיה' מהדרך, להבדיל מהפסקה, ניתנת ל'ריפוי' עם החזרה לתוואי הרגיל. בנסיעתו של המשיב ממעונו לעבודה חלה אמנם 'סטיה של ממש מהדרך המקובלת', אך אותה סטיה חלפה לפני שארעה התאונה, והתאונה עצמה ארעה במקום המצוי על 'הדרך המקובלת' לנסיעתו של המשיב 'ממעונו לעבודה' ... ". לדעתנו, עניינו של התובע שבפנינו אינו דומה לעניינו של המבוטח שנדון בענין אבניאלי, וזאת בשני עניינים, אשר פועלים בכיוונים מנוגדים. מצד אחד, בענין אבניאלי, הסטיה מהדרך המקובלת היתה סטיה למרחק רב. המבוטח שם התגורר סמוך מאד למשרד שבו עבד, ובית הספר שאליו הוא הסיע את ילדיו, היה בצד השני של העיר. כלומר, שם, אותה סטיה, היתה בלא ספק "סטיה של ממש". לא ברור שכך המצב בעניינו של התובע שבפנינו. מאידך, התאונה שנדונה בענין אבניאלי, התרחשה לאחר שהסטיה מהדרך המקובלת כבר הסתיימה, כך שניתן היה לראות את אותה סטיה ככזו ש"נרפאה". לעומת זאת, בעניינו של התובע, התאונה היתה בטרם היתה ה"סטיה" יכולה "להתרפא", באשר היא התרחשה כ-10 שניות לפני חזרת התובע לכיכר בית החולים האנגלי. 19. מהאמור לעיל עד כה, עולה שהמחלוקת שעלינו לדון בה, אינה בשאלת "הדרך המקובלת" אינה בשאלת ה"סטיה" מהדרך המקובלת, אינה בשאלת מטרת הסטיה מאותה דרך ואף אינה בשאלה אם ה"סטיה" כבר "נרפאה". המחלוקת שעלינו לדון בה היא רק בשאלה אם אותה "סטיה" מהדרך המקובלת היתה בגדר "סטיה של ממש". 20. בטרם נכריע בשאלת היות אותה "סטיה" בגדר "סטיה של ממש", נדון בקצרה בענין ה"סטיה" לצורך הבאת ילדים למוסד חינוכי. בס"ק (ב) של סעיף 81 לחוק, נאמר: "בנסיבות האמורות בפסקה (1) של סעיף 80 לא יראו כהפסקה או כסטיה של ממש, לענין סעיף קטן (א), אם עשה זאת המבוטח לאחת מאלה: (1) כדי ללוות ילדו לגן ילדים או למעון ילדים או למקום אחר שהשר קבע במקום שבו נמצא ילד לפי הסדר קבע או להשיבו משם ...". בענין זה, התקין השר את תקנה 43ב לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח מפני פגיעה בעבודה), התשי"ד-1954, שזו לשונה: "לענין סעיף 37 לחוק יראו גנון או מקום שבו נמצא הילד 4 שעות או יותר ביממה או לפחות עשרה ימים בחודש, כמקום אחר שבו נמצא הילד לפי הסדר קבע. לענין תקנה זו - 'ילד' - עד גיל עשר, או בכל גיל שמחמת ליקוי גופני או נפשי זקוק הוא לליווי.". תאמר היה בעת התאונה בכיתה י"א, משמע הוא היה מעל גיל 10. למרבה השמחה, תאמר אינו זקוק ל"ליווי", מחמת ליקוי גופני או נפשי. על כן, תאמר אינו בגדר "ילד" לצורך סעיף 81(ב)(1) לחוק, כך שהתובע אינו יכול להיבנות מהאמור בסעיף 81(ב)(1) לחוק. 21. העובדה שסעיף 81(ב)(1) לחוק אינו יכול לסייע לתובע, אין בה כדי ללמד שיש בו כדי להפריע לתובע. כלומר, אם נמצא שהסטיה מהדרך המקובלת לא היתה בגדר "סטיה של ממש", יהיה התובע זכאי לכך שהתאונה תוכר כתאונת עבודה בשל הוראת סעיף 80(1) לחוק. בכך, אנו מבהירים כי אין אנו מקבלים את טענת ב"כ הנתבע, בסעיף 12 לסיכומיה, על כך שאם התביעה תתקבל, יהיה בכך, כביכול, כדי לרוקן מתוכנה את תקנה 43א שצוטטה לעיל. התקנה האמורה באה לשם קביעת התנאים שבהם גם תאונה שמתרחשת תוך כדי סטיה של ממש מהדרך, לא תשלול את ההכרה בה כבתאונת עבודה, אם אותה סטיה היתה לשם ליווי ילד למוסד לימודים. אולם, אין באותה תקנה כדי לקבוע איזו סטיה תהיה בגדר "סטיה של ממש". כאשר הסטיה מהדך המקובלת אינה "של ממש" - אין כלל צורך להיזקק לתקנה האמורה, כך שאם ייקבע שהסטיה מהדרך המקובלת שהתובע עשה ביום 15/1/09, לא היתה "של ממש" - ברור שלא יהיה בכך כדי לרוקן מתוכנה את התקנה. 22. כעת, נחזור לשאלה שבה אנור אמורים להכריע, כלומר - השאלה אם הסטיה בדרכו המקובלת של התובע, היתה "של ממש" או אם לאו. אחד מפסקי הדין הראשונים של בית הדין הארצי לעבודה, עסק בשאלת "תאונה בדרך". מדובר בדב"ע ל/0-10 דוידיאן - המוסד לביטוח לאומי (פד"ע ב 3). הצדדים נחלקו באותה עת בשאלה אם נוכח העובדה שההוראה בדבר תאונה בדרך לעבודה היא חריג לכלל של תאונת עבודה, יש לפרש את הסעיפים הדנים בה, באופן "דווקני" או אם להיפך - יש לפרש אותם באופן "מרחיב". בענין זה קבע בית הדין הארצי לעבודה הלכה, שלמרות ותיקותה, היא תקפה עד היום, ולא נס ליחה. כך קבע שם בית הדין הארצי לעבודה: "מן המפורסמות הוא שחוק הפיצויים לעובדים האנגלי, והחוקים בארץ-ישראל החל משנת 1927 ולאחר מכן בישראל, בעניין 'פיצויים לעובדים', זכו מאז ומתמיד לפירוש דינמי שרק בזכותו יכלו החוקים לשרת שנים כה רבות את מטרתם, מבלי שיזדקקו חדשות לבקרים לתיקוני חוק, כדי לענות על צרכים חדשים המתחדשים. אין כל סיבה לכך שהדיבור 'תוך כדי נסיעה' ו'עקב נסיעה', לא יזכה אף הוא לפירוש דינמי, ... במה דברים אמורים? במידה ואותו פירוש מתיישב עם מטרת החוק, הוא בא לקדמו ואינו מטשטש גבולות בין ענפי הביטחון הסוציאלי. לשון אחר, לא 'פירוש דווקני' יש ליתן לסעיף, כטענת בא-כוח המוסד לביטוח לאומי, ולא פירוש מרחיב, כטענת בא-כוח המערער, אלא 'פירוש תכליתי', פירוש שיש בו להשיג את מטרת המחוקק ופתור בעיות שהוא בא לפתרן, בעיות כפי שהן משתנות עם שינוי הזמנים והנסיבות, בבחינת מה היה כותב המחוקק בזמן ששאלת הפירוש עומדת בפני בית-הדין.". כלומר, הפרשנות הראויה להוראות בדבר פגיעה בעבודה בכלל, ובדבר פגיעה בדרך לעבודה בפרט, היא פרשנות דינמית, אשר תביא לכך שלא יהיה צורך בשינויי חקיקה תדירים, אלא יהיה ניתן ליישם את הדין הקיים על הנסיבות המשתנות. קביעה זו של בית הדין הארצי לעבודה מתחילת דרכו - יפה מאד גם לענין פרשנות המונח "סטיה של ממש". בבואנו לבחון אם הסטיה שסטה התובע מהדרך המקובלת ביום 15/1/09, היתה בגדר "סטיה של ממש", עלינו להביא בחשבון את מלוא הנסיבות הרלוונטיות, כולל נסיבות החיים המשתנות והאופן הסביר שבו נוהגים מבוטחים עם שינויי העתים ונוכח ההתקדמות ברמת החיים. כלומר, גם אם בעת חקיקת חוק הביטוח הלאומי היה ניתן באופן סביר לראות סטיה שאורכת דקה או שתיים מדרך שאורכת 10-15 דקות, לשם הסעת ילד לבית הספר, כ"סטיה של ממש" (ואין אנו אומרים שכך היה המצב) - אין זאת אומרת שלא יהיה נכון לקבוע היום שכיום סטיה כזו אינה "של ממש". 23. בדב"ע לב/0-91 מדינה - המוסד לביטוח לאומי (פד"ע ד 3), נדונה השאלה אם סטיה מהדרך המקובלת לצורך הסעת חבר לעבודה אל ביתו - היא בגדר "סטיה של ממש". בענין זה, אגב דחיית טענת המבוטח שם, קבע בית הדין הארצי, בין השאר, כך: "את טענת בא-כוח המערער כי יש למוד את הסטיה, אם סטיה של ממש היא, לפי היחס שבין אורך הדרך ומידת הסטיה ממנה ... אין לקבל במלואה ואין לדחות במלואה. אותו יחס מרחקים יכול וישקול, אך לא יקבע. ייתכן מקרה שבו אף סטיה של קילומטר אחד מדרך שאורכה 10 ק"מ לא תהא סטיה של ממש, עת סוטים לבית-המלאכה הקרוב ביותר על-מנת לתקן תקר בצמיג, וייתכן מקרה שבו סטיה של חצי קילומטר מהדרך שאורכה 20 ק"מ תהא סטיה של ממש, עת סוטים לבית-מלאכה על-מנת להזמין רהיט לבית. בקביעת השאלה אם הסטיה היתה 'סטיה של ממש', יכול ותובא, אפוא, בחשבון מידת הסטיה יחסית לדרך, אך תמיד תשקול מהות הסטיה ומטרתה. ...". כלומר, לענין היחס שבין משך הסטיה או אורך הסטיה לבין הדרך המקובלת יכול שיהיה משקל לצורך הקביעה אם מדובר ב"סטיה של ממש" או אם לאו, אך אין זה הקריטריון היחיד שאותו יש לשקול, יש גם צורך לשקול את מהות הסטיה ומטרתה. וכהמשך לאמור בסעיף 22 לעיל, בענין האופן הדינמי שבו יש לפרש את החוק, נעיר כי אין אנו בטוחים שאילו היה ההמקרה שנדון בדב"ע לב/0-91 הנ"ל נדון היום - היה בית הדין הארצי לעבודה מגיע לאותה תוצאה. סטיה מיוחדת מהדרך לשם הסעת חבר לעבודה, לפני 40 שנה היתה יכולה להיחשב כ"סטיה של ממש", נוכח המשמעות הרבה שהיתה אז אולי להסעה במכונית פרטית, כשמכוניות כאלה היו רק לחלק לא גדול מהאוכלוסיה. לעומת זאת, כיום, כאשר השימוש במכוניות פרטיות רווח הרבה יותר, אין הכרח לראות את הסטיה המיוחדת מהדרך המקובלת לשם הסעת חבר לעבודה, כ"סטיה של ממש". גם זאת אנו אמורים לשקול בין שיקולינו בעניינו של התובע. 24. נעבור כעת לפסק דין חדש הרבה יותר. כוונתנו לפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בעב"ל 329/03 אספיר - המוסד לביטוח לאומי (פס"ד מיום 9/1/05). באותו פסק דין נדון עניינה של מבוטחת אשר היא ובעלה נסעו מדי יום ביחד לעבודה, במכונית אחת, אלא שהם עבדו במקומות שונים. בני הזוג גרו בשכונת גילה בירושלים, הבעל עבד בככר ספרא במרכז העיר, ואילו האשה - בגבעת שאול. הדרך המקובלת שלהם לעבודה, היתה לצאת משכונת גילה, לנסוע בדרך חברון לכיוון מרכז העיר, עד הגעתם לככר ספרא, ומשם - היתה האשה ממשיכה לבד עד גבעת שאול. באחד הימים, ארעה להם תאונה בעת נסיעתם בדרך חברון, בטרם הגעתם אל ככר ספרא. התאונה של הבעל הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה, ואילו זו של האשה - לא הוכרה, בשל כך שלטענת המוסד לביטוח לאומי, התאונה היתה בעת סטיה של ממש מהדרך המקובלת. הקביעה העובדתית שאומצה על ידי בית הדין הארצי לעבודה היתה שנסיעה סבירה משכונת גילה אל גבעת שאול אינה יכולה לכלול את דרך חברון, כשברור שדרך חברון היתה חלק מהדרך, רק בשביל להגיע אל מקום עבודתו של הבעל. בית הדין הארצי לעבודה דחה את ערעורה על האשה, תוך שאמר, בין השאר, כך: "אדם קם בבוקר לעמל יומו. הוא יוצא מביתו למקום עבודתו. באיזה דרך יבחר? הדעת נותנת ונסיון החיים מלמד כי יבחר בדרך הקצרה והנוחה ביותר מבחינת המרחק או הזמן המביאה אותו ממעונו למקום עבודתו. זוהי 'הדרך המקובלת' במובן סעיף 81 לחוק. אך לא תמיד הדרך המקובלת היא אחת ויחידה. אפשר שיתקיימו מספר חלופות 'מקובלות' שההבדל ביניהן אינו משמעותי. השימוש באחת מן החלופות הוא פועל יוצא של בחירה אקראית או של אילוצים אובייקטיביים. כל עוד הדרך הנבחרת משרתת את הנסיעה ממעונו של העובד אל מקום העבודה והיא, בנסיבות העניין, נוחה ויעילה מבחינת המרחק או הזמן - תהא זו 'הדרך המקובלת'. יש ולעיתים הדרך אל מקום העבודה כרוכה בסטיה מן הדרך המקובלת, על שלל חלופותיה. מתי תהא סטיה זו 'מקובלת' ומתי תחשב כ'סטיה של ממש' במובן סעיף 81 לחוק? אין על כך תשובה חד משמעית ולא ניתן להגדיר לצורך כך נוסחה מחייבת מראש. הדבר תלוי בנסיבות כל מקרה. הסטיה תבחן בפרמטרים של מידתיות, של סבירות ובעיקר של מטרת הסטיה. נסיעה בדרך עוקפת יכולה, בנסיבות מסוימות, להחשב כסטיה 'מקובלת' ובנסיבות אחרות כ'סטיה של ממש'. ... בענייננו קבעו לעצמם המערערת ובעלה דרך מסוימת לנסיעה לעבודה, המשלבת את צרכי המערערת ובעלה כאחד. נדמה שלא יכולה להיות מחלוקת בכך שהדרך בה בחרו המערערת ובעלה מהווה, לגבי המערערת, סטיה של ממש מהדרך הסבירה - או, אם תרצו, 'המקובלת' - ממעונה למקום עבודתה. כל ירושלמי בר דעת מבין שנסיעה משכונת גילה לגבעת שאול מדרך חברון בואכה ככר ספרא היא קפנדריה של ממש. זו אינה סטיה 'טבעית' הנובעת מאילוצים אובייקטיביים כגון אילוצי תעבורה. זוהי סטיה מכוונת ומודעת שנועדה לשלב את צרכי הנסיעה של המערערת ובעלה כאחד . זוהי סטיה של ממש במובן הוראות החוק. ...". מפסק הדין האמור ניתן ללמוד שני דברים לענייננו; האחד - שגם כיום אין מקום לקבוע כלל אחיד לשאלה מה זו "סטיה של ממש". והשני - שכאשר מטרת הסטיה אינה כרוכה בעבודת המבוטח עצמו, יש משמעות נכבדה למשך הסטיה מהדרך המקובלת ולמרחק של הסטיה. לדעתנו, אמירה כגון זו שנאמרה על ידי בית הדין הארצי לעבודה בעב"ל 329/03 הנ"ל בדבר הבנתו של "כל ירושלמי בר דעת" אינה יכולה להיאמר על ידינו בדבר הבנתו של "כל נצרתי בר דעת". אין אנו יכולים לקבוע שכל נצרתי בר דעת מבין שנסיעה משכונת אלכרום אל אזור ככר המעין אינה יכולה לכלול את הנסיעה שבין כיכר בית החולים האנגלי לבין כיכר שיכון הפועלים. מאחר שכל הסטיה היא בת 150-200 מטרים, אזי המרחק בין הכיכרות הוא בן 75-100 מטרים. לא ניתן לקבוע שנסיעה הסוטה עד 100 מטרים מהדרך המקובלת היא דבר שלא יעלה על דעתו של "נצרתי בר דעת". 25. לדעתנו, כשאנו מביאים בחשבון את כלל הנסיבות, אזי נכון יותר לקבוע שהסטיה של התובע מהדרך המקובלת לא היתה בגדר "סטיה של ממש". כלל הנסיבות האמורות, כוללות את אלה: א. הסטיה כולה נמשכת בין דקה אחת לשתי דקות, מתוך דרך שנמשכת בין 10 לבין 15 דקות. ב. הסטיה היא למרחק שהוא בין 75 לבין 100 מטרים. המרחק הכולל של הדרך אינו ידוע לנו, אך מאחר שמדובר על נסיעה בת 10-15 דקות, נראה שנכון לקבוע שמדובר על נסיעה בת מספר קילומטרים. ג. מטרת הסטיה אמנם אינה לצרכי עיסוקו של התובע במשלח ידו, אך מדובר במטרה סבירה שאין בה משום ארוע יוצא דופן; מדובר בסטיה לשם מטרה שגרתית ביותר של הסעת ילד לבית ספר, הסעה קצרה מאד. בענין זה ניתן להעריך שאילו התובע היה עובד שכיר אשר מעבידו היה מעמיד לרשותו מכונית לצרכי העבודה, לא היה המעביד מתנגד לכך שהתובע היה מסיע את בנו באופן שהסיע אותו, בשל מטרת הסטיה מהדרך ובשל מרחק הסטיה יחסית למרחק כלל הדרך. ד. מדובר בסטיה קבועה של התובע מהדרך המקובלת, שנעשתה פעמיים בשבוע, החל מתחילת שנת הלימודים תשס"ט. ה. התאונה עצמה התרחשה לאחר שהתובע כבר היה בדרכו חזרה אל הדרך המקובלת, כלומר - ברור שיעד הנסיעה בעת התאונה, לא היה בית הספר, אלא היה משרדו של התובע. ו. התאונה עצמה ארעה כ-10 שניות בטרם חזרת התובע לתוך תוואי הדרך המקובלת. אילו התאונה היתה מתרחשת 10 שניות מאוחר יותר, בעת שהתובע היה על תוואי הדרך המקובלת, היה ניתן בנקל לקבוע שגם אם לפני כן היתה "סטיה של ממש", אזי אותה "סטיה" כבר נרפאה. 26. אשר על כן, בהתחשב בהלכה הפסוקה ובכלל נסיבות המקרה של התובע, אנו קובעים כי סטייתו ביום 15/1/09, בדומה למה שנהג מדי יום שלישי וחמישי החל מחודש ספטמבר 2008, מהדרך המקובלת שהוא נהג להגיע בה לעבודותו בימים שאינם ימי שלישי וחמישי, לא היתה בגדר "סטיה של ממש". לפיכך, התאונה שארעה לתובע באותו יום, היתה תאונת עבודה על פי האמור בסעיף 80(1) לחוק, מבלי שנשללת מהותה ככזו על פי סעיף 81(א) לחוק. לסיכום 27. לאור כל המוסבר לעיל, אנו מקבלים את התביעה ומצהירים שתאונת הדרכים שהתובע נפגע בה ביום 15/1/09, היתה בגדר "תאונת עבודה". 28. על הנתבע לשלם לתובע דמי פגיעה בגין התקופה שמלמחרת התאונה ועד יום 31/3/09. 29. אנו מחייבים את הנתבע לשלם לתובע שכ"ט עו"ד בסך 3,480 ₪ (כולל מע"מ). סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 16/7/11, אם לא ישולם לפני כן. 30. כל אחד מהצדדים זכאי לערער על פסק דין זה, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 ימים מהיום שבו יומצא לו פסק הדין. תאונה בדרך / חזרה מהעבודה