קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סירוב לקבל עובד חזרה לעבודה לאחר מאסר: 1. התובע עבד אצל הנתבעת מחודש 9/1994 ועד חודש ינואר 2001, במועד זה נעצר התובע, הורשע בפלילים, ונגזרו עליו 7 חודשי מאסר. התובע ריצה את תקופת מאסרו, ולאחר מכן פנה אל הנתבעת בבקשה לקבלו בחזרה לעבודה. משסירבה הנתבעת לעשות כן, הגיש את תביעתו זו לתשלום פיצויי פיטורים. השאלה הנשאלת בענייננו הינה האם זכאי התובע לפיצויי פיטורים בנסיבות אלה. 2. ואלה העובדות הרלבנטיות לענייננו: א. התובע עבד אצל הנתבעת מחודש 9/1994 ועד לחודש 1/2002. שכרו היה 4,100 ₪. ב. התובע עבד כנהג של כלי עבודה כבדים. ג. בחודש 1/2002 נעצר התובע בחשד להחזקת תעודת זהות מזויפת (ראו דו"ח על עיכוב שהוגש על ידי הנתבע ביום 4.1.2009). ד. ביום 19.2.02 הורשע התובע בעבירות של זיוף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר, בשימוש במסמך מזויף פעמיים, בהתחזות לאדם אחר פעמיים, בהפרעה לשוטר במילוי תפקידו, בקבלת דבר במרמה, עבירות בניגוד לסעיפים 275, 415, 418, 420, 441 לחוק העונשין, התשל"ז-1977; וכן בעבירה של שהייה בלתי חוקית בישראל פעמיים, בניגוד לסעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952. בגין עבירות אלו נגזרו עליו 7 חודשי מאסר בפועל (הכרעת הדין וגזר הדין בת.פ. 1402/02, סגנית הנשיאה השופטת רות זוכוביצקי). ה. התובע ריצה את תקופת המאסר כמעט במלואה (פחות 20 ימים) (ע' 3 ש' 6-7 פרוטוקול מיום 28.11.2007). ו. כאשר סיים התובע לרצות את תקופת מאסרו פנה אל הנתבעת בבקשו לשוב ולהעסיקו, ואולם הנתבעת סירבה (סעיף 7 לתצהיר מר גיא חנוני). 3. התובע טוען כי לאחר שחרורו מן המאסר ביקש לשוב לעבוד אצל הנתבעת, אך זו דחתה את בקשתו זו, בתחילה משום שאין באפשרותה להנפיק לו אישורי עבודה, ובהמשך משום שלא היה לה "באגר" שעליו יוכל לעבוד. התובע טוען כי הוא זכאי לפיצויי פיטורים שכן הנתבעת לא דאגה לספק לו היתר כניסה לישראל, ובשל כך אף נאלץ לעבור עבירות פליליות שבגינן נעצר והורשע. מנגד טוענת הנתבעת כי יחסי העבודה בין הצדדים נותקו בשל מעשיו הפליליים של התובע ולא בשל מעשה פיטורים. משכך אין הוא זכאי לפיצויי פיטורים. הנתבעת טוענת עוד כי יש לסלק את התביעה נגדה על הסף מחמת שיהוי, שכן התביעה הוגשה 4 שנים לאחר שנסתיימו יחסי העבודה בין הצדדים, ומחמת חוסר תום לב שנפל בהתנהלות התובע, באשר לא פירט בכתבי טענותיו את מכלול העבירות שבהן הורשע, ובפרט עבירת זיוף תעודת הזהות והשימוש בה להנפקת רישיון נהיגה שלא כדין. יוער כי בסיכומיה זנחה הנתבעת את טענתה לסילוק התביעה נגדה על הסף, ומשכך התייתר הצורך לדון בה. 4. השאלות שעלינו לדון בהן כדי להכריע במחלוקת בין הצדדים בענייננו הן אלה: א. האם סירובה של הנתבעת להחזיר את התובע לעבודה לאחר תקופת מאסרו הינה בגדר פיטורים או שמאסרו של התובע גרם לסיכול חוזה העבודה בין התובע לנתבעת? ב. האם אי הנפקת היתר לעבוד בישראל בנסיבות העניין הינו בגדר פיטורים. ג. האם מוטלת על הנתבעת חובה לשלם לתובע פיצויי פיטורים בשל כך שהעסיקה אותו בלא היתר, והוא נאלץ לזייף תעודת זהות בשל כך? 5. האם פוטר התובע לאחר מאסרו או שמא מדובר בסיכול חוזה העבודה? סעיף 1 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963 (להלן - חוק פיצויי פיטורים) קובע כי עובד שעבד שנה אחת ברציפות ופוטר זכאי לקבל ממעבידו פיצויי פיטורים. מחומר הראיות שהוצג לפנינו עולה כי הנתבעת לא פיטרה את התובע בסמוך לתחילת תקופת מאסרו. נשאלת, אם כן, השאלה האם יש לראות בסירובה של הנתבעת להחזיר את התובע לעבודתו לאחר תקופת מאסרו פיטורים או שמא גרם מאסרו של התובע לסיכול חוזה העבודה בין הצדדים. בע"ע 256/08 מוחמד בשיר קוקה ואח' - יוסי שוורץ ואח' (ניתן ביום בהרחבה 13.2.2011) נדונה בהרחבה השאלה מתי יראו חוזה עבודה כמסוכל. שם נפסק כי: "הסיכול החוקי יחול כאשר חוזה העבודה בוטל ישירות בשל נסיבות חיצוניות,בין אם ניתן היה לצפותן מראש ובין אם לאו, ובלבד שלא ניתן היה למונען. במקרה שכזה, אין לומר כי צד עשה מעשה של הפסקת קשר העבודה, ולפיכך יש לומר כי יחול כאן דין הסיכול החוזי" (סעיף 66 לפסק הדין). ואכן, בפסקי דין רבים נפסק כי כאשר עובד לא התייצב לעבודתו בשל מאסר, סוכל חוזה העבודה בין הצדדים. כך למשל נפסק כי עובד שלא התייצב לעבודתו משום שנידון למאסר עולם יראו את חוזה העבודה כמסוכל (דב"ע/ לד/9-34 בן וחש עוזיאל נ' שטרנשוס, לא פורסם). בתע"א (ת"א) 10075/06 עזאם נ' תפרון בע"מ, (ניתן ביום 17.04.11), נדון עניינו של עובד ששהה במעצר במצרים במשך 8 שנים באשמת ריגול. השופטת מיכל לויט סברה כי חוזה העבודה סוכל לא בשל מעשה או מחדל של הצדדים, ומשכך אין לחייב את המעביד בתשלום פיצויי פיטורים. בתע"א (חי') 512/07 עוסמאן נ' אלקטרו-כלור תעשיות כימיות בע"מ, (ניתן ביום 2.05.11), סברה השופטת מיכל נעים-דיבנר כי תקופת מאסר של שנה ועשרה חודשים הביאה לסיכול החוזה, ומשכך אין העובד זכאי לפיצויי פיטורים. בתע"א (י-ם) 1814/09 מוהנד נ' שלסר, (ניתן ביום 13.06.11), נדון עניינו של עובד שנאסר למשך 14 חודשים. סגן הנשיאה, השופט אייל אברהמי, קבע כי בנסיבות המקרה סוכל חוזה העבודה בשל מספר שיקולים: תפקיד העובד היה תפקיד מפתח בעסק; העסק היה קטן והיעדרות העובד הייתה משמעותית; כמו כן נלקחה בחשבון משך תקופת המאסר. בתע"א (ת"א) 2430/09 עאמר מוחמד עאטף - אשר ניב חשמל פלוס (ניתן ביום3.5.2011) היה מדובר בעובד שהיה עצור במשך 35 ימים, ולאחר מכן הושם במעצר בית למשך 5 חודשים. השופט דורי ספיבק פסק כי במקרה זה לא סוכל חוזה העבודה בין הצדדים, אולם מסקנתו מעוגנת בעובדות המקרה שנדון לפניו, והוא שונה מזה הנדון לפנינו. 6. בענייננו, נעדר התובע מן העבודה למשך 7 חודשים בשל מאסרו. התובע הורשע בעבירות חמורות ובהן, בין היתר, זיוף תעודת זהות וקבלת דבר במרמה (סעיף 8). מדובר בתקופת מאסר ארוכה המנתקת את רציפות תקופת העבודה של התובע. סעיף 2(9) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963 (להלן - חוק פיצויי פיטורים), כנוסחו במועד הרלבנטי להפסקת עבודתו של התובע, קבע כך: "לעניין סעיף 1 יראו רציפות בעבודה אפילו חלה הפסקה מחמת - (9) הפסקה ארעית ללא ניתוק יחסי עובד ומעביד או הפסקה תוך ניתוק יחסי עובד ומעביד לתקופה שאינה עולה על שלושה חודשים...". יש לציין, כי סעיף זה תוקן בסוף שנת 2009, ונקבע כי תקופת הפסקה הגורמת לניתוק יחסי עובד ומעביד לא תעלה על שישה חודשים. אולם גם אם היה חל על התובע הסעיף בנוסחו המתוקן, לא היה בכך כדי להועיל לו, שכן התובע שהה במאסר במשך 7 חודשים. לכך יש להוסיף כי היעדרו של עובד מסוגו של התובע, היינו עובד המפעיל ציוד כבד, חיוני לעסק, ואין לדרוש מן המעביד כי ימתין לשובו של העובד במשך תקופה כה ארוכה. ומשכך סבורים אנו כי חוזה העבודה בין הצדדים סוכל. מאסרו של התובע גרם להפסקת עבודתו בעטיין של נסיבות שאינן תלויות בצדדים ובניגוד לרצונם. משכך, לא חלה חובה על הנתבעת להשיב את התובע לעבודה עם שחרורו, והוא אינו זכאי לתשלום פיצויי פיטורים. 7. האם אי הנפקת היתר עבודה לתובע הינו בגדר פיטורים? משהגענו למסקנה כי חוזה העבודה בין הצדדים בענייננו סוכל, פטורה למעשה הנתבעת מחובותיה כלפי התובע. אף על פי כן נדון בקצרה אף בשאלה זו. השאלה מה הן החובות המוטלות על המעביד, כאשר מדובר בעובדים הזקוקים להיתר כדי לעבודה אצלו, נדונה בבתי הדין לעבודה לא אחת. בדב"ע נז/3-32 יונס מוחמד רוחמי - פלקו בע"מ נפסק כי מעביד שבחר להשיג רשיונות עבודה לחלק מעובדיו, יש לראות את הפסקת עבודתו של עובד שעבורו לא הושג רשיון כמעין פיטורים (פד"ע לא 250). עם זאת נפסק כי ביטול רשיונות של עובדים, מבלי שהמעביד יכול היה לחדשם, לא תיחשב כפיטורים (ע"ע 300366/97 מוסטפא נאזל - סטרפלסט תעשיות, פד"ע לה 502). בענייננו שונה המצב. לתובע לא היה היתר לעבוד בישראל במשך כל תקופת עבודתו (ע' 7 ש' 26-32 ; ע' 8 ש' 12-20, פרוטוקול מיום 24.02.11). היתרי העבודה שהונפקו היו לעבודה מחוץ לישראל בלבד, במעלה אדומים, למשל (נספחים לתצהיר התובע). אמנם בהעסקת התובע בלא היתר פעלה הנתבעת שלא כדין, ואולם יחסי העבודה בין הצדדים לא הסתיימו בשל כך שנמנע מן התובע להיכנס לישראל משום שלא הונפק לו היתר, אלא משום שהתובע הורשע בפלילים, והושם במאסר. עובדה זו אינה מצמיחה חבות של הנתבעת כלפי התובע לתשלום פיצויי פיטורים. נדגיש, פיצויי פיטורים אינם פיצוי עונשי, הם לא נועדו להעניש את המעביד על כי פיטר את העובד, או על התנהגות אחרת של המעביד כלפי העובד. אילו היה התובע נתפס ונעצר רק בשל שהות בישראל שלא כדין, ובשל כך לא היה מתייצב עוד לעבודתו אצל הנתבעת, יתכן שפני הדברים היו שונים. ואולם כאמור, לא זה המצב בענייננו. 8. האם מוטלת על הנתבעת חובה לשלם לתובע פיצויי פיטורים בשל כך שההעסיקה אותו בלא היתר, והוא נאלץ לזייף תעודת זהות בשל כך? התובע טוען כי משלא סיפקה לו הנתבעת היתר עבודה, נאלץ לזייף תעודת זהות בכדי שיוכל להיכנס לישראל ולהמשיך לעבוד. במחדלה זה גרמה התובעת לסיום עבודתו של התובע אצלה. התובע מוסיף עוד כי מר חנוני, מנהל הנתבעת, ידע שהתובע מחזיק בתעודת זהות מזויפת, ואף בשל כך יש לו יד בפיטורי התובע. אם ירדנו לסוף דעתו של ב"כ התובע הרי טענותיו מורכבות משניים. בפן המשפטי טוען ב"כ התובע כי עצם אי הוצאת היתר עבודה לתובע כמוה כפיטורים, ובנסיבותיו המיוחדות של מקרה זה הרי בשל כך אף נגרם מאסרו של התובע. בפן העובדתי נטען כי מנהל הנתבעת ידע כי התובע ביצע עבירה על מנת להמשיך לעבוד אצלו, ועובדה זו מחזקת את טענות התובע. כל אלה מחייבים את הנתבעת בתשלום פיצויי פיטורים. נפנה תחילה לדון בפן העבודתי של הטיעון, היינו בטענה כי מנהל הנתבעת ידע כי התובע מחזיק בידיו תעודת תעודת מזויפת. טענה זו לא הוכחה. אחיו של התובע, מר חסין חלביה, הצהיר בתצהירו כי מר חנוני ראה את התעודה המזויפת מספר פעמים (סעיף 4). כאשר נשאל בחקירה הנגדית כיצד הוא יודע שמר חנוני ידע זאת, השיב: "ת. זה משהו טבעי שכל מעביד שלו ידע מה העובד שלו עושה. ש. איך אתה יודע שבחברה ידעו שאחיך משתמש בתעודת זהות מזויפת. ת. מעביד יודע. ש. איך המעסיק יודע. ת. אם הוא סירב לעשות לו אישור כניסה, הוא אמר תסתדר והיה רואה אותו נכנס, זאת אומרת שגיא ידע" (ע' 4 ש' 16-22). מתשובותיו של העד עולה בבירור כי מדובר בהשערה בלבד, שאין לה כל בסיס. בהמשך הוסיף כי העד ראה את המסמכים בטרקטור, דבר שלא נאמר מלכתחילה, ונכונותו מוטלת בספק. יתר על כן, התובע כלל לא הזכיר עובדה זו בתצהירו (ע' 4 ש' 14-17 ; ע' 5 ש' 1-7, פרוטוקול מיום 24.02.11). מר חנוני הכחיש זאת מכל וכל (סעיף 6 לתצהירו). מכאן, שלא הוכח כי מר חנוני ידע שהתובע מחזיק בידיו תעודת זהות מזויפת. יש לדחות גם את הטענה כי לנתבעת יד במעשה הזיוף, שכן התובע עשה כן משלא הוצא לו היתר עבודה בישראל. עובדים נוספים שעבדו אצל נתבעת ללא היתר, דוגמת מר באסם קטאן שהעיד מטעם התובע, לא בחרו להתמודד עם המצב הקשה שאליו נקלעו באופן שבו בחר התובע, היינו על ידי ביצוע עבירות פליליות, ובהן זיוף תעודת זהות ורישיון נהיגה (ע' 7 ש' 6-7). התובע בחר לנהוג כך מרצונו, וגם אם כשלה הנתבעת בהעסקת עובדים בלא היתר, אין בכך כדי לחייבה בתשלום פיצויי פיטורים בשל כך שהתובע הורשע בפלילים ונגזר עליו עונש מאסר. סוף דבר - התביעה נדחית. התובע ישלם את הוצאות הנתבעת שנפסקו לחובתו במהלך הדיון בסך של 1,500 ש"ח (ראו פסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה מיום 17.2.2010), והוצאות בגין שכ"ט עו"ד בסך של 2,000 ₪. ערעור על פסק-דין זה, ניתן להגיש תוך 30 יום מיום שיומצא לצדדים, לבית-הדין הארצי לעבודה. מאסרחזרה לעבודה