קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על דחיית תביעה להבטחת הכנסה / ערעור הבטחת הכנסה: השופטת רונית רוזנפלד פתח דבר 1. המערערת הגישה לבית הדין האזורי בירושלים את תביעתה כנגד החלטת המוסד לביטוח לאומי, שדחה תביעתה לגמלת הבטחת הכנסה מחמת חוסר שיתוף פעולה, עקב אי המצאת מסמכים. בית הדין האזורי (השופטת יפה שטיין; בל 11544/07) דחה את תביעת המערערת, בקובעו כי מקרקעין שבעבידייה והבנוי עליהם, הינם בבעלות בעלה של המערערת. כמו כן קבע כי יש לבחון זכאותה של המערערת לגמלה כמי שמקיימת יחידה משפחתית יחד עם בעלה, ולא כנפרדת ממנו. משכך, ומשלא נמסרו למוסד כל המסמכים והפרטים הנדרשים לחישוב הגמלה בקשר למקרקעין שבעבידייה, דחה בית הדין את התביעה. על כך הערעור שבפנינו, בו אנו מתבקשים להתערב בקביעותיו של בית הדין האזורי, ולקבוע כי זכאית המערערת לגמלת הבטחת הכנסה. הרקע העובדתי 2. המערערת נישאה לבעלה מר איסמעיל שנאיטה (להלן- "איסמעיל" או "הבעל"), בשנת 1996, בעודו נשוי לאשתו, מונה שנאיטה (להלן- "מונה"). לאסמעיל ולמערערת חמישה ילדים משותפים, האחרון שבהם יליד שנת 2008. לאיסמעיל גם חמישה ילדים שנולדו לו ממונה, וכן שלושה ילדים שנולדו לו מנסרה, אשתו הראשונה, שנפטרה בשנת 1978. המערערת מתגוררת עם ילדיה בבית השייך להוריה בג'בל מוכבר. על פי הסכמה אליה הגיעה עם המוסד לביטוח לאומי, במסגרת תביעה קודמת שהגישה, המערערת מוכרת על ידי המוסד כתושבת מחודש יוני 2001 ואילך. על פי החלטות של בית הדין השרעי, מיום 29.5.03 ומיום 26.6.03, חויב איסמעיל בתשלום מזונות זמניים לילדיו המשותפים עם המערערת. איסמעיל גירש את המערערת בשתי הזדמנויות. בפעם הראשונה בשנת 1999, ובפעם השנייה בשנת 2006. 3. אסמעיל אינו תושב ישראל, כי אם תושב עבאדייה שבנפת בית לחם. על פי שרטוט שהגישה המערערת למוסד, שטח חלקת האדמה עליה בנוי ביתו של איסמעיל בעבאדייה הינו 995 מ"ר. השרטוט שהוגש אינו כולל את המבנים שעומדים על השטח. בשטח זה מתגורר גם וואליד, בנו של איסמעיל מאשתו המנוחה, יחד עם אשתו וילדיו. במסגרת ההליכים בבית הדין האזורי, ובהסכמת ב"כ המוסד לביטוח לאומי, התיר בית הדין האזורי למערערת להגיש כראיה ייפוי כוח בלתי חוזר נושא תאריך 16.12.96, לפיו איסמעיל מייפה את כוחו של בנו וואליד להעביר את חלקת המקרקעין בעבאדייה, לאשתו מונה. אין חולק כי במשך כל השנים מאז, מתגורר איסמעיל יחד עם מונה באותה חלקת מקרקעין . באותו מבנה נמצאת דירתו הנפרדת של הבן וואליד, מאשתו המנוחה נסרה. 4. כאמור, תביעת המערערת למוסד לביטוח לאומי נדחתה על ידי המוסד בשל חוסר שיתוף פעולה ואי המצאת מסמכים. במסגרת ההליכים בבית הדין האזורי חזר בו המוסד מטענת חוסר שיתוף הפעולה, והוסכם כי יש לבחון את זכאותה של המערערת לגופה, החל מחודש מאי 2007. פסק הדין של בית הדין האזורי 5. הדיון בבית הדין האזורי נגע בעיקרו של דבר בשתי שאלות מרכזיות שהיו שנויות במחלוקת בין הצדדים. השאלה הראשונה הייתה האם יש לראות את המערערת ואת איסמעיל כיחידה משפחתית אחת, או שמא יש לראותה כמי שחיה בנפרד מבעלה, יחד עם ילדיהם המשותפים; והשאלה השנייה הייתה, האם שטח המקרקעין שבעבדייה והבנוי עליהם הינם בבעלות איסמעיל כנטען על ידי המוסד לביטוח לאומי, או שמא כטענת המערערת, הם בבעלות אשתו מונה, לאחר שהוא העבירם אליה עוד בשנת 1996, כפי שבא לידי ביטוי בייפוי כוח נוטריוני בלתי חוזר שהוגש לתיק. 6. בית הדין האזורי בחן את גרסת המערערת, כפי שנמסרה בהודעתה לחוקר המוסד ובמסגרת עדותה בבית הדין, ומצא סתירות רבות בין הגרסאות. לאור זאת, ולאור התרשמותו הבלתי אמצעית מן המערערת, מצא בית הדין את עדותה של המערערת בבית הדין בלתי מהימנה, ובחר להעדיף על פניה דברים שמסרה לחוקר המוסד בטרם הייתה מודעת להשלכות המשפטיות של דבריה. כך, בנוגע למהות הקשר שהיא מקיימת עם בעלה, כמו גם לגבי הנכס בעבידייה. בית הדין דחה את טענת המערערת לפיה התשובות כפי שנרשמו בהודעות עליהן חתמה לא נרשמו נכון מפיה. בית הדין גם נתן דעתו לכך, שחוקרי המוסד לא הגיעו להיחקר על ההודעות שגבו. 7. לגופם של דברים קבע בית הדין, בהתייחס למחלוקת הראשונה, כי לא ניתן לראות במערערת כמי שחיה בתא משפחתי נפרד מבעלה. זאת, בהתחשב במאפיינים של חיי משפחה פוליגמית בכלל, ושל משפחתה של המערערת בפרט. בית הדין נתן דעתו לכך, שלא כל המבחנים המופיעים בפסיקה לעניין בחינת הזכאות לגמלה אצל המשפחה הפוליגמית מתקיימים בענייננו, אך קבע, כי בנסיבות המקרה, לא ניתן לראות במערערת ובילדיה תא משפחתי נפרד מבעלה, וכך בלשון פסק הדין: "אכן, בעניין שבפנינו, לא נבדקו כל המבחנים, ועל פניו התובעת מתגוררת במרחק מבעלה, אם כי מעולם לא התגרשה ממנו. לאור הקביעה כי בעלה מגיע אליה אחת לשבועיים או חודש, פרנס אותה באופן חלקי ואף נולדו להם חמישה ילדים משותפים (כולל לאחר "אקט של גירושין", כלשונה) - לא ניתן לקבוע כי מדובר בתא משפחתי נפרד משל בעלה..." (סעיף 4ו לפסק הדין). 8. באשר לשאלה בדבר בעלות איסמעיל על הנכס שבעבידייה, התייחס בית הדין תחילה למבנה הבנוי על גבי חלקת האדמה שם, וקבע, בהתבסס על גרסת המערערת בהודעה שמסרה לחוקר המוסד, כי המבנה הוא בן שתי קומות. בקומה הראשונה מחסנים, ובקומה השנייה שתי דירות - בדירה האחת מתגוררים איסמעיל ומונה, והדירה השנייה בשימושו של וואליד ומשפחתו. בסופו של דיון, ולאחר שבחן את מכלול הראיות שהובאו בפניו קבע בית הדין, כי לא עלה בידי המערערת להוכיח, כי בעלה העביר את בעלותו על נכסיו שבעבאדייה לידי מונה. למסקנה זו הגיע בית הדין על סמך הודעותיה של המערערת לחוקר המוסד, מהשנים 2002 ו-2005, וכן מהודעתו ועדותו של איסמעיל. בעניין זה זקף בית הדין לחובת המערערת את העובדה, שלא זימנה לעדות את מונה ואת ואליד. בית הדין לא קיבל את הסבריה של המערערת, כי לא זימנה את מונה בשל היחסים העכורים ביניהן, שכן הייתה פתוחה בפניה האפשרות לזמנה באמצעות בית הדין. באשר לייפוי הכוח הבלתי חוזר קבע בית הדין, כי מייפוי הכוח לא ניתן ללמוד אם אכן בוצעה העברת הבעלות בפועל; אין בו כל תיאור של הנכס, של סכום המכירה, ולא נמצא בו כל ציון אם השטח כולל גם את מה שבנוי עליו. כמו כן לא הוגש כל מסמך רשמי בדבר העברת הבעלות למונה. בנסיבות אלה ובהתחשב בעדויות שנמצאו על ידו בלתי אמינות, סבר בית הדין, כי לא ניתן להסתפק בייפוי הכוח שהוגש כדי ללמד על העברת הבעלות. בית הדין ציין עוד כי אין הדבר סביר שאסמעיל העביר לאשתו מונה את דירת מגוריו היחידה, מבלי שהותיר דבר בבעלותו עבור המערערת שהיא אשתו השלישית, ולילדיהם המשותפים. בשים לב לכל האמור קבע בית הדין: "... המסקנה היא, כי יש לראות בתובעת ובבעלה כמי שמקיימים יחידה משפחתית אחת, וכי לבעלה יש נכס בעבדיה בן שתי קומות, ובו קומת מחסנים ושתי דירות מגורים. לאור זאת, ובהתחשב גם בהכנסותיה שלה, כפי שהצהירה, היה מקום לבצע שמאות ולבדוק מה גובה ההכנסה הרעיונית שיש לשייך לבעלה... אלא שהתובעת לא המציאה מסמכים רלבנטיים או תצלומים מספקים מכוחם ניתן לאמוד את שווי הנכס על כל הכלול בו (הדירות והמחסנים) - ולפיכך לא ניתן לתת חוות דעת שמאית בשאלה האם מגיעה לה הבטחת הכנסה חלקית. בנסיבות אלו ומשהיה על התובעת לעשות כן ולא עשתה - התביעה נדחית." (סעיף 4לא לפסק הדין). בשולי הדברים מציין בית הדין, כי אמנם הומלץ למוסד לחזור בו מטענת אי המצאת מסמכים, אך לאור המסקנות העולות מפסק הדין, לא ניתן לערוך את השומה. בית הדין קבע כי עומדת למערערת הזכות להגיש תביעה חדשה בצירוף כל המסמכים הנדרשים לבדיקת הזכאות. הערעור עיקר טענות המערערת 9. המערערת טוענת כנגד הכרעתו של בית הדין האזורי בשתי הסוגיות שנבחנו בפסק הדין. לטענת המערערת, אין לראות בה ובאסמעיל בני זוג. זאת לאור הראיות, המצביעות על סכסוכים בין השניים, פסיקת תשלומי המזונות, "אקטים" של גירושים וחיים בנפרד. בהנחה שלא תתקבל טענתה של המערערת בדבר גירושיה מבעלה, נטען כי אין לבחון את זכאותה של המערערת לגמלה לפי המבחנים כפי שנקבעו בפסיקה למשפחות פוליגמיות, באשר ההלכה כפי שנקבעה מתאימה לנסיבות בהן המשפחה הפוליגמית מתגוררת בקרבה פיזית, בעוד שאת נסיבות המקרה כאן יש לבחון בשים לב למרחק הפיסי שבין מקומות המגורים של בני הזוג, ולכך שלאחד מהם כלל אין היתר לגור בישראל. 10. באשר לנכס בעבאדייה טוענת המערערת כי הנכס נמכר על ידי איסמעיל בתמורה מלאה לאשתו מונה ששלמה תמורתו בתכשיטי זהב שהיו ברשותה. לטענתה, בית הדין האזורי לא נתן את המשקל הראוי לייפוי הכוח הבלתי חוזר, הכולל התייחסות לאסמעיל בעל הנכס ולמונה הקונה; תיאור הקרקע הינו מדויק ככל הניתן, בהתחשב בכך שאיננה רשומה; איסמעיל הצהיר בבירור כי קיבל את מלוא התמורה עבור הקרקע, כי הוא מוותר על כל זכויותיו, וכי הוא מייפה את כוחו של בנו להוציא לפועל את המכירה. נטען, כי על פי הפסיקה, עונה המסמך על הדרישות הקיימות לראות במכירה עסקה מוגמרת, ואין לדרוש להוכיח רישום מוסדר, שכן מדובר בקרקע בלתי מוסדרת. עוד נטען, כי לא היה מקום להסתמך על הודעותיה של המערערת, שעה שהיא מסתייגת מהן ומשהחוקרים שגבו אותן לא זומנו לחקירה. באשר למונה, היא לא זומנה לעדות בשל היחסים העכורים בינה לבין המערערת, ולאור העובדה שכתושבת שטחים, לא ניתן להוציא נגדה צו הבאה. יתרה מכך נטען, כי אין לזקוף למערערת זכויות בנכס, שכן אין לה כל יכולת להפיק ממנו הכנסה. 11. כמו כן טוענת המערערת, כי לא היה מקום לדחות את תביעתה בגין אי המצאת מסמכים, שעה שהמוסד עצמו חזר בו מדחיית התביעה מנימוק זה. זאת בייחוד שעה שנערכה מטעם המוסד חוות דעת שמאי בהתייחס לנכס שבעבידייה, וזאת במסגרת תביעה אחרת שמנהלת המערערת כנגד המוסד בבית הדין האזורי. חוות הדעת צורפה לנימוקי הערעור. עיקר טענות המוסד לביטוח לאומי 12. לטענת המוסד, הערעור מופנה כנגד קביעות עובדתיות של בית הדין האזורי וכנגד קביעות מהימנות, בהן ערכאת הערעור לא תתערב, אלא במקרים חריגים וקיצוניים. קביעתו של בית הדין כי מדובר ביחידה משפחתית אחת, מעוגנת היטב בראיות ומבוססת על ממצאי מהימנות, ואין מקום להתערב בה. גם הקביעה בדבר הבעלות על הנכס בעבאדייה מבוססת על גרסאות העדים. באשר לייפוי הכוח, הרי שבית הדין מצא, כי מדובר במסמך לקוני ולא מפורט דיו, מה גם שלא ברור ממנו אם נמכרו המבנים, נוסף על הקרקע עצמה. המערערת לא הביאה ראשית ראייה להעברת הבעלות בפועל, מה עוד שאין חולק, כי בפועל, איסמעיל ממשיך לגור באותו הבית ולנהוג בו מנהג בעלים. בנסיבות אלה, צדק בית הדין בהחלטתו. באשר לדחיית התביעה בשל חוסר שיתוף פעולה, נטען כי בהסכמת המוסד לבחון את המקרה לגופו אין כדי לכבול את בית הדין בחקר האמת. חוות דעת השמאי שצורפה על ידי המערערת במסגרת הערעור, לא הוגשה לבית הדין האזורי, ולכן לא נפל פגם בהחלטתו. מה עוד, שחוות דעת זו אינה יכולה לשמש את המערערת בענייננו, שכן היא כוללת קביעות הסותרות קביעות פוזיטיביות בדבר אפיוני הנכס כפי שנקבעו בפסק דינו של בית הדין האזורי. דיון והכרעה 13. פסק דין זה ניתן על יסוד טענות הצדדים במסגרת דיון "קדם ערעור" שקוים בערעור, כמו גם על יסוד סיכומי טענותיהם, שהוגשו בכתב. נקדים ונאמר, כי לאחר שנתנו דעתנו לכלל החומר שהובא לפנינו במסגרת הערעור ולטענות הצדדים, הגענו לכלל מסקנה, כי דין הערעור להידחות ברובו. מנימוקי הערעור עולה, כי במסגרת הערעור מתבקשת בעיקר התערבות בממצאים עובדתיים, ובהתרשמות בית הדין האזורי ממהימנות העדים. ערכאת הערעור לא תתערב בממצאים מעין אלה אלא בנסיבות חריגות, ונסיבות שכאלה לא התקיימו במקרה דנן. עם זאת מצאנו כי משהודיע המוסד במהלך הדיון על הסכמתו לבחינת זכאות המערערת לגופה, לא היה מקום לדחות את התביעה על יסוד אי המצאת מסמכים. לכל היותר ניתן היה להורות על המשך בחינת הזכאות, לאחר השלמת פרטים, ככל שהם חסרים אצל המוסד. על הטעמים העומדים ביסוד החלטתנו נעמוד להלן. היחידה המשפחתית 14. בית הדין האזורי עמד על כך כי המערערת נשואה לבעלה איסמעיל בנישואים פוליגאמיים, וקבע כי יש לראות את המערערת ואת בעלה איסמעיל כ"יחידה משפחתית אחת". קביעת בית הדין מבוססת על שני אדנים. ראשית, בית הדין סבור היה כי האקטים של הגירושים בהם נקט איסמעיל בשתי הזדמנויות, אינם משקפים את מצב היחסים בפועל שבין בני הזוג. שנית בית הדין התרשם כי למרות המרחק הפיסי של מקומות מגוריהם, מתקיים בהם הדרוש על מנת להכיר בהם כ"יחידה משפחתית אחת". ואומנם, נמצאנו למדים מפסק הדין, כי אף שגורשה על ידי בעלה בשתי הזדמנויות, ב-1999, כמו גם בשנת 2006, בטופס התביעה לגמלת הבטחת הכנסה שהגישה למוסד בשנת 2007 ציינה המערערת כי היא נשואה לאיסמעיל. לא זו אף זו, המערערת ילדה לאסמעיל את ילדיהם המשותפים בשנים 1997, 2000, 2002, 2003, ואת בנה הצעיר ילדה בסוף שנת 2008, בעיצומם של ההליכים בבית הדין האזורי. ויתרה מכך, מהודעותיה של המערערת לחוקר המוסד עולה, כי איסמעיל פרנס אותה חלקית, וכן, לפי הנרשם מפיה בהודעה שנגבתה ממנה בשנת 2005 "אני כבר שנתיים לא הלכתי לעבאדייה והוא זה אשר בא אלי אחת לחודש או אחת לשבועיים". בטופס התביעה להבטחת הכנסה ציינה כי "...הוא מגיע אלי לפעמים כאשר נותנים לו לעבור במחסום". בקביעותיו העובדתיות של בית הדין בדבר הקשר של המערערת עם בעלה איסמעיל לא מצאנו מקום להתערב, בהיותן מבוססות במידה רבה על כלל חומר הראיות שבתיק, ובעיקר על התרשמותו מעדות המערערת ועדות בעלה. אשר על כן, על אף המרחק הגיאוגרפי ביניהם, לא ניתן לראות את המערערת כמי שמנהלת יחידה משפחתית בנפרד מאיסמעיל, בעלה ואבי ילדיה. לא למותר הוא לציין כי רשאי היה בית הדין להעדיף את גרסתה כפי שנמסרה בהודעה לחוקר המוסד, על פני הגרסה שנמסרה לבית הדין. הנה כי כן, על פני הדברים לא הוכחה טענת המערערת בדבר גירושיה מבעלה. כמו כן, מן המסכת העובדתית עולה כי לא התקיים בה הדרוש על מנת לבחון את זכאותה כיחידה משפחתית נפרדת. הנכס בעבידייה 15. הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה, האם יש לזקוף למערערת הכנסה מן הנכס שבעבידייה. המערערת טוענת כי אין לזקוף לה הכנסה כאמור, נוכח העובדה שהנכס המדובר אינו בבעלות איסמעיל בעלה. לטענתה, ביום 22.12.96, בסמוך לאחר נישואיה לאיסמעיל, מכר איסמעיל את המקרקעין למונה, וזאת תמורת תכשיטי זהב שהיו ברשותה של מונה. העברת הנכס בעסקת מכר, בתמורה מלאה למונה, באה לטענתה לידי ביטוי ביפוי כוח נוטריוני בלתי חוזר שהוגש לבית הדין האזורי. בית הדין האזורי מצא את כתב יפוי הכוח בלתי מפורט דיו, והתקשה להאמין לעדויותיהם של המערערת ושל בעלה בעניין זה. בית הדין ציין את חוסר הסבירות שבטענה לפיה איסמעיל העביר את דירת המגורים שלו ושל בנו, יחד עם הקרקע שבבעלותו, למונה, מבלי שהותיר דבר לטובת אשתו השנייה, המערערת, ולילדיו האחרים. בית הדין זקף לחובת המערערת את העובדה שלא הזמינה את מונה ואת הבן וואליד לעדות. בית הדין קבע כי המערערת לא יכולה להישמע בטענה שמונה סירבה לשתף פעולה, מבלי שנעשה קודם ניסיון לזמנה באמצעות בית המשפט. 16. השאלה הנשאלת בנסיבות אלה היא מהו משקלו הראייתי של יפוי הכוח הבלתי חוזר, והאם כטענת המערערת הוא אומנם מהווה ראיה מספקת ומבוססת בדבר העברת הבעלות של המקרקעין בעבאדייה שהם מקרקעין שאינם מוסדרים. לעניין זה מקובלת עלינו גישתו של בית הדין האזורי לפיה יפוי הכוח הבלתי חוזר הינו בבחינת ראיה העומדת לבחינת בית הדין האזורי בראש ובראשונה כשלעצמה, ובשים לב לפרטיה. במסגרת בחינה זו, בית הדין ודאי רשאי ליתן דעתו לתשתית הראייתית כפי שנפרשה לפניו בכללותה. 17. ונבהיר. בפסיקה נקבע לא אחת, כי בבוא בית הדין לבחון שאלות שמתחום הביטחון הסוציאלי, ובכלל זה שאלת הזכאות לגמלת הבטחת הכנסה, בית הדין יעשה זאת בשים לב לתכלית הסוציאלית העומדת ביסודו של חוק הבטחת הכנסה, להבטיח רמת קיום מינימאלית לנזקקים, וכי על בית הדין לשים לנגד עיניו "בראש ובראשונה את המטרה העומדת ביסודו של חוק הבטחת הכנסה, להבטיח אמצעי מחייה מינימאליים למשפחה שנותרה ללא פרנסה וללא אמצעי קיום (עב"ל 1078/00 פואז - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לז, 2, וההפניות שם, להלן-עניין פואז). בית הדין התייחס בפסיקתו לשאלת הזכאות לגמלה, וזקיפת הכנסה מנכס, מקום שנטען להעברת בעלות במקרקעין שאינם מוסדרים, בדרך של יפוי כוח בלתי חוזר. כך למשל בפסק הדין בעניין ותד - המוסד לביטוח לאומי (דב"ע מז/0-96, פד"ע יט, 214) הגיע בית הדין למסקנה, כי אף שאין העברה בייפוי כוח בלתי חוזר תופסת לעניין חוק המקרקעין, היא תתפוס לעניין חוק הבטחת הכנסה והתקנות שהותקנו מכוחו. על-פי פסיקת בית הדין, יש לראות את הנכס כנכס שהועבר מידי מי שנתן את אותו ייפוי-הכוח, ולא יהיה באותו הנכס כדי לשלול גמלת הבטחת הכנסה מן המעביר (ראו גם עב"ל 1133/00 המוסד לביטוח לאומי - מחמוד נימר (14.4.02), דב"ע נג/04-215 מנסור סובחי- המוסד לביטוח לאומי (19.10.1994), וכן בעניין פואז). 18. עם זאת, בעצם האפשרות כפי שהוכרה בפסיקת בית הדין, להכיר בייפוי כוח בלתי חוזר, כמשקף באופן אמיתי העברת בעלות במקרקעין שאינם מוסדרים לעניין חוק הבטחת הכנסה, אין כדי לחסום בחינה של יפוי הכוח כשלעצמו, ובשים לב לכלל התשתית הראייתית כפי שנפרשה לפני בית הדין. יפה לעניין זה פסיקת בית המשפט העליון לפיה "ייפוי הכוח איננו עומד בפני עצמו, ואין לו כל משמעות ותוקף כשהוא לעצמו, אלא- "ייפוי-הכוח הוא טפל לעיסקה גופה. הוא בא כמכשיר בלבד לביצוע העסקה, ולשם הבטחת ביצוע ההסכם (ע"א 283/67, בעמ' 137)" (ע"א 37/86 משה לוי נ' יצחק יחזקאל שרמן, פ"ד מד(4) 446, 460, וההפניות שם). כמו כן קבע בית המשפט העליון כי "...יש לזכור, כי המדובר בשני הסכמים נפרדים: האחד הוא ההסכם העומד בבסיס ייפוי הכוח, המעביר לנהנה (במקרה דנן - המערער) זכות כלשהי; והשני הוא הסכם השליחות, המעניק לשלוח את הכוח לפעול בשם מעניק הזכות (במקרה זה - המשיבה) להעברת הזכות הנ"ל לנהנה..." (ע"א 380/88 מוהיב טוקאן נ' פאטומה פאהיימה אלנששיבי, פ"ד מה(5) 410, 424). להבנת ההסדר המשפטי הטמון ביפוי כוח בלתי חוזר, יפים הדברים המפורטים בפסק הדין בעניין לוי נ. נזיה חיג'אזי ואח' מפי השופטת פרוקצי'ה ובזו הלשון: "ייפוי-הכוח אינו יוצר בדרך-כלל הוא עצמו, את הזכות, אלא מהווה מכשיר לביצועה, בהנחה כי הזכות קיימת באופן עצמאי, ממקור חיצוני לייפוי-הכוח. אמנם, ייתכן מצב שבו ייפוי-הכוח, על-פי תוכנו, ישלב בתוכו את ההתחייבות החוזית של עושה המסמך להקנות זכות לאחר, ובאותה נשימה יסמיך את השלוח לבצע את הזכות שניתנה כך, בדרך של הרשאה בלתי חוזרת. הדבר תלוי בנוסחו של המסמך ובתכליות ובמטרות שלשמן נערך.......כך, למשל, בע"א 595/89 צוריאנו נ' עיזבון המנוחה רינה בדיל ... פירש בית-המשפט את ייפוי-הכוח הבלתי חוזר שניתן ככולל, בנסיבות אותו עניין, גם את "עיסקת היסוד" של מתנה מבת לאביה, וכך, ייפוי-הכוח שימש בתפקיד כפול: מחד, הוא העיד על גמירת-דעת הצדדים לביצוע המתנה והעניק בכך זכויות בדירה לאב, ומאידך, היווה הרשאה לאב לפעול בשם הבת מכוח אותו ייפוי-כוח........בענייננו ניסוחו של ייפוי-הכוח (ת/4) טומן בחובו הרשאה לפעולה מצד החייב לאשתו להעביר ללא תמורה ובחלקים שווים את המקרקעין לשבעת ילדיהם. זאת ותו לא. ככזה, ייפוי-הכוח מהווה הרשאה לפעולה בלבד, והוא משקף "פן שליחותי" בלבד, ואין בו "פן חוזי" היוצר את התחייבות האב ליתן לבנים מתנה ואת זכותם הנגדית לכך. מכאן, שייפוי-הכוח, כשהוא לעצמו, אינו מקנה לבנים זכויות כלשהן במקרקעין, ובלעדי הסכם מתנה אין לתביעת הזכויות שלהם על מה שתסמוך" (ע"א 1516/99 לוי נ. נזיה חיג'אזי ואח' פ"ד נה(4), 730, בעמ' 745-746, וההפניות שם). 19. בבואנו ליישם את העקרונות כפי שנקבעו בפסיקה על נסיבות המקרה שלפנינו, נמצאנו למדים כי לפי המצוין בייפוי הכוח הבלתי חוזר מושא ענייננו כאן, איסמעיל שנאיטה מייפה את כוחו של בנו וואליד להעביר את הקרקע בעבידייה שהשטח שלה הוא דונם. בייפוי הכוח מתוארים הגבולות של חלקת האדמה, וכן שם הקונה מונה עלי מסלאם שנאיטה "וזאת כמכר סופי ומוחלט". איסמעיל מאשר שקיבל את מלוא התמורה, וכי אין לו שום זכות בקרקע. כמו כן מצוין שמיופה הכוח וואליד שהוא בנו, רשאי לייצג את אביו בכל המסמכים והמוסדות לצורך העברת הקרקע על שם הקונה. על פני הדברים נמצא במסמך את "ההיבט השליחותי" במובן של הסמכת הבן וואליד לבצע את "עסקת היסוד" המוזכרת בו, והיא מכירת הנכס למונה. ליפוי הכוח לא צורף מסמך המתייחס ל"עסקת היסוד", והשאלה היא עד כמה הוא מספיק כדי להעיד על עצם קיומה של עסקה כזו. בית הדין האזורי מצא שהמסמך אינו מפורט דיו, ובשים לב לכלל התשתית העובדתית כפי שנפרשה בפניו, קבע כי לא ניתן להסתמך עליו, כמשקף נאמנה את מצב הבעלות בנכס. ואומנם, אף שבייפוי הכוח מצוינת למעשה עסקת מכר בין איסמעיל לאשתו מונה, פרטי העסקה אינם עולים ממנו. אף שמצוין כי איסמעיל קיבל תמורה מלאה עבור הנכס, סוג התמורה ושיעורה אינם נקובים בו. כמו כן אין בו כל התייחסות למבנה שעל הקרקע. במצב דברים זה דומה שלא ניתן להסתפק בפן השליחותי הנמצא במסמך, כדי להעיד על קיומה של עסקת יסוד בין איסמעיל לאשתו מונה. לטעמנו, העדרו של מסמך המעיד על קיומה של עסקת המכר כעסקת יסוד, אינו מאפשר בנסיבות העניין להכיר ביפוי הכוח, כמסמך המבסס טענה בדבר העברת המקרקעין לבעלותה של מונה. לא למותר הוא לציין, מתוך התשתית הראייתית כפי שנפרשה לפני בית הדין האזורי, כי על אף חלוף השנים גם לא הוצג לבית הדין מסמך כלשהו, בו מצוינת מונה כבעלת הנכס. לא זו אף זו, בהודעותיה לחוקר המוסד התייחסה המערערת אל הנכס שבעבידייה כנכס שהוא בבעלות בעלה. ואף אין חולק, שבנכס הזה הוא מתגורר במהלך כל השנים עם אשתו מונה. 20. הנה כי כן אף שלעניין הזכאות לגמלת הבטחת הכנסה וקביעת שיעורה, ניתן להוכיח העברת בעלות במקרקעין שאינם מוסדרים, באמצעות יפוי כוח בלתי חוזר, לא עלה בידי המערערת להוכיח כי הנכס של בעלה בעבידייה אכן הועבר לאשתו מונה. לייפוי הכוח שהציגה המערערת לפני בית הדין האזורי לא צורף חוזה מכר, והוא עורר שאלות רבות שלא נמצא להן מענה בתשתית הראייתית כפי שנפרשה לפני בית הדין האזורי. בנסיבות אלה מצאנו כי אין מקום להתערב בקביעתו של בית הדין לפיה לא ניתן בנסיבות העניין להסתמך על יפוי הכוח שהוצג, כמשקף העברה אמיתית של הבעלות על הנכס. נפקות אי המצאת מסמכים 21. על פי קביעת בית הדין האזורי, בה לא מצאנו מקום להתערב, יש לבחון את זכאותה של המערערת לגמלת הבטחת הכנסה כמי שמנהלת יחידה משפחתית יחד עם בעלה. כמו כן, בהתאם להוראות חוק הבטחת הכנסה והתקנות שהותקנו מכוחו, בהיות בעלה של המערערת בעלים של נכס בעבידייה, יש לזקוף לה הכנסה מן הנכס. בית הדין דחה את תביעת המערערת בהעדר אפשרות לערוך חישוב זקיפת הכנסה מן הנכס בעבידייה, נוכח העובדה שלא המציאה למוסד מסמכים אודות הנכס. אלא שבמהלך הדיון בבית הדין האזורי הודיע המוסד לביטוח לאומי כי אין הוא עומד עוד על דחיית התביעה בשל אי המצאת מסמכים הקשורים לנכס שבעבידייה. אנו סבורים כי בנסיבות אלה, משהמוסד לא עמד עוד על הטענה בדבר דחיית התביעה נוכח אי המצאת מסמכים לפי סעיף 19 לחוק הבטחת הכנסה, לא היה מקום לדחותה מן הטעם הזה, מה עוד שדחיית תביעה לפי סעיף 19 לחוק, נוכח אי המצאת מסמכים, מחייבת התקיימותם של תנאי סף, שכלל לא התברר אם התקיימו בנסיבות המקרה כאן. מכל מקום, אם חסרים למוסד מסמכים לצורך הכרעה בתביעה לגופה, הוא ודאי רשאי לבקשם, ולכשיתקבלו המסמכים, ייתן החלטתו לעניין שיעור הזכאות. החלטה זו לכשתתקבל תהיה בהתייחס למועד שבו הוגשה התביעה למוסד, ולא החל ממועד המצאת המסמכים בבוא העת, כפי שנקבע על ידי בית הדין האזורי, כמו גם בשים לב למקורות הכנסה נוספים ככל שהם קיימים, למערערת ולבעלה. ולמען הסר ספק, דו"ח השמאי שהוגש מטעם המוסד לביטוח לאומי במסגרת הליך אחר המתנהל בין הצדדים בבית הדין האזורי, לא הוגש לפני בית הדין האזורי במסגרת הליך זה, וממילא לא ניתן להסתמך עליו במסגרת הערעור. סוף דבר 22. הערעור נדחה במובן זה, שזכאותה של המערערת לגמלה תיבחן, כפי שקבע בית הדין האזורי, כמי שמנהלת יחידה משפחתית משותפת עם בעלה. כמו כן, וכפי שקבע בית הדין האזורי, רשאי המוסד לביטוח לאומי לזקוף לה הכנסה מנכס בעלה הנמצא בעבידייה. עם זאת, הערעור מתקבל בחלקו באופן שמבוטלת החלטת בית הדין האזורי בדבר דחיית התביעה נוכח אי המצאת מסמכים. על המוסד מוטלת בנסיבות אלה החובה לערוך את חישוב סכום הגמלה לו זכאית המערערת. אם חסרים למוסד נתונים אודות הנכס בעבידייה לצורך חישוב זקיפת הכנסה, רשאי הוא לבקשם מן המערערת. בכל מקרה, החלטת המוסד לכשתינתן, תתייחס למועד הזכאות מאי 2007, ולמערערת תהא נתונה על פי הדין זכות תביעה כנגד ההחלטה, לבית הדין האזורי. אין צו להוצאות. הבטחת הכנסהערעור