קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על הרשעה בעבירת העסקת עובדים זרים: השופטת סיגל דוידוב-מוטולה בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע (השופט אילן סופר; הע"ז 1555/08), אשר הרשיע את המערער בעבירה של העסקה שלא כדין של שני עובדים זרים, בניגוד לסעיפים 2(א)(1) ו - 2(א)(2) לחוק עובדים זרים, התשנ"א - 1991. על המערער הוטלו קנס בסך 40,000 ש"ח, וכן התחייבות להימנע מביצוע העבירות מושא כתב האישום למשך שלוש שנים. הערעור מכוון הן כנגד הכרעת הדין והן כנגד גזר הדין. הרקע העובדתי ופסק דינו של בית הדין האזורי המערער, מר קאיד אלג'בור אלקיעאן, הינו קבלן לעבודות בניין אשר בתקופה הרלוונטית העסיק עובדים לצורך ביצוע עבודות בנייה באמפיתיאטרון בישוב מיתר (להלן - אתר העבודה). עבודות הבנייה שבוצעו על ידו - בהתאם לעדות שמסר בבית הדין האזורי - כללו יציקת בטון, ברזלנות וטפסנות. ביום 14.7.2003 נערכה ביקורת באתר העבודה, ונמצאו שני עובדים - אשר פרטיהם צוינו בכתב האישום - אשר עסקו בביצוע עבודות ברזל והסתבר כי אינם אזרחי ישראל או תושביה ולא היה להם היתר עבודה אצל המערער. עובדות אלה הוכחו בבית הדין האזורי באמצעות המפקחים מר אבי ישראלי ומר רועי ביטון, אשר ביצעו את הביקורת ולא נסתרו. המערער - אשר לא היה מיוצג בבית הדין האזורי - העיד בפני בית הדין האזורי כי אינו זוכר את פרטי המקרה וכי מעולם לא העסיק עובדים ללא רישיון. כאשר נשאל בחקירה נגדית האם לטענתו העובדים שפרטיהם מצוינים בכתב האישום לא היו עובדים שלו, השיב - "אני לא יודע". כאשר נשאל שוב אם "יכול להיות" שהיו עובדיו, השיב - "יכול להיות, אני לא בטוח...". בבית הדין האזורי הוגשה אמרתו של המערער, כפי שנגבתה על ידי המפקחים באתר העבודה במועד הביקורת, בה נרשמו מפי המערער הדברים הבאים: "אני קבלן תשתית ובנייה. אני בונה עבור חברת טל-רן מושבי בטון לתיאטרון של מיתר. אני מחזיק רק תושבי ישראל ומוציא להם תלושים ואני עובד כחוק. ש. מי שני העובדים מהשטחים שהיו אצלך היום באתר ועסקו בעבודות? ת. שניהם באו רגלית לחפש עבודה שאלתי אם יש רישיון והם ענו לי כן, אז העסקתי אותם...". לאחר הדברים הללו סירב המערער להמשיך במתן עדות ואף סירב לחתום על אמרתו. יצוין כי למערער נשלח בדואר רשום, ביום 26.10.2003, זימון לחקירה - אך דבר הדואר לא נדרש ולכן לא נחקר פעם נוספת. בית הדין האזורי, לאחר שמיעת הראיות, החליט להרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. בית הדין התבסס בהכרעת הדין על עדויות המפקחים; על הודאת המערער - במהלך ההקראה - בהעסקת עובדים באתר העבודה בתאריך הרלוונטי; ועל אמרת המערער כפי שנגבתה ביום הביקורת, בה הודה כמפורט לעיל בהעסקת העובדים שפרטיהם צוינו בכתב האישום תוך עצימת עיניים לגבי כשרות העסקתם. לאחר שמיעת סיכומי הצדדים לעניין העונש, השית בית הדין על המערער קנס בסך 40,000 ש"ח אשר ישולם ב - 20 תשלומים, וכן התחייבות להימנע מביצוע העבירות מושא כתב האישום למשך שלוש שנים, שאם לא כן ישא בגין כל עבירה בקנס בסך 104,400 ש"ח. בית הדין התבסס, בעת קביעת גזר הדין, על השיקולים הבאים: "מחד, העבירה של העסקת עובדים זרים ללא היתר הינה עבירה חמורה הפוגעת הן בשוק העבודה של העובדים הישראלים והן בעובדים הזרים אשר תנאי עבודתם אינם מוסדרים בהתאם לחוק. בהתאם לכך הענישה בגין עבירה שכזאת, כדי שתהיה מרתיעה חייבת להיות כלכלית ופוגעת בכיסו של הנאשם. מאידך, לנאשם אין הרשעות קודמות, ומאז ביצוע העבירה ועד הגשת כתב האישום חלפו כ - 5 שנים". טענות הצדדים בערעור המערער טוען כי לא היה מיוצג במהלך הדיון בבית הדין האזורי, והדבר גרם לו ל"עיוות דין חריף". עוד טוען הוא כי הגם שדובר בכתב אישום יזום, לא הובאה הנמקה כלשהי לאי הסתפקות בקנס מנהלי - והדבר מצדיק את ביטולו של ההליך המשפטי. טענה מקדמית נוספת אותה מעלה המערער הינה להתיישנות העבירות בהן הואשם, שכן מאז המועד הנטען של ביצוען (14.7.2003) ועד למועד הגשת כתב האישום (31.7.2008) חלפו חמש שנים ו - 17 יום. לגישתו, זימונו לחקירה ביום 26.10.2003 אינו יכול להיחשב כפעולת חקירה משמעותית המהווה אירוע מנתק, וכך גם הנפקת תעודות עובד הציבור בשנת 2005. עוד טוען המערער כי לא ניתן היה להגיש את אמרתו כפי שנגבתה במועד הביקורת, שכן נגבתה "תוך הפרת זכותו לאי הפללה עצמית, ובלא שהודעה לו זכות ההיוועצות". המערער טוען כי תושאל על ידי המפקחים עוד טרם גביית אמרתו - ורק לאחר שהודה בעבירה נגבתה אמרתו תחת אזהרה. לגישתו, אין משמעות לאזהרה המצוינת על גבי האמרה שכן בשלב זה כבר מסר את גרסתו המפלילה, ועולה מעצם הפסקת החקירה על ידו כי לא היה מודע למשמעות האזהרה קודם לכן. 10. בהודעת הערעור העלה המערער גם טענה של "הגנה מן הצדק" מחמת השיהוי הרב עד הגשת כתב האישום ושמיעת הראיות, וכן טענה כי לא הוכחה אשמתו מעבר לכל ספק סביר - אך לא חזר על טענות אלה בעיקרי הטיעון מטעמו. לחלופין טוען המערער כנגד גובה הקנס שנגזר עליו, וסבור כי בהתחשב בהעדרן של הרשעות קודמות; חלוף הזמן; ומצבו הכלכלי - היה על בית הדין להסתפק בקנס סמלי. 11. המשיבה טוענת כי כל הטענות המועלות על ידי המערער בערעור לא הועלו על ידו במהלך הדיון בבית הדין האזורי, על אף שחלקן מהוות טענות מקדמיות שמקומן עם פתיחת ההליך וטרם בירור האשמה. לכן ראוי לדחותן כבר מטעם זה, וגם לגופן. 12. המשיבה מדגישה כי ביום 26.10.2003 נשלחו למערער בדואר רשום הן מכתב זימון לחקירה והן מכתב דרישה למסמכים שונים, אך מכתבים אלה לא נדרשו על ידו (מסמכים המעידים על כך הוגשו כראיות לבית הדין האזורי). בנוסף, ביום 13.2.2005 וביום 14.2.2005 הונפקו תעודות עובד ציבור בהתייחס להעדר מעמד חוקי לעובדים המצוינים בכתב האישום במועד הביקורת, ולגישת המשיבה גם הנפקה זו מהווה "אירוע מנתק" בהתייחס לתקופת ההתיישנות. בהתחשב בכך, העבירות לא התיישנו במועד הגשת כתב האישום. המשיבה אף הגישה מזכר מיום 1.7.2008 המעיד על החלטת התובע המוסמך מאותו מועד על הגשת כתב האישום היזום והסיבות לכך. 13. המשיבה טוענת עוד כי זכויותיו של המערער לא קופחו בשל העדר ייצוג, וכי אין חובה חוקית כלשהי למנות סניגור בעבירות בהן הואשם. גם בטענות המערער לעניין דרך גביית אמרתו - אין ממש לגישתה, שכן טרם שהחלה חקירתו נאמר לו במפורש על ידי המפקח כי אינו חייב לומר דבר, ואמרתו כפי שניתנה מלמדת כי הבין את האזהרה היטב ואמר את הדברים החלקיים שאמר מרצון ובאופן חופשי. 14. לסיום טוענת המשיבה, כי העונש שנקבע על ידי בית הדין האזורי לאחר שקילת כלל השיקולים הרלוונטיים הינו סביר בנסיבות המקרה, ואינו מצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור. דיון והכרעה 15. סעיף 15 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב - 1982 (להלן - חוק סדר הדין הפלילי) קובע את הנסיבות בהן ימנה בית משפט סניגור לנאשם, וכן את הנסיבות בהן רשאי בית המשפט לבצע מינוי כאמור. אין חולק כי המקרה שלפנינו - בהתחשב בעבירות בהן הואשם המערער וכן בנסיבותיו האישיות - אינו נמנה על המקרים המנויים בסעיף. אף אין חולק כי המערער לא פנה לבית הדין האזורי וביקש כי ימונה לו סניגור, או את דחיית הדיון על מנת שיוכל להיעזר בסניגור. 16. צודק המערער, כי עובדת היותו בלתי מיוצג הקימה כלפיו "'חובה מוגברת' של מתן הסבר, הנחיה ושמירה על זכויות" (יעקב קדמי, על סדר הדין בפלילים - חלק שני, להלן - קדמי, בעמ' 1095). אלא, שבמקרה זה מילא בית הדין האזורי אחר חובתו האמורה, ולא מצאנו כי ניהול ההליך ללא ייצוג גרם למערער ל"עיוות דין" כלשהו כטענתו. עיון בתיק בית הדין האזורי מלמד כי דיון ההוכחות הראשון נדחה ביוזמת בית הדין, לאחר שהסתבר כי הנאשם קיבל לידיו את חומר החקירה רק בבוקר הדיון (החלטה מיום 13.7.2009). בהמשך ניסתה המאשימה להגיש את הודעתו של אחד העובדים המנויים בכתב האישום, על אף שעובד זה לא הגיע למתן עדות, ובית הדין סירב לכך וקיבל את ההודעה כראיה רק לעצם גבייתה ולא לתוכנה (עמ' 4 לפרוטוקול מיום 8.2.2010). פרוטוקול הדיון משקף לפיכך ניהול דיון תקין והגון, במהלכו המערער אמר את דבריו כרצונו וחקר את עדי המאשימה בחקירה נגדית. בנסיבות אלה, ככל שהמערער חש בדיעבד כי עניינו יכול היה להיות מיוצג טוב יותר בעזרת סניגור (ואין אנו קובעים זאת) - אין לו להלין אלא על עצמו על כי בחר במודע לייצג את עצמו. 17. סעיף 15 לחוק העבירות המינהליות, התשמ"ו - 1985 קובע, כי "קביעת עבירה כעבירה מינהלית אין בה כדי לגרוע מסמכותו של תובע להגיש בשלה כתב אישום, כאשר הוא סבור שהנסיבות מצדיקות זאת מטעמים שיירשמו...". בעניין שלפנינו לא הייתה מחלוקת כי העבירות בהן הואשם המערער הן עבירות מינהליות, ועם זאת בחר התובע המוסמך - לאחר הפעלת שיקול דעת כמפורט במזכרו מיום 1.7.2008 שהוגש לתיק בית הדין - להגיש כנגד המערער כתב אישום (בג"צ 5537/91 אפרתי נ. אוסטפלד, פ"ד מו(3) 501 (1992); ע"פ 1010/04 פרי גיל בע"מ - מדינת ישראל, מיום 20.7.2005; להלן - עניין פרי גיל). לאחר הצגת המזכר האמור לא שב המערער לטענתו בהתייחס להגשת כתב האישום היזום, ולא ניסה לטעון כי נפל פגם כלשהו בדרך הפעלת שיקול הדעת על ידי התובע המוסמך. הטענה נדחית לפיכך; מעבר לצורך נעיר כי לא ניתן היה להעלותה, לראשונה, בערכאת הערעור (ע"פ 1004/00 אלוניאל בע"מ - מדינת ישראל, פד"ע לח 488 (2003)). 18. באשר לטענת המערער בדבר התיישנות העבירה - ראשית ראוי להבהיר כי מדובר בטענה מקדמית, כך שגם אם ניתן להעלותה לראשונה בשלב הערעור (קדמי, בעמ' 1328) - ברי כי אין זו דרך המלך וכי אי העלאתה בפני הערכאה הדיונית עשויה להתפרש כויתור על העלאתה מצידו של הנאשם (שם). על אף זאת, ומעבר לצורך, החלטנו לדון בה לגופה ומצאנו - כפי שיפורט להלן - כי אין בה ממש. 19. תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק סדר הדין הפלילי, בהתייחס לעבירה מסוג עוון דוגמת העבירות בהן הואשם המערער, עומדת על חמש שנים מיום ביצוע העבירה (סעיף 9(א)). סעיף 9(ג) לחוק סדר הדין הפלילי מבהיר כי קיימים "אירועים מנתקים" אשר בהתקיימם מוארכת תקופת ההתיישנות, ובלשונו: "בפשע או בעוון אשר תוך התקופות האמורות בסעיף קטן (א) נערכה לגביהם חקירה על פי חיקוק או הוגש כתב אישום או התקיים הליך מטעם בית המשפט, יתחיל מניין התקופות מיום ההליך האחרון בחקירה או מיום הגשת כתב האישום או מיום ההליך האחרון מטעם בית המשפט, הכל לפי המאוחר יותר". 20. בית המשפט העליון, ובעקבותיו בית דין זה, הבהירו כי יש לפרש את האירועים המנתקים המנויים בסעיף 9(ג) האמור באופן זהיר ונוטה לצמצום. בלשונה של השופטת איילה פרוקצ'יה: "ההתיישנות בפלילים היא אחת מזכויותיו הדיוניות החשובות של הנאשם במסגרת זכותו החוקתית לחירות, הנתונה לו במשפט החוקתי. עצירתה של תקופת ההתיישנות עקב אחד האירועים הקוטעים את מהלכה, מאפשרת הארכה, ולעיתים הארכה ניכרת, של התקופה בה ניתן לנקוט הליכים פליליים כנגד נאשם. היא פוגעת, מטבע הדברים, בזכותו החוקתית; עליה, אפוא, להיות מידתית, ומיועדת לתכלית ראויה. הפרשנות בשאלת התקיימותם הקונקרטית של אירועים מנתקי-התיישנות היא זהירה ונוטה לצמצום, לאור הקרנתם על זכותו היסודית של נאשם לחירות. נטל הוכחת התקיימותם של אירועים כאלה מוטל על התביעה, וספק בעניין זה פועל לטובת הנאשם". (ע"פ 2144/08 מונדרוביץ נ. מדינת ישראל, מיום 14.1.2010; להלן - עניין מונדרוביץ; כן ראו את פסק דינה של השופטת ורדה וירט-ליבנה בע"פ 24/09 מדינת ישראל - איתן ארמי, מיום 7.11.2010). 21. המונח "חקירה על פי חיקוק" פורש לפיכך כ"פעולה ממשית המכינה את התביעה הפלילית העתידה לבוא" (עניין מונדרוביץ). במקום אחר הודגש כי "חקירה על פי חיקוק אינה דבר של מה בכך. מדובר בהליך מוגדר ורשמי האמור להתקיים על ידי גורם המוסמך לכך ובדרך מסודרת ומתועדת... מטיבה של חקירה שהיא מבוצעת בדרכים שונות ובהן איסוף ידיעות, איתור מסמכים, חקירת עדים, עיקוב ופעולות נוספות שאין צורך למנותן או להגדירן. כל הפעולות במסגרת "חקירה" אמורות להתבצע על ידי גורמי החקירה המוסמכים לכך והן צריכות להתבצע בתיק חקירה מסודר ומתועד כראוי" (ע"פ 67/09 מדינת ישראל - עוז אשור, מיום 13.4.2010). 22. בנסיבותיו של מקרה זה, לאחר שהמערער הפסיק את חקירתו במהלכה ולא הושלמה גביית גרסתו - נשלחו אליו, כשלושה חודשים לאחר מכן, זימון לחקירה נוספת וכן דרישה להמצאת מסמכים. המערער כלל לא נטל את דבר הדואר הרשום שהגיע אליו וממילא לא הגיע להיחקר ולא המציא מסמכים כלשהם. בא כוחו הסכים, במהלך הדיון בפנינו, כי לו היה המערער מתייצב לחקירה אליה זומן - מדובר היה ב"אירוע מנתק" שרק לאחריו מתחילה הייתה להימנות תקופת ההתיישנות. לטעמנו, אי הגעתו של המערער לחקירה אינה יכולה לשנות בדיעבד את מהות ההזמנה שנשלחה אליו, ומהווה חלק חיוני מפעולת החקירה לפי חיקוק. אין מדובר בפעולות מאוחרות לשלב החקירה כפי שהיה בעניין מונדרוביץ, אלא בזימון רשמי ומתועד מטעם הגורם החוקר לאדם החשוד בביצוע העבירה, זמן סביר לאחר ביצועה הנטען של העבירה, להתייצב לחקירה על מנת לפרט את גרסתו ולהמציא מסמכים. לאור האמור, העבירות בהן הואשם המערער לא התיישנו במועד הגשת כתב האישום, וזאת מבלי צורך שניכנס לשאלה האם הנפקת תעודות עובד הציבור - בכלל ובמועד בו נעשה הדבר בפרט - מהווה אף היא "אירוע מנתק" אם לאו. 23. הגם שהמערער לא חזר על טענותיו בקשר לכך בעיקרי הטיעון מטעמו, נבחן להלן בקצרה גם את טענת השיהוי שהועלתה על ידו. המערער מבסס את טענתו על ההלכה לפיה "ייתכנו מקרים נדירים בהם השתהותה של התביעה בהגשת כתב האישום תהיה בלתי סבירה באופן אשר יצדיק את ביטולו של כתב האישום וזאת בייחוד כאשר השתהות זו לא נובעת מסיבות מוצדקות" (ע"פ 7014/06 מדינת ישראל נ. לימור, מיום 4.9.2007). צודק המערער, כי חל במקרה זה שיהוי לא סביר בהגשת כתב האישום, שכן גם אם נהג באופן מתחמק וגרם לעיכוב מסוים בחקירה - התנהגותו בלבד אינה מצדיקה את ניהול התיק בעצלתיים מצד המאשימה משך מספר שנים. על אף זאת, מכך בלבד לא נובע כי מתקיימים התנאים החריגים המצדיקים ביטולו של כתב אישום מחמת הגנה מן הצדק, המהווה "מהלך קיצוני שבית המשפט אינו נזקק לו אלא במקרים חריגים ביותר" (ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ. בורוביץ, פ"ד נט(6) 776 (2005); להלן - עניין בורוביץ; כן ראו את ע"פ 14/07 מדינת ישראל - הום סנטרס (עשה זאת בעצמך) בע"מ, מיום 22.11.2007). המערער לא הראה כי העיכוב במקרה זה הינו חריג באופן קיצוני, או כי הביא לפגיעה כלשהי בזכויותיו. אין לפנינו לפיכך התנהלות הפוגעת "באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות" (עניין בורוביץ), או העומדת "בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית" (סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי), ולפיכך לא מצאנו הצדקה לקבלת הטענה (וראו גם - לגבי דחיית טענה דומה - את ע"פ 26/05 מדינת ישראל - בנימין זינגר, מיום 28.6.2007). 24. משעברנו את משוכת הטענות המקדמיות, נעבור לדון בטענות המערער כנגד אמרתו כפי שנגבתה ממנו על ידי המפקח במועד הביקורת. עיון באמרה מלמד כי נגבתה באתר העבודה במועד הביקורת, וכי בתחילתה נרשם - באופן ברור ומפורש - כי "הודעתי לו כי אין הוא חייב לומר דבר אלא אם רצונו בכך, כל שייאמר ירשם על ידי ועשוי לשמש כהוכחה נגדו...". המערער אף חתם בחתימת ידו לצד הדברים האמורים (הגם שסירב לחתום על האמרה עצמה לאחר גבייתה) - דבר שמלמד כי הדברים אכן נאמרו לו טרם שהחלו תשאולו/ חקירתו. המערער אף לא שאל דבר את המפקח לגבי נסיבות גביית האמרה, ולא טען כנגד קבילות הודאתו טרם הגשתה כראיה לבית הדין האזורי; עצם התייחסותנו לכך היא לפיכך מעבר לצורך. 25. בית המשפט העליון קבע שני מסלולים נפרדים לבחינת קבילותן של הודאות נאשמים (לפירוט ראו, למשל, את ע"פ 9956/05 שי נ. מדינת ישראל, מיום 4.11.2009; להלן - עניין שי). המסלול הראשון הוא המסלול החוקי, הקבוע בסעיף 12 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א - 1971 (להלן - פקודת הראיות), ולפיו הודאת נאשם תהא קבילה "רק אם הביא התובע עדות בדבר הנסיבות שבהן ניתנה ההודיה, ובית המשפט ראה שההודיה הייתה חופשית ומרצון". לפי הפרשנות שניתנה לכך בפסיקה, הודאת נאשם תיפסל מכוח סעיף 12 לפקודת הראיות ככל שתוכח "פגיעה משמעותית וחמורה באוטונומיית הרצון ובחופש הבחירה של הנאשם במסגרת הודאתו בחקירה" (ע"פ 5121/98 יששכרוב נ. התובע הצבאי הראשי, מיום 4.5.2006; להלן - הלכת יששכרוב). 26. במקרה שלפנינו, מתקיים התנאי הראשון הקבוע בסעיף 12 לפקודת הראיות, שכן המפקח מר אבי ישראלי העיד בבית הדין האזורי על נסיבות גביית אמרתו של המערער, ולא נסתר. גם התנאי השני מתקיים שכן עולה מהשתלשלות הדברים כי המערער הבין את האזהרה, חתם לצידה, השיב לשאלות החוקר, ורק לאחר מספר דקות חזר בו והחליט שלא לשתף פעולה עם המשך החקירה. מקובלת עלינו בהקשר זה עמדת המדינה, כי הדבר מלמד כי מתן ההודאה לא נכפה על המערער, אלא היה נתון לבחירתו החופשית (וראו גם את ע"פ 37/09 ג. לוריה בע"מ - מדינת ישראל, מיום 29.6.2009). 27. המסלול השני לבחינת קבילות הודאות נאשמים מבוסס על הדוקטרינה הפסיקתית לפסילת ראיות שהושגו שלא כדין בהליך הפלילי, לפיה נתון לבית המשפט שיקול דעת לפסילת ראיה "אם נוכח לדעת כי הראיה הושגה שלא כדין וקבלתה במשפט תיצור פגיעה מהותית בזכותו של הנאשם להליך הוגן שלא בהתאם לגדריה של פסקת ההגבלה" (הלכת יששכרוב). במקרה שלפנינו, בו התקיימה החקירה טרם שניתנה הלכת יששכרוב, לא נאמר למערער טרם תחילת חקירתו כי הוא רשאי להיוועץ עם עורך דין. גם אם נצא מנקודת הנחה כי חלה על המפקח חובה לכך, לא שוכנענו כי הדבר גרם לפגיעה מהותית בזכותו של המערער להליך הוגן (וראו את שנפסק בקשר לכך בעניין שי; וכן ע"פ 13/07 ניר עם כהן ירקות אגודה שיתופית חקלאית בע"מ - מדינת ישראל, מיום 6.9.2009). נזכיר, כי המערער הוזהר במפורש טרם תחילת החקירה כי כל שיאמר יכול לשמש נגדו; ידע כי הינו נחקר תחת אזהרה וכי הינו חשוד בביצוע עבירה פלילית; לא טען ולא הוכיח כי נפגעה יכולתו לבחור אם לשתף פעולה אם לאו; וגם לאחר שהוגש נגדו כתב אישום - לא סבר כי הינו נזקק לייעוץ משפטי וייצג את עצמו לבד בבית הדין האזורי. בנסיבות אלה, לא מתקיימת הצדקה לפסילת אמרתו של המערער. 28. נוכח כל האמור לעיל, אנו מאשרים את הכרעת הדין שניתנה על ידי בית הדין האזורי ולא מצאנו הצדקה להתערב בה. הרשעתו של המערער מעוגנת היטב בחומר הראיות שהוצג בפני בית הדין האזורי ומבוססת על התרשמותו מהעדים שהופיעו בפניו. בנסיבות אלה, וכאשר הוכחו כל יסודות העבירה כדבעי, בדין הרשיע בית הדין האזורי את המערער בעבירה שיוחסה לו. 29. באשר לערעור המערער על העונש שהושת עליו - בית הדין האזורי לקח בחשבון את כל השיקולים הרלוונטיים וקבע עונש שהינו סביר ומידתי בהתחשב בכלל נסיבות העניין (וראו - לעניין החומרה בהעסקת עובדים זרים ללא היתר - את ע"פ 1001/01 מדינת ישראל - נפתלי ניסים, פד"ע ל"ח 145 (2002)). כבר נקבע כי "כעניין שבשגרה אין ערכאת הערעור מתערבת בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית" (עניין פרי גיל; כן ראו את עפ"א 47/08 יאיר שערים 2000 בע"מ - מדינת ישראל, מיום 26.10.2009). לא מצאנו כי מקרה זה מצדיק חריגה מהכלל. 30. סוף דבר - ערעורו של מר קאיד אלג'בור אלקיעאן נדחה, הן בהתייחס להרשעתו בעבירה שיוחסה לו והן בהתייחס לעונש שהוטל עליו. משפט פליליהרשעההעסקת עובדים זריםערעורעובדים זרים