קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על שלילת השלמת הכנסה: סגן הנשיאה יגאל פליטמן בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב-יפו (השופטת נטע רות ונציג הציבור מר יעקב בר-נר; ב"ל 6823/06), בו נדחתה תביעת המערערת כנגד החלטת המוסד לשלול את זכאותה לגמלת הבטחת הכנסה לחודשים ינואר 2002 עד יוני 2002 (להלן - התקופה הרלבנטית). ביום 30.5.2006 הודיע פקיד התביעות של המשיב (להלן - המוסד) למערערת על שלילת זכאותה לגמלת הבטחת הכנסה לתקופה האמורה, מהטעם שהחל מחודש זה עבדה המערערת בהיקף נמוך מהמוצהר בתביעתה לתשלום גמלת הבטחת הכנסה, ובהיקף נמוך מהיקף העבודה שאושר לה על ידי שירות התעסוקה - 32 שעות שבועיות. כתוצאה משלילת זכאותה כאמור, נוצר למערערת חוב כלפי המוסד. המערערת הגישה תביעה כנגד החלטת המוסד לבית הדין האזורי. הרקע הנורמטיבי הרלבנטי לערעור זה הוא כדלקמן: סעיף 2(א)(3) לחוק הבטחת הכנסה, התשמ"א - 1980 (להלן - החוק) קובע כך: "תושב ישראל שמלאו לו 25 שנים זכאי לגימלה, בכפוף להוראות חוק זה, כל עוד מתקיים בו אחד מתנאים אלה: ... הוא עובד בעבודה או נמצא בהכשרה לרבות במסגרת שיקומית בפיקוח משרד ממשלתי, המוסד לביטוח לאומי או הרשות ..., שההכנסה מהן פחותה מההכנסה שבשלה אין לשלם, לפי הוראות חוק זה, גמלה ומתקיימים בו התנאים והמבחנים שנקבעו בתקנות." תקנה 2(א) לתקנות הבטחת הכנסה (כללי הזכאות והוראות ביצוע), התשמ"ב - 1982 (להלן - התקנות) קובעת כך: "עובד או עובד עצמאי שהכנסתו מעבודה פחותה מסכום הגמלה לפי סעיף 5(א)(1) לחוק, זכאי לגמלה לפי סעיף 2(א)(3) לחוק, אם מתקיים בו אחד מתנאים אלה: הוא הופנה לעבודתו על ידי שירות התעסוקה או שהוא רשום בלשכת שירות תעסוקה כדורש עבודה, ושירות התעסוקה לא הציע לו עבודה מתאימה כמשמעותה בסעיף 2(א)(2) לחוק שההכנסה ממנה אינה פחותה מסכום הגמלה לפי סעיף 5(א)(1) לחוק; הוא עובד מטעמי בריאות או גיל במפעל מוגן ששמו מופיע בתוספת בהיקף העבודה המקובל בו."   בית הדין האזורי קבע, כי מפסיקת בית הדין הארצי הנוגעת לאותה התקופה עולה, כי בתקופה הרלבנטית לתביעה חל נוהל פנימי של המוסד ביחס ליישום סעיפי החוק והתקנות המצוטטים לעיל (להלן - הנוהל). הנוהל צוטט, בין השאר, בפסק הדין בתיק עב"ל 232/99 אדית אורי - המל"ל (ניתן ביום 14.10.2002; להלן - עניין אורי). סעיף 4.9.1 לנוהל קובע כך: "עובד שהוא עובד שכיר או עובד עצמאי, העובד בעבודה שההכנסה איננה נמוכה מהסכום הקבוע (להלן - עבודה בשכר נמוך), יהיה זכאי לגמלה על פי החוק אם מתקיים בו אחד התנאים הבאים: הוא הופנה לעבודה שבה הוא עובד על-ידי שרות התעסוקה. הוא רשום כדורש עבודה ולשכת שרות התעסוקה לא הציע לו 'עבודה מתאימה' לפי חוק הבטחת הכנסה, שההכנסה ממנה אינה פחותה מהסכום הקובע החל לגביו. למרות האמור לעיל נקבעה מדיניות - לפיה אין אחד משני התנאים המצויינים חייבים להתקיים במי שהיקף משרתו לפחות 32 שעות בשבוע." ההליך בבית הדין האזורי המערערת טענה בתביעתה, כי בתקופה הרלבנטית היא היתה פטורה מהתייצבות בשירות התעסוקה, כשם שהיתה פטורה מלהתייצב גם במהלך שנת 2001, שכן היקף משרתה נותר זהה בכל התקופה, ועמד על 27.5 שעות שבועיות, וכי זהו היקף המשרה שאושר לה מלכתחילה. המערערת טענה, כי בתקופה הרלבנטית עבדה באותם מקומות עבודה ובאותו היקף המשרה כפי שעבדה בשנת 2001. עוד טענה המערערת, כי גם אם יימצא כי היא לא עבדה בהיקף ההעסקה הפוטר אותה על-פי הדין מהצורך להזדקק לשירות התעסוקה, הרי שהדבר לא הובא לידיעתה, ומשכך יש להכיר בזכאותה להבטחת הכנסה גם בתקופה הרלבנטית, על בסיס אותם נתונים כפי שהיו בשנת 2001. ב"כ המוסד טענה מנגד, כי החל מחודש פברואר 2001 אושר למערערת פטור מהתייצבות בשירות התעסוקה על בסיס העסקה בהיקף משרה של 32 שעות, ולא בהיקף של 27.5 שעות שבועיות, כטענתה, וזאת בשני מקומות עבודה - מפעלי בית עמנואל וגב' קרינה אזוגי. מעבר לכך נטען, כי המערערת לא הועסקה בשנת 2002 בהיקף משרה זהה לזה שבו הועסקה בשנת 2001, ואין להסתמך על אישורה של גב' קרינה אזוגי המתייחס לשנת 2002, שכן מעסיקה זו שילמה בגין המערערת דמי ביטוח באופן רטרואקטיבי רק בשנת 2009, ולא דיווחה על העסקתה בזמן אמת. עוד טענה ב"כ המוסד, כי גם על פי הראיות שהציגה המערערת, היא עבדה בשנת 2002 בהיקף של 24.3 שעות שבועיות בלבד, ומשכך גם לשיטתה לא עמדה בתנאי הפטור שניתן לה בשנת 2001. עוד נטען, כי גם אם בשנת 2001 שולמה למערערת הבטחת הכנסה על בסיס היקף העסקה פחות מ- 32 שעות, על אף שלא התייצבה בשרות התעסוקה, הרי שמדובר בטעות שאין מקום להנציחה. לסיום נטען, כי העובדה שהמערערת התייצבה בשירות התעסוקה בחודש יולי 2002 מלמדת כי המערערת היתה מודעת לכך שאין לה פטור מהתייצבות נוכח היקף העסקתה המצומצם. בית הדין האזורי קבע בפסק דינו, כי הזכות לתשלום גמלת הבטחת הכנסה הינה זכות שעוגנה בחוק, ומשכך נדרש הטוען לזכות לגמלה, להראות כי עמד בתנאים הקבועים בו. במקרה דנן, לא היתה מחלוקת על כך שהמערערת לא התייצבה בתקופה הרלבנטית בשירות התעסוקה, ומשכך, על פני הדברים, היא לא עמדה בהוראות החוק והתקנות. עם זאת, על מנת להקל עם המבוטחים, גיבש המוסד נוהל פנימי הפוטר מהצורך להזדקק לשירות התעסוקה את מי שהיקף משרתו הינו 32 שעות בשבוע לפחות. בית הדין האזורי הפנה לעניין אורי, בו נקבע כי אין כל פסול בנוהל זה, הקובע הסדר מקל מזה הקבוע בתקנות. עם זאת, המערערת לא עמדה אף בתנאים המיטיבים שנקבעו בנוהל, מכיוון שלא הועסקה בהיקף של 32 שעות שבועיות, אלא בהיקף של 24.3 שעות שבועיות בלבד. בית הדין האזורי העיר לעניין הנוהל, כי אף שהוא לא הוצג בפניו כראיה מטעם המוסד, הוא מוצא לציין, כי המערערת, אשר ביקשה להוכיח כי חלות עליה ההוראות המגמישות את יישום הכללים שבחוק ובתקנות בכל הנוגע לצורך להזדקק לשרות התעסוקה - היא שנדרשה להראות מקור נורמטיבי תקף הפוטר אותה מהתייצבות בשרות התעסוקה, דבר שהמערערת לא עשתה. עוד קבע בית הדין האזורי, כי הוא אינו מקבל את טענת ההסתמכות שהעלתה המערערת לגבי מצג המוסד, מכמה טעמים. הטעם האחד נעוץ בהלכה הפסוקה, לפיה טעות של פקיד המוסד אינה מקנה למבוטח זכויות שאינן מגיעות לו על פי החוק. הטעם האחר נעוץ בספק המשפטי והעובדתי ביחס למידת הפגיעה באינטרס ההסתמכות של המערערת. באשר לפן העובדתי קבע בית הדין, כי יש ממש בטענת ב"כ המוסד לפיה העובדה שהמערערת מצאה לנכון להתייצב בשירות התעסוקה בשנת 2002, מלמדת על כך שהיא כנראה היתה מודעת לכך שאין היא פטורה מהתייצבות על סמך היקף העסקתה כפי שהיה בפועל, וכן יש ממש גם בטענה העובדתית הנוספת של ב"כ המוסד, לפיה יש להטיל ספק בנכונות הרישום המתייחס להיקף העסקתה של התובעת בשנת 2002, מאחר שרישום זה נעשה על בסיס דיווח רטרואקטיבי של המעסיקה בשנת 2009. באשר לפן המשפטי קבע בית הדין, כי קרוב לוודאי שגם בשנת 2001 קיבלה המערערת גמלת הבטחת הכנסה שלא הגיעה לה, מאחר שהוכח כי עבדה פחות מ-32 שעות שבועיות גם בתקופה זו. בית הדין העיר, כי ייתכן שהמוסד לא דרש מהמערערת את החזר הגמלה עבור שנת 2001 מתוך התחשבות באינטרס ההסתמכות של המערערת, התחשבות שייתכן כי עלתה על הנדרש במקרה זה. לאור האמור דחה בית הדין האזורי את התביעה. מכאן הערעור שבפנינו. ההליך בפנינו בערעורה חזרה המערערת, בעיקרו של דבר, על טענותיה בפני בית הדין האזורי, והוסיפה כי לא הוכח כי לא התייצבה בשירות התעסוקה בכל התקופה הרלבנטית. עוד ביקשה המערערת להדגיש, כי הנוהל לא הוצג כראיה בתיק, וכי מנהל שירות התעסוקה שהוזמן לעדות העיד, כי "אין נוהל" בעניינים אלו, וכי ייתכן שפקיד אחד יאשר פטור מהתייצבות לשירות התעסוקה באותם תנאים, ופקיד אחר לא יאשר. עוד נטען, כי לא הוכח שנמסרה למערערת הודעה כלשהי בעניין שעות העבודה הנדרשות ממנה, וממילא משעה ששירות התעסוקה לא הפנה את המערערת לעבודה כלשהי, אלא אישר את מקומות העבודה שמצאה בעצמה, הרי שמשתמע מכך אישור לשעות העבודה שעבדה במקומות אלו, שנותרו ללא שינוי גם בתקופה הרלבנטית. באשר לטענה בדבר דיווח רטרואקטיבי על שעות עבודתה אצל מעסיקתה השניה נטען, כי אישור שעות העבודה שניתן לה עובר לתקופה הרלבנטית ניתן על בסיס דיווח בזמן אמת של שני המעסיקים, שאם לא כן לא היה ניתן לה האישור מלכתחילה. בישיבת קדם הערעור טען ב"כ המערערת, כי עניין ה-32 שעות יסודו בטעות, שכן מעולם לא עבדה המערערת יותר מ-27.5 שעות, ובכל זאת קיבלה גמלת הבטחת הכנסה גם בשנת 2001 וגם בשנת 2002, ומבלי שחל שינוי כלשהו בהיקף העסקתה. לדידו, אין רלבנטיות לנוהל, שכן מנהל שירות התעסוקה העיד כי אין נוהל בעניין זה, וכי הדבר נתון לשיקול דעתו של הפקיד. הפקיד שעסק בעניינה של המערערת אישר לה פטור מהתייצבות על בסיס 27.5 שעות עבודה, ומשלא חל כל שינוי בתנאי עבודתה, אין הצדקה לביטול זכאותה בתקופה הרלבנטית. מכל מקום, המוסד לא טען לטעות לגבי תשלום גמלת הבטחת ההכנסה למערערת בשנת 2001, ולא הוכיח אותה. ב"כ המשיב טען, כי אין מחלוקת שהמערערת לא עבדה 32 שעות שבועיות, ואף אין ראיה לקבלת פטור מהתייצבות בגין עבודה בהיקף של 27.5 שעות. משכך, ומשהמערערת לא עמדה בתנאי הנוהל המיטיב, לא היתה זכאית לפטור מהתייצבות בשירות התעסוקה, ומכאן שהחלטת המוסד בדין יסודה. ב"כ הצדדים הסכימו כי טענותיהם לפרוטוקול ייחשבו כסיכומים בכתב מטעמם, וכי פסק הדין יינתן על ידי המותב על בסיס הסיכומים וכל חומר התיק. דיון והכרעה לאחר שנתנו דעתנו לטיעוני הצדדים ולכלל החומר שהובא לפנינו, הגענו למסקנה, כי דין הערעור להידחות. זאת, בעיקרו של דבר, מטעמיו של בית הדין האזורי בפסק דינו, עליהם נוסיף מילים מספר. ראשית ייאמר, כי הערעור מכוון, בעיקרו של דבר, כנגד ממצאיו העובדתיים של בית הדין האזורי בדבר קיומו של הנוהל המיטיב במוסד, בדבר היקף ההעסקה שאושר למערערת על ידי שירות התעסוקה ובדבר אי עמידתה בו, משנמצא כי עבדה לכל היותר בהיקף של 27.5 שעות שבועיות בתקופה הרלבנטית. ככלל, ערכאת הערעור אינה מתערבת בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית, ולא מצאנו מקום לעשות כן אף במקרה שלפנינו. עוד ייאמר, כי מעיון בחומר התיק עולה, כי המערערת הופנתה על ידי המוסד לשירות התעסוקה בחודש מרץ 2002, לאחר שהתברר כי היקף משרתה לחודשים ינואר ופברואר 2002 פחת מהיקף המשרה שאושר לה כמזכה אותה בפטור מהתייצבות בשירות התעסוקה. זאת, בהתבסס על אישורי המעסיקים שהגישה המערערת לבקשת המוסד, מיום 22.2.2001, מהם עולה כי המערערת עבדה כ- 15 שעות שבועיות במפעלי בית עמנואל, וכ- 12.5 שעות שבועיות אצל גב' קרינה אזוגי, וביחד כ- 27.5 שעות שבועיות. יצויין, כי מסמכים אחרים שהוגשו לתיק מעידים על היקף העסקה עוד פחות מההיקף האמור, אולם נניח לצורך העניין כי אכן המערערת עבדה כ- 27.5 שעות שבועיות בתקופה הרלבנטית. עוד עולה מהמסמכים שהוגשו לתיק, כי בכל התקופה בה קיבלה המערערת פטור מהתייצבות בשירות התעסוקה בשל עבודתה, בסיס ההעסקה שאושר לה היה בהיקף של 32 שעות שבועיות. כך למשל עולה מגליון ההתכתבות בתיקה האישי של המערערת במחלקת הבטחת הכנסה במוסד, מתעודת עובד הציבור שהוגשה לבית הדין האזורי, ומאישור שירות התעסוקה לאותה תקופה. אמנם, אין בתיק מסמך כתוב כלשהו המעיד על כך שהמערערת יודעה מלכתחילה, עוד בשנת 2001 בעת שניתן לה הפטור, בדבר הגבלת היקף העסקתה למינימום של 32 שעות שבועיות, אולם מהמסמכים האמורים עולה כי אכן זהו היקף ההעסקה שאושר לה. לעניין זה יצויין, כי מגליון ההתכתבות לתיקה של המערערת במחלקת הבטחת הכנסה עולה, כי גם בזמן אמת ההתייחסות להיקף ההעסקה, גם מול המערערת, היה על בסיס העסקה של 32 שעות שבועיות. מכל מקום, כעולה מפסק הדין האזורי, ומפסק הדין הארצי בעניין אורי, בתקופה הרלבנטית לערעור זה חל במוסד נוהל מיטיב, לפיו ניתן לפטור דורש גמלה מהתייצבות בשירות התעסוקה בהתאם לחוק ולתקנות, כאשר הוא מועסק בהיקף שלא פחות מ- 32 שעות שבועיות. אמנם מר אלנברג, מנהל שירות התעסוקה בתל אביב, העיד בבית הדין האזורי כי אין נוהל לעניין זה, וכי אישור היקף השעות השבועיות נתון לשיקול דעתו של הפקיד בכל מקרה ומקרה. אולם, כאמור, התברר כי נוהל כזה במוסד אכן היה קיים בתקופה הרלבנטית, ונראה כי שירות התעסוקה אכן פעל לפי נוהל זה בעת שאישר למערערת את היקף השעות השבועיות המזכה אותה בפטור מהתייצבות בשירות התעסוקה, לצורך קבלת השלמת ההכנסה. באשר לטענתה של המערערת לפיה גם קודם לתקופה הרלבנטית עבדה בהיקף של 27.5 שעות שבועיות, ובכל זאת שולמה לה הגמלה, ייאמר, כי אף אם היתה טעות כלשהי מטעם שירות התעסוקה בעת שאושר למערערת פטור מהתייצבות חרף העובדה שלא עבדה בהיקף של 32 שעות שבועיות, אין בכך כדי להקנות למערערת זכויות שאינן מוקנות לה על פי החוק והתקנות, או על פי נוהל המוסד, שמטרתו להיטיב עם המבוטחים מעבר לקבוע על פי דין. לעניין זה נזכיר את ההלכה שנפסקה על ידינו פעמים רבות במקרים ממין זה, הקובעת כך: "מערכת היחסים בין המוסד למבוטחיו נקבעה על-פי חוק, ומשכך החוק בלבד הוא שמכתיב את מערכת הזכויות והחובות של הגורמים השונים במערך הביטחון הסוציאלי. לפיכך, לא תשמע טענה לפיה יצר המוסד, בהתנהגותו, זכויות או מניעות ... בית-דין זה אימץ את ההלכות שנקבעו בבית-המשפט העליון ולפיהן התנהגותו של גוף ציבורי דוגמת המוסד לביטוח לאומי, אינה יכולה ליצור עילה לזכות אשר אינה קיימת בחוק. על-כן אין מקום לקבל טענת השתק כנגד המוסד. על המוסד מוטלת החובה לפעול על-פי הוראות החוק ואף מקום בו המוסד הטעה מבוטח - ... - אין הוא רשאי להעניק לו זכויות בלי שהן מעוגנות בחוק" (עב"ל 20105/96 יהלום - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ל"ו 603; וראה עוד לעניין זה בג"ץ 202/59 כלדי נ' המוסד לביטוח לאומי; בג"ץ 1583/94 סרוסי נ' בית הדין הארצי; דב"ע נג/0-78 פייגלשטוק - המוסד לביטוח לאומי; ראה גם עב"ל 314/99 המוסד לביטוח לאומי - גוטמן). בשולי הדברים יוער לעניין זה, אף שאין זה מעניינו של הערעור שבפנינו, כי ככל שאכן הועסקה המערערת בהיקף של 27.5 שעות שבועיות גם טרם התקופה הרלבנטית, הרי שהעובדה שהמוסד לא שלל את זכאותה לגמלה גם בגין תקופה זו, ככל הנראה מביאה בחשבון את אינטרס ההסתמכות של המערערת, כפי שפסק בית הדין האזורי. באשר לספק העובדתי שהעלה בית הדין האזורי ביחס לטענת ההסתמכות שהעלתה המערערת, יוער כי מחומר התיק עולה כי המערערת התייצבה בשירות התעסוקה בחודש יולי 2002, מן הטעם שבחודש זה ובחודש שלאחריו חלה חופשת הקיץ במפעלי בית עמנואל, ומשכך המערערת לא הועסקה שם בתקופה זו. עם זאת, נוכח האמור לעיל, אין בכך כדי לסייע למערערת בהליך זה. לאור האמור, מתאשר בזאת פסק דינו של בית הדין האזורי מטעמיו, במסגרת הוראתה של תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב - 1991. סוף דבר - הערעור נדחה. אין צו להוצאות. הבטחת הכנסהערעור