קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פגם בהליך שימוע / פיטורי פקידת ביטוח: 1. התובעת עבדה אצל הנתבעת, העוסקת במתן שירותי ביטוח, בתפקיד פקידת ביטוח רפואי במשך שבוע ימים. בתום השבוע הודיע מר צ'קוטאי, מנהל החברה, לתובעת כי הוחלט להפסיק את עבודתה בחברה לאלתר. התובעת טוענת כי היא זכאית לשיפוי בגין הנזקים שנגרמו לה בשל פיטוריה, שהינם בגדר הפרת חוזה, ובהם: פיצויים בגין התקופה שבה הייתה מובטלת, פיצויים בגין הפסד רווחים עתידיים למשך שנה, פיצויים בגין שהיית בנה במעון פרטי, פיצויים בגין עוגמת נפש וכן בגין ניהול משא ומתן בחוסר תום לב. סך כל הפיצויים הנתבעים עומד על סך של 28,700 ₪. 2. ואלו העובדות הרלבנטיות לעניין, בתמצית: א. ביום 3.05.10 נחתם בין התובעת לבין מר צ'קוטאי הסכם עבודה. בהסכם נקבע כי שכרה של התובעת יהיה 4,500 ₪ נטו, וכי תעבוד 5 ימים בשבוע מ-8:00 ועד 16:30. ב. ההסכם אינו מתייחס למשך תקופת ההתקשרות בין הצדדים (נספח ג' לכתב התביעה). ג. לאחר שבוע פוטרה התובעת. בשיחה שקיים עמה מר צ'קוטאי לא נאמרה לה הסיבה האמיתית לפיטוריה. מר צ'קוטאי אמר לה שהעובדת שאותה החליפה עומדת לשוב לעבודה. 3. התובעת טוענת כי הסתמכה על הסכם העבודה עם הנתבעת, והבינה כי האחרונה מחפשת עובדת לטווח ארוך. בשל כך סירבה להצעות עבודה אחרות שהוצעו לה, ובכך נפגע אינטרס ההסתמכות שלה, והיא אף נותרה ללא פרנסה למשך כחודש וחצי, וכי פיטוריה נעשו שלא כדין מבלי שנערך לה שימוע כנדרש, שכן לא הוצגה בפניה הסיבה האמיתית לפיטוריה. התובעת מוסיפה וטוענת כי המשא ומתן שניהלה עמה הנתבעת נוהל בחוסר תום לב מאחר שהנתבעת ידעה, עובר חתימתה על ההסכם, כי ייתכן שהעובדת שאותה התבקשה להחליף לא תעזוב. 4. הנתבעת טוענת מנגד כי פיטורי התובעת בדין יסודם, והטעם שלא נאמרה לה הסיבה האמיתית לפיטוריה נבעה מן החשש לפגוע בה או להעליבה. הנתבעת טוענת עוד התובעת פוטרה בשל אי התאמתה לתפקיד, ונוכח הזמן הקצר שבו הועסקה, אין מקום לפסוק פיצויים לטובתה. כל קביעה אחרת תהא בבחינת גזירה שאין המעסיק יכול לעמוד בה. למעסיק עומדת הזכות לנהל את עסקו על פי הבנתו, ולבחור את עובדיו על פי התאמתם לתפקיד. הנתבעת מוסיפה כי תביעתה של התובעת הינה מנופחת בלשון המעטה, במיוחד לאור תקופת עבודתה הקצרה. 5. שימוע שלא כדין זכות השימוע הינה זכות העומדת לכל עובד, בכל מקום עבודה- ציבורי או פרטי (ע"ע (ארצי) 701/07 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' תורג'מן, ניתן ביום 3.03.09). מטרתו העיקרית של השימוע היא לאפשר לעובד להזים את הטענות כלפיו, להביא תימוכין לגרסתו ולנסות לשכנע את העומד להכריע בגורלו שלטענות אין בסיס, או לפחות אינן כצעקתה (ע"ע (ארצי) 1163/00 בית חולים המשפחה הקדושה נצרת נ' ד"ר עבוד, ניתן ביום 26.7.2000; וההפניות שם). עוד נפסק בעניין זה כי על מנת שהעובד המפוטר יוכל להתגונן כראוי בשימוע על המעסיק לגלות לו את הטעם האמיתי לפיטוריו (ע"ע (ארצי) 1475/04 בסרוב נ' חברת החשמל לישראל, טרם פורסם), וכי הודעת פיטורים אשר אינה מציינת את המניע האמיתי לפיטורים מהווה פיטורים שלא בתום לב (דב"ע מב/3-117 מדינת ישראל נ' שקד, פד"ע יד 161, ניתן ביום 6.02.83). אין חולק כי מר צ'קוטאי לא גילה לתובעת, בזמן אמת מדוע הוחלט להפסיק את עבודתה. לדבריו: "... בתום שבוע עבודה ולאחר שנוכחנו שאינה מתאימה, הודעתי לה שברצוני לשוחח איתה אחרי הצהריים. ומאחר ולא רצינו שהיא תפגע אישית אמרנו לה בין היתר כי העובדת הקודמת החליטה להישאר. ושוב במטרה שלא להעליבה ו/או לגרום לה צער על בסיס אישי..." (סעיף 4 לכתב ההגנה; לעניין זה ראו גם תכתובת מייל מיום 17.05.11, נספח א' לכתב התביעה). התובעת פוטרה בשל אי התאמתה למקום העבודה ולתפקיד: "... סיבת העזיבה כפי שכתבנו במייל למנוחה אינה הסיבה שהעובדת הקודמת 'התחרטה' אלא הסיבה האמיתית היא חוסר התאמתה למשרד. לעיתים הסתובבה יחפה, והלבוש שלה לא היה נקי ועוד סיבות. הסיבה שלא אמרנו כל היות ולא רצינו לפגוע בה. ומצאנו 'סיבה' אחרת..." (סעיף 3, נספח ב' לכתב התביעה). בעדותו הבהיר מר צ/קוטאי כי התובעת פוטרה הן בשל אופן הלבוש שלה והן של סגנון העבודה (ע' 5 ש' 18-19). מר צ'קוטאי הוסיף כי: "קראנו לה בסוף היום, קראתי לה בשעה 14:30 ואמרתי לה שזה לא מסתדר, לא רצינו לומר לה ולבייש אותה לגבי הלבוש שלה, אני לא מעוניין לפגוע בה ולהעלות את זה, לא היתה התאמה ואמרתי לה שאנו צריכים להיפרד" (ע' 4 ש' 18-20). התובעת טענה כי במהלך השבוע שבו עבדה לא היה כל רמז לכוונה לפטרה (ע' 2 ש' 15-17, פרוטוקול 11.0.11). אף מר צ'קוטאי העיד כי אינו זוכר אם העיר לה על כשלים בתפקודה לפני שהודיע לה דבר פיטוריה, אם כי הציג לה את דרישותיו מספר פעמים (ע' 5 ש' 17-19, פרוטוקול 11.05.11). עדותו של מר צ'קוטאי היתה כנה משכנעת ומהימנה , ולא נסתרה. הוכח גם כי לאחר פיטורי התובעת התקבלה לעבודה עובדת חדשה - מרינה, ולא אודליה, שאותה החליפה התובעת (ע' 4 ש' 23-29, פרוטוקול 11.05.11; נספח ב' לכתב ההגנה). משכך יש לדחות את טענת התובעת כי ניהול המשא ומתן עמה נעשה שלא בתום לב. הוכח כי הנתבעת אכן הייתה זקוקה לעובדת, וכי התובעת פוטרה משום שלא התאימה לתפקיד ולמקום העבודה. 6. אומנם הנתבעת פעלה שלא כדין כאשר לא אמרה לתובעת במועד הפיטורים מהו הטעם האמיתי לפיטוריה, ובכך פגעה בזכותה לשימוע הוגן. ואולם, כבר נפסק כי אי מתן זכות שימוע, או בענייננו- אי עריכת שימוע כדין לתובעת, אינו פגם מוחלט ואינו חייב להביא בהכרח לביטול הפיטורים או להענקת פיצוי כספי לעובד, וכי הסעד אותו יש לפסוק בגין הפגם שנוצר ייקבע בהתאם לנסיבות המקרה הנדון: "... סוג הסעד ושיעורו תלוי במידה רבה בנסיבות כל עניין, בטיבה של ההעסקה, בציפיותיו של העובד להתקשרות לאורך זמן, בצידוק מעשה הפיטורים, בהסדרים המיוחדים לכל מעסיק ובשיקולים אחרים כיוצאים באלה ובכל מקרה עניין זה נתון לשיקול דעתה של הערכאה השיפוטית..." (ע"ע (ארצי) 701/07 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' תורג'מן, ניתן ביום 3.03.09). עם זאת, היה על הנתבעת לומר לתובעת מהי הסיבה האמיתית לפיטוריה, ולאפשר לה להגיב על הטענות שהועלו נגדה. מכל מקום, מדובר כאמור בתקופת עבודה קצרה מאד, שכמוה כתקופת ניסיון. התובעת עבדה אצל נתבעת שבוע בלבד. הסכם העבודה שנחתם בין הצדדים אינו הסכם לתקופה קצובה, והוא אינו כולל התחייבות מצד הנתבעת לתקופת העסקה מסוימת (נספח ג' לכתב התביעה). לפיכך על הנתבעת לשלם לתובעת פיצוי בגין אי עריכת שימוע כדין בסך של 250 ₪. 7. אינטרס ההסתמכות של התובעת התובעת טוענת כי כתוצאה מהתקשרותה עם הנתבעת - התקשרות אשר סברה כי תתקיים לאורך זמן - ויתרה על הצעות עבודה אחרות אשר לא היו רלבנטיות עוד לאחר שפוטרה. בגין הסתמכותה זו והפרת החוזה עמה, נתבע פיצוי בגין נזקים שונים שנגרמו לתובעת: הישארותה ללא מקור פרנסה חודש וחצי לאחר פיטוריה; הפסד רווחים עתידי - הפער בין השכר שהיה אמור להשתלם לה אצל הנתבעת לבין השכר ששולם לה בפועל בעבודה שמצאה - למשך שנה; וכן פיצוי בגין התשלומים ששילמה עבור בנה במעון. 8. התובעת לא הציגה כל ראיה התומכת בטענתה כי הוצעו לה הצעות עבודה אחרות. טענה זו נטענה בעלמא ויש לדחותה. יש לדחות תביעתה אף ביחס לרכיביה האחרים. התובעת טענה כי נאמר לה שהעבודה הינה לטווח ארוך, וכי נשאלה אם יש לה סידור לקיץ בכדי שתוכל לעבוד שעות נוספות, ככל שהדבר שיידרש (ע' 2 ש' 5-8 ו-25-26, פרוטוקול 11.05.11). ואולם, מנגד אמר מר צ'קוטאי בעדותו כי הובהר לתובעת כי מדובר בתקופת ניסיון, וכי הכוונה להעסיקה לאורך זמן היתה כפופה להתאמתה לדרישות התפקיד (ע' 5 ש' 4-11, פרוטוקול 11.05.11). בראיון עבודה מביעים בדרך כלל שני הצדדים אופטימיות, ומקווים כי ה"שידוך" ביניהם יעלה יפה. עם זאת, כפי שצויין לעיל, הסכם העבודה בענייננו אינו נוקב בתקופת העסקה מינימאלית (נספח ג' לכתב התביעה), ולא הוכח כי הנתבעת התחייבה להעסיק את התובעת למשך תקופה מסוימת. משכך אין כל בסיס לדרישת התובעת לפיצוי כלשהו עד לתקופה של שנה. תקופת העסקתה של התובעת היתה קצרה ביותר - שבוע בלבד. לא היתה כל התחייבות בעלת אופי משפטי בין הצדדים להעסקת לתקופה קצובה, מה גם שתקופה בת שבוע ימים הינה בגדר תקופת ניסיון, ובתקופה זו כל צד יכול לשנות את דעתו מבלי שיהיו לכך השלכות כבדות משקל. בוודאי שאין מדובר בהפרת חוזה ההעסקה. התקשרות רצונית עם מעסיק מסוים תוך וויתור על הצעות עבודה אחרות, הינה ממין הסיכונים הרגילים שעל כל עובד להתמודד עמם בחפשו עבודה. ברי כי אין לחייב את המעסיק, אשר ניהל את המשא ומתן להתקשרות בתום לב ובכוונה אמיתית לכונן יחסי עבודה ארוכי טווח, בפיצוי כספי ולגלגל את עלויות כשלון ההתקשרות לפתחו. כוונתה הראשונית של הנתבעת הייתה להעסיק את התובעת למשך תקופת ארוכה, אלא שבהמשך התברר כי התובעת אינה ממלאת אחר הפרמטרים הנדרשים, ואינה מתאימה לעבודה אצלה. יש לזכור, כי לרוב מבוססת תחילת התקשרות על רושם ראשוני בלבד, ולא מן הנמנע כי יהיו מקרים שבהם יתברר מאוחר יותר כי רושם זה היה מוטעה. מכל טעמים הללו, יש לדחות את תביעת התובעת ביחס לכל הרכיבים הנוגעים לנזקים שנגרמו לה, לגרסתה, מפאת הסתמכותה. מטעמים אלה יש לדחות גם את התביעה לפיצוי בגין עוגמת נפש. 9. לפני סיום נעיר כי התביעה הינה מנופחת ונעדרת כל פרופורציה, הן בשל תקופת עבודתה הקצרה של התובעת, והן בשל גובה שכרה (4,500 ₪ לחודש). נדגיש כי לתובעת שולם שכר בגין תקופת עבודתה בסך של 1,261 ₪ (נספח ג' לכתב ההגנה). תביעה לפיצוי בסך של 28,700 ₪ לאחר תקופת עבודה בת שבוע ימים, וכאשר הוכח כי התובעת לא התאימה לעבודתה אצל הנתבעת הינה מוגזמת ביותר. סוף דבר בשל הפגם שנפל בהליך השימוע שנערך לתובעת תשלם הנתבעת לתובעת סך של 250 ₪ תוך 30 יום. כל תביעותיה האחרות של התובעת נדחות. לנוכח האמור לעיל אין אנו עושים צו להוצאות. ערעור על פסק-דין זה הוא ברשות בית הדין הארצי לעבודה בלבד. בקשת רשות ערעור ניתן להגיש לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 15 יום מיום שיומצא לצדדים פסק-דין זה. שימוע