קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פדיון ימי חופשה עובד מדינה / צבירת ימי חופשה עובד מדינה: פתיח עניינו של תיק זה במחלוקת על מספר ימי החופשה שרשאי היה התובע לפדות עם סיום עבודתו בשירות המדינה. מטעם התובע העיד הוא עצמו. מטעם הנתבעת העיד מר יעקב ברגר, משנה לנציב שירות המדינה. להלן עובדות הרקע, כפי שעלו מהעדויות שנשמעו בפנינו: התובע, ד"ר משה משיח, מומחה ברפואת עיניים ובמינהל רפואי, החל עבודתו בשירות המדינה בשנת 1971 וביום 23.7.89 מונה כמנכ"ל משרד הבריאות, תפקיד אותו מילא עד יום 14.1.93. תנאי עבודתו של ד"ר משיח, בעת כהונתו כמנכ"ל משרד הבריאות, היו בהתאם לדירוגו המקצועי ותוך שמירת זכויותיו הפנסיוניות והאחרות כעובד מדינה קבוע (נספח ב' לכתב התביעה), בהתאם לחוברת תנאי שירות שהוצאה על ידי נציבות שירות המדינה (נספח ב' לתצהירו; להלן - מסמך תנאי השירות). בין היתר הובהרו במסמך זה הדברים הבאים (סעיף 4): "במידה ועומדת לזכותו יתרת חופשה שנתית שלא ניצל, הוא זכאי לפדיון חופשה בהתאם להוראות חוק חופשה שנתית... יש להדגיש שחוק חופשה שנתית חל על המנהל הכללי כמו על כל עובד אחר ועליו להקפיד איפוא לצאת לחופשת מנוחה כנדרש בחוק. מנהל כללי שלא יצא לחופשה אפילו במכסת המינימום השנתית הנדרשת בחוק (שבעה ימי חופשה), יימחקו ימים אלה מיתרת ימי החופשה העומדים לזכותו. מנהל כללי המבקש לצבור ימי חופשה מחמת אי יכולת לנצל את המכסה עקב צרכי העבודה, יפנה בעניין זה לנציבות שירות המדינה אשר תאשר את הצבירה בכפוף להוראות החוק" (ההדגשה אינה במקור). בהתאם לאמור במסמך תנאי השירות פנה ד"ר משיח, ביום 5.1.92, לנציבות שירות המדינה בבקשה לאשר לו את "צבירת כל ימי החופש העומדים לרשותי... (נכון לאותה עת - 134.5 ימים - ס.ד.מ) ובהמשך גם ימי החופשה הנוספים שיצטברו לזכותי בהמשך" (נספח ג' לתצהירו, כן ראו את ת/1). בקשתו נענתה בהתייחס לימי החופשה שנצברו לזכותו עד אותו מועד, אך הודגש בפניו כי במידה ויהיו ימי חופשה בלתי מנוצלים נוספים בעתיד, עליו לפנות מחדש מדי שנה (נספחים ד' ו - ה' לתצהירו). ביום 15.1.93, מייד עם תום כהונתו כמנכ"ל משרד הבריאות, מונה ד"ר משיח למנהל בית החולים "וולפסון" (להלן - בית החולים), תוך המשך יחסי עובד - מעביד בינו לבין המדינה. אין חולק כי בתפקידו זה נשמרו לו תנאי עבודתו הקודמים, כפי שנהגו בעת שכיהן כמנכ"ל משרד הבריאות (מכתב נציב שירות המדינה מיום 26.12.96, נספח ח' לתצהיר ד"ר משיח; סעיף 6 למסמך תנאי השירות). ביום 28.1.93 פנה ד"ר משיח פעם נוספת לנציבות שירות המדינה, וביקש כי יתאפשר לו - עם סיום תפקידו כמנכ"ל משרד הבריאות - לפדות מחצית מימי החופשה שנצברו לזכותו. לחלופין ביקש אישור לצבירת כל ימי החופשה העומדים לזכותו נכון ליום 31.3.93, היינו 185.5 ימים, וזאת "עד לאותו מועד שיעלה בידי לנצלם" (נספח ו' לתצהירו). התשובה שקיבל הייתה כי אין אפשרות לאשר פדיון חופשה כל עוד לא נותקו יחסי עובד - מעביד, ועם זאת "אנו ערים לכך כי עקב היותך המנהל הכללי של משרד הבריאות לא היה באפשרותך לנצל את 185.5 ימי החופשה שלזכותך כיום, על כן אנו מאשרים כי הנך רשאי לנצל ימים אלה עד לסיום עבודתך בשירות המדינה" (מכתב מר חיים שני, מנהל תחום הפרט בנציבות שירות המדינה, מיום 9.2.93; נספח ז' לתצהיר התובע; להלן - אישור הנציבות). בהתאם, התווסף לדו"ח מאזן חופשותיו של ד"ר משיח, כפי שהועבר לידיו על ידי המחלקה למשאבי אנוש של בית החולים מדי שנה, ואשר כותרתו הינה "להלן חשבון ימי חופשתך ומספר ימי החופשה אשר עליך לנצל בשנה המסתיימת ב - ..." - משפט המציין מפורשות כי עומדים לרשותו 185.5 ימי חופשה נוספים כ"צבירה מאושרת" (נספחים י"א ו - י"ב לתצהירו). במהלך תקופת כהונתו כמנהל בית החולים, לא פנה ד"ר משיח בבקשות כלשהן המתייחסות לימי חופשתו. ביום 31.1.07 פרש ד"ר משיח לגמלאות לאחר שהגיע לגיל פרישת חובה. במועד זה עמדו לזכותו 289.5 ימי חופשה לא מנוצלים, אותם ביקש לפדות. במענה לבקשה זו הבהירה נציבות שירות המדינה את הדברים הבאים (נספח י' לכתב התביעה): "בהתאם לאמור במכתבו של מר חיים שני מיום 9.2.1993 היה על ד"ר משיח לנצל את 185.5 הימים אותם צבר עד לסיום עבודתו במדינה. למרות אי ניצול ימי החופשה הנ"ל ולפנים משורת הדין, אנו מאשרים בהתאם לפסקה 17.164 לתקשי"ר דמי פדיון של 140 ימי חופשה בגין כל תקופת שירותו". בהתאם, נפדו לזכות ד"ר משיח - בתלוש השכר של חודש נובמבר 2006 - 140 ימי חופשה, בסך כולל של 101,473 ₪. במסגרת התביעה שלפנינו הינו עותר לפיכך לקבלת פדיון בגין 149.5 ימי חופשה נוספים (בסיכומיו צמצם את דרישתו ל - 136.5 ימים, לאחר חישוב מדויק יותר של ימי החופשה שנצברו לזכותו בשנות עבודתו בבית החולים). התשתית העובדתית ד"ר משיח העיד כי טרם מינויו לתפקיד מנכ"ל משרד הבריאות כיהן כמשנה למנכ"ל וכראש שירותי האשפוז במשרד הבריאות, והמשיך למלא תפקידים אלה גם לאחר מינויו כמנכ"ל. לדבריו, "כתוצאה ישירה מכך העומס שהיה מוטל על כתפיי היה כה רב, שלא יכולתי לנצל את כל מכסת ימי החופשה המגיעים לי..." (סעיף 7 לתצהירו; כן בעמ' 3 לפרוטוקול). ד"ר משיח העיד כי גם בתפקידו כמנהל בית החולים הוטל עליו עומס עצום, בין היתר בשל כך שזמן קצר לאחר כניסתו לתפקיד הופסקה עבודת אחד מסגניו והוא החליט שלא למנות לו מחליף. לדבריו, "העסקת סגן אחד בלבד חסכה מיליוני שקלים לבית החולים משך תקופת כהונתי מחד, אך מאידך הטילה עליי, כמובן מאליו, עומס רב ביותר" (סעיף 17 לתצהירו). לאור זאת, ונוכח תפקידים נוספים שנטל על עצמו כדי לחסוך בכספי הציבור, לא התאפשר לו - גם בתפקיד זה - לנצל את מכסת ימי חופשתו. ד"ר משיח הוסיף כי הבין מאישור הנציבות - אשר התייחס כאמור לעיל לצבירת 185.5 ימי חופשה - "שאני רשאי לנצל ולא כתב שאני חייב לנצל. הוא ידע שאם יחייב אותי לנצל אין לכך סיכוי. מתוך שני הסעיפים הבנתי שאם איני מנצל (שיהיה ברור שמאוד רציתי לנצל וגם משפחתי רצתה זאת אך זה היה בלתי אפשרי) - בבוא העת כאשר אפסיק להיות עובד מדינה אהיה זכאי לפדות את כל הימים..." (עמ' 7). ד"ר משיח הבהיר כי בית החולים הוכר על ידי נציבות שירות המדינה כיחידת סמך, ולכן הוא עצמו - כמנהל בית החולים - רשאי היה לאשר, בהתאם להוראות התקשי"ר שתפורטנה להלן, צבירת ימי חופשה העולה על המכסה לרופאי בית החולים ועובדיו. בהתאם, רשאי היה לאשר גם לעצמו צבירה כאמור, ולכן לא פנה לקבלת אישור חיצוני כלשהו (עמ' 6 לפרוטוקול). כך נהג גם טרם שינוי התקשי"ר בשנת 1998, על בסיס ההסכמות הקיבוציות המתייחסות לרופאים ומעניקות את הסמכות למנהל המוסד הרפואי (עמ' 7). ד"ר משיח ציין כי כאשר כיהן כמנכ"ל משרד הבריאות מעולם לא התבקש על ידי אחד ממנהלי בתי החולים לאשר צבירת ימי חופשה, והדבר מעיד כי גם מנהלי בתי החולים האחרים אישרו את צבירת חופשתם עבור עצמם (סעיף 28 לתצהירו). עוד הדגיש כי במסגרת ביקורות שנערכו בבית החולים מטעם משרד הבריאות, לרבות בהיבט של משאבי אנוש, מעולם לא נאמר לו כי עליו לקבל את אישור מנכ"ל משרד הבריאות לצבירת ימי חופשתו (סעיף 33 לתצהירו). ד"ר משיח הפנה להסכמות הקיבוציות אשר הושגו בין המדינה לבין ההסתדרות הרפואית, ולא הייתה עליהן מחלוקת כלשהי, לפיהן "במקרים מיוחדים על פי אישור מיוחד של מנהל המוסד כי עקב עומס העבודה או העדר מחליף נבצר לאשר לרופא יציאה לחופשה - יהיה הרופא רשאי לקבל אישור לצבירת ימי החופשה מעל 65 ימים עד למכסה מקסימאלית של 104 ימי עבודה ובלבד שהצבירה העודפת מעל 65 ימים תנוצל על ידי הרופא תוך תקופה של לא יותר מ - 3 שנים מאז הגיע לצבירה המקסימאלית הנ"ל" (ישיבת ועדה פריטטית מיום 20.9.77, נ/4; כן ראו את חוזרי סמנכ"ל משרד הבריאות שצורפו כנספחים ט' ו - י' לתצהיר ד"ר משיח). מר יעקב ברגר, משנה לנציב שירות המדינה, אישר כי בתקופה שטרם שנת 1998, על אף שהדבר לא היה מעוגן בתקשי"ר, ניתן היה לפנות לנציבות שירות המדינה על מנת לבקש צבירת ימי חופשה מעבר ל - 65 יום, כאשר הנציבות הייתה מאשרת זאת "כאשר היו סיבות ראויות להעדר הניצול בפועל" (עמ' 8; מר ברגר לא ציין בתצהירו או בעדותו כי הייתה תקרה כלשהי לכך). מר ברגר הוסיף כי "בהתאם לאותה פרקטיקה נוהגת, אשר הייתה ידועה לכל" (סעיף 10 לתצהירו), פנה גם ד"ר משיח לקבלת אישור - ואישור כאמור אכן ניתן לו (עמ' 9 - כפי שעולה מאישור הנציבות). מר ברגר נשאל האם אישור הנציבות לא היה מאפשר לד"ר משיח, ככל שהיה מסיים את עבודתו בשירות המדינה בסמוך למתן אישור הנציבות, לפדות את אותם 185.5 ימי חופשה שאושרו לו, והשיב - "איני בטוח בכך, צריך לעשות הפרדה בין זכות צבירה לזכות פדיון" (עמ' 8). לגישתו, עולה מאישור הנציבות כי היה על ד"ר משיח לנצל את ימי החופשה שאושרה צבירתם, וזכות הצבירה שאושרה לו אינה מאפשרת את פדיון הימים ככל שלא נוצלו. כאשר נשאל מדוע לא נרשם במפורש באישור הנציבות כי ההרשאה לצבירה אינה מתייחסת לפדיון, השיב כי "ממה שכתוב ניתן להבין זאת היטב. הדברים רשומים גם בתקשי"ר" (עמ' 9). מר ברגר הדגיש כי "בכל שנה צובר עובד מדינה ימי חופשה חדשים ולמעשה בכל שנה אמור העובד אשר לא מנצל את מלוא מכסת ימי החופשה לפנות למנכ"ל לאשר לו את צבירת הימים אשר לא ניצל בשנה זו, כאשר בכל שנה נבחנת השאלה האם נבצר ממנו לצאת לחופשה" (סעיף 15 לתצהירו). לכן אמור היה ד"ר משיח לפנות כאמור, ולבקש ממנכ"ל משרד הבריאות - בכל אחת משנות עבודתו בבית החולים - אישור לצבור ימי חופשה נוספים מעבר ל - 185.5 הימים שאושרו לו. מר ברגר הבהיר כי הגם שד"ר משיח כיהן כמנהל יחידת סמך והיה מוסמך לאשר צבירת חופשה לגבי עובדיו, ביחס לעצמו חייב היה לפנות למנכ"ל משרד הבריאות "כי אינו יכול לאשר לעצמו" (עמ' 10). מר ברגר הפנה בקשר לכך לחוזר שהוצא על ידי נציבות שירות המדינה ביום 27.7.97, שכותרתו "אצילת סמכויות לבתי החולים (סמכויות הטיפול בפרט)", במסגרתו בוצעה אצילת סמכויות לד"ר משיח בהתייחס לנושאי פרט בבית החולים, אך הודגש כי אינה מתייחסת לבעלי תפקידים בכירים - לרבות מנהל בית החולים - לגביהם יש לפנות לנציבות שירות המדינה (החוזר הוגש על ידי המדינה לאחר דיון ההוכחות). כאשר נשאל האם נכון שבפועל אישרו לעצמם מנהלי בתי החולים את צבירת ימי החופשה, השיב כי אינו יודע מכך. מר ברגר הוסיף כי לא ניתן לבצע הפרדה בין ימי החופשה שנצברו לזכות ד"ר משיח בתקופת העבודה כמנכ"ל לבין ימי החופשה שרשאי היה לצבור בבית החולים, אלא מדובר בתקופת עבודה רצופה אחת כעובד מדינה - גם אם הזכויות בכל אחת מהתקופות היו שונות בהתחשב בתפקיד (עמ' 9). מר ברגר אישר כי מכוח ההסכמות הקיבוציות מול ההסתדרות הרפואית זכאי היה ד"ר משיח, ככל שהיה עומד בתנאים הרלוונטיים, לפדות בעת סיום עבודתו 104 ימי חופשה שנצברו לזכותו בעת עבודתו בבית החולים, וזאת גם אם לא היו עומדים לזכותו 185.5 ימים מתקופת עבודתו הקודמת כמנכ"ל (עמ' 10 - מול שורה 28). מר ברגר הדגיש כי החלטתו לאשר לד"ר משיח את הפדיון המקסימאלי האפשרי, שהינו 140 ימים, ניתנה לפנים משורת הדין ו"לאור תרומתו שאין עליה עוררין" (עמ' 10 - 11). טענות הצדדים ד"ר משיח טוען כי במועד פרישתו עמדו לזכותו שתי מכסות ימי חופשה נפרדות לפדיון, שנצברו במסגרת תפקידיו בשירות המדינה - האחת, בת 185.5 ימים, שצבר בתפקידו כמנכ"ל משרד הבריאות ואושרה לו באופן מפורש על ידי נציבות שירות המדינה, והשנייה - בת 91 ימים - שצבר בתפקידו כמנהל בית החולים, ואינה עולה על המכסה המותרת לפי ההסכמות הקיבוציות המתייחסות לרופאים (104 ימים). ד"ר משיח סבור כי כל אחת מהמכסות עומדת בפני עצמה, "מאחר והן נצברו בתקופות שונות... ומכוח הסכמים והוראות שונות" (סעיף 28 לסיכומיו). ד"ר משיח סבור עוד כי אישור הנציבות מהווה הבטחה שלטונית שלא ניתן לסגת ממנה, ואשר משתמעת ממנה התחייבות ברורה לאפשר לו לפדות - במועד בו יסיים את עבודתו בשירות המדינה - את 185.5 הימים שנצברו לזכותו בעת עבודתו כמנכ"ל משרד הבריאות. לגישתו, פרשנות המדינה לפיה רשאי היה "לנצל" ימים אלה אך לא לפדותם - הגם שהדבר לא נרשם במפורש במסמך ואין ספק כי לא הובן על ידו - הינה מחוסרת תום לב. המדינה טוענת כי אישור הנציבות מהווה אישור לניצולם של 185.5 ימי חופשה עד תום תקופת העבודה בשירות המדינה, אך לא ניתן ללמוד ממנו התחייבות לפדיונם ככל שלא ינוצלו. לחלופין, ככל שתילמד ממנו התחייבות כאמור - הרי שמדובר בהתחייבות מחוסרת סמכות שאינה עומדת בתנאיה של "הבטחה שלטונית" (סעיף 45 לסיכומיה). לגישת המדינה, היה על ד"ר משיח - גם לאחר קבלת אישור הנציבות, וכיוון שהמשיך בעבודתו בשירות המדינה - לפנות מדי שנה לנציבות שירות המדינה בבקשה לצבירת ימי חופשתו, אך הוא לא עשה כן. לכן אישורם של 140 ימי החופשה לפדיון בתום עבודתו נעשה לפנים משורת הדין, והוא אינו זכאי לכל פדיון נוסף. הכרעה ראשית נציין, כי אנו נותנים אמון מלא בעדותו של ד"ר משיח בכל הנוגע לעומס העבודה הכבד, בשני תפקידיו, אשר הקשה עליו לנצל את מכלול ימי החופשה שנצברו לזכותו. המדינה כלל לא חקרה את ד"ר משיח בנושא זה ויש לפיכך להניח כי הדברים מקובלים גם עליה. אנו נותנים אמון מלא גם בעדותו כי מבחינה סובייקטיבית, היה משוכנע כי אישור הנציבות מאפשר לו לא רק לנצל את מכסת ימי החופשה הנקובה בו (185.5 ימים) עד תום תקופת עבודתו בשירות המדינה, אלא גם לפדותם בבוא העת. עם זאת, לא די באמונתו הסובייקטיבית של ד"ר משיח בקשר לכך, ולהלן נבחן את ההיבטים המשפטיים של דרישתו. חוק חופשה שנתית, התשי"א - 1951 (להלן - החוק) הינו החוק הסוציאלי המתווה את זכותו של כל עובד לחופשה שנתית. נקודת המוצא בבסיסו של החוק הינה חיוניות החופשה השנתית לרווחתו של העובד ומשפחתו, על מנת שיוכל "לנוח, לנפוש, להתנתק משגרת העבודה היומיומית, לשנות אווירה ולרענן את כוחותיו" (ע"ע 1496/02 נשואה זנקס בע"מ - ארז גל, מיום 3.8.08). תכליתו הברורה של החוק הינה לפיכך ניצול בפועל של ימי החופשה, להבדיל מראייתם כהטבה כלכלית (בר"ע 1366/02 ולנטין שור - רשות העתיקות, מיום 2.10.02). מתוך תכלית זו נובעות הוראותיו הקוגנטיות של החוק, המחייבות הן את העובד והן את המעסיק. סעיף 7(א) לחוק קובע את הכלל כי "אין החופשה ניתנת לצבירה", אולם "רשאי העובד, בהסכמת המעביד, לקחת רק שבעה ימי חופשה לפחות ולצרף את היתרה לחופשה שתינתן בשתי שנות העבודה הבאות". החוק מדגיש לפיכך, בהמשך לתכלית שפורטה לעיל, כי ימי החופשה אינם ניתנים לצבירה משנה לשנה ללא מגבלה. עם זאת, המחוקק איפשר גמישות מסוימת, וזאת בין היתר מתוך הנחה כי קיימות תקופות עומס בעבודה שאינן מאפשרות את ניצולה של המכסה במלואה. גם הפסיקה פירשה את סעיף 7 בגמישות יחסית, והבהירה כי ניתן מכוחו לצבור ימי חופשה של שלוש שנים מלאות, בצירוף הימים שנצברו בשנת העבודה השוטפת (ע"ע 547/06 משה כהן - ויליאם אנויה, מיום 8.10.07). סעיף 13 לחוק מתייחס לפדיונה של יתרת החופשה הצבורה, וקובע כי "חדל עובד לעבוד לפני שניתנה לו החופשה המגיעה לו עד ליום שבו חדל לעבוד, ישלם המעביד פדיון חופשה בסכום השווה לדמי החופשה שהיו משתלמים לעובד אילו יצא לחופשה ביום שבו חדל לעבוד". היינו, למרות המטרה הבסיסית כי ימי החופשה ינוצלו בפועל תוך כדי תקופת העבודה, המחוקק מודע לאפשרות הסבירה כי תישאר יתרת ימי חופשה בלתי מנוצלים בסיום העבודה. המחוקק אף קבע, בשונה מהדרך בה נקט בהתייחס למכסה צבורה של ימי מחלה, כי המכסה הצבורה והבלתי מנוצלת לא תתפוגג עם סיום יחסי עובד - מעביד אלא כי העובד יקבל בגינה שווה ערך כספי (דב"ע 3-107/98 אורי ארבל - H.P.H Products, פד"ע לב 156 (1999)). עם זאת, הפדיון אינו בלתי מוגבל, ויבוצע רק ביחס למכסה המירבית המותרת בצבירה (ע"ע 1365/04 זאב אפיק - מדינת ישראל, מיום 13.12.05; להלן - עניין אפיק). בענייננו, ימי החופשה שנצברו לזכות ד"ר משיח אינם נובעים כולם מהחוק, אלא בחלקם מהתקשי"ר ומההסכמות הקיבוציות מול ההסתדרות הרפואית. הצדדים לא הפרידו בין ימי החופשה שנצברו לזכותו מכוח החוק לבין ימי החופשה הנוספים שנצברו לזכותו מכוח הסכמים והסדרים קיבוציים, ולא ניתחו את זכויותיו בהתבסס על מקורן הנורמטיבי. עם זאת, בהתחשב בוותקו הרב של ד"ר משיח בשירות המדינה (ותק אשר משליך על אורך החופשה השנתית המוענק לו מכוח החוק), ניתן להניח כי חלק גדול מימי החופשה שנצברו על ידו הינם ימי חופשה להם היה זכאי גם מכוח החוק. להלן נפרט את הוראות התקשי"ר הרלוונטיות, כאשר יש לזכור כי ימי חופשה מעבר למכסה החוקית אינם ניתנים לפדיון מכוח סעיף 13 לחוק, אלא רק מכוח הוראה הסכמית המתייחסת לכך, ככל שקיימת (דב"ע נג/3-223 פלסטיין פוסט - ג'ואנה יחיאל, פד"ע כז 436 (1994)). עוד יש לזכור, כי הוראות התקשי"ר אינן יכולות לפגוע בזכויות שהוענקו לד"ר משיח מכוח החוק. התקשי"ר כולל פרק מפורט המתייחס לזכויות עובדי המדינה לחופשה שנתית, ובין היתר קובע כדלקמן (לפי הנוסח שצורף על ידי המדינה - נ/1; לא הובאו בפנינו נוסחים קודמים מהתקופה הרלוונטית ולכן יש להניח כי אינם שונים מהנוסח שהובא בפנינו, למעט כפי שיפורט להלן): רופאים המועסקים בשבוע עבודה בן שישה ימים, דוגמת ד"ר משיח, זכאים לחופשה שנתית של 26 ימי עבודה (סעיף 33.123). "כל עובד חייב לצאת בכל שנה או בשנה שאחריה לחופשה של שישה ימי חופשה רצופים לפחות..." (סעיף 33.131). כיוון שהתקשי"ר מתייחס - בפרק החופשה - לימי עבודה ולא לימים קלנדריים (סעיף 33.103), הוראה זו תואמת למעשה את הוראות החוק. "מתוך המכסה השנתית של החופשה שלו, חייב עובד לנצל בכל שנה או בשנה שאחריה מספר ימי חופשה כמפורט להלן (בהתייחס לד"ר משיח - 14 ימים), ואין הוא רשאי לצבור מספר ימי חופשה העולים על המפורט להלן..." (בהתייחס לד"ר משיח - 65 ימים; סעיף 33.132). היינו, הוראת התקשי"ר קובעת - בהתייחס לעובדי המדינה - הוראה שונה מזו הקבועה בחוק בהקשר זה, ומאפשרת לעובדים דוגמת ד"ר משיח לצבור עד 65 ימי עבודה כימי חופשה, ללא הגבלת זמן. הגם שהוראה זו - ככלל - מיטיבה לעומת הקבוע בחוק, לכאורה אין הדבר כך בהתייחס לד"ר משיח, בהתחשב בוותקו הרב בשירות המדינה (וראו, בנסיבות דומות, את עמדת השופט רבינוביץ בעניין אפיק). "צבר עובד בשנה מסוימת ימי חופשה מעבר לימים המותרים בצבירה... יבוטלו ימי חופשה אלה, והעובד לא יהיה זכאי להם לאחר אותה שנה או לקבל תמורה בעדם. על אף האמור לעיל, מנהל כללי או מנהל יחידת סמך רשאי לאשר לעובד לצבור ימי חופשה מעבר למספר המירבי... וזאת אם נוכח לדעת שנבצר מן העובד, מחמת לחץ העבודה, לנצל את מלוא מכסת ימי החופשה... מספר הימים הניתנים לאישור על פי נסמן זה לא יעלו על 140 ימים עבור כל תקופת השירות" (סעיף 33.135). הצדדים לא היו חלוקים כי עד שנת 1998 לא צוינה בתקשי"ר אפשרות פורמאלית לאשר מעבר למכסת 65 ימי החופשה הקבועה בסעיף 33.132, אך בפרקטיקה התאפשרה פנייה לנציבות שירות המדינה לצורך קבלת אישור לכך (סעיפים 8, 9 ו - 17 לתצהיר מר ברגר). בשנת 1998 בוצע תיקון בסעיף 33.135 והוספה אפשרות פורמאלית לאשר צבירה העולה על המכסה, תוך הקניית הסמכות בקשר לכך למנהל כללי של משרד או מנהל יחידת סמך (נ/3). רק בשנת 2005 הוספה התקרה המירבית של 140 יום. "לא ניצל עובד את מספר ימי החופשה שהוא חייב לנצל על פי פסקאות 33.131 עד 33.136, יקבע הממונה עליו את מועד צאתו לחופשה, לפני תום השנה. עובד, שלרשותו עומד בתום השנה מספר ימי חופשה גדול מהמספר המירבי שנקבע באותן פסקאות, מפסיד את זכותו לימי החופשה העודפים" (סעיף 33.137; ההדגשה אינה במקור). כפי שנקבע בהקשר זה בעניין אפיק: "ככלל לא קיימת זכות צבירה אלא בהתאם לחוק ולהסכמים לרבות התקשי"ר. הפועל היוצא מנתון זה הוא שקיימת זכות צבירה מסויגת בלבד. מי שלא נכנס ב - ד' אמות זכות זו, עלול למצוא את עצמו כשימי החופשה השנתית הצבורים - מחוקים" (וראו גם את ע"ע 1281/04 סמי בן חמו - המכון לפריון העבודה והייצור, מיום 3.1.05, בקשר לכך). "חדל עובד לעבוד לפני שניתנה לו החופשה המגיעה לו עד ליום שבו חדל לעבוד, ישולם לו פדיון חופשה בסכום השווה לדמי החופשה שהיו משתלמים לו, אילו יצא לחופשה ביום שבו חדל לעבוד..." (סעיף 33.181). ובאותו אופן - "עובד שהגיע לגיל הפרישה... לאחר ששירת עשר שנים לפחות, חייב נציב שירות המדינה להוציאו לקצבה... אם עומדים לזכות העובד ימי חופשה, יקבל בעדם פדיון חופשה ולא חופשה בעין" (סעיף 33.184). "מנכ"ל או מקבילו רשאי לצבור ימי חופשה עבור תקופת כהונתו במשרתו, בכפוף להוראות סעיף 7 לחוק חופשה שנתית, התשי"א - 1951 ואינו זקוק לאישור לפי פסקה 33.135, אך מכסת הצבירה המירבית לא תעלה על 140 ימים בגין כל תקופת שירותו, לרבות תקופות העסקה במשרות אחרות, אם היו כאלה. אם עומדת למנכ"ל או למקבילו יתרת ימי חופשה שלא ניצל עד סיום שירותו, יהיה זכאי לדמי פדיון החופשה בהתאם להוראות סעיף 33.18..." (סעיף 17.164 לתקש"יר, אשר לא הייתה מחלוקת כי אינו חל ביחס לד"ר משיח; לפי האמור בסעיף 17.111 - תחולתו הינה רק על מנכ"לי משרדי ממשלה אשר מונו לאחר יום 1.6.96). מפירוט כלל הוראות התקשי"ר עולה כי הן תואמות, ברוחן, את הוראות חוק חופשה שנתית, ומעודדות אף הן יציאה לחופשה בפועל, תוך מתן אפשרות מוגבלת לצבירה ופדיון. מעבר לתכלית הסוציאלית שפורטה בהרחבה לעיל, יש להניח כי הוראות התקשי"ר נועדו גם לצורך תכנון תקציבי של המדינה כמעסיק, על מנת למנוע יצירת התחייבות לתשלומים מופרזים של מאות ימי חופשה שייצברו לאורך שנים. כפי שנפסק על ידי בית הדין הארצי - "צבירת 246 ימים רחוקה מן הסביר והמקובל בנושא זה ומהתכלית הסוציאלית של החוק..." (ע"ע 1273/01 יעקב צבאן - המועצה הדתית נתיבות, מיום 10.4.03). עם זאת, במקביל לאמור לעיל קיימת גם הכרה בכך שלעיתים אין אפשרות אובייקטיבית לניצול מלא של מכסת החופשה, כך שקיימת אפשרות לאשר חריגה מהמכסה המותרת - עד לתקרה כאמור לעיל. בענייננו, לא הייתה מחלוקת כי נצברו לזכות ד"ר משיח 185.5 ימי חופשה עם תום עבודתו כמנכ"ל משרד הבריאות, כאשר פנה - בהתאם למסמך תנאי השירות ולפרקטיקה שנהגה באותה תקופה - לנציבות שירות המדינה על מנת לקבל אישור לצבירתם. לפי העדויות שנשמעו בפנינו והמסמכים שהוצגו בפנינו, באותה תקופה לא הייתה תקרה כלשהי של ימי חופשה צבורים שניתן היה לאשר, אלא הדבר היה בסמכותה של נציבות שירות המדינה לפי שיקול דעתה, וככל ששוכנעה כי אי ניצול הימים אכן נבע מהעדר אפשרות לכך. אין מחלוקת כי נציבות שירות המדינה, לאחר הפעלת סמכותה מכוח הפרקטיקה שלא הייתה במחלוקת ומכוח מסמך תנאי השירות, החליטה לאשר לד"ר משיח את צבירת כל ימי החופשה שעמדו לזכותו באותה עת - 185.5 ימים, כפי העולה במפורש מאישור הנציבות. משאישור זה ניתן במסגרת הפרקטיקה הנוהגת - ממילא יש לקבוע כי ניתן בסמכות, ומר ברגר לא העלה כל טענה בתצהירו על העדר סמכות למי שחתם על המסמך (מר חיים שני, מנהל תחום הפרט) לפעול בשם הנציבות. עם תחילת עבודתו בבית החולים עמדו לפיכך לזכות ד"ר משיח 185.5 ימי חופשה, אשר אושרו לו באופן מפורש על ידי נציבות שירות המדינה, ונרשמו בהתאם במאזני החופשה אותם קיבל מדי שנה. עם זאת מאותו מועד ואילך המשיכו להיצבר לזכותו 26 ימי חופשה מדי שנה - שהביאו באופן מיידי לחריגה מהמכסה המאושרת, והסתכמו ב - 91 ימי חופשה נוספים נכון למועד סיום עבודתו. לגישת ד"ר משיח, ימים נוספים אלה לא התווספו למכסת ימי החופשה המאושרת של 185.5 ימים, אלא נצברו לזכותו בחשבון ימי חופשה נפרד. לטענה זו לא מצאנו בסיס כלשהו. אין חולק כי יחסי עובד - מעביד בין ד"ר משיח לבין המדינה המשיכו ברציפות לאחר מינויו כמנהל בית החולים, ועימם כל זכויותיו כעובד - לרבות זכויותיו לגמלה ולרבות זכויות החופשה, שלא ניתן להפרידן באופן מלאכותי לשתי תקופות. זכויות החופשה נצברות לזכות העובד משך כל תקופת עבודתו ללא הפרדה בין תפקידים שונים, ולכן החלוקה של ד"ר משיח לשתי מכסות חופשה נפרדות הינה מלאכותית, נטענה ללא כל ביסוס נורמטיבי ואינה מקובלת עלינו. מכסת ימי החופשה של 185.5 ימים לא עמדה לפיכך בפני עצמה, אלא היוותה חלק ממכלול ימי החופשה שעמדו לזכות ד"ר משיח, ואליה התווספו - מדי שנה - ימי החופשה להם היה זכאי מכוח עבודתו כמנהל בית החולים. לאור האמור, אמור היה ד"ר משיח - בתקופת עבודתו בבית החולים, וככל שלא ניצל בשנה מסוימת את כל ימי החופשה שעמדו לזכותו (26 ימים בשנה) - לפנות לנציבות שירות המדינה לצורך קבלת אישור לצבירה נוספת של ימי חופשה, מעל 185.5 הימים שאושרו לו, בדומה לפניות שנעשו על ידו בשנת 1992 ובשנת 1993. לטענתו, למצער החל משנת 1998 וייתכן שגם קודם לכן לאור ההסכמות הקיבוציות מול ההסתדרות הרפואית - לא חייב היה לפנות לנציבות שירות המדינה בקשר לכך אלא רשאי היה, כמנהל יחידת סמך, לאשר את צבירת ימי החופשה הנוספים עבור עצמו. טענה זו אינה מקובלת עלינו, ונסביר. צודק ד"ר משיח, כי הן מכוח ההסכמות הקיבוציות מול ההסתדרות הרפואית, והן מכוח התיקון שבוצע בהוראות התקשי"ר בשנת 1998 - מוסמך היה, כמנהל בית חולים/ יחידת סמך, לאשר לרופאי ועובדי בית החולים לחרוג ממכסת הצבירה המירבית של 65 ימי חופשה (עד 104 ימים בהתייחס לרופאים מכוח ההסכמות הקיבוציות מול ההסתדרות הרפואית, והחל משנת 2005 - עד 140 ימים מכוח התקשי"ר). עם זאת, איננו סבורים כי האמור לעיל יכול להתייחס גם לאישורים הנוגעים לעניינו האישי. בקשר לכך, מקובלת עלינו עמדת המדינה כי אמור היה לפנות לנציב שירות המדינה או מנכ"ל משרד הבריאות, וזאת בין מכוח החוזר מיום 27.7.97 (סעיף 10 לעיל) ובין מכוח הכללים האוסרים על ניגוד עניינים ואינם מאפשרים לבעל סמכות לטפל בעניינו האישי. ד"ר משיח אמנם טען כי כל שאר מנהלי בתי החולים אישרו אף הם צבירת ימי חופשה העולה על המכסה לעצמם, אך לא עמד בנטל להוכיח זאת והסתפק בטענה בעלמא. לאור האמור, ד"ר משיח לא קיבל אישור כלשהו לצבירת ימי חופשה העולה על 185.5 ימים, וזו המכסה החוקית שנותרה צבורה לזכותו בעת סיום עבודתו. לטענת המדינה, אינו זכאי לפדות את מלוא המכסה האמורה בשל שני טעמים - ראשית, התיקון שבוצע להוראות התקשי"ר בשנת 2005 וקובע מקסימום צבירה של 140 ימים; שנית, כיוון שאישור הנציבות - כפי שניתן לו בשנת 1993 - לא התייחס לפדיון אלא רק לצבירה. שני טעמיה של המדינה אינם מקובלים עלינו, כפי שנפרט להלן. באשר לתיקון שבוצע, בסעיף 33.135 לתקשי"ר, בשנת 2005 - איננו סבורים כי יש לו תחולה רטרואקטיבית וכי יש באפשרותו לשלול את אישור הנציבות כפי שניתן בעניינו של ד"ר משיח בשנת 1993, והמדינה אף לא ניסתה לטעון זאת. אנו קובעים לפיכך כי ימי החופשה הצבורים העולים על 140 יום, כפי שאושרו לו במפורש טרם שנת 2005 - המשיכו להיות צבורים כדין לזכותו. באשר להפרדה שמבצעת המדינה בין "צבירה" לבין "פדיון" - כך שגם אם אושרה לד"ר משיח צבירה העולה על המכסה אין משמעה כי הוא יכול לפדותה - לא מצאנו לה סימוכין כלשהם בהוראות החוק או התקשי"ר. כפי שעולה מהפירוט לעיל, המגבלות הקבועות - הן בחוק והן בתקשי"ר - מתייחסות אך ורק להגבלת צבירת החופשה, מבלי שקיימות מגבלות נפרדות המתייחסות לפדיון. התקשי"ר קובע באופן מפורש, כפי שצוטט לעיל, כי בעת סיום עבודתו של עובד בשירות המדינה יהא זכאי לפדיון ימי החופשה הצבורים לזכותו - ללא תקרה או מגבלה אחרת כלשהי - וזאת שכן המגבלות והתקרות מתייחסות לאפשרות הצבירה. לאור זאת, ולאחר שהגענו למסקנה כי לד"ר משיח הייתה יתרת חופשה צבורה מאושרת של 185.5 ימי עבודה בעת יציאתו לגמלאות - נובע מכך כי היה זכאי לפדיונה המלא מכוח סעיף 33.184 לתקשי"ר, מבלי שהיה צורך לרשום זאת במפורש באישור הנציבות. ממילא, וכאשר לא הייתה מחלוקת כי אישור הנציבות בהתייחס לצבירה ניתן כדין ובהתאם לסמכותו החוקית של החתום עליו - עומד הוא גם בתנאים הפסיקתיים שציטטה המדינה בסיכומיה לצורך היווצרותה של הבטחה שלטונית (בג"צ 135/75 סאי-טקס קורפוריישן בע"מ נ. שר המסחר והתעשייה, פ"ד ל(1) 673 (1975)). מעבר לצורך נוסיף, כי סביר להניח כי בעל הסמכות בנציבות שירות המדינה ידע, טרם מתן האישור, כי בתפקידו של ד"ר משיח כמנהל בית החולים לא יהא באפשרותו לנצל 185.5 ימי חופשה בנוסף ל - 26 ימי עבודה מדי שנה הנצברים לזכותו כחופשה שוטפת. הנחה כי יוכל לנצל את כל הימים הללו בפועל הינה בלתי סבירה לחלוטין, ולא בכדי הגיעה המדינה להסכמות ספציפיות מול ההסתדרות הרפואית המאפשרות לרופאים - בהתחשב בעומס העבודה המוטל עליהם - צבירת ימי חופשה מעבר לזו המתאפשרת לעובדי מדינה אחרים. לאור זאת, ככל שרצתה הנציבות לצמצם את האישור שניתן על ידה לניצול הימים בלבד ללא אפשרות לפדיון - בניגוד לנובע מהוראות התקשי"ר כמפורט לעיל - היה עליה לחדד זאת באופן מפורש במסגרת האישור, דבר שלא נעשה. לסיכום - שוכנענו כי ד"ר משיח זכאי לפדיון 45.5 ימי עבודה נוספים כימי חופשה (עד התקרה של 185.5 שאושרה לגביו). לפי חישוביו שלא נסתרו, ומתבססים על פדיון החופשה ששולם לו (724.8 ₪ ליום) - סך המגיע לו הינו 32,979 ₪. סוף דבר - התביעה מתקבלת בחלקה. הנתבעת תשלם לתובע, ד"ר משה משיח, הפרשי פדיון חופשה בסך של 32,979 ₪, בצירוף ריבית כדין והפרשי הצמדה מיום 1.2.07 ועד התשלום בפועל. בהתחשב בתוצאה לעומת סכום התביעה, יתווסף לכך שכר טרחת עו"ד חלקי בסך של 2,500 ₪. עובדי מדינהדמי חופשה שנתית