קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיטורי מתמחה בהריון: השופט לובוצקי: התובעת (להלן גם: "העובדת") הועסקה במשרדם של עוה"ד ניר (להלן: "הנתבע 1" או "ניר") ועדי לירון (להלן: "הנתבע 2" או "עדי"). בתחילה הועסקה התובעת כ"טרום מתמחה" ובהמשך כ"מתמחה", וזאת במשך 5.5 חודשים בלבד, שהסתיימו עם פיטוריה ביום 14.6.07. "המשכורת הקובעת" לצורך החישובים בתיק זה, היא בסך 3,886 ₪. התובעת עותרת לחיוב הנתבעים 1 ו-2 בתביעות (בהתאם למיקוד הדיון מיום 26.11.09), כדלקמן: פיצוי בגין "פיטורים שלא כדין". "גמול עבודה בשעות נוספות". כמו כן, נידרש להכריע בשאלת זכאותם של הנתבעים לקיזוז סכומים, שלטענתם שולמו לתובעת ביתר כ- "פיצויי פיטורים" ו"דמי חופשה". פיצוי בגין "פיטורים שלא כדין": התובעת טוענת כי ביום 9.5.07, עם שובה לעבודתה לאחר 3 ימי היעדרות בשל מחלה, פנה אליה עדי, אמר לה כי היעדרותה במשך 3 ימים אינה תקינה, ושאל אותה לפשר ההיעדרות. בתגובה התובעת הסבירה לו, כי לא חשה בטוב וכי הינה בהריון. לטענתה, בו ברגע הודיע לה עדי כי הוא מתכוון לסיים את ההתקשרות עמה (סעיף 3 לתצהירה, ראה גם עמ' 6 לפרוטוקול, שורות 12-15, 32-33, עמ' 7 שורות 2-8). לדבריה, חילופי הדברים האמורים נעשו "על רגל אחת" שעה שניר, שהוא העו"ד הדומיננטי בכל הכרוך לניהול המשרד, והוא שערך עמה את ראיון העבודה כלל לא נכח במשרד (סעיף 5 לתצהירה, עמ' 7 לפרוטוקול שורות 24-25). בהמשך וביום 10.5.07, זומנה התובעת לפגישה נוספת יחד עם שני הנתבעים, בה נמסר לה כי ללא קשר להריונה, היא איננה מתאימה למשרד. עוד מסרו לה הנתבעים כי הם בדקו את זכויותיה וכי מאחר ועבדה פחות מחצי שנה, הם רשאים לפטר אותה וכי היא אינה זכאית לפיצויי פיטורים. עוד הודיעו לה הנתבעים באותה פגישה, כי ניתנת לה הודעה מוקדמת לפיטורים של 30 ימים, במהלכה היא אינה מחוייבת להופיע לעבודה וכי באם תחליט להגיע לעבודה, היא רשאית לנסות ולהוכיח את כישוריה. בתום אותה פגישה ובסוף יום העבודה, מסר לה ניר מכתב פיטורים (סעיף 6, נספח א' לתצהיר התובעת, ראה גם עמ' 6 לפרוטוקול שורות 22-25, עמ' 7 שורות 10-16). התובעת הוסיפה וטענה, כי במהלך תקופת ההודעה המוקדמת, היא המשיכה להגיע למשרד וביצעה את עבודתה ללא דופי. כמו כן לטענתה, הקפידה לבצע את בדיקות ההריון באופן פרטי, שלא על חשבון שעות העבודה. חרף האמור, ביום 14.6.07 הודיעו לה הנתבעים כי פיטוריה בעינם עומדים (סע' 7-8 לתצהיר התובעת). לטענת התובעת, פיטוריה סמוך לאחר הודעתה בדבר הריונה, מהווים "הפליה פסולה" על רקע או מחמת הריון. כמו כן, דבר הפיטורים נפל עליה "כרעם ביום בהיר", ללא כל בירור או שימוע, ומבלי שניתנה לה האפשרות להתגונן מפני פיטוריה (סעיף 11.1 לתצהירה). התובעת טוענת, כי עד למועד ההודעה הרשמית על פיטוריה ביום 10.5.07, הנתבעים מעולם לא פנו אליה בתלונות כלשהן בנוגע לתפקודה המקצועי, למעט מקרה אחד בתחילת תקופת טרום ההתמחות, שבו פנה אליה ניר בנוגע ליחסי האנוש ביניהם, או הערות לימודיות העומדות בבסיס ההתמחות (סעיף 11.2 לתצהירה). בבית הדין הוסיפה התובעת והעידה כי: "לענין סע' 11(2) לתצהירי והערות לימודיות בבסיס ההתמחות- מתמחה הוא מאמן- טעיתי נכון ואני ממשיכה לטעות- אני הייתי רק מתמחה... לטענתם כי לאורך כל הדרך היו טרוניות. זה הערות לא טרוניות. לא הרגשתי שבאים אלי בטענה... אכן היו הערות אבל לא תלונות. אם ניר טוען שערך לי "שיחות התראה" שלא עמדתי בציפיות- תשובתי: היתה שיחה אחת אבל לא יכולתי להבין כי אני עומדת להיות מפוטרת" (עמ' 8 שורות 24-27, 32-33, עמ' 9 שורות 2-4, 23, 25-28). הנתבעים לעומת התובעת טוענים כי, לפיטורי התובעת לא היה שום קשר לעובדת היותה בהריון, וכי השימוע שנערך לה, נעשה עוד בטרם ידעו הנתבעים על הריונה. ניר הצהיר, כי עבודת התובעת היתה לא מספקת, הן מבחינת איכות העבודה, הן מבחינת קצב העבודה והן מבחינת מחויבותה למקום העבודה. על כן, כבר בסוף חודש 2/07, כשמונה שבועות לאחר תחילת עבודתה, ערך עמה שיחה שבה הסביר לה כי רמת העבודה והיכולות שלה אינן מספקות, וכי עליה להשתפר על מנת שתוכל להמשיך ולהיות מועסקת במשרד (סעיפים 7-8 לתצהירו של ניר). לטענתו, על אף השיחה האמורה, לא ניכר שיפור ממשי בעבודת התובעת, והערותיו לתובעת היו על בסיס יומיומי (סעיפים 10-11 לתצהירו). לטענת ניר, בתחילת חודש 4/7 נערכה עם התובעת שיחה נוספת שבה מסר לה באופן שאינו משתמע לשתי פנים, כי ניתנת לה הזדמנות נוספת ואחרונה להוכיח את כישוריה. כמו כן הסביר לתובעת כי אחרת, יאלצו דרכיהם להיפרד (סעיף 12 לתצהירו). מעבר לאמור הוסיף ניר, כי התובעת היתה נוהגת להחסיר ימים רבים מעבודתה באמתלות שונות והפגינה חוסר עניין, וחוסר מחוייבות לעבודתה (סעיף 14 לתצהירו). ניר הסביר כי ביום 6.5.07 הודיעה התובעת כי בכוונה לשהות בחופשת מחלה (סעיף 15 לתצהירו, התובעת אישרה האמור בסעיף 12.1 לתצהירה). לטענתו, בשלב זה הגיע להסכמה עם עדי להפסיק את העסקתה של התובעת וזאת בדגש על כך שכלל לא ידעו על היות התובעת בהריון (סע' 16-17 לתצהירו). לטענת ניר, הוסכם בינו לבין עדי, כי עדי יהיה זה שיערוך לתובעת את "שימוע הפיטורים" (סעיף 18 לתצהירו). בערב יום ה- 9.5.07 הודיע לו עדי רק כי במהלך השיחה עם התובעת לקראת פיטוריה, היא הודיעה לו על דבר הריונה (סעיף 19 לתצהירו). לטענת ניר, מאחר וההודעה על הריון התובעת נתקבלה בהפתעה גמורה, עדי הפסיק את השיחה עם התובעת והודיע לה כי עליו לבדוק האם ניתן לפטר אותה על פי החוק. לאחר בירור שערכו, הסתבר כי אין מניעה מהשלמת הליך הפיטורים, לאור העובדה כי אלו נובעים מכישלונה המקצועי של התובעת, ולא קשורים להריונה. ביום 10.5.07 הומצא לתובעת מכתב הפיטורים (סעיפים 20-21 לתצהירו). לטענתו, גם במהלך תקופת ההודעה המוקדמת ניתנה לתובעת הזדמנות נוספת להוכיח את יכולותיה, אך ללא הועיל. לאור האמור, הסתיימו ביום 14.6.07 יחסי עובד ומעביד עם התובעת (סעיפים 23-26 לתצהיר ניר). בבית הדין העיד ניר כך: "..אני חשבתי שזו סיבה העיקרית גם לרמת העבודה הירודה, גם ליחסי אנוש, היא היתה ממורמרת כל הזמן, וגם לחוסר המחוייבות שהיא גילתה כלפי מקום העבודה" (עמ' 2 שורה28, עמ' 3 שורות 1-2) ובהמשך: "לענין סע' 10 לתצהירי- והערות היום יומיות, וכשאת שואלת מדוע פיטרנו אותה בחודש מאי ולא קודם, אני משיב: בחודשים הראשונים די מחקתי אותם מזכרוני כי אמרתי שאולי היא לא מתמודדת עם המבחנים, אבל כשנגמרו המבחנים והיא התחילה לעבוד במשרה מלאה ואני ראיתי שרמת העבודה לא משתפרת, ואז בסוף מרץ, ערכתי לה שיחה נוספת... לשאלתך- אם השיחה נערכה באפריל 07, אז איך אני מפטר אותה לאחר שהודיעה לי על הריונה, אני משיב: הבהרתי לה בשיחה שכך זה לא יכול להימשך, וציפיתי שהיא תשתפר בחודש הקרוב, ולא היה כך, נפשית דחיתי את הפיטורים שלה. מה שהביא לתאריך הפיטורים היה הקש ששבר את גב הגמל, שבימים ראשון שני שלישי היא לא הגיעה לעבודה מהסיבה שהיא נרדמה בים ונכוותה. מבחינתי זה מראה ... שמקום העבודה לא מעניין אותה. ... אמרנו שכשהיא חוזרת ביום רביעי אנחנו מפטרים אותה. כשהיא חזרה מחופשת מחלה, החלטנו לפטר אותה.." (עמ' 3 שורות 12-16, 18-23, 25-26). עדי הצהיר, כי למרות שעיקר עבודתה של התובעת היתה מול ניר, גם הוא ניסה לעיתים להיעזר בתובעת, אך התאכזב שוב ושוב. עדי תמך בגרסתו של ניר, וטען כי לאחר שביום 6.5.07 הודיעה התובעת כי היא נאלצת לשהות בבית בשל שהות יתר בים, הגיעו הוא ושותפו להסכמה על סיום העסקתה של התובעת, וזאת מבלי שידעו בכלל על היותה של התובעת בהריון (סעיפים 8-10 לתצהירו). רק במהלך שיחת הפיטורים, נודע לראשונה דבר הריונה של התובעת (סעיף 12 לתצהירו). לאחר שהוא וניר ערכו בירור האם ניתן לפטר את התובעת, ומשהסתבר להם כי אין מניעה מהשלמת הליך הפיטורים משום שהללו לא קשורים להריון, הומצא לתובעת ביום 10.5.07 מכתב פיטורים (סעיפים 13-14 לתצהירו). גם בבית הדין אישר עדי, כי ההחלטה המשותפת שלו ושל ניר היתה כי ביום 9.5.07 הוא יודיע לתובעת על פיטוריה (עמ' 6 שורות 17-18). אשר למעמד הפיטורים, עדי העיד: "אם את טוענת שזה לא מכובד לפטר כשאני בעמידה בפתח דלתה של התובעת, אני משיב: גם התובעת העידה בעדותה שאני אדם רך, והיה בי רצון אמיתי לעשות את זה בצורה הכי קלה והכי פחות פגיעה, זו היתה כוונתי ואם עשיתי את זה בעמידה, עשיתי זאת מסיבה פשוטה על מנת שלא ייראה קשה ופורמלי. רציתי למנוע את הסיטואציה של חוסר נוחות כלפי. אבל עשיתי את זה בצורה ברורה, שלא משתמעת לשתי פנים" (עמ' 7 שורות 19-23). מטעם הנתבעים העיד גם עו"ד רמי מזרחי (להלן: "מר מזרחי"). מר מזרחי הצהיר כי הינו חבר קרוב של ניר וכי בזמנים הרלוונטיים לתקופת עבודתה של התובעת, נפגש עם ניר על בסיס יומי. מר מזרחי הצהיר, כי זכור לו היטב שבחודשים 2/07 עד 5/07 לערך, התלוננו בפניו הנתבעים לא אחת על איכות העבודה הירודה של התובעת, ועל כי אינה מתאימה לאופי משרדם מבחינה מקצועית. עוד הוסיף, כי ידוע לו משיחות שערך עם ניר, כי לתובעת נערכו מספר בירורים בטרם שנתקבלה ההחלטה לפטרה. כמו כן הצהיר מר מזרחי, כי זכור לו היטב שביום 9.5.07, שעה שנפגש עם ניר להרצאה בבית הפרקליט, סיפר לו הלה כי הגיעו מים עד נפש, וכי בשעה זו ממש עדי יודיע לתובעת על הכוונה לפטרה. לדבריו, עובר ליום 9.5.07 לא אמר לו מי מהנתבעים דבר לגבי הריונה של התובעת, וכי רק באותו היום בשעות הערב התקשר אליו ניר וסיפר לו כי בשעה שעדי הודיע לתובעת על פיטוריה, היא סיפרה לו על הריונה (סעיפים 4-9 לתצהירו, ראה גם עדותו בבית הדין, עמ' 1 שורות 16-18, עמ' 2 שורות 5-8). ההכרעה: סעיף 2(א) לחוק שיוויון הזדמנויות בעבודה התשמ"ח - 1988 (להלן: "החוק") אשר עניינו איסור הפליה בעבודה קובע כדלקמן: "לא יפלה מעביד בין עובדיו או בין דורשי עבודה מחמת מינם, נטייתם המינית, מעמדם האישי, הריון, היותם הורים, גילם, גזעם...". סעיף 9 לחוק הדן בנטל ההוכחה בתביעה בגין פעולה בניגוד לסעיף 2 לחוק קובע, כי: "(א) בתובענה של דורש עבודה או של עובד בשל הפרת הוראות סעיף 2, תהא חובת ההוכחה על המעביד כי פעל שלא בניגוד להוראות סעיף 2 - (1) ... (2) לעניין פיטורים מהעבודה - אם הוכיח העובד שלא היתה בהתנהגותו או במעשיו סיבה לפיטוריו...". מהוראות אלה עולה, כי ככל שהתובעת תוכיח שלא היה בהתנהגותה או במעשיה סיבה לפיטורים, כי אז יעבור הנטל אל כתפי הנתבעים להוכיח כי פיטורי התובעת לא היו בשל הריונה. בחוק ובפסיקה נקבעו כללים דיוניים מיוחדים לתובענות שעילתן בהפרת סעיף 2(א) לחוק, וזאת נוכח הקושי להוכיח באופן פוזיטיבי כי החלטה מסוימת של המעביד בקשר לעניינים שבהם אסורה הפלייה, היא מחמת אחד המאפיינים שבגינם אסור להפלות - דוגמת הריון. בפסיקה נקבע כי על העובד להביא "ראשית ראיה" לכך שהחלטת המעביד הנתקפת היתה נגועה בהפליה פסולה, וזאת כתנאי הנדרש לשם העברת נטל הראיה למעביד על פי סעיף 9(א) לחוק (דב"ע נו/129-3 שרון פלוטקין נ. אחים אייזנברג בע"מ, פד"ע לג 481;ע"ע 627/06 אורלי מורי נ. מ.ד.פ. ילו בע"מ ואח' (מיום 16.3.08). במקרה הנוכחי לדעתי התובעת לא עמדה בנטל ההוכחה הראשוני כי הסיבה לפיטוריה לא היתה נעוצה בה או במעשיה, אלא בעובדת היותה בהריון. גרסת התובעת באשר לכך כי עבודתה היתה ללא דופי וכי עובר ליום 9.5.07 לא נוהלו עמה כל שיחות הנוגעות לאופן תפקודה, נסתרה בעדויותיהם של הנתבעים אשר העידו כי לכל אורך תקופת עבודתה לא היו מרוצים מתפקודה המקצועי של התובעת ומחוסר מחויבותה לעבודה, ואף הביעו זאת בפני התובעת לא אחת. לעדויותיהם נמצאו גם תימוכין בעדותו של מר מזרחי, שאישר כי שמע מניר במספר הזדמנויות כי אינו מרוצה מעבודתה של התובעת, וכי נערכו עם התובעת מספר שיחות בנוגע לתפקודה. התובעת עצמה אישרה בעדותה כי הנתבעים אכן העירו לה על ביצועיה במהלך התקופה, וכי ניר ערך לה "שיחת התראה" מוקדמת, שבה ציין בפניה כי היא אינה עומדת בציפיות. כך גם לא שוכנעתי כי ההחלטה לפטר את התובעת נעשתה כתגובה להודעת התובעת ביום 9.5.07 בדבר ההריון. מקובלת עלי גרסתם של הנתבעים כי ההחלטה לפטר את התובעת התגבשה עובר ליום 9.5.07, ודבר ההריון כלל לא היה ידוע להם לפני יום 9.5.07. אני מתחזק בדעתי זו בייחוד לאור הודאת התובעת עצמה, לגבי תגובתו הראשונית של עדי, עם שמיעת דבר הריונה, כמצוטט על ידה: "אני רציתי לסיים את הקשר בינינו ועכשיו אני לא יודע מה לעשות". (עמ' 8, שורה 7; עמ' 6, שורה 14 לפרוטוקול). התובעת עצמה מודה כי קודם ליום 9.5.07 היא לא הודיעה למעביד על הריונה. העובדה כי עדי עצר את הליך הפיטורים, על מנת להתייעץ, והיסס בהמשכתו בו ביום, מלמדת שדבר ההריון, היה מפתיע לגביו וממילא לא היווה חלק משיקולי כוונת הפיטורים. לפיכך, לדעתי, התובעת לא עמדה בנטל הראשוני להוכיח כי עילת הפיטורים נעוצה בהריונה. חרף האמור, לטעמי הליך הפיטורים בוצע שלא כדין, באופן המצדיק פסיקת פיצוי כלשהו לזכות התובעת. ואפרט: ההלכה הפסוקה בעניין חובת עריכת שימוע קבעה לא אחת כי: "זכותו הראשונית של העובד לדעת מה הן הטענות המועלות נגדו, או בעניינו ובהתאם ליתן תגובתו להן. להציג את האידך גיסא, מנקודת ראותו, ולנסות לשכנע את בעל הסמכות לשנות מדעתו ככל שיש בה לפגוע בזכויותיו . עד כאן הזכות וממנה נובעת החובה המוטלת על המעביד - להציג בפני העובד את הטענות המופנות כלפיו... בפתיחות , בהגינות ובתום לב מבלי לכחד דבר מן העובד...גם אם לעובד אין זכות קנויה למשרה, חייב המעסיק במתן הודעה מראש לעובד על כוונתו שלא להאריך עוד את ההתקשרות עמו; לפרט את הטעמים העומדים ביסוד אותה כוונה; לאפשר לעובד להביא בפניו את תגובתו וליתן לו הזדמנות הולמת לנסות ולהעביר את רוע הגזירה" (ע"ע 1290/02 מדינת ישראל נ' אלי שדה , ניתן ביום 6.3.03). עוד נפסק כי יש ליתן לעובד זמן נאות להכין עצמו טרם הליך השימוע ולטעון את כל טענותיו בעצמו או בעזרת עו"ד (ע"ע 1024/02 שלמה הרשיש נ' עיריית אופקים, עבודה ארצי, כרך לג (100), 34). על ההליך להתנהל בתום לב ובהגינות - יש לתת לעובד הזדמנות נאותה להשמיע טענותיו, להביא תימוכין לגרסתו ולנסות לשכנע את העומד להכריע בעניינו כי לטענות כלפיו אין בסיס (בג"צ 8505/06 ד"ר ארנון בונה נ' בית הדין הארצי לעבודה, עבודה עליון נד, 55 ; ע"ע 1163/00 בית חולים המשפחה הקדושה נ' ד"ר חלילי עבוד, פד"ע לה, 440), על עורך השימוע חלה החובה לנהל פרוטוקול וליתן החלטה בצורה מנומקת (דב"ע נד/3-124 מדינת ישראל (רפא"ל) נ' חנוך פוגל, עבודה ארצי, כרך א' (2) 591). בנוסף קבעה הפסיקה כי אין כל הבחנה, לעניין הצורך בקיום שימוע והיקף זכות הטיעון, בין מעסיק ציבורי, גוף דו מהותי או מעסיק פרטי. במקרה הנוכחי בהתחשב במכלול העדויות והראיות שהוגשו, שוכנעתי כי לתובעת לא נערך הליך שימוע כהלכתו: ביום 9.5.07 וללא כל התראה מוקדמת נקראה התובעת לשיחה עם עדי שבה הוא התכוון להודיע לה על פיטוריה ורק גילוי ההריון מנע את הפיטורים בו במקום. ויודגש, לא זו רק שהתובעת לא קיבלה כל הודעה מוקדמת על הכוונה לזמנה לשיחה, אלא שהנתבעים עצמם ראו באותה שיחה כ"שיחת הפיטורים" ולא כשיחה שמטרתה להודיע לתובעת על כוונתם לסיים את העסקתה. לתובעת לא ניתנה הזדמנות נאותה להתכונן לאותה פגישה ו/או להשמיע את טענותיה ולשכנע את הנתבעים באופן אמיתי לשנות את רוע הגזירה. הנתבעים עצמם הודו כי במהלך שהותה של התובעת בחופשת מחלה עובר ליום 9.5.07, גמרה בליבם ההחלטה לפטר את התובעת וזאת מבלי שהתאפשר לתובעת באופן כן ואמיתי לשכנע את הנתבעים בדבר ביטול החלטת הפיטורים. כמו כן, אותה שיחה שהוגדרה על ידי הנתבעים כ"שימוע" לא תועדה בפרוטוקול כמתחייב על פי הפסיקה. כבר למחרת היום, ביום 10.5.07, נפלה ההכרעה הצפויה מראש, לאחר ניתוח הנתון הנוסף שנתגלה ב- 9.5.07 (ההריון), ולתובעת נמסר מכתב פיטורים מבלי שהנתבעים הניחו בו נימוק כל-שהוא המתייחס לסיבת הפיטורים. עיון במכתב הפיטורים מעלה כי לא ניתן ללמוד ממנו דבר באשר לשיקולים שנשקלו בעניינה של התובעת, ואין אף לא הסבר קצר על הטעמים שעמדו בבסיס ההחלטה לפטרה. (על עצם הצורך במתן נימוק לפיטורים, ר' גם: דב"ע מח/103-3 חיים גנאל נ' רשות הנמלים, פד"ע כ' 443, 450; ודברי כב' השופטת אלישבע ברק בדעת המיעוט של פסה"ד בעניין ע"ע 300019/98 דב אורן נ' דניה סיבוס, , סע' 19 לפס"ד מיום 7/7/04). הנתבעים מנסים להיתלות, בין היתר, בכך שלאחר מסירת מכתב הפיטורים ובמהלך תקופת ההודעה המוקדמת ניתנה לתובעת הזדמנות נוספת להוכיח את ביצועיה ולשנות את ההחלטה. לדעתי, אין בכך כדי לרפא את הפגם שבאי עריכת שימוע כהלכתו, מה גם שהנתבעים לא ניסו לתקן את הפגם באמצעות "שימוע מאוחר" סמוך לתום תקופת העבודה. במיוחד מקוממת העובדה כי התובעת לא זכתה ל"שימוע" ראוי, שעה שכבר היה ידוע על הריונה, ועצם העסקתה היתה כ"מתמחה", עובדה שמקשה עוד יותר על מציאת מקום עבודה חלופי. אשר לגובה הפיצוי- מפסיקת ביה"ד הארצי לעבודה ניתן להבין כי הפיצוי בגין הפרת "חובת השימוע" אינו מהווה פיצוי בגין נזק שאינו ממוני; קרי - בגין עוגמת נפש הנגרמת לעובד מפוטר ללא מתן זכות שימוע, אלא - בגין נזק ממוני שעניינו - הפסד השתכרות צפוי. הפסד השתכרות אשר יתכן והיה נמנע לו התאפשר לעובד להשמיע את טיעוניו ולמנוע את פיטוריו (ע"ע 93/07 גיורא ארבל נ' נ.א.ס.ס. נוירומקולר סטיליולשין סיסטמס בע"מ, ניתן ביום 9.11.08). במקרה הנוכחי, התובעת העידה כי לאחר פיטוריה לא הצליחה לאתר מקום חלופי להתמחות משך כ-8 חודשים ועד ליום 7.2.08, שאז התחילה להתמחות במשרד חדש. גם אז היא נאלצה לבצע את תקופת ההתמחות במלואה מחדש, שכן לא הצליחה לאתר מקום שבו ניתן להתמחות באופן חלקי בלבד (סעיף 14 לתצהירה). עם זאת התובעת אישרה כי במהלך אותה תקופה היא זכתה לקבל דמי אבטלה ודמי לידה מהמוסד לביטוח לאומי בהיקף של 18,843 ₪ (סעיף 15.1 לתצהירה). יש גם לקחת בחשבון שמדובר בתקופת העסקה קצרה (חודשים ספורים) ואין לגזור גזירה שווה במצב כזה, מנסיבות שבהן עובד מפוטר לאחר שנים רבות. בהתחשב בחומרת הפגם של אי עריכת שימוע ומנגד בתקופת העסקתה הקצרה של התובעת, יש להעמיד את הפיצוי בגובה שתי (2) משכורות ובסך כולל של 7,772 ₪. בשומת הפיצוי לקחתי בחשבון כי הנתבעים הטיבו כבר עם התובעת, בכך ששילמו לה "פיצויי פיטורים", חרף אי זכאותה בדין לקבלם והתשלום נבע מנדיבת לבם, בנסיבות הפסקת עבודתה, כמפורט להלן. גמול עבודה ב- "שעות נוספות": התובעת עותרת לחיוב הנתבעים בתשלום גמול שעות נוספות בסך כולל של 2,403 ₪. לטענתה, היא עבדה במתכונת עבודה קבועה כדלקמן: בתקופת טרום ההתמחות (1.1.07-28.2.07) עבדה בימים ד'-ה' בין השעות 08:00-19:00, עם הפסקה בת שעה אחת ביום ובסה"כ 10 שעות עבודה ליום. בתקופת ההתמחות (1.3.07-14.6.07) עבדה בימים א'-ה' בין השעות 08:00-19:00, עם הפסקה בת שעה, וסה"כ 10 שעות עבודה ליום. הנתבעים טוענים כי בתקופת "טרום ההתמחות" עבדה התובעת במשרה חלקית אך קיבלה גמול בעד עבודה במשרה מלאה. התובעת אף החסירה בתקופה זו ימים רבים מבלי שימים אלה קוזזו ממשכורתה. אשר לתקופת ההתמחות, נטען כי התובעת, כדרך קבע, נהגה להגיע למשרד בין השעות 08:30 עד 09:00, וסיימה את עבודתה לכל היותר בשעה 19:00, אך לעיתים קרובות עוד קודם לכן, ואף נטלה לעצמה הפסקות צהריים של שעה ויותר (סעיפים 30-31 לתצהיר ניר, סעיפים 22-23 לתצהיר עדי). המועדים הרלוונטיים לתקופת העסקתה של התובעת וסיומה, הם על פי הדין הנוהג טרם תיקון 24 לחוק הגנת השכר, התשי"ח - 1958. לפיכך, התובע גמול בעד עבודה נוספת צריך היה להוכיח את מספר השעות שבהן עבד (3000360/98 נחום צמח, נ' שא"ש, סע' 10 לפס"ד מיום 30.4.02). מדובר בתביעה לסכום קצוב, שדורשת הוכחות מדויקות לביצוע העבודה (ע"ע 1178/02 אבו סאלח נ' המועצה המקומית מג'אר, סע' 4 לפס"ד מיום 11.8.05). כמו כן, בהתאם לשינוי שחל במגמות הפסיקה, ככל שהוכחה מתכונת העסקה קבועה על ידי העובד, כי אז הועבר הנטל אל המעביד לסתור את גרסת העובד ולהוכיח כי שילם שעות נוספות במלואן כנדרש עפ"י חוק (ראה ע"ע 216/06 ימית א. בטחון (1988) בע"מ - אפרים, (לא פורסם, 12.11.2008). במקרה דנן, התובעת לא הציגה רישום שעות, או כל אסמכתא אחרת, לביצוע שעות עבודה נוספות בפועל. כן לא הובאו עדים , שיש בהם כדי לאשש את גרסת התובעת בדבר "מתכונת העסקתה". התובעת הצהירה, כי בתקופת טרום ההתמחות עבדה רק בימים ד' ו-ה', אף כי על פי תלושי השכר עולה כי התובעת זכתה לתשלום שכר מלא בעד תקופה זו. זאת ועוד, התובעת אישרה בעדותה, כי האמור בנ/11 מבטא את שעות העבודה שסוכמו בין הצדדים בנוגע לתקופת ההתמחות (עמ' 5 שורות 18-21). על פי הרשום בנ/11 עולה, כי בימים א'-ב' היתה התובעת אמורה להגיע למשרד בשעה 12:30, ביום ג' היתה התובעת אמורה לעזוב את המשרד בשעה 15:00, ובימי רביעי לא היתה מגיעה לעבודה כלל. התובעת לא השכילה לסתור את העולה מנ/11, אף כי לטענתה הסיכום האמור הנוגע לשעות העבודה לא מומש בפועל. לאור כל האמור, דין תביעת התובעת לגמול שעות נוספות להידחות. טענת ה"קיזוז": הנתבעים טוענים כי מהסכומים המגיעים לתובעת יש לקזז את הסך של 1,889 ₪ בגין "פיצויי פיטורים" ששולמו לתובעת לפנים משורת הדין. כמו כן יש לקזז סך של 3,016 ₪ בגין "ימי חופשה" שהתובעת ניצלה ביתר. התובעת טוענת כי שעה שהנתבעים בחרו לשלם לה "פיצויי פיטורים" על פי התחייבותם כלפיה, אין מקום לקיזוז הסכום האמור. אשר לימי חופשה, נטען כי אי ניכוי יתרות חופשה משכרה של התובעת היווה חלק בלתי נפרד מתנאי העסקתה. לטענתה, אין המדובר ב"חופשה שנתית", אלא בהיעדרויות בתשלום על פי הסכמת הצדדים. בנוסף נטען, כי עדי אישר בעצמו שעל פי דיווח ללשכת עוה"ד נרשם כי התובעת נעדרה מעבודתה לשם חופשה רק 3 ימים, בלבד כמו כן מוכחש תחשיב הנתבעים בקשר לימי החופשה. אשר ל"פיצויי הפיטורים" - אכן לתובעת שולמו "פיצויי פיטורים" לפנים משורת הדין, מתוך נדיבות לב, וככל הנראה בשל אי הנוחות שחשו הנתבעים בעצם ביצוע הפיטורים בתקופת ההתמחות, קל וחומר בעת שהתובעת מצויה בהריון. ברור שלא היתה על הנתבעים חובה חוקית לשלמם. ואולם, משלקחתי בחשבון את עובדה זו בשומת הפיצוי בקשר ל"היעדר שימוע", ממילא לא יהיה זה צודק לדרוש מהתובעת את השבת "פיצויי הפיטורים", גם אם הדבר היה אפשרי מכח הדין (ויודגש כי אין זה בטוח כי הדבר אפשרי, שהרי הפיצויים שולמו ללא "תנאי מתלה"). אשר ל"ימי חופשה" - על פי תלושי השכר של התובעת, ניתן ללמוד כי עם תום תקופת העסקתה של התובעת, עמדה התובעת ביתרה שלילית של 16 ימי חופשה, שלא קוזזו משכרה, והוא שולם לה במלואו לאורך כל התקופה. התובעת עצמה אישרה בעדותה בבית הדין כי נעדרה ימים רבים מעבודתה, כפי העולה גם מ- נ/11. לא מצאתי כי הצדדים ראו ב"חשבון החופשות" כהטבה חד-צדדית, אלא כצורת חישוב לגיטימית, ויש לאזן את החישוב עם תום יחסי העבודה. ממילא קיימת לנתבעים "זכות קיזוז". אשר לקיזוז "הוצאות נסיעות" - כיוון שלא ניתן לקבוע את שיעורם במדויק, שכן לא הוצגו כל ראיות בעניין, ולא ניתן להפריד בין הסכומים שלהם היתה זכאית התובעת כעלות "חופשי חודשי", לבין אלה שלטענת הנתבעים יש לקזז, דין טענת הקיזוז לעניין דמי הנסיעות להידחות. אשר על כן, מהסכום לו זכאית התובעת מהנתבעים יש לקזז סך של 2,487 ש"ח בלבד (3,886 ₪: 25 ימים X 16 ימים), בקשר ל"מאזן החופשות". סוף דבר: התביעה מתקבלת באופן חלקי בלבד. התובעת זכאית לקבל מהנתבעים ביחד ולחוד סך של 7,772 ₪ כפיצוי בגין "אי קיום חובת השימוע". מהסכום האמור זכאים הנתבעים לקזז סך כולל של 2,487 ₪ (בגין ימי חופשה שניטלו ביתר). סכום היתרה לאחר הקיזוז (5,285 ₪), ישא הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום הפסקת העבודה (14.6.07) ועד ליום התשלום בפועל. בסופו של יום, נגרם לתובעת עוול, גם אם קטן משמעותית מזה שחישבה בתביעתה, ולפיכך הנתבעים הם גם אלה שיישאו בהוצאות ההליך וישלמו לתובעת סך של 2,000 ש"ח נוספים כשכ"ט עו"ד. נציגת הציבור גב' מיכל רוה: הנני מסתייגת מהחלטתו של כב' השופט לובוצקי, מאחר ולדעתי יש לתת משקל רב לעובדה כי התובעת פוטרה שלא כדין בעת היותה בהריון. התובעת עבדה במשרדם של הנתבעים בהיותה מתמחה ופוטרה בהליך משפיל, בהודעה שנמסרה לה במסדרון וללא עריכת הליך שימוע כנדרש בחוק. הדרך בה פעלו הנתבעים, גרמה לתובעת עוול ואף נזק כלכלי, מאחר והיא לא מצליחה לאתר מקום חלופי להתמחות במשך 8 חודשים ונאלצה לבצע תקופת התמחות חדשה במלואה. העובדה כי קיבלה דמי אבטלה אינה מפחיתה מהנזק שנגרם לתובעת. אני מוצאת כי בהתחשב בנסיבות הפיטורים, העובדה כי הם בוצעו רק לאחר שהתובעת הודיעה על הריונה ואי קיום הליך שימוע, יש להעמיד את סכום הפיצויים על 10,000 ₪ הנושאים הפרשי הצמדה וריבית כחוק, ולחייב את הנתבעים לשאת בהוצאות שכ"ט של התובעת בסך 2,000 ₪ נוספים. הוחלט: כאמור בדעתו של השופט לובוצקי. זכות ערעור: תוך 30 יום. הריוןפיטורים בהריוןהתמחות (במשפטים)פיטורים