קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיטורים אחרי חודשיים: התובע הועסק פחות מחודשיים על ידי הנתבעת 1 כמנהל בית קפה מרשת "קקאו" בהוד השרון. בפנינו תביעתו לתשלום שכר עבודה וזכויות נוספות עם סיום עבודתו בנתבעת, ותביעה להרמת מסך ההתאגדות החוצץ בין הנתבעת 1 לנתבע 2, כך שהנתבעים יחויבו ביחד ולחוד בכל שנפסוק. התשתית העובדתית התובע החל לעבוד בנתבעת כמנהל בית הקפה ביום 19.4.09. ביום 19.6.09, דהיינו קצת פחות מחודשיים ממועד תחילת עבודתו, הוא פוטר. לטענתו, סוכם עימו על שכר עבודה בסך 7,500 ₪ לחודש בתוספת הוצאות רכב בסך 500 ₪ והוצאות טלפון בסך 500 ₪ לחודש. לטענת הנתבעת, השכר עליו סוכם היה 4,500 ₪ לחודש בלבד, וכן קטנוע צמוד וטלפון נייד. במחלוקת שבין הצדדים באשר לתנאי ההעסקה, אנו מקבלים את עמדת התובע, וקובעים כי תנאי ההעסקה שסוכמו עימו היה כפי שנטען על ידו בכתב התביעה. להלן נפרט כיצד הגענו למסקנה עובדתית זו: ראשית על פי סעיף 5א לחוק הודעה לעובד (תנאי עבודה) תשס"ב-2002, ככל שמעביד לא מסר לעובד הודעה מסודרת על תנאי העסקתו, חובת ההוכחה היא על המעביד בכל עניין השנוי במחלוקת "ובלבד שהעובד העיד על טענתו באותו עניין, לרבות בתצהיר לפי פקודת הראיות". במקרה שלפנינו, הנתבעים אישרו שלא מסרו לעובד הודעה לפי החוק (עמ' 2 ש' 16 לפרוטוקול). מכאן שנטל ההוכחה, בעניינים השנויים במחלוקת, עליהם; שנית הנתבעים צרפו לתצהיר עדותם העתק תלושי המשכורת של התובע מתקופת עבודתו. בתלוש אפריל 2009, שבו עבד התובע 12 יום, נרשם בשורת השכר 1,450 ₪, ובתלוש מאי 2009, שבו השלים התובע חודש עבודה מלא, נרשם בשורת השכר 4,662 ₪. התובע הכחיש שקיבל את התלושים במהלך תקופת עבודתו, וכן את הסכומים הנקובים בהם. בכתב התביעה טען התובע שקיבל עבור אפריל המחאה על סך 3,000 ₪ שחזרה, וכן שקיבל סכומי כסף נוספים במזומן (סעיפים 11 ו- 12 לכתב התביעה, העתק ההמחאה שחזרה נספח ב' לכתב התביעה). ההכחשות של הנתבעים לעניין זה בכתב ההגנה היו כלליות בלבד (ראו סעיפים 23 ו- 24 לכתב ההגנה), בלא שניתן הסבר כלשהו לאותה המחאה עליה הסתמך התובע. גם בתצהיר עדות הנתבעת לא מצאנו התייחסות לפישרה של אותה המחאה, ולא מצאנו כל התייחסות לטענת התובע ששולמו לו סכומים במזומן מעבר למה שנרשם בתלושים; שלישית אנו מקבלים כנכונה את טענת התובע (עמ' 21 ש' 10) לפיה ההמחאה שניתנה לו על סך 3,000 ₪ עבור 12 ימי עבודה באפריל מוכיחה שהשכר החודשי שסוכם עימו היה 7,500 ₪ (3,000 ₪ לחלק ל-12 ימי עבודה שעבד בפועל כפול 30). לא מצאנו בתצהיר נציג הנתבעת מר גיא סעד כל הסבר אחר לפישרו של סכום זה, וגם כשנשאל על כך בחקירה נגדית, תשובותיו היו מגומגמות, בין "לא יודע" ו"לא זוכר" ל"יכול להיות שזה מה שהגיע לו" (עמ' 14 ש' 4); ורביעית מר סעד, הגם שטען שסוכם עם התובע על שכר של 4,500 ₪ בלבד (עמ' 13 ש' 21), אישר בעדותו ש"מנהל טוב מרוויח סכומים של 7,000- 7,500 ₪" (עמ' 14 ש' 1), וכן אישר שבעסקים שהוא מפעיל מנהלי בתי קפה טובים משתכרים גם סכומים גבוהים יותר, בין 8,000 ₪ ל- 9,000 ₪ (עמ' 13 ש' 26). נוכח כל האמור, אנו קובעים שהוסכם עם התובע על שכר עבודה בסך 7,500 ₪ לחודש בתוספת הוצאות רכב בסך 500 ₪ והחזר הוצאות טלפון בסך 500 ₪ לחודש. מכאן נעבור לדון ברכיבי התביעה השונים. דיון והכרעה הפרשי שכר עבודה והלנת שכר עבודה לכתב התביעה צירף התובע תחשיב לפיו הנתבעת נותרה חייבת לו סך 3,300 ₪ שכר עבודה. טענת ההגנה היחידה של הנתבעת הייתה שהסיכום עם התובע היה על שכר עבודה חודשי של 4,500 ₪, ולא 7,500 ₪ כטענתו. לאור הממצא העובדתי אותו פרטנו מעלה, לפיו אכן סוכם עם התובע על שכר כטענתו, אנו מקבלים את תביעתו ברכיב זה, וקובעים שעל הנתבעת לשלם לו 3,300 ₪ שכר עבודה. כן אנו מקבלים את התביעה לפיצויי הלנת שכר, ופוסקים שבנוסף להפרשי השכר, על הנתבעת לשלם לתובע גם 1,000 ₪ פיצויי הלנה (איננו סבורים שבנסיבות יש מקום לפסוק פיצויי הלנת שכר מלאים). גמול עבודה בשעות נוספות לטענת התובע, הוא עבד שעות נוספות רבות וכן בימי שישי ושבת, ולא קיבל גמול נוסף עבור עבודתו בשעות נוספות ובימי מנוחה שבועיים, כמתחייב בחוק. לטענת הנתבעים, לתובע היה ידוע שמשרתו הינה משרת אמון בה עליו לעבוד גם בסופי שבוע ובשבתות ללא כל תוספת תשלום (סעיף 33 לכתב ההגנה). אין בידינו לקבל את טענתם זו, שנטענה באופן כללי בלבד. כידוע, נטל ההוכחה להתקיימות החריג מוטל על הנתבעים. לא מצאנו בתצהירם כל פירוט או הסבר מדוע עלינו להפעיל במקרה שלפנינו את חריג ה"מידת מיוחדת של אמון אישי" הקבוע בסעיף (30)(א)(5) לחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א, 1951. על אף האמור, אנו דוחים במלואה את תביעתו של התובע לגמול שעות נוספות. לטענת התובע, במהלך תקופת עבודתו הקצרה יחסית, 55 יום בלבד, ביצע לא פחות מ- 355 שעות נוספות. התובע לא טען למתכונת עבודה כזו או אחרת, אלא צירף רשימת שעות עבודה בכל יום עבודה, לרבות בימי שישי ושבת (נספח ג' לכתב התביעה), ולצידה תחשיב השעות הנוספות המגיעות לו לטענתו. ברם, כלל לא ברור מהרשימה האם מדובר ברישום שנעשה בזמן אמת, או אולי ברשימה שהוכנה על ידי התובע לצורך הגשת התביעה. תצהירו של התובע שותק לחלוטין בנקודה זו. מעדויות שני הצדדים לא התרשמנו שהתובע אכן ביצע מספר כה גדול של שעות נוספות. הנתבעים לא הכחישו שהתובע נשאר לא פעם בבית הקפה מעבר לשעות עבודתו, אך טענו שעשה זאת פעמים רבות לצרכים אישיים (סעיף 13 לתצהיר סעד, כן ראו עמ' 20 ש' 6), וגרסה זו נראתה לנו אמינה וסבירה יותר מגרסת התובע (ראו למשל עמ' 11 ש' 4). נבהיר שאנו ערים לכך שעל פי תיקון 24 לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958, החל על המקרה שלפנינו, קיים הבדל מבחינת נטל ההוכחה בתביעה לגמול שעות נוספות, בין 60 השעות הנוספות הראשונות בכל חודש (שהנטל להוכיח אי ביצוען מוטל על המעביד) לבין שעות שמעבר לכך, שהנטל להוכחתן על העובד (ראו סעיף 26ב(א) וסעיף 26ב(ב) לחוק). על אף שבמקרה שלפנינו הנתבעים לא רשמו, בניגוד לדין, את שעות עבודתו של התובע, לדעתנו עלה בידם להוכיח, על פי סטנדרט ההוכחה הנדרש בתביעה אזרחית, שהנתבע לא עבד בשעות נוספות. זאת אפילו אם לא נקבל כנכונה את טענתם שבימים רבים התובע לא השלים אפילו 8 שעות עבודה (ראו לדוגמא: עמ' 19 ש' 20). מכאן, שאין צורך להיזקק להכרעה על פי נטלי ההוכחה, ודין התביעה לגמול שעות נוספות להידחות. פיצוי בגין אי מתן תלושי שכר התובע טען שלאורך כל תקופת עבודתו לא קיבל תלושים מהנתבעת. הנתבעים הכחישו וטענו שתלושי השכר אותם צירפה לכתב הגנתה נמסרו לו. במקרה זה מצאנו את כפות המאזניים מאויינות מבחינה ראייתית. מכאן שלא עלה בידי התובע להוכיח רכיב תביעה זה, והיא נדחית. החזר הוצאות רכב וטלפון התובע תבע 2,000 ₪ הוצאות רכב וטלפון, בהתאם למה שהוסכם עימו בחוזה העבודה. הנתבעים הכחישו חבותה זו, וטענו בכתב הגנתם שהתובע קיבל קטנוע לשימושו אשר כלל "דלת, ביטוח טקס, טיפולים מקיפים וכן פלאפון באחזקה מלאה" (סעיף 8 לכתב ההגנה וסעיף 6 לתצהיר סעד). ברם, הנתבעים לא צירפו כל מסמך או ראיה אחרת בעניין זה, על אף שלכאורה יכולים היו באופן פשוט להוכיח את טענותיהם על ידי צירוף מסמכים הנוגעים לקטנוע ולטלפון הנייד. לפיכך אנו מקבלים במלואה את התביעה ברכיב זה. פדיון ימי חופשה והודעה מוקדמת לפי כתב התביעה אנו מתבקשים לפסוק לתובע 576 ₪ פדיון חופשה (2 ימי חופש) וכן 576 ₪ הודעה מוקדמת (גם כן 2 ימים). הנתבעים הכחישו רכיבי תביעה אלה באופן כללי בלבד ("לתובע שולמו מלוא הסכומים", סעיף 37 לכתב הגנתה, סעיף 24 לתצהיר סעד). בהעדר ראיה לכך ששולמה לתובע חופשה והודעה מוקדמת, אנו מקבלים את תביעתו בשני רכיבי תביעה אלה. פיצוי בגין פיטורים שלא כדין ועוגמת נפש לא הייתה בפנינו מחלוקת של ממש על כך שהתובע פוטר בשיחה טלפונית על אתר, בלא שנערך לו שימוע ובלא שנמסר בידו מכתב פיטורים. חומרה במיוחד אנו רואים בכך שעל אף שהנתבעים טענו (ולא הוכיחו) שאחת מהסיבות לפיטוריו היתה תלונה על הטרדה מינית (ראו סעיף 25 לתצהיר סעד וכן עמ' 18 ש' 24), הם לא הביאו את הטענות בפני התובע, ואיפשרו לו זכות תגובה קודם לפיטוריו. מובן כי חשיבותו של הליך שימוע, שבו תינתן לעובד זכות טיעון מלאה קודם לפיטוריו, גוברת מאד כשמדובר בהאשמות חמורות מסוג זה. מכאן מסקנתנו שאכן, כטענת התובע, פיטוריו נעשו שלא כדין ושלא בתום לב. באשר לגובה הפיצויים בגין הפיטורים שלא כדין, התובע ביקש מאיתנו לפסוק לו שלושה חודשי שכר וכן פיצוי נוסף בגין עוגמת נפש. לאחר שבחנו את מכלול הנסיבות שבתיק, ונתנו משקל גבוה לכך שתקופת ההעסקה כאן היתה קצרה במיוחד, פחות מחודשיים, אנו מעמידים את גובה הפיצויים על הפיטורים שלא כדין על סך 7,500 ₪ (שכר חודש אחד בלבד). הרמת מסך כלפי הנתבע 2 אין מחלוקת שמר אלי סעד, הנתבע 2, הינו הבעלים והמנהל הרשום הנתבעת 1 שהפעילה את בית הקפה בהוד השרון שבו הועסק התובע. בכתב התביעה נטען שעלינו לחייבו בכל שנפסוק בתיק זה באופן אישי, בלא להתחשב במסך ההתאגדות החוצץ בינו ובין החברה שבבעלותו. זאת, מאחר שלא קיים את חובותיו על פי משפט העבודה המגן, ובין היתר לא דאג לתשלום מלוא שכר העבודה לתובע, לא מסר לתובע הודעה על תנאי העבודה, ולא ניהל פנקס נוכחות. עוד נטען שהנתבע 2 מימן את הנתבעת 1 במימון דק בלבד, והוא ידע או היה עליו לדעת כי היא תעמוד בהתחייבויותיה כלפי התובע. בכתב ההגנה נטען שאין לנתבע 2 כל אחריות אישית ויריבות אל מול התובע. בקשה שהגיש הנתבע 2 לדחיית התביעה נגדו על הסף (בש"א 1164/10) נדחתה בהחלטת כב' השופטת שרה מאירי מיום 5.3.10. "על פי הפסיקה, כאשר מדובר בחברה משפחתית ובהתקיים הנסיבות הנדרשות נוטה הכף להרמת מסך ההתאגדות, הואיל והסיכוי לעירוב נכסים ולטשטוש הקו המפריד בין טובת החברה לבין טובת המשפחה הוא גדול יותר... אי תשלום שכר ורכיבים אחרים לאורך תקופה כה ארוכה, מהווה הפרה ברורה ומובהקת של חובת האמון המיוחדת ותום הלב הנדרשים ביחסים שבין מעסיק לעובד, ברמה המלמדת על שימוש באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה באופן שיש בו כדי להונות ולקפח, כך שנוצרת הצדקה להרמת מסך. אנו סבורים, כי חובת תום הלב מחייבת את המעסיק להתאים את העסקת העובד ליכולת הפיננסית של החברה. משיקולי מדיניות משפטית ראויה, אין להשלים עם מצב בו חברה, ובמיוחד חברה משפחתית, אשר נקלעת לקשיים כלכליים ממשיכה להעסיק עובד בלי שמשולם לו שכר לאורך מספר חודשים, ובעלי המניות ונושאי התפקידים יסתתרו מאחורי מסך ההתאגדות ויכפרו בחבותם האישית לתשלום זכויותיו של העובד. כאשר מעביד יודע שאין ביכולתו לשלם לעובד את שכרו או זכויותיו הסוציאליות, אין מקום להמשיך את העסקתו. על פי רוח הפסיקה וההלכה כפי שצוטטה לעיל, חובת הנאמנות ותום הלב ביחסי העבודה מחייבת להתאים את העסקת העובדים ליכולת הכלכלית של החברה. במקרה כפי שנדון בפנינו, הגורם שעמד מאחורי החברה ידע שהחברה לא תוכל לשלם שכר למערער והמשיך לפעול בחברה ולהעסיק את המערער בלי ששולם לו שכר וזכויות סוציאליות. אין בידינו לתת הכשר להתנהלות מעין זו. העובד אינו שותפו העסקי של המעסיק כמו שאינו משתתף ברווחיו, ואין הוא צריך לשאת על גבו את הפסדיו ולהסכים להמשיך לעבוד ללא שכר עד שמצבו של המעסיק ישתפר. ומשום כך אין לאפשר למעסיק, שיודע כי מצבו הכלכלי כה גרוע באופן שאינו יכול לשלם לעובד שכר לאורך זמן, להמשיך ולהעסיקו בידיעה כי החברה היא המעסיקה ובעלי המניות פטורים מכל אחריות. התנהלות כזו בנסיבות אלה מהווה ניצול של אישיותה המשפטית הנפרדת של החברה, באופן המצדיק - לפי החוק והפסיקה - את הרמת מסך ההתאגדות". מן הכלל אל הפרט, בנסיבות המקרה שלפנינו השתכנענו בקיומה של עילה להרמת מסך ההתאגדות. למסקנה הזו הגענו מהנימוקים הבאים: ראשית מר אלי סעד, הנתבע 2, בחר שלא להתייצב כלל להתדיינות. אחיו, מר גיא סעד, הוא שהגיש תצהיר עדות בשם הנתבעים, וייצג אותם בהתדיינות. כשהתבקש גיא סעד להסביר מדוע אחיו נעדר, השיב בכנות: "אחי לא קשור לעסק הזה. העסק רק היה רשום עליו, החברה היתה על שמו" (עמ' 19 ש' 4). בכך למעשה קיבלנו הודאה מפורשת בכך שמר אלי סעד התנער באופן מוחלט מחובות הזהירות והאמון שהוא חב בהם כבעלים של הנתבעת 1 ומנהלה כלפי עובדי החברה, לרבות התובע. לדעתנו, די בכך כדי להצדיק, במצבים של הפרה מובהקת של זכויות עובדים כמו כאן, חיוב אישי של בעל המניות; שנית מר גיא סעד הודה בפנינו שהקמת הנתבעת 2 נעשתה "מטעמי מס" (עמ' 19 ש' 9). היא לא הפעילה עסק עצמאי, אלא היתה חלק מקבוצת חברות שעיסוקן בניהול בתי-קפה שרשומות על שם מר גיא סעד, ולמעשה היתה זו החלטה משפחתית "שתהיה חברה אחת גם על שם אחי" (עמ' 19 ש' 10); שלישית מר גיא סעד אישר בפנינו שהנתבעת 1 אינה חברה פעילה "היא עומדת איך שהיא, החברה לא עושה כלום" (עמ' 16 ש' 4), ושחשבון הבנק שלה אינו פעיל מאז החליט על סגירת בית הקפה (עמ' 16 ש' 8). עוד אישר מר סעד שקיימים לחברה חובות (עמ' 16 ש' 17); רביעית אנו מקבלים את טענת בא כוח התובע בסיכומיו (עמ' 19 ש' 22) שבמקרה שלפנינו המדובר בסיטואציה הקרוב מאוד להעסקה אישית של התובע על ידי האחים סעד בעצמם (עמ' 22 ש' 20, כן ראו בעניין זה הצהרתו של גיא סעד לפרוטוקול בפתח חקירתו, עמ' 12 ש' 6). וחמישית וחשוב מכל, השתכנענו שבמקרה שלפנינו הופרו כלפי התובע חובות הנאמנות ותום הלב שהיו מוטלות על הנתבע 2. אין מחלוקת שבית הקפה שבבעלותו היה בקשיים כלכליים, למעשה בסכנת קריסה, בעת שנשכרו שירותיו של התובע. במיוחד בנסיבות שכאלה, מן הראוי שמעביד יקפיד קלה כבחמורה בקיום החובות המוטלות עליו על פי משפט העבודה, ומעבר לדקדוק בקיום הוראות החוקים השונים, יימנע מנטילת התחייבויות שאין הוא יכול לעמוד בהם. בהינתן הממצאים שלנו בדבר אי תשלום מלוא שכר העבודה והפרות נוספות של הוראות חוק קוגנטיות, לרבות הדרך הלא חוקית שבה פוטר התובע, בהינתן שקיימת בתיק הודאה מפורשת שהנתבע 2 בפשטות נמנע מכל מעורבות בעסק, ובהינתן שברור כמעט לחלוטין שלא ניתן יהיה לממש את פסק דין זה אם יינתן אך ורק נגד הנתבעת 1, יהא זה אך צודק שלא להותיר את התובע במקרה שלפנינו בלא אפשרות לגבות את המגיע לו. סוף דבר הנתבעים ישלמו לתובע, ביחד ולחוד: 3,300 ₪ הפרש שכר עבודה. 1,000 ₪ פיצויי הלנת שכר. 2,000 ₪ החזר הוצאות רכב וטלפון. 576 ₪ פדיון חופשה. 576 ₪ הודעה מוקדמת. 7,500 ₪ פיצוי על פיטורים שלא כדין. כל הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום סיום העסקת התובע (16.6.09). כן יישאו הנתבעים ביחד ולחוד בהוצאות התובע בסך 2,500 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל. על פסק דין זה ניתן לערער לבית הדין הארצי לעבודה. הודעת ערעור יש להגיש בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק דין זה. פיטורים