קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיטורים בגלל סגר בשטחים: השופט עמירם רבינוביץ פתח דבר חמשת המשיבים, תושבי נפת ג'נין, הועסקו בסולל בונה פיתוח וכבישים בע"מ (להלן - סולל בונה או המערערת), כעובדי פיתוח ותשתית באזור חיפה והצפון בתפקידים שונים ובתקופות שונות עד סוף חודש ספטמבר 2000, מועד בו פרצה אינתיפאדת אל-אקצה, בגינה הוטל סגר על השטחים. בתביעותיהם (עב 805/02, עב 1247/02, עב 1260/02, עב 1930/02, עב 1931/02) עתרו המשיבים לבית הדין האזורי בחיפה לתשלום פיצויי פיטורים וזכויות אחרות הנובעות מעבודתם בסולל בונה. כל חמשת התביעות נדונו במאוחד (השופטת מיכל אריסון-חילו ונציגי הציבור, מר אלי דוקורסקי ומר ניסים מידן). לטענת המשיבים לאחר הטלת הסגר, בגינו נבצר מהם להגיע לעבודתם בסולל בונה, הודיעה להם סולל בונה, כי אינה מעוניינת יותר בהעסקתם ופיטרה אותם ללא כל הודעה מוקדמת. אי לכך, בנסיבות אלה, זכאים המשיבים, לטענתם, לפיצויי פיטורים ולזכויות אחרות הנובעות מעבודתם בסולל בונה. מאידך, טענה סולל בונה, כי מעולם לא פיטרה את המשיבים אלא להיפך, היא הייתה מעוניינת בהמשך העסקתם. ברם, המשיבים הם אלה שחדלו להגיע לעבודתם בשל הסגר, ולא יֽדעו את סולל בונה, מהן הנסיבות להיעדרותם. משכך, לטענת סולל בונה, יש לראותם כמתפטרים ממקום עבודתם, ועל כן הם אינם זכאים לתשלום פיצויי פיטורים ולדמי הודעה מוקדמת. פסיקת בית הדין האזורי 5. בית הדין האזורי קבע לעניין נסיבות סיום עבודת המשיבים, כי - "ממכלול העדויות עולה, כי לסולל בונה היה חשוב מאוד להחזיר את העובדים לעבודה בזמן הסגר, מהר ככל האפשר, ועל כן היא פנתה פעם אחר פעם לשלטונות ועקב כך קיבלו התובעים היתרי כניסה לעבוד בישראל. התובעים חפצו לחזור לעבוד לאחר קבלת ההיתרים, ברם שלטונות צה"ל לא התירו להם להיכנס לשטח ישראל, הגם שהיו בידיהם היתרי כניסה ועבודה בתוקף. יובהר כי סולל בונה פעלה כדין כאשר התנגדה לכך שהתובעים יגיעו לעבודה בדרכים לא חוקיות, ולא דרך מחסום צה"ל. מכאן שהמניעה לחזרת התובעים לעבודה לא הייתה קשורה בתובעים ולא בסולל בונה, אלא ברשויות המדינה שלא התירו כניסתם לישראל, הגם שהיו בידיהם היתרים. ובמלים אחרות המניעה לחזרת התובעים לעבודה הייתה אובייקטיבית ולא הייתה תלויה ברצונו של צד כלשהו." לעניין שאלת זכאות המשיבים לפיצויי פיטורים ולזכויות אחרות הנובעות מעבודתם בסולל בונה, השווה בית הדין האזורי את נסיבות המקרה דנן לנסיבות הפיטורים של עובדים זרים בשני פסקי דין שנדונו בבית דין זה : האחד, עע 1152/05 דוד דודאי ואח' - ניקולאי סטיקה (ניתן ביום 8.3.2005) (להלן - עניין דודאי) והשני עע 145/07 גדיק אוגוסטין - אהרון המל (ניתן ביום 9.12.2007) (להלן - עניין אוגוסטין). בעניין דודאי הועסק אזרח זר מרומניה, ניקולאי סטיקה, אצל בני הזוג דודאי. מר דודאי ניסה לקבל רישיון עבודה עבור ניקולאי סטיקה. ברם, הדבר לא עלה בידו. בית דין זה פסק, כי הודעתו של דודאי לסטיקה, על פיה לא עלה בידו להשיג לו אשרה הינה בגדר פיטורים, ומשכך זכאותו לפיצויי פיטורים נולדה, ברגע שהודיע לו מר דודאי, כי לא עלה בידו להשיג לו אשרה. בעניין אוגוסטין הועסק אזרח זר מפולין, גדיק אוגוסטין (להלן - אוגוסטין), במסגרייה שבבעלות מר אהרון המל, עד שהופסקה עבודתו עם מעצרו במקום העבודה בגין שהייה בלתי חוקית בישראל וגירושו מהארץ בסמוך לאחר מכן. בית דין זה פסק, כי יש לראות את נסיבות הפסקת העבודה של אוגוסטין במקרה זה כפיטורים המזכים בפיצויי פיטורים. מן הפסיקה שפורטה לעיל הסיק בית הדין האזורי כי: "הרציונל העולה משני פסקי דין אלה הוא - שכאשר ישנה מניעה חוקית אובייקטיבית להמשך העסקת העובד ועבודתו מופסקת - הוא זכאי לפיצויי פיטורים." מוסיף בית הדין האזורי בפסק דינו כי - "בענייננו אומנם הוצאו לתובעים היתרי עבודה, ברם צה"ל לא איפשר להם להכנס לישראל דרך המחסומים - מכאן שמניעה אובייקטיבית גרמה להפסקת עבודתם. בנסיבות אלה ובשים לב לשני פסקי הדין ניקולאי סטיקה וגדיק אוגוסטין - זכאים התובעים לפיצויי פיטורים ובהתאם לפסק דין ניקולאי סטיקה זכאים התובעים גם לתמורת הודעה מוקדמת". 8. לאור מסקנה זו, פנה בית הדין האזורי לבחינת זכויות המשיבים וחישובן, בהתבסס על תקופת העבודה של כל אחד ואחד מהם, ופסק למשיבים את הזכויות הנגזרות מפיטוריהם. דיון והכרעה פיצויי פיטורים 9. הסוגיה המובאת לפתחנו בערעור זה אינה חדשה ונדונה זה מכבר על ידי בית דין זה במסגרת דב"ע נז/32 - 3 רוחמי - פלקו בע"מ, פד"ע לא 250, 259 (להלן - עניין רוחמי), בו נדונה תביעתו של עובד לפיצויי פיטורים לאחר שלא הגיע לעבודתו מחמת סגר שהוטל על רצועת עזה. ואלה הדברים שקבע בית דין זה בעניין רוחמי: " השאלה העיקרית היא האם על פי הנסיבות העובדתיות הבסיסיות שהיו לפני בית הדין האזורי, ניתן לראות בהפסקת עבודתו של המערער, הפסקה שהיא ביוזמת המשיבה, גם אם לא הובעה באמירה מטעמה אלא במעשה או במחדל. התשובה לשאלה זו צריכה לבוא מהתנהגותה של המשיבה לאחר הטלת הסגר ולאחר שנוצרה אפשרות להמשיך ולהעסיק את המערער..". 10. בדב"ע נג/44 - 3 מחמד אברהים פרג' - סיני גורדון ואח', לא פורסם, ניתן ביום 30.1.1994 (להלן - עניין פרג'), נדונה שאלת זכאותו של עובד תושב רצועת עזה לפיצויי פיטורים מחמת היעדרותו מהעבודה לתקופה של כשלושה חודשים בשל סגר. באותה פרשה עמד סגן הנשיא ס' אדלר (בתוארו דאז) על חובתם ההדדית של המעסיק ועובדו לקיום חוזה העבודה וכיבוד חובותיהם על פיו וקבע כי - "יש לבדוק את נסיבות ההיעדרות על מנת לקבוע את מהותה מבחינת יחסי העבודה וביצוע או הפרת חוזה העבודה. עלינו להשיב, בין היתר, על השאלות הבאות: האם העובד היה מסוגל להגיע לעבודה והחליט בעצמו להעדר? או האם נמנע מהעובד להיכנס למדינת ישראל ולהגיע למקום עבודתו? מה היה אורכה של ההיעדרות, ומה האמצעים שנקט העובד להודיע למעסיקו על העדרותו". 11. בדרך זו המשיך והלך בית דין זה גם בע"ע 300366/97 נזאל - סטרפלאסט תעשיות (1976) בע"מ, פד"ע לה 502 (להלן - עניין נזאל), בו שבה ועלתה השאלה, האם עובד שנעדר מעבודתו בשל הטלת סגר זכאי לפיצויי פיטורים. בית הדין קבע בעניין נזאל כי: "השאלה העיקרית היא האם על-פי התשתית העובדתית ניתן לראות בסיום עבודתם של המערערים, כסיום שהוא 'ביוזמת המשיבה, גם אם לא הובעה באמירה מטעמה, אלא במעשה או במחדל'. במלים אחרות - האם היתה למשיבה 'אפשרות או אפשרות כלשהיא, לבחור את המוחזרים לעבודה'. 12. בעע 1344/00 מועצה מקומית ערערה - טאהר אמין אבו הזיים תק-אר 2005(1) 187 (להלן - עניין טאהר) קבעה השופטת נילי ארד (בתוארה דאז) את הדברים הבאים: "המסקנה המתבקשת היא, כי בבחינתן של השלכות הסגר על חובות הצדדים לחוזה העבודה וזכויותיהם תיבדק - על רקע התשתית העובדתית המוכחת - התנהגות המעסיק ועובדו ותרומתם להיעדרות העובד מעבודתו: האם עשה המעסיק כל הניתן וכל הנדרש ממנו אצל הרשויות המוסמכות כדי להעביר את רוע הגזירה ולאפשר לעובדיו להגיע לעבודה חרף הסגר; יוזמתו של המעסיק ותרומתו להפסקת העבודה יכול ותהייה אקטיבית, בכך ש"תרם" בהתנהגותו לכך שהעובד לא הורשה להיכנס לתחומי ישראל בעת הסגר; יכול ותעטה לבוש פסיבי, בין היתר במחדליו לגרום למתן היתר כניסה לישראל לעובדו חרף הסגר; או שמא נמנעה כניסתו של העובד לישראל והיעדרותו מן העבודה כתוצאה מכך מאילוצים חיצוניים-אובייקטיבים שלמעסיק או לעובדו לא הייתה כל אפשרות להשפיע עליהם.כל אלה הם סממנים להטלת אחריות על המעסיק להפסקת עבודתו של העובד או לפטור הימנה, משהוברר כי לא היה בידו לעשות דבר מול המציאות הביטחונית והסגר שהוכרז." בהמשך קובעת השופטת ארד גם את הדברים הבאים: "בתביעה לפיצויי פיטורים, כמו גם בתביעה לשכר עבודה, ייבחנו מעשיהם ומחדליהם של הצדדים להסכם העבודה. בתוך כך יש להידרש לבירור השאלה העיקרית, האם עשה המעסיק כל הנדרש ממנו כדי שיינתן רישיון כניסה לעובד באופן שיוכל להתייצב לעבודתו חרף הסגר. בהתאם, אף הנחה עצמו בית הדין האזורי לפי עניין נזאל בעת שנדרש להכרעה באחריותה של המועצה למצב אליו נקלע המשיב שלא בטובתו." הנשיא אדלר, שהיה בדעת מיעוט בעניין טאהר, אף קבע מבחנים מקלים מאלו שקבעה השופטת ארד. כך קבע הנשיא אדלר: "לדידי הכלל הוא, כי העובד תושב יהודה ושומרון אינו זכאי לשכר בגין אי-עבודה. בהמשך נדון בכלל ובמקרים החריגים. 2. משקיים סגר ונמנעת כניסתם של כל העובדים תושבי יהודה ושומרון (להלן - יו"ש) לתחומי מדינת ישראל קיימת מניעות לבצע את חוזה העבודה בין העובד לבין מעסיקו. חוזה העבודה בין המעסיק לבין העובד תושב יו"ש מושעה בגלל המניעה לקיומו ובזמן השעיית חוזה אין המעסיק חייב לשלם לעובד שכר וזאת בדומה למקרה של עובד הנמצא בחופשה ללא תשלום. במצב שהעובד תושב יו"ש אינו יכול להגיע לעבודתו בישראל בגלל סגר מוחלט, לא יכול המעסיק לפעול על-מנת להשיג אישור כניסה לעובדיו תושבי יו"ש. כל פעולה שיעשה לא תוכל לסייע לעובד להגיע למקום העבודה. במקרה כזה המעסיק מוכן להעסיק את העובד, אך העובד אינו מגיע לעבודה. יתרה מזו, אל מול הנזק שנגרם לעובד שלא משתכר בשל אי-הגעתו למקום העבודה סובל אף המעסיק מנזקים הנגרמים כתוצאה מאי-הגעת העובד, ובמקרים מסוימים אף מהצורך בהעסקת עובד אחר תחתיו. שעה שהמצב נכפה על שני הצדדים, בשל סיבות ביטחוניות, אין מקום לקבוע כי נזקו של העובד עולה על נזקו של המעביד. מכל הטעמים הללו לא יהיה זה הוגן או מוצדק כלכלית לחייב את המעסיק בתשלום בגין אי-עבודה. 3. המצב הבא נדון בפסיקה והוא נוגע לאחריות תשלום פיצויי פיטורים. במקרים שעובדים תושבי יו"ש אינם מגיעים לעבודה בגלל סגר רשאי המעסיק לקבל עובדים אחרים במקומם. המפעל חייב להמשיך את הייצור ואף בית הספר חייב להמשיך ללמד את התלמידים. על-כן, במקרים רבים קיבלו המעסיקים הישראלים עובדים אחרים במקום עובדי יו"ש שלא הגיעו לעבודה. בנסיבות הללו נקבעו מבחנים כדי להכריע אם העובד זכאי לפיצויי פיטורים כאשר המבחנים העיקריים נוגעים לרצונו של העובד להמשיך את עבודתו ומאמצי המעסיק להשיג אישור כניסה עבור העובד." (שם) הפסיקה, כפי שהובהר לעיל, קובעת באופן חד משמעי כי מקום בו הסיבה היחידה לסיום עבודתו של העובד הינה בשל מניעה אובייקטיבית אמיתית - הסגר בשטחים, הרי שאין לחייב את המעביד לשאת באחריות כלשהי כלפי העובד. זאת שעה שהמעביד (בענייננו סולל בונה) עשה את כל המאמצים על מנת לאפשר לעובד לחזור לעבודה. 13. בית הדין האזורי קבע במסגרת פסק דינו קביעה עובדתית חד-משמעית, לפיה הייתה קיימת מניעה אובייקטיבית להפסקת עבודת המשיבים: "מכאן שהמניעה לחזרת התובעים לעבודה לא הייתה קשורה בתובעים ולא בסולל בונה, אלא ברשויות המדינה שלא התירו כניסתם לישראל, הגם שהיו בידיהם היתרים. ובמלים אחרות המניעה לחזרת התובעים לעבודה הייתה אובייקטיבית ולא הייתה תלויה ברצונו של צד כלשהו." קביעה זו של בית הדין האזורי היא נכונה בהתחשב בתשתית העובדתית שהונחה בפניו, שכן לא הייתה כל תרומה של המעסיק להיעדרות העובד מעבודתו. להיפך, בית הדין האזורי קבע, כי המעסיק עשה כל הניתן וכל הנדרש ממנו אצל הרשויות המוסמכות כדי לאפשר לעובדיו להגיע לעבודה חרף הסגר. כן קבע בית הדין האזורי, כי לסולל בונה היה חשוב מאוד להחזיר את העובדים לעבודה בזמן הסגר, ומשכך היא פנתה "פעם אחר פעם" לשלטונות (עמ' 7 לפסק הדין האזורי). בית הדין האזורי אף הבהיר, כי סולל בונה פעלה כדין, וכי מניעתם של העובדים לחזור לעבודה לא הייתה קשורה כלל לסולל בונה אלא לרשויות המדינה, שלא התירו את כניסתם של המשיבים לעבודה, על אף שהיו בידיהם ההיתרים הנדרשים. משכך ניתן לקבוע כי יוזמתו של המעסיק ותרומתו להפסקת העבודה של העובדים בוודאי שאינה אקטיבית, משום שהוא לא "תרם" בהתנהגותו לכך, שהעובד לא הורשה להיכנס לתחומי ישראל בעת הסגר, ואף אינה בגדר תרומה פאסיבית, שכן הוא לא גרם במחדליו לאי מתן היתר כניסה לישראל לעובדיו. מניעת כניסת העובדים לישראל והיעדרותם מהעבודה כתוצאה מכך, נבעו אך ורק מאילוצים חיצוניים-אובייקטיבים שלמעסיק או לעובדים לא הייתה כל אפשרות להשפיע עליהם. בנסיבות אלה, ולאור קביעתו העובדתית של בית הדין האזורי, על פיה בשל סיבות חיצוניות ביטחוניות, שנכפו על שני הצדדים הופסקה העבודה של המשיבים אצל המערערת, אין עוד להעדיף את נזקו של העובד על נזקיה של סולל בונה שכן: " במצב שהעובד תושב יו"ש אינו יכול להגיע לעבודתו בישראל בגלל סגר מוחלט, לא יכול המעסיק לפעול על מנת להשיג אישור כניסה לעובדיו תושבי יו"ש. כל פעולה שיעשה לא תוכל לסייע לעובד להגיע למקום העבודה. במקרה כזה המעסיק מוכן להעסיק את העובד, אך העובד אינו מגיע לעבודה. יתרה מזו, אל מול הנזק שנגרם לעובד שלא משתכר בשל אי הגעתו למקום העבודה סובל אף המעסיק מנזקים הנגרמים כתוצאה מאי הגעת העובד, ובמקרים מסוימים אף מהצורך בהעסקת עובד אחר תחתיו. שעה שהמצב נכפה על שני הצדדים, בשל סיבות ביטחוניות, אין מקום לקבוע כי נזקו של העובד עולה על נזקו של המעביד. מכל הטעמים הללו לא יהיה זה הוגן או מוצדק כלכלי לחייב את המעסיק בתשלום בגין אי-עבודה" (עניין טאהר, ההדגשה הוספה - ע.ר.). משעשתה סולל בונה כל שביכולתה על מנת להשיב את העובדים לעבודה, משום שאלה היו נחוצים לה, ובהתחשב בעובדה כי אי הגעת העובדים לעבודה ללא כל התראה גרמה לסולל בונה לנזקים ועיכובים בפרויקטי הבניה אותם לקחה על עצמה, אין כל הצדקה להטיל עליה את האחריות לנזקים נוספים לאלו שכבר היה עליה לספוג עקב היעדרות עובדיה. 14. בית הדין האזורי נשען בפסיקתו על שני פסקי הדין (בעניין דודאי ובעניין אוגוסטין). אולם אלה עוסקים בעובדים זרים שהועסקו על ידי מעסיקיהם באופן בלתי חוקי, ולכן בשל התנהגותם של המעסיקים לא ניתן היה להמשיך את העסקתם של עובדים אלה. במקרים אלה, התנהלות המעסיקים תרמה להפסקת העבודה, שלא כשם שקרה במקרה דנא, בו פעל המעסיק כדין לשם המשך העסקת העובדים. זאת ועוד, בענייננו עסקינן בעובדי שטחים ולא בעובדים זרים, ובמצב של סגר ומניעת כניסה של העובדים הללו על ידי צה"ל. בנסיבות אלה יש להחיל את ההלכה הפסוקה הנוהגת במקרים אלה של סגר. על כך יש להוסיף, כי פסקי הדין האמורים, עליהם הסתמך בית הדין האזורי, עוסקים במקרים, בהם לא הצליח המעסיק להשיג היתר לעובדיו, משום שהעסקה הייתה מלכתחילה לא חוקית, בה בשעה שבענייננו מדובר במקרה הפוך, בו השיגה סולל בונה את ההיתרים הנדרשים, אך המניעה להעסקתם של המשיבים הייתה אובייקטיבית - סגר והתנגדות צה"ל לכניסתם - כפי שנקבע עובדתית על ידי בית הדין האזורי. בנסיבות אלה המסקנה אליה הגיע בית הדין האזורי אינה נכונה, ודין תביעת המשיבים לפיצויי פיטורים להידחות. ב. חופשה שנתית, דמי הבראה ודמי חגים 15. הטענה המרכזית של סולל בונה היא שדמי החופשה ודמי ההבראה שולמו למשיבים באמצעות שירות התעסוקה, ואילו דמי החגים שולמו ישירות למשיבים במהלך תקופת עבודתם. 16. לגופו של חישוב דמי החופשה, גרסה סולל בונה כי את חישוב דמי החופשה יש לערוך לפי אחוז משרה ולא היא. את החישוב יש לערוך לפי ס' 3 לחוק חופשה שנתית התשי"א - 1951 (להלן- חוק חופשה שנתית). אין במרכיבי חישוב החופשה השנתית על פי חוק חופשה שנתית נפקות לאחוז המשרה, וזאת מבלי להיכנס לנכונות חישוב אחוז המשרה שערכה סולל בונה. סעיף 3 לחוק חופשה שנתית מביא בחשבון לצורך חישוב מכסת ימי החופשה את ימי העבודה בפועל שעבד העובד - לפחות 200 ימים או פחות מ- 200 ימים ולא את אחוז המשרה. השימוש במרכיב ימי העבודה יש לו נפקות לעניין חישוב השכר הרגיל לצורך חישוב דמי החופשה על פי סעיף 10 לחוק חופשה שנתית. חישוב מכסת ימי החופשה שערכה סולל בונה מנוגד איפוא לחוק חופשה שנתית, והוא הדין לגבי שיעור התעריף היומי שגרסה סולל בונה בעניין זה. מאידך חישוב החופשה השנתית שערך בית הדין האזורי, לרבות שיעור תעריף השכר היומי, מעוגן בחומר הראיות, בחוק חופשה שנתית ובפסיקה (ראו עע 547/06 משה כהן נ' ויליאם אנויה (ניתן בתאריך 8.10.07) (להלן - הלכת אנויה)). כמו כן ניכה בית הדין האזורי מסכום דמי החופשה את התשלומים ששולמו למשיבים בגין חופשה על ידי שירות התעסוקה. 17. חישוב דמי ההבראה ודמי החגים שערך בית הדין האזורי נכון ותואם את הנתונים העובדתיים וההלכה המשפטית. השגות סולל בונה בעניין זה דינן להידחות. 18. סוף דבר - הערעור מתקבל בחלקו, לאמור : קביעת בית הדין האזורי, לפיה על סולל בונה לשלם למשיבים פיצויי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת מבוטלת. יתר קביעותיו של בית הדין האזורי בעניין הפרשי פדיון חופשה, הפרשי דמי הבראה ודמי חגים וכן ההוצאות ושכה"ט שנפסקו על ידי בית הדין האזורי, יוותרו על כנם. בנסיבות העניין, כל צד ישא בהוצאותיו. שטחי יהודה ושומרוןפיטורים