בית הדין לעבודה ציין כי יחסי עבודה המתקיימים לאורך זמן אינם באים לכלל סיום כתוצאה מדברים שנאמרו בעידנא דריתחא, שלא ביישוב הדעת. פסיקה בנושא: עע (ארצי) 1334/04 Baloyo Teresite נ' יוסף לוגסי דב"ע לב/26-3 דניאל חיים נ' אהרן ושות' פד"ע קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיטורים בעידנא דריתחא: מבוא התובע הועסק על ידי הנתבעת בקונדיטוריה בראשון לציון, עד לסיום העסקתו בנסיבות שעמדו במוקד המחלוקת בין הצדדים בתיק זה. התובע טוען שפוטר. בפנינו תביעתו לפיצויי פיטורים, הפרשי שכר עבודה, הודעה מוקדמת, דמי נסיעות, יתרת ימי חופש וכן פיצויי הלנה ופיצויים על פיטורים שלא כדין. כמו כן בפנינו תביעה שכנגד שהגישה הנתבעת בגין אי מתן הודעה מוקדמת ולפיצוי על נזקים שנגרמו לה על ידי התובע, שלטענתה התפטר ולא פוטר. בדיון ההוכחות שהתקיים בפנינו ביום 11.5.11 נחקר התובע עצמו על תצהיר עדות הראשית שהגיש, ולאחריו נחקרו שלושת המצהירים מטעם הנתבעת: מר מוטי בועז ומר קובי בועז (להלן: "מוטי" ו"קובי"), אחים שהם שניהם בעלי מניות בנתבעת ומנהלי הקונדיטוריה, וכן מר ברק פנחס, עובד נוסף של הנתבעת. בסיום הליך ההוכחות סיכמו הצדדים את טענותיהם בפנינו בעל פה. התשתית העובדתית התובע עבד אצל הנתבעת במשך שנים לא מעטות. תקופת העבודה שבה עוסק פסק-דין זה היתה תקופת עבודתו השניה אצל הנתבעת. עוד קודם לכן, בעת שירותו הצבאי, עבד התובע במשך כשנתיים "שבוע שבוע" אצל הנתבעת, תקופה שבה לימד אותו קובי את רזי מקצוע השף קונדיטור (עמ' 4 ש' 23 לפרוטוקול). בין הצדדים שררו יחסים טובים וחבריים (עמ' 4 ש' 13). תקופת עבודתו השניה של התובע אצל הנתבעת החלה ביום 11.12.07 והסתיימה ביום 17.9.09. באותו היום התרחשה תקרית אלימה שבה נדון בפירוט בהמשך פסק דין זה, תקרית שבסופה פוטר התובע (לטענתו) או התפטר (לטענת הנתבעת). ביום 23.9.09 שלח התובע אל הנתבעת מכתב ובו דרש פיצויי פיטורים וזכויות נוספות בעקבות פיטוריו "על ידי קובי בועז" (נספח א' לתצהירו). ביום 25.9.09 הגיש התובע תלונה במשטרה על תקיפה על ידי קובי (נספח ב' לתצהירו). ביום 11.10.09 נשלח אליו מכתב תשובה שבו נדחו כל טענותיו, ונטען נגדו שהוא זה שעזב את העבודה, באופן מיידי ופתאומי, בשיא לחץ העבודה (נספח ג' לתצהירו). לאחר חילופי מכתבים נוספים הוגשה התביעה לבית-דין זה, ובהמשכה הוגשה התביעה שכנגד. הצדדים הסכימו ביניהם כי השכר הקובע לצורך חישוב פיצויי פיטורים ומרכיבי שכר נוספים שנתבעו הינו 7,380₪ (עמ' 4 ש' 2). דיון והכרעה התביעה לפיצויי פיטורים יום 17.9.09 היה יום לחוץ ועמוס עבודה בקונדיטוריה, כפי שניתן לצפות בעסק שכזה ביום שלפני ערב ראש השנה. אין מחלוקת כי באותו הבוקר הגיע התובע לעבודתו באיחור, בשעה 08:00 בבוקר במקום ב-06:30 כרגיל, אלא שלטענתו קיבל אישור לאחר עקב חתונה שבה השתתף יום קודם (סעיף 4 לתצהירו). כל אחד מן הצדדים השקיע מאמצים לשכנע אותנו שהצד השני התנהג בצורה לא תקינה באותו הבוקר. הנתבעת טענה כי התובע התנהל בכל אותו בוקר באיטיות מוגזמת ובהפגנתיות, והתעלם מניסיונותיהם של קובי ומוטי לדרבן אותו לעבוד בקצב הנדרש. התקרית שבמוקד דיוננו אירעה לאחר שהתובע יצא להפסקת שירותים, לטענתו לפרק זמן קצר ביותר, לטענת הנתבעת למשך כחצי שעה. מה אירע באותם רגעים קצרים, שבהם הסתיימה כמעט באחת העסקתו של התובע אצל הנתבעת? כאן לפנינו שני נרטיבים סותרים כמעט לחלוטין: הנתבעת טוענת שהתובע, שהיה מתוסכל מכך שלא העלו את משכורתו קודם לכן, "חיפש" באותו יום את פיטוריו. לכן עבד לאט עד כדי התבטלות; שוחח בטלפון שיחות פרטיות ארוכות; ולקח הפסקת שירותים ארוכה ביותר. כשכל ניסיונותיו "למשוך" פיטורים לא צלחו, הוא הפך, פשוטו כמשמעו, סלסלת תפוחי העץ, שהיה עסוק בקילופם, על קובי, קילל והניף את הקולפן באוויר. בסמוך לאחר מכן, כך לפי הנתבעת, עזב התובע את העבודה, והודיע שישוב למחרת, אך הוא מעולם לא שב. התובע טוען שקובי בא אליו בטענות לא מוצדקות על איטיות בעבודה, וכשהוא ביקש ממנו "להפסיק לזיין לו את השכל" התפרץ עליו קובי לפתע, השליך עליו שני תפוחים ובהמשך תקף אותו בכך שנתן לו מכה חזקה בצוואר, שגרמה לו לחבלה של ממש. מיד לאחר אירוע התקיפה, כך לפי התובע, פנה קובי למוטי ואמר לו לפטר אותו. לדעתנו, כדי לנתח את האירוע צריך להפריד בין שתי שאלות עובדתיות, שבהליך שבפנינו שני הצדדים, כל אחד מטעמיו, חיברו לאחת: השאלה הראשונה היא מה אירע באותם רגעים קצרים במטבח הקונדיטוריה. האם אכן תקף קובי את התובע תקיפה פיזית של ממש, כטענתו? השאלה השניה היא מה אירע כמה דקות לאחר מכן. האם התובע הודיע שהוא עוזב, ובכך זנח את עבודתו? או שעזב רק לאחר שפוטר? באשר לשאלה הראשונה, ההתרשמות החד-משמעית שלנו היא שעל אף ניסיונה של הנתבעת להסתיר זאת, היה מגע פיזי של ממש בין הצדדים, ודאי שהיו דחיפות (קובי עצמו מאשר זאת בעדותו במשטרה, ת/2), אפילו עד כדי "מכות" בלשון העם. אך לדעתנו, האירוע "נופח" על ידי התובע במסגרת תביעתו, מעל ומעבר למשמעות שהוא עצמו נתן לו בזמן אמת. למסקנה זו הגענו לאור הממצאים הבאים: ראשית התובע אמנם טען שבעקבות אירוע התקיפה והנזק שנגרם לו הוא פנה לטיפול רפואי, אך לא הציג בפנינו כל ראיה כי אכן פנה לטיפול (וראו ההתייחסות לכך בחקירתו הנגדית, עמ' 8 ש' 22); שנית במכתב הראשון ששלח התובע לנתבעת ביום 23.9.09 (נספח ג1 לכתב התביעה), העדות הקרובה ביותר שהיתה בפנינו לדרך שבה התייחס התובע לאירועים בסמוך אליהם, הוא איננו מתייחס כלל לכך שהותקף, על אף שהוא עצמו כתב את המכתב (עמ' 9 ש' 23); שלישית התלונה במשטרה על התקיפה הוגשה באיחור של שבוע, ורק לאחר שהתובע קיבל ייעוץ משפטי שבו נאמר לו שכדאי לו להתלונן (עמ' 11 ש' 14); רביעית במכתב שנשלח מטעמו לאחר הגשת התלונה נטען כי התובע טופל בבית-חולים בעקבות החבלה שנגרמה לו, ולא בקופת חולים. לתובע לא היה כל הסבר לסתירה בין גרסאותיו לגבי המקום שבו קיבל טיפול רפואי (עמ' 10 ש' 19); חמישית התובע טען שהפגיעה הקשה ביותר נגרמה לו בצווארו, אך הראיה היחידה לפגיעה כלשהי היו צילומים (נספח ב' לתצהירו), שלטענתו צולמו על ידי אישתו ביום האירוע (עמ' 11 ש' 2) בהם נראה סימנים לא ברורים שמהם לא ניתן ללמוד על פגיעה כלשהי, ומה מקורה; ושישית בעוד שבסעיף 11 לכתב התביעה נטען שבעקבות אירוע התקיפה היה התובע מרותק למיטתו למשך מספר ימים, בחקירתו הנגדית טען רק ש"שכבתי יום במיטה" (עמ' 9 ש' 4), ואף בכך לא הצליח לשכנע אותנו. להשלמת התמונה נציין שטענת התובע לפיה העובדה שהנתבעת לא הציגה צילומים ממצלמה המותקנת לפי הטענה במטבח צריכה להוות ראיה שהיה לה מה להסתיר, לא שכנעה אותנו (עמ' 31 ש' 20). אם אכן ידע התובע שבמטבח מותקנת מצלמה המתעדת כל פעילות שם, יכול היה להעלות עניין זה בשלב מוקדם יותר של ההליך, לדרוש מהנתבעת להציגם, וככל שלא הייתה עושה זאת, לבקש מאיתנו ליתן צו לגילויים. עצם קיומה הנטען של מצלמה שכזו הועלה רק בסוף חקירת קובי, ומשכך, אין לנו אלא להאמין לתשובתו של קובי לשאלה מדוע לא הוצגו הצילומים: "אני חושב שהיא מצלמת דמי" (עמ' 27 ש' 25). כמו כן איננו סבורים, כבא כוח התובע, שעצם העובדה שלא הובאו עדים נוספים לתקרית המטבח "מוכיחה" בדרך זו או אחרת שגירסתו של התובע דווקא, לפיה דובר בתקיפה אלימה ממש להבדיל מדחיפות הדדיות, היא הנכונה. באשר לשאלה השניה, האם פוטר התובע, כאן עלינו לבחון את הראיות שבפנינו בשים לב שהרוחות משני הצדדים להטו באותם רגעים, ולהלכה הפסוקה לפיה "יחסי עבודה המתקיימים לאורך זמן אינם באים לכלל סיום כתוצאה מדברים שנאמרו בעידנא דריתחא, שלא ביישוב הדעת" (עע (ארצי) 1334/04 Baloyo Teresite נ' יוסף לוגסי ( 6.2.06) פיסקה 12 לפסק-דינה של כב' השופטת (כתוארה אז) נילי ארד; כן ראו: דב"ע לב/26-3 דניאל חיים נ' אהרן ושות' פד"ע ד 149, 152 (1972)). לדעתנו, התובע לא הוכיח שפוטר מיד לאחר התקרית. מהתצהירים כמו גם מהעדויות ששמענו ברור שנאמרו במהלך אותה תקרית, בעידנא דריתחא, דברים בוטים משני הצדדים. כל צד צרח על משנהו, פשוטו כמשמעו (ראו למשל עדות התובע, עמ' ש' 9). עם זאת, לא התרשמנו מכלל העדויות שנאמר לתובע "ללכת הביתה", ודאי לא במובן של פיטורים. נהפוך הוא. מוטי העיד בפנינו שדווקא ניסה להרגיע את התובע ולבקשו לחזור לעבודה (עמ' 17 ש' 17). התובע הוא שהחליט שלא להישאר, ללכת הביתה באמצע יום העבודה, והפעם הבאה שבה יצר קשר עם הנתבעת היה מיד לאחר ראש השנה, כששלח אותו המכתב (נספח ג' לכתב התביעה), שבו טען מבלי לפרט (ואף מבלי להזכיר את אירוע התקיפה) כי פוטר, ודרש פיצויי פיטורים. נוכח כל האמור, התרשמנו שאין לשלול את טענת הנתבעת, שהתובע "חיפש" את פיטוריו, כפי הנראה בגלל שלא ניתנה לו העלאת השכר שביקש. ביסוס מסוים לטענה זו מצאנו בעדותו של התובע עצמו, שאישר שביקש מספר פעמים העלות שכר, ונדחה (עמ' 5 ש' 25). מכל מקום, אף בהעדר הוכחה חד משמעית לכך שהתובע ביקש להיות מפוטר, עליו היה הנטל להוכיח שפוטר, ובנטל הזה לא עמד. מכאן מסקנתנו שהתובע לא פוטר. אנו דוחים את תביעתו לפיצויי פיטורים, כמו גם את תביעתו לתשלום הודעה מוקדמת ולקבלת פיצוי על עוגמת נפש בגין "נסיבות הפסקת עבודתו". הפרש שכר עבודה אין מחלוקת שהתובע זכאי לקבל שכר עבור 17 ימים שבהם עבד בחודש ספטמבר, עד להפסקת העבודה. הנתבעת לא הכחישה זאת, ורק טענה לזכות קיזוז אל מול זכותה להודעה מוקדמת, שבה נדון להלן. לפיכך, אנו קובעים כי התובע זכאי לתשלום בסך 5,209₪ (307₪X 17). אנו דוחים את התביעה לפיצויי הלנת שכר בגין רכיב זה, משהשתכנענו בקיומם של חילוקי דעות בדבר עצם החוב שהיה בהם ממש. דמי נסיעות אין מחלוקת שלתובע לא שולמו דמי נסיעות לאורך כל תקופת עבודתו אצל הנתבעת. לטענת הנתבעת, לא הייתה חייבת בתשלום מיוחד עבור נסיעות, שכן סיכמה עם התובע על תשלום שכר גלובאלי שכלל נסיעות, ומאחר שהתובע התגורר בסמוך לקונדיטוריה, והגיע לעבודתו ברגל. הנתבע הכחיש, וטען שבסמוך לתחילת עבודתו עבר להתגורר בחולון (עמ' 12 ש' 3), ואף עוד קודם לכן התגורר במרחק של יותר מקילומטר ממקום העבודה (עמ' 12 ש' 15). ודוקו, על פי ההלכה הפסוקה, קיימת חזקה שאדם המתגורר במרחק של יותר מ-500 מטר ממקום עבודתו נזקק להוצאות נסיעה, וזכאי להוצאות נסיעה (עע 100/06 עירית טירה נ' עבד אלרחמן קשוע ( 22.5.06)). טענת הנתבעת בדבר הסכם שכר גלובאלי "כולל נסיעות" נטענה ממש בחצי פה, ללא תימוכין בכתב וללא פירוט (ראו למשל עמ' 28 ש' 26). הן מוטי (עמ' 20 ש' 22) והן קובי (עמ' 29 ש' 29) הודו בפנינו שהסיבה האמיתית לכך שלא שולמו לתובע נסיעות היתה שהוא לא ביקש זאת. אין בידינו לקבל טענה זו. זכויות עובדים המוגנות על פי דין אינן תלויות בכך שהעובד "ביקש אותן". לפיכך, אנו מקבלים את התביעה לדמי נסיעות בסך 4,536₪ (21 חודשים X 216₪) לפי התחשיב שבכתב התביעה, שלא נסתר. אנו דוחים את התביעה לפיצויי הלנת שכר בגין רכיב זה, משהשתכנענו גם כאן בקיומם של חילוקי דעות בדבר עצם החוב שהיה בהם ממש. יתרת דמי חופשה אנו מקבלים גם את התביעה לתשלום יתרת דמי חופשה בסך 767₪ (307 ₪ X 2.5), גם כן לפי התחשיב שבכתב התביעה שלא נסתר. התביעה שכנגד בצדק טען ב"כ התובע, שעיון בתצהירי הנתבעת מוביל למסקנה חד משמעית שהנתבעת זנחה את התביעה שכנגד בעניין הנזקים שנגרמו לה מהתובע (עמ' 31 ש' 5). העדים מטעמה אכן לא מזכירים ובוודאי שלא מפרטים את הנזקים שנגרמו לה. משכך, דין התביעה שכנגד על הנזקים שנגרמו לתובעת להידחות. באשר לרכיב ההודעה המוקדמת בתביעה שכנגד, ממכלול העדויות הגענו למסקנה שהתקיימו במקרה שלפנינו "נסיבות מיוחדות שעקב קיומן" לא היה מקום לדרוש מהתובע כי ייתן הודעה מוקדמת (סעיף 10(1) לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א-2001). לפיכך, אנו דוחים אף את תביעת הנתבעת להודעה מוקדמת. סוף דבר הנתבעת תשלם לתובע בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק-הדין: 5,209₪ הפרשי שכר. 4,536₪ דמי נסיעות. 767₪ פדיון חופשה. לכל הסכומים שלעיל יצורפו הפרשי הצמדה וריבית מיום 30.9.09 ועד ליום התשלום בפועל. לאור התוצאה אליה הגענו, לפיה נדחתה עיקר התביעה, ישא כל צד בהוצאותיו. על פסק דין זה ניתן לערער בפני בית הדין הארצי לעבודה בירושלים. הודעת ערעור יש להגיש לבית הדין הארצי תוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין. פיטורים