קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיטורים של מורה נהיגה: 1. עיקר המחלוקת העומדת להכרעתנו בתביעה זו היא האם התקיימו יחסי עובד ומעביד בין התובע לבין מי מהנתבעים ובאם התקיימו יחסי עובד ומעביד מה הן הזכויות להן זכאי התובע והאם זכאי הוא לפיצויי פטורים וזכויות נוספות. 2. התובע טען בכתב תביעתו וכן בתצהיר שהגיש כי שימש מורה לנהיגה בנתבעת 2 החל משנת 1989 ועד לסיום ההתקשרות בינואר 2008 כאשר הצדדים חלוקים באשר לאופן סיום ההתקשרות. התובע טען כי הגם ששכרו שולם כנגד חשבונית מס הוא הועסק כעובד שכיר לכל דבר ועניין על ידי הנתבעת 2. התובע טוען כי בשל נסיבות הפסקת עבודתו הינו זכאי לפיצויי פטורים וכן ככל שיקבע כי התקיימו יחסי עובד ומעביד בינו לבין הנתבעים נגדו הינו זכאי לזכויותיו, פדיון חופשה, דמי הבראה, חגים, הודעה מוקדמת ופיצויי על פיטורים שלא כדין. 3. הנתבעים טענו כי לא התקיימו יחסי עובד ומעביד בין מי מהם לתובע. הנתבע 1 ביקש בכתב ההגנה כי דין התביעה כנגדו להדחות על הסף בשל העדר עילה. הנתבעת הוסיפה וטענה כי התובע הוא זה אשר הפסיק עבודתו בנתבעת ביוזמתו וגם אם יקבע כי היו יחסי עובד ומעביד אזי אינו זכאי לפיצוי פטורים. כמו כן טענה הנתבעת כי ככל שייקבע שהיו יחסי עובד ומעביד אזי זכאית הנתבעת להשבה של כספים שהתובע קיבל ביתר ויש לקזזם מכל סכום שיפסק לטובת התובע. 4. יאמר על ידי כבר בראשיתה של החלטה זו כי דין תביעת התובע כנגד הנתבע 1 מר יהודה טייב להדחות על הסף בשל העדר עילה והעדר יריבות. אין חולק כי הנתבע 1 לא העסיק את התובע באופן אישי, לא התקשר איתו בהסכם באופן אישי וכן לא הוכחה כל עילה להרמת המסך כנגדו בשל היותו מנהל הנתבעת 2 וכנושא משרה ואחראי אישית לפעולותיה של הנתבעת 2. לאור האמור התביעה כנגד הנתבע 1 נדחית והכרעתנו בתיק זה היא אך ורק כנגד הנתבעת 2. 5. ואלו הן העובדות כפי שהן עולות מתצהירי ועדויות הצדדים: א. התובע מורה לנהיגה בהכשרתו הוסמך לשמש למורה לנהיגה בחודש מאי 1989. ב. התובע החל לעבוד בבית ספר לנהיגה המכונה "טוב" בשנת 1989 אשר בתחילה לא היה מאוגד כחברה בע"מ מספר שנים לאחר מכן התאגד ביה"ס כחברה בע"מ. התובע עבד בבית הספר במשך למעלה מ 18 שנה ולא עבד כמורה לנהיגה בכל מסגרת או בי"ס אחר באופן עצמאי או כשכיר ולא היה לו כל עיסוק נוסף. ג. עת התובע התחיל לעבוד בבית הספר עבדו בבית הספר 4 מורים ובמהלך השנים גדל בית הספר והעסיק מורים רבים ללימוד נהיגה על סוגי רכבים שונים, והוא אחד מבתי הספר הותיקים והמוכרים בשרון. ד. עם תחילת עבודתו בבית הספר סיכם מנהל בית הספר הנתבע 1 עם התובע כי יקבל את שכרו כנגד חשבונית מס ולא בתלוש שכר. כך גם פעל בית הספר מול מורי הנהיגה האחרים למעט מורה או שניים. ה. בית הספר העמיד לרשות התובע רכב לימוד נהיגה הרשום בבעלות בית הספר וכל הוצאות הרכב לרבות דלק וטיפולים שולמו על ידי בית הספר. על גבי הרכב היה רשום שם בית הספר. ו. התלמידים אשר השתלבו ללמוד נהיגה אצל התובע התקבלו על ידי בית הספר ושובצו לתובע ע"י מזכירות בית הספר ובית הספר הוא זה אשר ביצע את סידור העבודה של השיעורים והטסטים שהעביר התובע. התחשבנות התלמידים נעשתה מול בית הספר והתובע סייע בגביה עבור בית הספר אך התמורה שולמה על ידי התלמידים לבית הספר ולא לתובע. ז. בפועל התובע הוציא חשבונית מדי חודש לבית הספר כאשר חישוב גובה ההשתכרות שהגיע לתובע נגזר מכמות השיעורים והטסטים שהעביר באותו חודש בתחילה בשיעור של 33% מהתשלום ששילם התלמיד ולאחר מכן 36%. ח. התובע וכך גם יתר המורים היו מוזמנים לישיבות צוות ולאסיפות מורים שערך בית הספר שהשתתפות בהם הייתה חובה. המורים קבלו הנחיות והוראות מבית הספר לרבות אורך זמן השיעור המחיר שיגבה מכל תלמיד, אמצעי התשלום וכן הנחיות שונות באשר לשיווק ומבצעים של בית הספר. ממסמכים שצורפו לתצהיר התובע אכן הוצגו נהלים של בית הספר שנמסרו לכל המורים. ט. בית הספר הציג במסגרת פרסומים שערך כי המורים הם חלק בלתי נפרד מבית הספר, כי התלמיד יכול לבחור את מורה הנהיגה שהוא רוצה מבין מורי בית הספר, כי בית הספר מעסיק את המורים כשכירים שאינם טרודים בבעיות ניהול, כמות התלמידים ומספר השעורים והתמקדותם הינם מקצועית בלבד וכי כל האחריות הינה על בית הספר המנהל מעקב שוטף על רמתו והתקדמותו של כל תלמיד. י. בשנת 96 חתם בית הספר לראשונה עם התובע על הסכם המכונה על ידי בית הספר "הסכם עבודה". בהסכם זה נרשם כי התובע יעבוד כמורה נהיגה בבית הספר על תקן של קבלן עצמאי. רכב הלימוד והתלמידים שייכים לבית הספר. בית הספר ידאג לעבודה סדירה למורה שתכלול לא פחות מ 200 שעורים וטסטים בחודש. הוצאות התפעול של רכב הלימוד יחולו על בית הספר ורכב הלמוד יישאר ברשות המורה לאחר שעות העבודה לצרכים הפרטים. הכנסות מרכב הלימוד שייכות לבית הספר. בתמורה לעבודת המורה יקבל המורה סך של 36% ממחיר השיעור או הטסט עבור כל שיעור שיחויב בו התלמיד. המורה יוציא חשבונית מס לבית הספר על סך כל התמורה שיהיה זכאי עבור עבודתו. המורה התחייב שלא לעבוד בבית ספר לנהיגה אחר ואינו רשאי לגבות תשלומים מהתלמידים. יא. בשנת 2005 שוב התבקש התובע לחתום על הסכם שונה "הסכם עבודה אישי - הודעה בדבר תנאי עבודה" , כפי שכינה זאת בית הספר ובהסכם זה שוב נרשם כי התובע יעבוד כמורה נהיגה בתקן של קבלן משנה כי רכב הלימוד והתלמידים שייכים לבית הספר וכי בית הספר ידאג לעבודה סדירה למורה שתכלול ממוצע של 240 שעורים וטסטים לחודש. החברה (בית הספר) תעמיד לרשות המורה המכונית מתאימה ללימוד נהיגה כאשר כל ההוצאות על הפעלתה הן על בית הספר והמורה זכאי להשתמש במכונית לנסיעות פרטיות. ההכנסות מרכב הלמוד שייכות לבית הספר בלבד. הוסכם כי בתמורה לעבודת המורה יקבל המורה 36% ממחיר השיעור והתמורה תשולם ב 5 לכל חודש כנגד חשבונית מס של המורה.. המורה התחייב שלא לעבוד בבית ספר לנהיגה אחר ולא להכניס או לעבוד עם רכב לימוד אחר שלא במסגרת בית הספר. יב. בשני ההסכמים נכלל סעיף המצהיר כי לא מתקיימים בין התובע לנתבעת יחסי עובד ומעביד והתובע הינו קבלן עצמאי. יג. בשנת 2007 החל מנהל הנתבעת 2 לפעול לשינוי מתכונת העסקה של המורים בבית הספר ממורים המקבלים תמורה חודשית כנגד חשבונית, לעצמאים אותם כינה "קומבינטורים". שיטת העסקה שביקשה החברה לעשות היא כי המורים יהיו מורים עצמאים אשר יעבדו על רכב בבעלותם ,יגבו ישירות מהתלמידים וישלמו לבית הספר סכום חודשי עבור השיוך לבית הספר. יד. התובע סרב לשנות את ההסדר בינו לבין הנתבעת. הנתבעת חזרה והציעה לתובע לרכוש את הרכב מבית הספר. לאחר שהתובע לא הסכים הופחת מספר השיעורים לטענת התובע מדי חודש במהלך השנים מ2005 ובאופן חריג וקיצוני החל מחודש ספטמבר עד דצמבר 2007. כך בחודש דצמבר קיבל התובע 50 שיעורים בלבד ולא קיבל מספר חודשים תלמידים חדשים. באשר לנסיבות הפחתת השיעורים אדון בנפרד בהמשך במסגרת פסק הדין. טו. לאור סידור העבודה הדליל שקיבל התובע בחודש דצמבר 2007 אשר הביא לידי הכנסה של 1,363 ₪ במקום כ- 9,500 ₪ (על פי ההסכם) הודיע התובע כי אינו מוכן להמשיך לעבוד באופן זה. טז. ב 1/1/08, ארעה תקלה ברכב בית הספר שעליו עבד התובע. הרכב הוכנס למוסך טופל במוסך למעלה משבוע מבלי שניתן לתובע רכב אחר. ולאחר מכן התברר כי בית הספר החליט להשאיר את הרכב בתיקון ולהשביתו ומשכך ארע הודיע התובע כי הוא מפסיק את עבודתו שכן התנהלות הנתבעת מצביעה על פיטוריו. הכרעה 6. השאלה העיקרית העומדת אל פתחנו בתיק זה היא, האם התקיימו יחסי עובד ומעביד בין התובע לנתבעת 2, או יש לקבל את טענת הנתבעת 2 כי התובע היה נותן שירותים עצמאי ולא הועסק על ידה. יאמר על ידינו כבר בראשיתה של הכרעה זו ולאור כל העובדות המפורטות בסעיף 5 לפסק הדין המכריעות עובדתית את מערכת יחסי העבודה שהיתה בין התובע לנתבעת 2, כי אין כל ספק כי לא מדובר במקרה גבולי אלא כי בפועל התקיימו יחסי עובד ומעביד על פי מבחני הפסיקה באופן חד וברור. להלן ננמק הכרעתנו זו. 7. מכלול העובדות המפרטות את אופן העסקת התובע אשר הצדדים לא חלקו עליהן הצדדים, היינו אופן קבלת התשלום, ההנחיות שקיבל באופן שוטף מבית הספר וכן ההסכמים והמסמכים שחתם עליהם, מעידים באופן חד משמעי כי התובע הועסק על ידי הנתבעת 2 והתקיימו יחסי עובד ומעביד בין שניהם. המבחן הראשון והחד משמעי בענין זה הוא מבחן ההשתלבות במובן החיובי .עלה מהעובדות כי התובע היה חלק אורגני ובלתי נפרד מבית הספר. בית הספר היה זה אשר דאג לעבודתו הסדירה והביא לו תלמידים. בית הספר היה זה אשר נתן לו הנחיות ונהלים באופן שוטף. רכב הלימוד עליו לימד התובע את התלמידים של בית הספר היה רכב לימוד בבעלות בית הספר ונשא את סמל בית הספר. כך גם התובע נדרש ללבוש חולצה שנשאה את שמו של בית הספר. מזכירות בית הספר הייתה זו אשר סידרה את סידור העבודה לשיעורים ולטסטים של התלמידים והנחתה את התובע בסידור עבודה זה. בית הספר היה זה אשר קיבל את התמורה לשיעורים מהתלמידים. במבחן ההשתלבות השלילית עלה מהעדויות באופן חד משמעי כי לתובע לא היה כל עסק אחר חוץ מאשר עבודתו במסגרת בית הספר ויתרה מכך התובע התחייב כלפי בית הספר שלא לעבוד בכל עבודה אחרת ולא ללמד בכל מסגרת בית ספר אחר. מבחן נוסף שחל בענייננו הוא מבחן הפיקוח כאשר באופן מובהק עולה מהעדויות והמסמכים כי התובע היה נתון לפיקוחו של בית הספר התחייב ואף ביצע את כל הוראות והנחיות בית הספר ,כפי שהופץ בחוזרים ובישיבות שקיים בית הספר ומעבר לכך חל עליו פיקוח מתמיד בשל אופי סידור העבודה שנעשה על ידי בית הספר לתובע מדי יום. עוד מבחן שנקבע בפסיקה הוא מבחן "כלי העבודה", כאשר כלי העבודה של התובע היה רכבו וכאמור הרכב היה רכב בבעלות בית הספר ובית הספר היה זה אשר מימן את כל ההוצאות והאחזקה של רכיב הלימוד. 8. כלי נוסף לבחינת שאלת יחסי עובד ומעביד הוא אומד דעתם של הצדדים בחתימה על מסמכים שונים והתנהלותם במהלך השנים. הנתבעת הייתה זו אשר החתימה את התובע על שני הסכמים. עלה משני ההסכמים כי מדובר לא בהסכם קבלן עצמאי אלא בהסכם עבודה אישי כפי שאף כינתה זאת הנתבעת 2 בהסכם שעליו החתימה את התובע בשנת 2005. גם ההסכם הראשון משנת 1996 נקט בגישה של הסכם עבודה אישי וכל התנאים אשר פורטו בו מצביעים על התקשרות עבודה שבין עובד ומעביד. שימוש הנתבעת בשני ההסכמים בסעיף כללי הקובע כי אין יחסי עובד ומעביד בין המורה לבית הספר אין בה כדי לאיין את מערכת יחסי העבודה שהסתיימה בין הצדדים. זאת ועוד היא לא אשר כינתה את ההסכם "הסכם עבודה אישי - הודעה בדבר תנאי עבודה" ובכך הצביעה באופן מפורש על מהות היחסים בין הצדדים. בהסכם נקבע והוגדר מהו היקף משרה, מועד תשלום התמורה עד 5 לחודש, כמו תשלום שכר לעובדים, וכלפי חוץ תמיד הציגה הנתבעת את המורים כמורים שכירים ולא עצמאים. 9. לאור כל האמור בעת אנו מקבצים את כל הזיקות, הקשרים שבין הצדדים, והאופן בו עבד התובע עבור הנתבעת, אין כל ספק כי התובע היה עובד של הנתבעת לכל דבר ועניין ולא התקיימו יחסים של קבלן עצמאי. 10. טענה הנתבעת כי תביעת התובע הוגשה בחוסר תום לב שכן התובע ויתר במודע במסגרת ההסכמים על זכויותיו כעובד וכן במהלך השנים שולמה לו תמורה גבוהה יותר מאשר שולמה לעובדים השכירים של הנתבעת דינה להדחות. ראשית יאמר כי לא הוכח באופן ממשי כי אכן שולמה תמורה נמוכה יותר לתובע אל מול העובדים השכירים כאשר התברר במסגרת העדויות כי לנתבעת היו 2 מורים שכירים בראייתה היא ומורים שכירים אלו שכרם נגזר בשיעור של כ 30% מעלות שיעור של תלמיד. מנספח נ/א אשר הוגש על ידי הנתבעת, טופסי 106 חלקיים של שכירים בנתבעת בשנים 2003 - 2006 עלה כי שכירים אלו השתכרו סכומים העולים על גובה השתכרות התובע גם בשנים בם עבד את מלוא המשרה אשר סוכמה 240 שעות. יוצא איפוא, כי התמורה שקיבל התובע כנגד חשבונית שהגיש הייתה זהה לשכר ששולם למורים השכירים. בנוסף על כך העדר פנייתו של התובע במהלך השנים ואי ידיעתו את הדין החל על מערכת היחסים בינו לבין הנתבעת אין בה כדי לאיין את זכויותיו ובוודאי שאין לייחס לו חוסר תום לב בהגשת תביעתו. 11. לאור קביעתנו כי התקיימו יחסי עובד ומעביד בין התובע לנתבעת 2 נבחן להלן את תביעות התובע אחת לאחת. תביעתו הראשונה והעיקרית של התובע היא אופן סיום יחסי העבודה בין הצדדים, וזכאותו כטענתו לפיצוי פטורים. 12. עלה מהעדויות כי הנתבעת החליטה בשנים 2005 - 2007 לשנות את אופן העסקת המורים אשר כינתה עובדים עצמאים לשיטת העסקה אחרת המכונה "קומבינטורים". מנהל הנתבעת בעדותו הסביר כי מדובר במורים עצמאים העובדים על רכב שלהם, גובים כסף ישירות מהתלמידים ורק משלמים לבית הספר סכום חודשי עבור השיוך לבית הספר. הנתבעת פנתה לתובע החל משנת 2005 בבקשות חוזרות ונשנות כי ברצונה לשנות את אופן עבודתה עימו ולהפוך להיות "קובינטור". התובע סירב להצעות הנתבעת, וכאשר לאחר תקופה, נוצר מצב בו מירב המורים הפכו להיות קומבינאטורים והיתר שכירים, נותר התובע למעשה האחרון המורים שנשאר במתכונת המשולבת של שכיר כנגד חשבונית. עלה מהראיות כי בפועל לאחר שהנתבעת הבינה שהלחץ המופעל על התובע לא ישנה את אופן העסקתו, פחת מספר השיעורים שהוקצו לתובע מדי חודש החל משנת 2005. עלה מדוחו"ת מס הכנסה וכן מדוחו"ת שצירף התובע לגבי הקצאת השיעורים כי הופחת מספר השיעורים מ 240 שיעורים ל - 140 ובשנת 2007 אף פחת מספר השיעורים לפחות מ 100 שיעורים בחודש. שיעור ההכנסות השנתיות של התובע בשנת 2004 עמד על סכום של 89,243 ₪ לשנה, ואילו בשנת 2007 שיעור הכנסתו הגיע ל 53,837 ₪. טענת הנתבעת כי הירידה בכמות התלמידים אצל התובע נבעה ממצוקה אמיתית ואוביקטיבית של מחסור בתלמידים, טוב היה אם לא הייתה נטענת. עלה מהמסמכים באופן מובהק כי העובדים השכירים באותם שנים השתכרו סכומים הקרובים ל 100,000 ₪ לשנה, דבר המצביע כי לבית הספר היו מספיק תלמידים לשיבוץ אצל עובדים השכירים והנתבעת היא זו שבחרה באופן מודע לשבץ פחות תלמידים לתובע על מנת לנסות ולשכנע אותו לעבור לצורת העסקה של "קומבינאטור" ואולי אף להביאו כדי התפטרות כפי שקרה בפועל. אנו מקבלים בעניין זה את טענת התובע באופן מלא כי התנהלות הנתבעת והפחתת כמות השיעורים ששובצה לתובע הייתה מגמתית על מנת להביאו לכדי התפטרות ודבר זה עולה הן מהמסמכים הן מהעדויות והן מהתכתבות שהיתה בין התובע לנתבע 1 במהלך חודש דצמבר 2007. טריגר נוסף שהביא את התובע לידי התפטרות היה התנהלות הנתבעת באשר לטיפול ברכבו אשר נכנס למוסך וחלף טיפול של יום אחד הושבת הרכב למעלה משבוע. במהלך השבוע לא שובצו תלמידים לתובע והועברו למורים אחרים ולא ניתן לתובע רכב אחר שיוכל לעבוד עליו ובכך יצרה הנתבעת מצב בלתי נסבל בו התובע אינו יכול לעבוד. 13. נקבע בפסיקה כי בית הדין יכריע בשאלה של פטורים או התפטרות כאשר לא ניתנה הודעה על ידי מי מהצדדים בעניין זה, על ידי האופן, והנסיבות והתנהגות הצדדים שהביאו לסיום הקשר. (ראה ספרו של השופט י. לובוצקי "סיום יחסי עבודה"). במקרה זה איש מהצדדים, לא התובע ולא הנתבעת פנו אל הצד השני והודיעו לו באופן חד משמעי על סיום היחסים. אכן הנתבע לא פיטר את התובע ואילו התובע לא שלח הודעה של התפטרות באופן הקבוע בסעיף 11 לחוק פיצויי פטורים אולם עלה מכל הראיות שהובאו בפנינו כי התנהלות הנתבעת כלפי התובע הייתה להביאו לכדי התפטרות והפסקת התקשרותו עם הנתבעת. הנתבעת דחפה את התובע למתכונת עבודה אחרת ומשסירב להפוך להיות ל"קומבינאטור" כפי שעשו המורים האחרים אזי צומצם שיבוץ התלמידים לתובע כך שבפועל מצא עצמו מלמד בחודשים האחרונים של שנת 2007 בין 50 - 100 שעות לחודש במקום 240 שעות. בנוסף יאמר, כי הוכח כי לא שובצו לתובע תלמידים חדשים, דבר אשר הצביע על נטרול מכוון של התובע כך גם אם היה ממשיך לעבוד היה מגיע למצב שהיו משובצים אליו תלמידים בודדים לשיעורים בודדים מדי חודש. נוסיף על כל אלה התנהגות הנתבעת בינואר 2008 כאשר הושבת רכבו של התובע למשך שבוע ולא ניתן לו כל רכב אחר לבצע בו את מעט השיעורים שאליו שובצו תלמידים. כאשר מעסיק מתנהג כלפי עובד בצורה זו, כל זאת, על מנת לגרום לו לקבל את התנאים שהוא רוצה להכתיב או לחלופין לגרום לו להפסיק את התקשרות היא אינה ראוייה וגם אם לא הוצא על ידי הנתבעת מכתב פטורים או הפסקת התקשרות לתובע הרי שהתנהלותה כמוה כפטורים. לכן, סיום מערכת יחסי העבודה בין התובע לנתבעת יש לראותה כמי שפוטר על ידי הנתבעת ולא התפטר, הגם שבפועל התובע היה זה שהודיע לנתבעת כי אין מנוס והוא חייב לנתק את הקשר עם הנתבעת בשל העדר עבודה. 14. לאור קביעתנו כי יש לראות בהתנהלות הנתבעת כמי שפיטרה את התובע, הרי שהתובע זכאי לתשלום פיצויי פטורים והודעה מוקדמת. גם בעניין זה הצדדים חלוקים באשר לגובה התשלום של פיצויי הפטורים וההודעה המוקדמת לה זכאי התובע. הנתבעת טוענת כי אם יקבע על ידי בית הדין כי התקיימו יחסי עובד ומעביד וכי התובע פוטר אזי יש לחשב את שכרו בהפחתה של 9% ששולמו ביתר לעומת השכירים וכן הפחתה של שיעור המע"מ ולערוך ממוצע של התמורה קיבל בשנה האחרונה. מאידך, התובע טוען כי לאור הסכם העסקה משנת 2005 אשר הופר בו התחייבה ליתן לו מדי חודש 240 שיעורים חישוב פיצויי הפטורים צריך להעשות עפ"י הקבוע בהסכם ולא על פי הממוצע של השכר בשנה האחרונה. לחלופין, טען התובע כי אם לא תתקבל טענה זו, אזי יש לעשות חישוב של גובה פיצוי הפיטורים עד הפחתת השכר בשנת 2005 ומ- 2005 לעשות חישוב מידי שנה אשר יתן ביטוי לגובה פיצוי פטורים המגיעים לו עבור השנים בהם הופחת שכרו. התובע עוד טען כי אין להפחית את ה 9% כטענת הנתבעת שכן השתכר כפי שהשתכרו העובדים השכירים וטענה זו של הנתבעת נסתרה. התובע לא התייחס לטענת הנתבעת באשר לניכוי המע"מ. 15. לאחר שבחנו את טענות הצדדים וכן את כל המסמכים אשר צורפו לראיות לרבות חישובי הצדדים בסיכומים אנו קובעים כי יש לערוך את החישוב של הפיצויים על פי הקבוע בתקנה 7 לתקנות פיצויי פטורים. כך שחשוב פיצויי הפטורים יעשה באופן פרופוציונלי המבטא את היקף משרתו בשנים בהן עבד 240 שעות והיקף משרתו לאחר ההפחתות במהלך שלושת השנים האחרונות. טענת הנתבעת להפחתה של 9% נסתרה כבר במסגרת הראיות כאשר מצאנו כי העובדים השכירים לא השתכרו 27% מערך שיעור אלא יותר מכך ועל כן אין לנכות או לקזז מכל חישוב 9%. באשר לטענת הנתבעת לקיזוז שיעור המע"מ הרי שאף טענה זו דינה להדחות מאחר ומדובר בהרחבת חזית שכן הטענה לא נטענה בכתב ההגנה. על כן, חישוב פיצוי הפטורים המגיעים לתובע הינו כדלקמן: ממוצע השיעורים שביצע התובע בשלושת השנים האחרונות עת הופחתה כמות השיעורים הינו 132 שיעורים. על כן עבור שלוש השנים התובע השתכר בממוצע 5,247 ₪. יתר השנים, 15 השנים ו- 7 חודשים יש לחשב על פי ההסכם עליו חתמה הנתבעת עם התובע והתחייבה למתן 240 שיעורים כך שהסכום הממוצע שאותו השתכר התובע עמד על סך 9540 ₪. יוצא איפוא כי התובע זכאי לפיצוי פיטורים בסכום של 164,406 ₪. 16. כאמור מאחר והתובע פוטר הינו זכאי לדמי הודעה מוקדמת עבור חודש ינואר. באשר לתשלום הודעה מוקדמת לא ניתן לבצע את החישוב לקביעת השכר הקובע כפי שנעשה לפיצוי פיטורים אלא יש לערוך חישוב של ממוצע שכרו של התובע בשנה האחרונה. בשנת 2007 השתכר התובע בממוצע 5,482 ₪, זאת על פי החשבוניות שצירף. על כן התובע זכאי לתשלום הודעה מוקדמת של חודש ימים בסך של 5,482 ₪. 17. התובע בכל תקופת העסקתו לא קיבל פדיון חופשה שנתית. משקבענו כי התקיימו יחסי עובד ומעביד בין התובע לנתבעת 2, התובע זכאי לימי חופשה שנתית שלא ניצל. טענת הנתבעת כי התובע תאם את חופשותיו עם בית הספר ובפועל קיבל יותר שיעורים כתוצאה מכך בחודשים אחרים לא הוכחה ולא מצאנו כי יש לראות בחופשות שאותן תיאם התובע כדי חופשה ששולמה לו שכן בתקופה שלא עבד לא קיבל תמורה מהנתבעת. על כן התובע זכאי ל 21 ימי חופשה בשנה עבור שלוש השנים האחרונות וזאת על פי חשוב שכרו הממוצע בשנה האחרונה. על כן על הנתבעת לשלם לתובע פדיון חופשה בסך של 15,687 ₪. 18. התובע טוען כי הינו זכאי לתשלום דמי הבראה עבור 7 שנים האחרונות. אין בידי לקבל טענה זו שכן על פי הוראות צו ההרחבה התובע יהיה זכאי לתשלום 7 שנים האחרונות רק אם הגיש תביעתו תוך כדי עבודתו. התובע זכאי לתשלום דמי הבראה עבור השנתיים האחרונות. סכום דמי ההבראה עבור שנתיים בותקו של התובע עומד על סך של 6,800 ₪. הנתבעת טענה כטענת הגנה כי גם אם יקבע כי יש לשלם לתובע דמי הבראה הרי שיש לעשות זאת על פי היקף משרתו. אין בידינו לקבל טענה זו כאשר הנתבעת בעצמה לא קובעת בעצמה היקף משרתו של התובע ומשהסכם העבודה הגדיר משרה לפחות 240 שעות בחודש. על כן אנו סבורים יש לשלם לו דמי הבראה מלאים לשנתיים האחרונות, בסך 6800 ₪. 19. התובע טוען כי הוא זכאי לתשלום דמי חגים עבור 7 שנים האחרונות. התובע לא הוכיח את תביעתו זו ועל כן תביעתו נדחית. 20. רכיב נוסף אותו תבע התובע היה פיצוי על פיטורים שלא כדין. לטעמנו התובע אינו זכאי לפיצוים על פטורים שלא כדין וזאת ממספר טעמים. אמנם התנהלות הנתבעת כלפי התובע הייתה כדי להביאו לשנות את ההתקשרות או לסיימה אולם אין בכך כדי להוות נימוק לתשלום פיצויי על פיטורים שלא כדין. בעת סיום היחסים לא סבר מי מהצדדים כי מדובר בפטורים שלא כדין. התובע היה זה אשר הפסיק את העבודה בפועל והודיע כי בתנאים שנוצרו הוא אינו מוכן להמשיך לעבוד. אמנם קבענו כי הנסיבות הוכיחו כי הנתבעת הייתה זו באופן התנהלותה שבעצם הביאה את התובע לידי מסקנה זו לכן קבענו כי התובע פוטר על ידי הנתבעת. אף התובע בסיכומיו מפנה את בית הדין לפסיקה דלה ברכיב זה ולא בכדי שכן אין מקרה זה נופל למסגרת פיטורים שלא כדין. לכן תביעת התובע לתשלום פיצויים על פטורים שלא כדין נדחית. 21. סוף דבר: לאור כל קביעותינו כי התקיימו יחסי עובד ומעביד בין הנתבעת לתובע תשלם הנתבעת לתובע את הסכומים הבאים: פיצוי פטורים בסך של 164,406 ₪. הודעה מוקדמת סך של 5,482 ₪. פדיון חופשה בסך של 15,687 ₪. דמי הבראה בסך של 6,800 ₪. כל הסכומים ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל. הוצאות - בנסיבות תוצאות פסק דין תישא הנתבעת בהוצאות התובע על ניהול הליך בסך של 12,000 ₪. כל הסכומים ישולמו על ידי הנתבעת לתובע בתוך 30 יום מהמצאת פסק הדין לצדדים. ערעור על פסק דין זה רשאים הצדדים להגיש בתוך 30 יום לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים. דיני חינוךמשפט תעבורהמורה לנהיגהפיטוריםמורים