קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצוי כספי על תקופת השעיית עובד: רקע כללי 1. ההליכים בתיק זה עוסקים במשמעותה ובנפקותה של השעיה מתמשכת של התובע בלא שננקטו כלפיו הליכי משמעת על-פי הדין. התשתית העובדתית הצריכה להכרעה 2. התובע הועסק בנתבעת כמפנה אשפה החל מיום 1.11.90 ועד להפסקת עבודתו בנסיבות כפי שתבוארנה בהמשך. הנתבעת (להלן: "הנתבעת" או: "העירייה") הינה רשות מקומית עליה חל, בין היתר, חוק הרשויות המקומיות (משמעת), התשל"ח - 1978 והתקנות שהותקנו מכוחו. 3. במהלך תקופת עבודתו של התובע בנתבעת הוגשה כנגדו תלונה במשטרת ישראל, לפיה - התובע עבד במקומות עבודה אחרים ללא דיווח וללא היתר בזמן שהיה עובד פעיל בנתבעת ואף "העסיק" עובדים אחרים על מנת שיבצעו את עבודתו בנתבעת "במקומו". על מהותם המדויקת של המעשים שיוחסו לתובע ואשר הביאו להגשת התלונה במשטרה ניתן ללמוד מההודעה שנמסרה לתובע, עובר לישיבת שימוע שנערכה לו טרם לקבלת ההחלטה בדבר השעיתו. הודעה בה פורטו עיקרי המעשים המיוחסים לו, כדלקמן: העסקת עובדים בתשלום כתחליף לעבודתו כעובד קבוע בנתבעת. דיווח כוזב מצד התובע על ביצוע העבודה שעה שהוא (התובע) עבד בעבודות פרטיות מחוץ לעירייה או לא עבד כלל ושעה שעובד אחר עשה את עבודתו תמורת תשלום כספי שניתן לו על-ידי התובע. קבלת שכר על אף שהעבודה לא בוצעה על-ידי התובע או בוצעה על-ידי אחר מטעמו. ביצוע עבודות מחוץ לעירייה בזמן העבודה ומעבר לשעות העבודה. (ראה - נספח נ/1) 4. ביום 4.7.00 נמסרה לתובע על-ידי ראש העירייה הודעה בדבר השעייתו מהעבודה בהתאם לסעיף 47(ג) לחוק שרות המדינה (משמעת), התשכ"ג - 1963 (להלן: "חוק המשמעת") כפי שהותאם בתקנות הרשויות המקומיות (משמעת) (התאמת הוראות), התשל"ט - 1979. זאת על-פי לשון ההודעה עקב התלונה שהוגשה כנגדו במשטרה, הטומנת בחובה חשד לעבירה שיש עימה קלון. בהודעה זו נכתב עוד כי ההשעיה תחל ביום 5.7.00 וכי תוקפה יהיה עד לקבלת תוצאות החקירה המשטרתית בתלונה שהוגשה. כן נכתב שם, כי במידה ויוחלט להגיש כנגד התובע כתב אישום תמשך ההשעיה עד 15 יום לאחר תום ההליכים הפליליים (ראה - נספח ת/2 לתצהיר התובע). 5. אין חולק כי במהלך תקופת ההשעיה ועד לתום חודש 8/02 שולם לתובע שכר בהתאם לאמור בסעיף 49(א) לחוק המשמעת ובהתאם לתקנות הרשויות המקומיות (משמעת) (השתכרות בתקופת השעיה), התשמ"א - 1980 (להלן: "תקנות המשמעת"). משמע - לתובע שולמה במהלך ששת חודשי ההשעיה הראשונים מחצית ממשכורתו הקובעת ולאחר מכן שולמה לו משכורתו הקובעת המלאה. 6. זה המקום להבהיר - כי על-פי סעיף 50 לחוק המשמעת (כפי שאומץ בתקנות המשמעת) עובד שהושעה אינו מוכפף להגבלות והאיסורים בדבר עבודה מחוץ לשירות הציבורי החלות על עובד בשירות זה. עם זאת, על עובד כאמור להודיע על השתכרותו בתקופת ההשעיה וככל שלא יעשה כן, ניתן לעכב את המשכורת המגיעה לו לפי סעיף 49(א) לחוק המשמעת עד שידווח כנדרש. נוכח האמור, ביום 31.7.02 פנה סמנכ"ל העירייה לתובע במכתב בו נדרש התובע לדווח על השתכרותו מעבודה נוספת מחוץ לעירייה. זאת, לדבריו לאור המידע שבידי העירייה, לפיו התובע אכן היה מועסק בתקופת השעייתו. במכתבו זה הוסיף סמנכ"ל העירייה וכתב כי התובע פועל בניגוד למתחייב מתקנות המשמעת, אינו מדווח על השתכרותו וכי ככל שלא יעשה כן, תעוכב המשכורת המגיעה לו בתקופת השעייתו (ראה - נספח ת/3 לתצהיר התובע). 7. התובע השיב על מכתב זה באמצעות ב"כ דאז - עו"ד אליענה רובין-בלייר במכתב מיום 7.8.02, בו נכתב כי הוא מתגורר בבית הוריו וכי על מנת שלא לחיות בצל קורתם חיי טפילות הוא מסייע להם מעת לעת בחנות התבלינים שבבעלותם ללא תמורה. על יסוד טענות אלה התבקשה העירייה להמשיך ולשלם לתובע את משכורתו במהלך תקופת ההשעיה (ראה - נספח ת/4 לתצהיר התובע). 8. תשובתו של התובע כאמור לא הפיסה את דעתה של העירייה, אשר הוסיפה וכתבה לב"כ של התובע דאז במכתבה מיום 25.8.02 כי גם מדברי התובע עולה כי הוא מקבל "שווה שכר" בגין עבודתו בחנות הוריו וכן כי לפי המידע שבידיה (בידי העירייה) אין המידע שמסר התובע אודות עיסוקיו והשתכרותו בתקופת ההשעיה - שלם ונכון. משכך, דבקה העירייה בעמדתה כי ככל שהתובע לא ידווח על הכנסתו בהתאם לחוק, יעוכבו תשלומי השכר בעת ההשעייה (ראה - נספח ת/5 לתצהיר התובע). 9. משהתובע לא פעל על-פי דרישת העירייה ולא דיווח על הכנסותיו בתקופת ההשעיה, הפסיקה האחרונה את תשלום משכורתו החל מחודש 9/02 ואילך (ראה - נספח ת/6 לתצהיר התובע). 10. בסמוך לאחר הדברים הללו וביום 12.9.02 הודיעה הפרקליטות לב"כ התובע דאז - עו"ד אהרון רוזה על סגירת התיק הפלילי נגד התובע (פ.א. 1846/00) "מחוסר ראיות מספיקות". עם זאת, עיון במכתבה של הפרקליטות מלמד כי הפרקליטות לא סברה כי לא נפל כל רבב בהתנהלות התובע. שכן, בסיפא למכתבה הנ"ל נכתב על-ידי הפרקליט שטיפל בזמנו בעניינו של התובע, לאמור: "כמו כן אני מזכיר לך את ההסכמות שבמכתבך מיום 7.5.02 בדבר הודיה בדין משמעתי." (ראה - נספח ת/2 לתצהיר התובע) 11. יצויין כבר כאן כי על אף שהתובע הציג לבית-הדין את הודעת הפרקליטות ואף הסתמך עליה בכתבי טענותיו ובתצהירו, הרי שהוא לא הציג בפני בית-הדין או בפני הנתבעת את מכתב ב"כ עו"ד רוזה בהליך הפלילי (מיום 7.5.02) כפי הנזכר ב-ת/2. מכתב הכולל עפ"י האמור ב-ת/2, הודאה בהליך המשמעתי. מכתב זה אף לא הוצג גם לאחר שהעירייה מצידה דרשה לקבלו ולהציגו לבית הדין (ראה - סע' 6 לתצהיר מר גדעון גבאי, סמנכ"ל תפעול ומינהלה בעירייה (להלן: "מר גבאי")). ביום 10.11.02 נשלח לתובע מכתב נוסף מאת משטרת ישראל המודיע על סיום החקירה בעניינו בהעדר ראיות מספקות להעמדתו לדין (ראה - נספח ת/7 לתצהיר התובע). 12. בין הצדדים לא היתה מחלוקת על כך שהנתבעת לא הסכינה עם החלטת המשטרה לסגירת תיק החקירה וכי היא הגישה ערר בענין זה, אלא שככל הנראה, ההחלטה בערר ניתנה זמן ממושך לאחר הגשתו. במועד שלא הובהר לבית-הדין (ראה - הודעת הנתבעת מיום 2.2.10 לבית-הדין על כי לא עלה בידיה למצוא (נוכח הזמן שחלף) את המסמכים המלמדים על מועד הגשת הערר ומועד מתן ההחלטה בו). עם זאת וכפי שפורט, עצם הגשת הערר על-ידי הנתבעת אינו שנוי במחלוקת (ראה - סע' 14 לתצהיר התובע; כן ראה - עמ' 8 לפרוטוקול עדות מר גבאי ש' 5-7; כן ראה - הודעת הנתבעת מיום 2.2.10). 13. לאחר הדברים הללו וביום 23.2.03 נמסר לתובע על-פי בקשתו מכתב מאת מנהל כ"א בעירייה, בו נכתב כי הוא מושעה מעבודתו בעירייה החל מיום 5.7.00 וכי השעייתו עדיין בתוקף. יצויין כי נוכח דברינו לעיל אין לשלול את האפשרות, לפיה - מכתב זה נמסר לתובע לאחר ובעקבות הגשת הערר על החלטת המשטרה בדבר סגירת התיק בעניינו מחוסר ראיות. לגרסת התובע מכתב זה נמסר לו לבקשתו לאחר שהגיע למשרדי הנתבעת, שם נמסר לו לדבריו, כי הנתבעת מסרבת להשיבו לעבודה נוכח תוכנית ההבראה שהחלה ליישם, הכוללת פיטורי עובדים. גרסה זו של התובע לא נתמכה במסמכים או בראיות נוספות מעבר לעדותו הסתמית, כאשר ממכלול הראיות שהוצגו לבית-הדין עולה דווקא כי ההליכים שעניינם - פיטורי צמצום בעירייה החלו למעלה משנה לאחר מכן. זה המקום להדגיש כי התובע לא מסר לעירייה דרישה בכתב עם תום ההשעיה להחזירו לעבודה ולא השיג באמצעים משפטיים על אי השבתו לעבודה עם תום ההליך הפלילי. תחת זאת העדיף התובע לשקוט על שמריו וכמעט לא לעשות דבר עד להגשת התביעה בתיק זה ביום 6.3.08 וזאת כפי שיפורט בהמשך ועל אף שהיה מיוצג במהלך השנים על-ידי עורכי-דין שונים. 14. מהראיות עולה כי החל מחודש 10/04 ואילך עשתה העירייה ניסיונות להביא לפיטורי צמצום, וזאת בהסתמך על הסכם קיבוצי כללי בין מרכז השלטון המקומי להסתדרות העובדים הכללית החדשה מיום 4.8.03. במסגרת ניסיונות אלה החליטה העירייה לבטל את משרתו של התובע, כמו גם את משרתם של 5 עובדים אחרים בעירייה שהועסקו במחלקת התברואה בה הועסק בזמנו גם התובע. 15. למען שלמות התמונה - הנוגעת לפיטורי הצמצום כאמור, יצויין כי ארגון העובדים תקף את ההחלטה לפטר את עובדי התברואה כאמור, בהליך קיבוצי בבקשה לסעד זמני במסגרת סק 184/04, הליך אשר בסופו ניתנה ההחלטה מיום 22.12.04 המקבלת את בקשת הארגון וקובעת כי פיטורי העובדים נעשו בניגוד להסכם ומשכך - בטלים הם. בעקבות החלטה זו הודיע סמנכ"ל העירייה ליו"ר ארגון העובדים כי העירייה שוקלת להוציא את העובדים מושא ההליכים לחופשה בתשלום, אולם ארגון העובדים מצידו מחה על עמדה זו ודרש את החזרת העובדים לעבודתם כפי שהתבקש לשיטתו מהחלטת בית-הדין. עם זאת, אין חולק כי התובע לא הושב לעבודתו ושכרו לא שולם מאז חודש 9/02. במהלך חודש 1/05 התקיימו מגעים בין ארגון העובדים לבין העירייה בעניינו של התובע, במסגרתם דרש הארגון לשלם לתובע שכר במהלך תקופת ה"השעיה" ולאחר תום ההליך הפלילי (ראה - נספח ת/17 לתצהיר התובע). בהמשך למגעים אלה שהתנהלו בע"פ וביום 13.1.05 פנה יו"ר ארגון העובדים לסמנכ"ל העירייה בבקשה להחזיר את התובע לעבודה בהתאם להחלטה שניתנה על-ידי ביה"ד ביום 22.12.04 בהליך הקיבוצי. מכתב תזכורת בענין זה ובעניינים נוספים נשלח על-ידי יו"ר ארגון העובדים ביום 16.1.05 (ראה - נספח ת/18 ו-ת/19 לתצהיר התובע). הליך פיטורי הצמצום כאמור, נדון אף במסגרת הליכי בוררות שהתנהלו בין מרכז השלטון המקומי והעירייה לבין ההסתדרות, אשר הסתיימו בפסק בוררות מיום 25.8.05, במסגרתו נקבע גם כן כי פיטורי העובדים - בטלים הם. בקשת העיריה לביטול פסק הבוררות נדחתה על-ידי בית-הדין האזורי לעבודה בת"א (בתיק עב 8631/05). פסק-הדין שניתן על-ידי בית-הדין הארצי לעבודה בערעור אישר את פסיקתו של בית-הדין האזורי (בתיק ע"ע 664/06 ניתן ביום 24.9.07). 16. כפי האמור, רק ביום 23.7.06 הגיעו העירייה וההסתדרות להסכמה (שקיבלה תוקף של פסק-דין) שאפשרה את פיטוריהם של עובדי העירייה במחלקת התברואה - ובכללם אף התובע. 17. לאחר הדברים הללו וביום 24.9.07 פנה התובע באמצעות ב"כ במכתב דרישה לתשלום שכרו במהלך תקופת ההשעיה ולהחזרתו לעבודה פעילה (ראה - נספח ת/22 לתצהיר התובע). 18. משדרישותיו של התובע לא נענו וביום 6.3.08, הגיש התובע את התביעה שבפנינו, במסגרתה עתר לתשלום פיצוי כספי בגין השכר והזכויות הסוציאליות שהגיעו לו לטענתו במהלך תקופת השעייתו ובגין נזק לא ממוני. סכום התביעה הסתכם במועד הגשתה בסך של 1,047,722 ש"ח. 19. יצוין כי בהתאם להסכמה אליה הגיעה העירייה עם ההסתסדרות ולאחר שהתקיימו הליכי שימוע, הוצא לתובע מכתב פיטורים מיום 15.4.08, בו נכתב כדלקמן: "לאור ההסכמה בין העירייה לארגון העובדים שקיבלה תוקף של פסק-דין [בתיק סק 283/06] לפיה לא תעלה מכסת עובדי העירייה במחלקת התברואה על 53 עובדים לפינוי אשפה ומאחר ואינך נמנה עימם, החלטנו על סיום העסקתך בעירייה וזאת החל מיום מתן הודעה זו. כל זכויותיך בגין סיום העסקתך, לרבות תמורת חלף הודעה מוקדמת, ינתנו כדין." (ראה - נספח ת/28 לתצהיר התובע) טענות הצדדים 20. טענות התובע בתמציתן היו כדלקמן: תקופת ההשעיה שתחילתה בחודש 9/02 ועד לפיטוריו בחודש 8/08 היתה בניגוד לחוק, ללא הצדקה ובלא שהנתבעת נימקה את הטעם לאי השבתו לעבודתו. במהלך תקופה זו ראתה הנתבעת בתובע עובד לכל דבר וענין, עובדה העולה מנסיונותיה לפטרו. אי לכך, זכאי התובע לתשלום שכר מלא בעבור תקופת ההשעיה שלא כחוק וכן לפיצוי על התנהלותה הבלתי חוקית בגין עוגמת הנפש שגרמה לו. ככל שלא ישולם לתובע שכר מלא בגין כל תקופת ההשעיה שלא כחוק, אזי שמשמעות הדבר תהא עשיית פלסתר מחוק הרשויות המקומיות (משמעת), הקובע כיצד על הרשות המקומית להתנהל ברצותה להשעות עובד. 21. טענות הנתבעת בתמציתן היו כדלקמן: התובע הפר את החובה לדווח על השתכרותו במהלך תקופת ההשעיה ולכן לא היה זכאי לתשלום שכר בגין תקופה זו. התובע פעל בחוסר תום לב שעה שנמנע מלהציג בפני הנתבעת את המסמכים הרלבנטיים הנוגעים לחקירה הפלילית, מסמכים שנדרשו לה לשיטתה לצורך גיבוש עמדתה בהליך המשמעתי. התובע לא פעל להקטנת הנזק, הן בכך שישב בחיבוק ידיים והמתין עם הגשת התביעה עד לשנת 2008 והן בכך שלא פנה לערכאות על מנת לברר את טענותיו בנוגע להשעייתו שלא כדין. הפיצוי לו עותר התובע הינו מופרז ומוגזם ואין זה ברור על יסוד איזה תחשיב נשען התובע בתביעתו לקבלת הפיצוי האמור. הכרעה המסגרת הנורמטיבית 22. בהתאם לסעיף 47(ג) לחוק שרות המדינה (משמעת), התשכ"ג - 1963 כפי שאומץ בחוק הרשויות המקומיות (משמעת), התשל"ח - 1978 וכפי שהותאם בתקנות הרשויות המקומיות (משמעת) (התאמת הוראות), התשל"ט - 1979, הוסמך ראש העירייה להורות על השעיתו של עובד, וזאת עד לקבלת תוצאות החקירה המשטרתית בתלונה שהוגשה כאשר מדובר בעבירה שיש עימה קלון. בהתאם לסמכות זו הודע לתובע על השעייתו בתוקף מיום 5.7.00, וזאת עד לקבלת תוצאות החקירה המשטרתית ולאחר שאין עוד ערעור עליהן. זאת, בהתאם לסעיף 47(ז) לחוק המשמעת המותאם. נוכח האמור - משהודיעה הפרקליטות ביום 12.9.02 על סגירת התיק הפלילי כנגד התובע מחוסר ראיות ומשנדחה הערר שהגישה הנתבעת על החלטה זו וכל עוד לא הוגשה קובלנה נגד התובע - הרי שפג תוקף מכתב ההשעיה שהוצא לתובע והתובע לא היה עוד בגדר "מושעה". 23. בפסיקה נקבע כי מעביד אינו רשאי להשעות עובד ללא מקור משפטי המסמיך אותו להשעותו כאשר מקור זה יכול שיהיה - חוק, הסכם אישי או קיבוצי. כן נקבע, כי בהעדר מקור חוקי להשעיה, להפסקת העבודה של העובד בעל כורחו יש תוצאות משפטיות הניתנות להגדרה משפטית. בהקשר זה כיוון בית הדין לתוצאה של פיטורי העובד, על כל הזכויות הנגזרות מכך זראה - דב"ע לט/3-101 יצחק טוביהו נ' המועצה לענף החלב לישראל בע"מ, פד"ע יא 18; ע"ע 1271/02 צבי דדון נ' מטבחי זיו תעשיות 1990 בע"מ; ניתן ביום 26.2.04 (להלן: "ענין דדון"). משמע - בענין דדון קבע בית-הדין הארצי לעבודה כי בנסיבות בהן לא ניתן לסווג את הפסקת העבודה כהשעיה, ניתן לראות את הפסקת העבודה כפיטורים וכלשונו, לאמור: "בנסיבות אלה, בהן לא ניתן לסווג את הפסקת עבודת המערער על-ידי החברה כהשעיה, ניתן לראות הפסקת עבודה זו כפיטורים. החברה הפסיקה את עבודתו של המערער בעל כורחו לפרק זמן בלתי ידוע וללא תשלום שכר. פעולה זו בנסיבות אלה בהעדר סמכות להשעות את המערער ובהעדר ראיה לאימוץ הליכי השעיה מקובלים כמוה כפיטורים בדרך של התנהגות." 24. במקרה שבפנינו ניתן לומר, כי במהלך התקופה מושא המחלוקת החל מחודש 9/02 ואילך ומשהמועד בו ניתנה החלטה בערר שהגישה הנתבעת לא הובהר לבית הדין, לא היה כל מקור נורמטיבי להשעיית התובע, כאשר בפועל אין חולק כי לתובע לא שולם שכר והוא אף לא הועסק בפועל על-ידי הנתבעת. מכאן - שהתובע לא היה כאמור ב"מעמד" של "מושעה" כהגדרתו בחוק במהלך תקופה זו. 25. באמרנו זאת, ערים אנו לעובדה כי הנתבעת מסרה לתובע (על-פי בקשתו) בחודש 2/03 מכתב בו צויין כי התובע עדיין מצוי בתקופת השעיה. כמו כן, ערים אנו לכך שהנתבעת נקטה בהליכים במטרה להביא לפיטוריו ואף מסרה לו הודעת פיטורים בשנת 2008; דהיינו - לאחר תקופה ממושכת מתום ההשעיה כחוק. אלא שבכך לטעמנו אין כדי לשלול את המסקנה כי בפועל התובע פוטר עוד קודם לכן לאחר שחלפה תקופה סבירה מתום תקופת ההשעיה כחוק ומשהתובע לא הוחזר לעבודתו. שכן, כידוע הגדרת מעמדו של עובד כ"מפוטר", "מתפטר", "מושעה" או "מועסק" - מעמד המשליך על אגד של זכויות כלפי גורמים שונים - אינו נגזר אך ורק מהאופן בו הוגדר מצב הדברים על-ידי המעביד אלא - על-פי מבחן המהות. מבחן המביא בחשבון טווח רחב של שיקולים, ובכלל אלה התנהגות הצדדים, נסיבות הפסקת העבודה בפועל, המקור הנורמטיבי המתייחס להסדרת ההשעייה או הפיטורים וככל שהפסקת העבודה בפועל נעשתה שלא כדין, יש לבחון אף את עוצמת הפגם שנפל בה. כמו כן, יש ליתן את הדעת גם למשך הזמן שחלף מאז נותקו יחסי העבודה בפועל. נוכח כל אלה נראה כי במקרה זה הפסקת עבודתו של התובע בפועל כאמור ע"י הנתבעת, ללא מקור נורמטיבי המאפשר לה לעשות כן, ללא תשלום שכר ומתן שירותים תמורתו ובמהלך תקופה בה נוכח התנהלותה ישב התובע למעשה בחיבוק ידיים, מבטאת במהותה מעשה פיטורים. זאת, אף אם פיטורים אלה נעשו שלא כחוק באופן המצדיק את הפעלתה של דוקטרינת הבטלות היחסית. דוקטרינה עליה עמד בית המשפט העליון, לאמור: "ההלכה בדבר בטלות יחסית (שראוי היה לקרוא לה, לשם הדיוק, חוקיות יחסית) אומרת כי יש להפריד, במסגרת הביקורת השיפוטית על החלטה מינהלית, בין שני מישורים: המישור הראשון - הפגם בהחלטה; המישור השני - נפקות נפגם. במישור הראשון על בית המשפט לבדוק ולקבוע אם נפל פגם בהחלטה: פגם של חוסר סמכות, הפרה של זכות הטיעון, ניגוד עניינים, שיקולים זרים וכיוצא באלה. אם קבע בית המשפט, במישור הראשון, שנפל פגם בהחלטה, או אז עליו לשקול, במישור השני, את נפקות הפגם, כלומר את הסעד הראוי. השיקולים של בית המשפט בשני המישורים שונים מאוד: בכל מישור פועל בית המשפט לתכלית שונה ובכלים שונים." (ראה - רע"פ 4398/99 עינת הראל נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 637) 26. משמע - בדברינו אלה, במסגרתם קבענו כי התובע פוטר למעשה עם תום תקופת ההשעייה כחוק, איננו מתעלמים מכך שהליך הפיטורים - שהתבטא, בין היתר, בהמנעות מהשבת התובע לעבודה לאחר תום תקופת ההשעיה וכמתחייב מחוק המשמעת - היה נגוע באי חוקיות מצד הנתבעת, אי חוקיות הראויה לתגובה הולמת מצד בית-הדין. עם זאת, אין בידינו להסכים עם טענת התובע כי החיוב שיש להשית על הנתבעת עקב התנהלות שלא כדין כאמור, צריך להתבטא בהיקף הכספי העצום לו עותר התובע. היקף שהושתת על טענות בדבר אובדן ההשתכרות במהלך כל תקופת ההשעיה שלא כחוק שהחלה בחודש 9/02 והסתיימה בשנת 2008. 27. בהקשר זה אכן סבורים אנו כי החשיבות שיש לייחס לקיום הוראות החוק על-ידי הכל ועל-ידי הרשות הציבורית בכלל זאת הינו אחד השיקולים המרכזיים שעל בית-הדין לשקול בקביעת גובה הפיצוי. זאת, באופן הנותן ביטוי לכלל, לפיו - אל לו לחוטא לצאת נשכר מחטאו. מטעם זה על בית-הדין להימנע מיצירת תמריץ כלכלי לרשות לנקוט בהליך של "השעיה" בלתי חוקית חלף פיטורים כדין. עם זאת ומנגד, על בית-הדין להמנע מתוצאה שתביא ל"התעשרות" בלתי מידתית המנותקת משיעור הנזק הממשי שנגרם לעובד אשר הרשות עוולה כלפיו, ואשר ניתן היה להקטינו באמצעים סבירים. זאת, על חשבון הקופה הציבורית ובהסתמך על מחדליה של הרשות. בהתאם לכך, נדרש בית-הדין לשקול גם שיקולים אחרים הצריכים לענין, הנוגעים, בין היתר, להתנהלותו של העובד ובמקרה דנן - להתנהלותו של התובע שבפנינו. אחד מן השיקולים הראויים והמרכזיים בהקשר זה קשור לפעולות אשר נקט העובד או נמנע מלנקוט לשם צמצום היקף נזקיו ולמעשים שעשה (או נמנע מלעשות) על מנת לגרום לנתבעת לשנות מדרכיה ולפעול בצורה תקינה, לרבות מיצוי ההליך המשמעתי המתיחס למעשים שיוחסו לתובע ואשר בעטיים הוגשה בזמנו התלונה למשטרה שהביאה להשעייתו כחוק. 28. נקדים ונציין כי במקרה דנן עולה ממכלול הראיות כי התובע נמנע מלפעול לצמצום הנזק, וזאת בשני היבטים - ההיבט האחד, הוא זה הקשור לחיפוש ואיתור תעסוקה חלופית עם תום תקופת ההשעיה כדין; ואילו ההיבט השני, הוא ההיבט המשפטי, הקשור בטבורו להמנעות מלנקוט בכל הליך משפטי שמטרתו לשים קץ להשעיה שלא כדין שמקורה בהתנהגות רשלנית מצד הנתבעת: אשר להיבט המשפטי כאמור, הרי שבמקרה דנן עולה, כי מאז נודע לתובע על סיום ההליך הפלילי בעניינו, הוא לא פנה בכתב לנתבעת תוך זמן סביר על מנת לדרוש את המשך עבודתו, על אף שהיה מודע לחשיבות של פנייה מעין זו בכתב. זאת כעולה מבקשתו שהופנתה לנתבעת לקבלת מסמך במסגרתו הודתה העירייה לטעמו במעמדו כ"מושעה". מתקשים אנו להבין אפוא מדוע עמד התובע על קבלת מסמך בכתב כאמור, המלמד על התנהלות בלתי חוקית מצד הנתבעת, אך מנגד נמנע מלשגר לנתבעת מסמך נגדי המגיב למסמך שניתן לו בזמנו על-ידי העירייה. לא למותר לציין, כי התובע לא מצא לנכון כאמור, אף לפנות לבית-הדין על מנת שיצהיר על מעמדו ובמטרה למצות את זכותו הנטענת לחזור לעבודה ולקבל את שכרו בגין התקופה שמחודש 9/02 ואילך. תשובותיו של התובע לשאלות שנשאל בהקשר זה בחקירתו הנגדית לא הפיסו את דעתנו ואף העצימו את תמיהתנו, ובלשון הפרוטוקול לאמור: "ת. אז מה אם יש לי מקצוע, העבודה שלי היתה בעירייה וזאת אני משיב לבית-הדין בתשובה לשאלה מדוע שעה שראיתי שהעירייה אינה מחזירה אותי לעבודה למרות שאני זכאי לכך לא פניתי בתביעה אישית לבית-הדין או לא מצאתי עבודה ולו זמנית." (ראה - עדות התובע בעמ' 4 ש' 1-3) זאת ועוד אחרת, כפי שצויין לעיל, התובע נמנע מלהמציא לנתבעת את מלוא החומר שהוחלף בזמנו בין הצדדים בהליך הפלילי. זאת, על מנת לאפשר לה לגבש עמדה סופית בעניינו, לרבות עמדתה ביחס להליכי המשמעת שהיה עליה לנקוט ביחס אליו, לו חפצה בהמשך השעייתו. בהקשר זה מכוונים אנו להימנעותו של התובע מלהציג לנתבעת את מכתבה של הפרקליטות עליו נסמך בתביעתו. מכתב ממנו עולה כי הוא הודה בזמנו בטענות שיוחסו לו במסגרת התלונה שהוגשה במשטרה, וזאת בלשון המכתב: ל"צורך ההליך המשמעתי". בנוסף, כפי שכבר צויין לעיל, התובע לא סיפק הסבר מניח את הדעת לשאלה מדוע ולמה לא נקט בהליך משפטי במטרה להשיבו לעבודה עם תום תקופת ההשעיה כחוק ותוך פרק זמן סביר לאחר שהתחוור לו כי הנתבעת אינה מתכוונת להשיבו לעבודה ולשלם את שכרו. התמיהה ששאלה זו מעוררת מתעצמת, הן נוכח העובדה שמהראיות עולה כי התובע היה מיוצג במהלך השנים על-ידי עורכי-דין וזכה לייעוץ משפטי שוטף והן נוכח העובדה שהתובע, כמי ששימש עד לשנת 2000 (עד להשעייתו) חבר בוועד העובדים, היה וודאי מודע היטב לזכויותיו המשפטיות ונהנה קרוב לוודאי (לפחות כמו כל עובד אחר) מאוזנם הקשובה של חברי הוועד (ראה לענין ייצוג על-ידי עו"ד - עמ' 4 לפרוטוקול ש' 9-11 וכן ראה לענין החברות בוועד העובדים - עמ' 5 לפרוטוקול ש' 9-11). לא למותר להוסיף כי העובדה שהתובע בחר להגיש את תביעתו בגין עילה שקמה לשיטתו בחודש 9/02 רק בחודש 3/08, באופן שהקשה את בירור מכלול העובדות הנוגעות לעניינו, אומרת דרשני ומותירה את הרושם כי התובע ביקש להותיר בערפול ואף להסתיר עובדות מסוימות שלא היו נוחות לו - הן מפני הנתבעת ולאחר מכן גם מפני בית-הדין. ב. אשר להיבט של חיפוש תעסוקה חלופית עם תום תקופת ההשעיה כחוק - הרי שנפסק לא אחת כי בבוא בית-הדין לקבוע את גובה הפיצוי בגין פיטורים שלא כדין עליו לבחון האם עשה התובע די על מנת להקטין את נזקו ובלשונו של בית-הדין לאמור: "בבוא בית הדין לקבוע כאמור על פי עילת הפיטורים והליך הפיטורים את מספר החודשים בגינם מגיע לעובד פיצוי בגין הנזק הממוני שנגרם לו בשל הפסד שכר עקב הפיטורים בחוסר תום לב, עליו להתחשב בקורות העובד במהלך אותה תקופה ואשר נעשה להקטנת נזקיו... אין העובד רשאי להיבטל בביתו מכל מלאכה ולסמוך על הפיצוי בגין הפסד השכר שיקבל. אלא, עליו באופן אקטיבי בתום לב ובנפש חפצה לחפש עבודה מתאימה." (ראה - ע"ע 549/08 סלאנגו קריסטליין בע"מ נ' אינה חי ניתן ביום 7.7.10 (להלן: "עניין קריסטליין"); כן ראה - ע"ע 260/06 רמת טבעון מעונות הורים בע"מ נ' זיוית פניבלוב ניתן ביום 29.1.09 (להלן: "עניין פנילוב"); כן ראה - ע"ע 110/07 פרדי ברבי נ' יוסי ברבי ניתן ביום 1.9.08; כן ראה - ע"ע 285/09 פרופ' אריאל בן עמר שירותי רפואת שיניים והשקעות בע"מ נ' עדה פלדמן, ניתן ביום 28.12.10) 29. במהלך חקירתו הנגדית נחקר התובע ארוכות בהקשר לסוגיה זו של הקטנת הנזק ותשובותיו בענין זה רחוקות היו מלהניח את דעתנו, ונפרט: התובע העיד כי החל מתחילת השעיתו בשנת 2000 הוא לא עבד כלל למעט, סיוע שסייע להוריו בחנות התבלינים השייכת להם. לדברי התובע, הוא החל לעבוד רק בשנת 2008 כצבע במסגרת עסק משפחתי. דא עקא, שמשנשאל התובע מתי החל לראשונה לתור אחר עבודה כצבע הוא השיב כי הוא עשה כן לראשונה רק בשנת 2008, אז אף החל לעבוד בעסק המשפחתי כאמור (ראה - עמ' 3 לפרוטוקול ש' 8-14, עמ' 4 ש' 22-27). משנשאל התובע מספר פעמים מדוע לא פנה לבני משפחתו או לכל גורם אחר במטרה להשיג עבודה טרם לשנת 2008, השיב תשובות תמוהות ובלתי משכנעות, ובלשון הפרוטוקול לאמור: "ש. למה לא פנית למשפחה שלך שעוסקת בצבע לפני 2008 כדי שיתנו לך עבודה בצביעה? ת. עד 2008 רציתי לחזור לעבודה. אחרי המכתב האחרון כבר הלכתי לעבוד. אין מחלוקת שלא עבדתי בעירייה בפועל בתקופה נשוא המחלוקת. ... "ש. למה היית צריך את מכתב הפיטורים [מ-2008] כדי להתחיל לעבוד בעבודה לא קבועה. מה זה קשור לזה שאתה מחפש עבודה ומוצא ? ת. אחרי 2002 כשנגמר ההליך הפלילי ולא החזרתם אותי לעבודה וב- 2004 גם קיבלתי מכתב פיטורים ולא יצאתי לעבודה כי רציתי לחזור לעבודה בעירייה, לא האמנתי שיפטרו אותי אחרי הדברים האלה אבל נכנעתי להם." (ראה - עמ' 5 לפרוטוקול ש' 20-22, ועמ' 3 ש' 24-28) משמע - התובע הודה למעשה בפה מלא כי הוא קיבל החלטה מודעת ומושכלת שלא לתור אחר עבודה בתקופה שלאחר תום השעייתו כחוק ולאחר שפוטר שלא כדין מן הנתבעת, וזאת לדבריו, משום רצונו לחזור לעבודה בעירייה. רצון שאף אותו נמנע מלממש באמצעות פניה לערכאות במועדים הרלוונטיים. דברים אלה מלמדים כי התובע לא עמד בחובה המוטלת עליו להקטנת הנזק בכל אחד ואחד מן הדרכים שהיו פתוחות בפניו בעת ההיא. 30. משאמרנו את דברינו ביחס לפיטורי התובע שלא כדין מחד ולהמנעותו של התובע מלפעול להקטנת הנזק מאידך, הגענו אפוא להכרעה בשאלת גובה הפיצוי הראוי בנסיבות אלה. בפסיקה נקבע כי סכום הפיצוי בגין נזק ממוני לעובד שפוטר שלא כדין לא יחרוג בדרך כלל מסכום השווה לשכר עבודה של שנה אחת, אלא רק בנסיבות נדירות. זאת, כידוע, בנסיבות בהן לא נטענה והוכחה המנעות מהקטנת הנזק (ראה - ענין קריסטליין וענין פניבלוב; כן ראה - בש"א 848/07 אלמונית נ' פלוני ניתן ביום 17.3.09). משכך, לו אכן היה בית-הדין משתכנע כי התובע ניסה לפעול על מנת להקטין את נזקו אך נסיונותיו לא צלחו, הרי שקרוב לוודאי שהפיצוי שהיה נפסק בנסיבות אלה היה אכן הפיצוי המקסימלי המקובל; דהיינו - פיצוי של 12 חודשי שכר. זאת, על מנת להימנע מיצירת תמריץ לרשות לפעול שלא כדין ועל מנת לפצות את העובד שנפגע באופן ראוי, העולה בקנה אחד עם שיעור הנזק הממשי שנגרם לו לאחר שפעל להקטנת הנזק. אלא שכפי שהוסבר לעיל במקרה דנן שוכנענו כי התובע לא עשה כל מאמץ להקטנת נזקו, ישב בחיבוק ידיים והסתמך על תביעה עתידית לתשלום הפרשי שכר. אי לכך, בנסיבות אלה סבורים אנו, כי יש להעמיד את גובה הפיצוי לו זכאי התובע על 6 חודשי שכר בלבד. משכך, סכום הפיצוי לו זכאי התובע הינו 35,700 ש"ח (6 חודשים X 5950 ש"ח). 31. לפני נעילה נציין כי איננו מתעלמים בפסיקתנו מכך שהנתבעת לא התיחסה לכאורה ובשלבים מסוימים אל התובע כאל מפוטר ואף נקטה החל משנת 2004 בהליכים שנועדו להביא לביטול משרתו ולפיטוריו יחד עם עובדים נוספים וזאת במסגרת פיטורי צמצום. איננו מתעלמים אף מהקביעות השיפוטיות במסגרת ההליכים הקיבוציים שפורטו לעיל בדבר הליך הפיטורים הנ"ל שנמצא כבלתי תקין, ואף לא מכך שבסופו של יום מסרה העירייה לתובע מכתב פיטורים בשנת 2008. הודעה שהושתתה על הסכמתם של הצדדים ליחסים הקיבוציים לפיטורי צמצום. עם זאת וכפי שנרמז לעיל, סבורים אנו כי התנהלות העירייה כאמור התבססה על טעות משפטית בכל הנוגע למעמדו של התובע, שאירעה במהלך העימות הקיבוצי מול ארגון העובדים, עימות שלא התייחס אך ורק אל התובע, אשר התרחש לאחר שחלף זמן סביר מתום תקופת השעייתו כדין ולאחר שהזמן והנסיבות כאמור מיצבו את התובע במעמד של מפוטר שלא כדין, זמן ניכר טרם להליכים הקיבוציים שהתנהלו בין הצדדים בנוגע לפיטורי הצמצום. כמו כן נוסיף ונבהיר במישור העובדתי כי אין בידינו לקבל את גרסתו של התובע לפיה - הנתבעת נמנעה מלהשיבו לעבודה לאחר תום תקופת ההשעיה נוכח כוונתה לפטר עובדים בפיטורי צמצום. זאת, בשים לב לזמן הרב שחלף מאז תום תקופת ההשעיה כדין ועד להודעה שקיבל התובע בנושא פיטורי הצמצום מיום 18.10.04, במועד בו התובע כבר היה למעשה בגדר מפוטר. מטעם זה, אף איננו סבורים כי עומדת לתובע טענת הסתמכות מוצדקת על ההליכים הקיבוציים שהתנהלו בנושא פיטורי הצמצום. הליכים שהתנהלו כאמור זמן רב לאחר פיטורי התובע ואשר לא הביאו בחשבון את נסיבותיו הייחודיות של המקרה של התובע. סוף דבר 32. לאור כל האמור לעיל, הרי שהתביעה מתקבלת בחלקה, כך שהנתבעת תשלם לתובע בגין 6 משכורות, סך של 35,700 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.10.02 ועד למועד התשלום בפועל. 33. לאור התוצאה אליה הגענו ולאור מדיניותו של בית-הדין המבקש למנוע הגשתן של תביעות מופרזות ומנופחות המאריכות ומסרבלות את ההליכים וגורמות להוצאות הגנה מיותרות לנתבעת ובשים לב לפער הניכר בין סכום התביעה שהסתכם ב-1,047,722 ש"ח, הרי שאין צו להוצאות. פיצוייםהשעיה מעבודההשעיה