קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצוי על הפרת הזכות לעבודה בישיבה / פיצוי על עבודה בעמידה: בפנינו תביעתו של התובע כנגד מעסיקתו לשעבר הנתבעת 1 - חברת אבטחה מבצעית א.מ. סקיוריטי בע"מ (להלן- הנתבעת) לתשלום הפרשי זכויות הנוגעות לתקופת עבודתו אצלה במרכז הקניות ובילוי המוכר בשם קניון קסטרא (להלן- הקניון). בנוסף, עותר התובע לחיוב הנתבעת והנתבעת 2 - חברת קסטרא בע"מ (להלן - קסטרא) המפעילה את הקניון, ביחד ולחוד לשלם לו פיצוי בשל הפרת הוראות חוק הזכות לעבודה בישיבה, התשס"ז-2007 (להלן- חוק הזכות לעבודה בישיבה) בסך כולל של 20,000 ₪ לפי סעיף 4(ב)(1) לחוק הזכות לעבודה בישיבה. העובדות ואלה העובדות שביסוד המחלוקת נשוא תביעה זו: 1. הנתבעת הינה חברה שעיסוקה באספקת שירותי שמירה ונקיון. במועדים הרלוונטיים לתביעה סיפקה הנתבעת שירותי שמירה ונקיון לקסטרא בתחומי הקניון, מכח הסכם בין הצדדים הנ"ל. 2. מכח אותה התקשרות, הועסק התובע על ידי הנתבעת כשומר בקניון, וזאת החל מחודש 8/07 ועד לחודש 7/09 ועד בכלל, מועד בו פוטר התובע מעבודתו בנתבעת, כפוף למחלוקת ביו הצדדים בשל איזו עילה בדיוק. 3. עבודתו של התובע בקניון התפרשה על עבודת שמירה בכניסות הולכי הרגל לקניון, שם נבדקו הולכי הרגל הנכנסים לקניון ובכניסות לחניון הקניון, שם נבדקו כלי רכב הנכנסים לקניון. 4. בחודש דצמבר 2008 הגיש התובע את כתב התביעה שבנדון, במסגרתו עתר לחיוב הנתבעת כאמור בתשלום הפרשי שכר, החזרי הוצאות נסיעה, פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת וכן בפיצויים לפי חוק הזכות לעבודה בישיבה. 5. נקדים אחרית דבר לראשיתו ונציין, כי לאחר הגשת התביעה שילמה הנתבעת לתובע חלק מן הסכומים בגין חלק מן הרכיבים כנתבע על ידו (למעט פיצויים לפי חוק הזכות לעבודה בישיבה) ובסופו של דבר הגיעו הצדדים, בהמלצת בית הדין, להסכם פשרה במסגרתו הוסכם על תשלום סכומים נוספים בגין חלק מן הרכיבים הנ"ל ובכך, מוצו תביעות התובע לתשלום הפרשי שכר, החזרי הוצאות נסיעה, פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת. להסכם זה ניתן תוקף של פסק דין חלקי, כך שנותרה להכרעתנו אך ורק תביעת התובע כנגד הנתבעת וקסטרא לתשלום פיצויים בשל הפרת הוראות חוק הזכות לעבודה בישיבה, כטענת התובע. כמו כן נותרה להכרעתנו המחלוקת שבין קסטרא לבין התובע בשאלת היריבות שבין קסטרא והתובע, לאור הוראותיו של חוק הזכות לעבודה בישיבה. 6. מטעם התובע הוגשו תצהיר עדות ראשית של התובע ושל חברו לעבודה מר יצחק ויסמן. מטעם הנתבעת הוגשו תצהיריהם של מר ארז שושני - מנכ"ל הנתבעת ושל מר תומר כרמל - קב"ט הנתבעת ומטעם קסטרא הוגש תצהיר עדות ראשית של מנכ"ל קסטרא - מר ארז הרפז. התובע והמצהירים מטעם הצדדים נחקרו בחקירה נגדית על תצהיריהם בפנינו. דיון והכרעה 7. סעיפים 2 ו-3 לחוק הזכות לעבודה בישיבה, דנים בחובות המעביד כלפי עובדו להעמיד לרשות העובד מושב לישיבה בזמן העבודה ובזמן ההפסקה ולאפשר לעובד ישיבה במהלך העבודה, ועל כך נסובה המחלוקת בענייננו. ודוק, בטרם נדרש לגופה של המחלוקת, מן הראוי להקדים ולברר את המחלוקת שנפלה בין התובע לבין קסטרא בשאלת היריבות ביניהם, לעניין זכאות התובע לסעד לפי לחוק הזכות לעבודה בישיבה מאת קסטרא. 8. וכך, לטענת התובע, הוא הועסק בקניון שבבעלות קסטרא באמצעות הנתבעת אותה כינה "חברת קבלן". לטענתו, קסטרא היא בעלת השליטה והבקרה על הנעשה בקניון שבבעלותה ועליה חלה החובה לדאוג לשמירה. הנתבעת הינה חברת השמירה שנשכרה על ידי קסטרא לביצוע החובות החלות עליה בעניין השמירה ועל כן, יש להחיל על ענייננו את חוק השליחות, מה גם שקיימת חזקה שבעל המקרקעין אחראי למחדלים המבוצעים בתחום שליטתו. לשיטתו, הוכח כי קסטרא קיימה בפעל בקרה על השמירה ועל כן יש לראותה כאחראית להפרת החוק הנטענת וחבה בגינה. לשיטתו, ניתן להחיל בנסיבות אלו על הוראות חוק הזכות לישיבה בעבודה, את הוראות פקודת הנזיקין הקובעות כי שלוחו של אדם כמותו ועל כן, לשיטתו, האחריות להפרת הוראותיו חלה הן על הנתבעת והן על קסטרא. 9. מנגד, לטענת קסטרא ואף לטענת הנתבעת, הנתבעת העניקה לקסטרא שירותי שמירה ועל פי הוראות חוק הזכות לישיבה בעבודה, הוראותיו יחולו על מעסיק בפעל ועל עובד של קבלן כח אדם כהגדרתם בחוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם, בעוד שבענייננו אין המדובר במעסיק בפעל כהגדרתו בחוק הנ"ל, כי אם המיקור חוץ של שירותי שמירה, ועל כן אין כל יריבות בין התובע לבין קסטרא בענייננו, כך שדין התביעה כנגד קסטרא להדחות על הסף. 10. לאחר עיון בטענות הצדדים, זה בכה וזה בכה, נחה דעתנו כי הדין הוא עם הנתבעות לעניין זה, ונבאר. עילת התביעה של התובע כנגד קסטרא מבוססת על הוראות חוק הזכות לעבודה בישיבה. סעיף 4(א) לחוק הזכות לישיבה בעבודה, אשר מכוחו תובע התובע את קסטרא, דן בסמכותו של בית הדין לדון בהפרת הוראותיו וקובע: "לבית הדין לעבודה תהא סמכות ייחודית לדון בהליך אזרחי בשל הפרת הוראות סעיפים 2 ו-3, והוא רשאי.." ודוק, לעניין זה יש לזכור כי סמכותו העניינית של בית הדין לדון בתובענות בכלל נקבעה בסעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט - 1969 (להלן - חוק בית הדין), אשר סעיף (א)(1) לו קובע, כי לבית הדין לעבודה הסמכות לדון: "בתובענות בין עובד או חליפו למעביד או חליפו שעילתן ביחסי עובד ומעביד, לרבות השאלה בדבר עצם קיום יחסי עובד ומעביד ולמעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש]" (ההדגשה הוספה - א.ר.ק.). ובאשר למאפיין את סמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה ככלל, נפסק כי: "עינינו הרואות, סע' 24 (א)(1) לחוק קובע כי על מנת שלבית הדין תוקנה סמכות ייחודית, צריך שיתקיימו שני תנאים מצטברים. הראשון - הלגיטימציה של הצדדים והשני - העילה" [ראה: דב"ע מב/14-3 שחם - קו צינור אילת אשקלון בע"מ, פד"ע יג 309]. הנה כי כן, לצורך הקניית סמכות לבית הדין לדון בסכסוך, לא די בקיומה של עילה שמקורה ביחסי עובד עובד אלא נדרש כי הסכסוך יהיה בין מי שהם עובד ומעביד או חליפיהם. בכל הנוגע לתחולת הוראות חוק הזכות לעבודה בישיבה על צדדים נוספים מעבר לעובד והמעביד בהם מדובר, נתן המחוקק את דעתו בסעיף 7 לחוק הזכות לעבודה בישיבה וקבע: "הוראות חוק זה יחולו, לענין מעביד ועובד, על מעסיק בפועל ועל עובד של קבלן כוח אדם המועסק אצל מעסיק בפועל; בסעיף זה, "מעסיק בפועל" ו"קבלן כוח אדם" - כהגדרתם בחוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם, התשנ"ו-1996". הנה כי כן, למרות שסמכותו העניינית של בית הדין משתרעת על עילות שמקורן ביחסיהם של עובד קבלן כח אדם ומעסיקו-קבלן כח האדם, מצא המחוקק לנכון להרחיב במסגרת סעיף זה לחוק את תחולת הוראותיו של החוק גם על המשתמש בפעל בשירותי העובד כהגדרתו בחוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם, התשנ"ו-1996" (להלן - חוק קבלני כח אדם), ובכך לא רק שהקים עילת תביעה לעובד על פיו לעובד כלפי אותו "מעסיק בפועל" אלא גם הקנה את הסמכות לדון בתביעה ביניהם בשל הפרת הוראותיו לבית הדין לעבודה, שאלמלא כן לא היה בעל הסמכות לדון בסכסוך בין צדדים שאינם עובד ומעביד. 11. אי לכך, נפנה להלן לבחינת ההגדרות של "מעסיק בפועל" ו"קבלן כח אדם" כפי שהן מופיעות בחוק קבלני כח אדם. וכך, סעיף 1 לחוק קבלני כח אדם, מגדיר "מעסיק בפעל" כדלקמן: "מעסיק בפועל" - מי שאצלו מועסק עובד של קבלן כוח אדם, למעט יחיד שהעובד האמור מועסק אצלו במתן שירותי סיעוד; לענין זה, "שירותי סיעוד" - כהגדרתם בסעיף 223 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995;" ובאשר לקבלן כח אדם, קובע סעיף 1 לחוק: "קבלן כוח אדם" - מי שעיסוקו במתן שירותי כוח אדם של עובדיו לשם עבודה אצל זולתו, לרבות לשכה פרטית כמשמעותה בחוק שירות התעסוקה, תשי"ט-1959, העוסקת גם במתן שירותי כוח אדם" ודוק,סעיף 1 לחוק, מגדיר "קבלן שירות" כדלקמן: "קבלן שירות" - מי שעיסוקו במתן שירות באחד תחומי העבודה המפורטים בתוספת השניה, באמצעות עובדיו, אצל זולתו". כאשר בתוספת השניה לחוק נקבעו שני תחומי עבודה כדלקמן: "1. שמירה ואבטחה. 2. ניקיון." 12. בענייננו, למרות חקירה נגדית של המצהירים מטעם הנתבעת וקסטרא, לא רק שלא נסתרה גרסתן כי הנתבעת העניקה לקסטרא שירותי שמירה ולא שירותי כח אדם כהגדרתם בחוק, אלא הוכח להנחת דעתנו כי אכן ההתקשרות בין הנתבעת לקסטרא היתה להענקת שירותי שמירה על ידי הנתבעת שעיסוקה בהענקת שירותי שמירה. על מנת להעמיד דברים על דיוקם, הלכה למעשה גם התובע לא טען אחרת. במילים אחרות, אין המדובר בענייננו ב"מעסיק בפועל" ו"עובד של קבלן כוח אדם המועסק אצל מעסיק בפועל" עליהם חל חוק הזכות לעבודה בישיבה, כי אם ב"עובד של קבלן שירות המועסק אצל מקבל שירות" ו"מקבל שירות", אשר הוראות חוק הזכות לעבודה בישיבה אינן חלות על יחסיהם. וכי ישאל השואל מה טעם מצא המחוקק להבחין בין "קבלן כח אדם" לבין "קבלן שירות", הן לעניין חוק קבלני כח אדם והן לעניין חוק הזכות לישיבה בעבודה, נבהיר כי אין המדובר באבחנה טכנית או פורמאלית, כי אם באבחנה מהותית שמקורה בהבדל המהותי שבין שני סוגי ההתקשרות הנ"ל, והכל כמפורט להלן. כפי שנפסק לא אחת, צורות העסקה שונות, לרבות צורת ההעסקה מורכבת בה חוברים שלושה גורמים (עובד, משתמש וקבלן) אינן בלתי-לגיטימיות כשלעצמן [ראה: ע"ע 766/07 לימור בן חיים - המוסד לביטח לאומי (פסה"ד מיום 13/2/11); ע"ע 273/03 דברת שוואב - מדינת ישראל (פסה"ד מיום 2/11/06)]. ואולם, לעניין זה, הבחינה הפסיקה בין "מיקור חוץ אותנטי" ולגיטימי לבין "התקשרות משולשת" בלתי לגיטימית. בכל הנוגע למיקור חוץ אותנטי ולגיטימי, הבחינה הפסיקה בין שתי צורות אופייניות, כדלקמן: מיקור חוץ של פונקציות, בו מוצאים בשלמותם תחומים מוגדרים מן המסגרת הארגונית של המזמין, ומיקור חוץ של כוח אדם בו עושה הארגון המזמין שימוש בעובדי חברת כוח אדם אותם מעמיד לרשותו הקבלן [ראה: ע"ע 116/03 מדינת ישראל משרד החינוך - משה חג'בי ואח' (פסה"ד מיום 2/2/06); ע"ע 766/07 לימור בן חיים לעיל], כאשר בשני המקרים, העובדים הם עובדי הקבלן. כל אלו, במובחן ממיקור חוץ לא לגיטימי בו משמשת חברת כח האדם כ"צינור לתשלום השכר" בלבד, עת המשתמש קולט או מגייס את העובד למפעלו באופן בו מתקבלים עובדיו שלו לעבודה והעובד מבצע עבודה זהה לעובדי המשתמש ולצידם, ורק שכרו משולם על ידי חברת כח האדם [ראה: ע"ע 766/07 בן חיים לעיל]. על האמור לעיל נוסיף כי בתבנית מיקור חוץ של פונקציות- שירותים: יתכן שהמפעל מספק השירות ייצר במפעל שלו את המוצר המוגמר שהוזמן ויתכן שהשירות יבוצע בתוך מפעלו של המזמין [ראה: ע"ע 328/07 אטיאס ואח' - רשות שדות התעופה בישראל, פסקה 15 (פסה"ד מיום 10/8/09)] ואילו במיקור חוץ של כוח אדם - עושה הארגון המזמין שימוש בעובדי חברת כוח אדם אותם מעמיד לרשותו הקבלן. עובדים אלה מועסקים על ידי הארגון-המשתמש כל עוד הוא זקוק לשירותיהם. במקרה כזה מתבצעת העבודה בחצריו של הארגון מקבל השירות והעובדים נחשבים לעובדיו של הקבלן למרות הקשר בין העובדים לבין הארגון מקבל השירות [ראה: ע"ע 116/03 חג'בי לעיל]. על ההבדל בין השניים, עמד בית הדין הארצי בעניין ע"ע 410/06 המוסד לביטוח לאומי - ראיד פאהום (פסה"ד מיום 2/11/08), בקובעו ביחס לעובדי קבלן כח אדם, כי: "ביסוד השיטה של העסקת עובדים באמצעות קבלני כוח-אדם ניצבת המטרה הבסיסית של העמדת כוח-אדם לרשות המשתמש באופן זמני. עקרון זה הוא יסוד מוסד בהתקשרות מסוג זה והוא נועד לאפשר למשתמש לקבל כוח-אדם מיומן לשם מילוי מקום של עובד נעדר, לשם התגברות על עומס עבודה זמני, לצורך טיפול במצבי חרום במקום העבודה, להשתלבות במבצעים מיוחדים וכיוצאים באלה מצבים זמניים שהם חלק מן התנודתיות הטבעית במקום עבודה חי ותוסס. בכך נבדל קבלן כוח-האדם מן הגורם העוסק בתיווך בין מבקשי עבודה ובין מעסיקים פוטנציאלים. חברת כוח-אדם אינה מכשיר לגיוס עובדים עבור מעסיק זולתה. חברת כוח-אדם מעסיקה צוות של עובדים משלה לשם הצבתם הזמנית אצל מעסיקים אחרים המשתמשים בשירותים של עובדיה". מנגד, ובכל למיקור חוץ של פונקציות- שירותים נקבע, כי: "כלי זה הינו מקובל ואף מחויב המציאות במשק שנות האלפיים. בתבנית זו, מתחייבת החברה החיצונית לספק מוצר או שירות או לבצע חלק מפעולות המפעל, על ידי עובד שלה, כאשר בדרך כלל אותה חברה מתמחה באספקת השירות או בייצור המוצר אותם העביר המפעל לביצועה. במיקור חוץ אפשר שהחברה החיצונית תייצר במפעל שלה את המוצר שהוזמן על ידי המפעל ותספקו למפעל המזמין. במקרים אחרים של מיקור חוץ, החברה "החיצונית" מספקת שירות או מוצר בתוך מפעלו של המזמין. גם במקרים אלה, החברה מספקת השירות היא הקולטת את העובדים לשורותיה, היא שכורתת עמם חוזי עבודה ומדווחת עליהם לרשויות השונות כעובדיה. חברה כאמור אחראית לביצוע עבודה או למתן שירות ובמסגרת זו היא המכשירה את עובדיה לביצוע התפקיד ש"אצל" לה המפעל והיא האחראית לשיבוץ העובדים ולהחלפתם לפי ראות עינייה. כללם של דברים: החברה החיצונית מספקת למפעלו של הלקוח את השירות או המוצר המוגמר ואינה מספקת עובדים למפעלו". 13. הנה כי כן, אין המדובר באבחנה טכנית או פורמלית שערך המחוקק בין מיקור חוץ שעניינו באספקת כח אדם לבין מיקור חוץ של שירותים. כמבואר לעיל, במיקור חוץ של כח אדם, גם אם העובד מועסק אצל המעסיק בפעל באופן זמני, הרי שבאותה תקופה זמנית הוא משתלב בעסקו של המעסיק בפעל וכפוף להוראותיו ונהליו וכפעל יוצא מכך על המעסיק בפועל מוטלת האחריות כלפי כל תנאי העבודה של העובד. לעומת זאת, במיקור חוץ של פונקציות דוגמת המקרה שבפנינו, שאינן, מעצם מהותן, חלק אינטגרלי מליבת העיסוק של מזמין השירות, העובד אינו משתלב בעסקו של מזמין השירות, אלא כפוף להוראותיו ונהליו של קבלן השירות, שככזה מספק למקבל השירות את המוצר המוגמר, ונושא באחריות כלפי כל תנאי העבודה של העובד. 14. משכך הם פני הדברים, ומשקבע המחוקק הוראות ברורות ומפורשות לעניין העדר עילה על פי הוראותיו לעובד של קבלן שירות כלפי מקבל השירות, הוראות שיורדות גם לשורש סמכותו העניינית של בית הדין לדון בסכסוך בין שני אלה - אין בידינו לקבל את סברת התובע, כי באמצעות דוקטרינת השליחות, הלקוחה מדיני הנזיקין (שממילא הוצאו במפורש מתחום סמכותו העניינית של בית הדין לעבודה) ניתן לעקוף את הוראותיו המפורשות של המחוקק ולקבוע כי קיימת לו עילת תביעה לפי חוק הזכות לעבודה בישיבה, כלפי קסטרא. אי לכך ולאור כל המבואר לעיל, אין לנו אלא לדחות את תביעת התובע כנגד קסטרא לפי חוק הזכות לישיבה בעבודה, בשל העדר עילה, ואם תמצי לומר, אף בהעדר סמכות עניינית של בית הדין לדון בה. 15. עד כאן דיוננו בשאלת היריבות שבין התובע לבין קסטרא ומכאן נפנה למחלוקת לגופה ביחסים שבין התובע לבין מעסיקתו הנתבעת. וכך, סעיף 2 לחוק הזכות לעבודה בישיבה, שכותרתו "עבודה בישיבה", קובע: "מעביד יעמיד לרשות עובד במקום העבודה מושב לעבודה ולא ימנע מעובד ישיבה במהלך העבודה, אלא אם כן הוכיח המעביד שביצועה הרגיל של העבודה אינו מאפשר ישיבה". סעיף 1 לחוק, מגדיר "מושב לעבודה", כדלקמן: "מושב לעבודה" - מושב במצב תקין בעל משענת גב, מותאם בצורתו, במבנהו ובממדיו לעובד ולעבודה המבוצעת, וכן הדום שעליו יוכל להשעין את רגליו בנוחות, אם אין הוא יכול לעשות כן בלי הדום". סעיף 3 לחוק הזכות לעבודה בישיבה, שכותרתו "ישיבה בעת הפסקה בעבודה", דן בשעות ההפסקה וקובע: "מבלי לגרוע מהוראות סעיף 2, מעביד יעמיד לרשות העובדים במקום העבודה כיסאות או ספסלים מתאימים, בעלי משענת גב, במספר מספיק ובמצב תקין, לישיבה בעת הפסקה בעבודה" 16. הנה כי כן, המחוקק מבחין בין חובות המעביד כלפי העובד במהלך העבודה לבין חובות המעביד כלפי העובד בזמן ההפסקה. בכל הנוגע לחובות המעביד כלפי העובד במהלך העבודה, מטיל סעיף 2 לחוק, שתי חובות על המעביד: - להעמיד לרשות העובד במקום העבודה מושב לעבודה (כהגדרתו בסעיף 1 לחוק). - לא למנוע מן העובד ישיבה במהלך העבודה. כל זאת, אלא אם הוכיח המעביד שביצועה הרגיל של העבודה אינו מאפשר ישיבה. בכל הנוגע לחובות המעביד כלפי העובד במהלך ההפסקה בעבודה, מטיל סעיף 3 לחוק, את החובה על המעביד להעמיד לרשות העובד במקום העבודה כיסאות או ספסלים מתאימים, בעלי משענת גב, במספר מספיק ובמצב תקין, לישיבה בעת הפסקה בעבודה. 17. עד כאן הכלל, ומן הכלל לענייננו. כמבואר לעיל, במסגרת חוק הזכות לעבודה, הבחין המחוקק בין חובות המעביד כלפי העובד במהלך העבודה לבין חובות המעביד כלפי העובד בזמן ההפסקה. מן הראוי להדגיש כבר בפתח הדברים, כי בענייננו לא היה חולק בין הצדדים שהשומרים דוגמת התובע היו זכאים לחצי שנת הפסקה במהלך משמרת עבודה וכי בזמן ההפסקה הועמדו לרשותם כסאות בחדר השומרים, עליהם יכלו לשבת בזמן ההפסקה, כך שגדר המחלוקת בין הצדדים בענייננו נסוב על השאלה האם המעביד קיים חובותיו מכח הוראות החוק הדנות במהלך העבודה עצמו. וכך, במסגרת כתב תביעתו ותצהירו טען התובע כי אולץ לעמוד על רגליו כל שעות עבודתו במשמרות משתנות בין 6 ל-10 שעות, למרות שחלק גדול מן המשמרות היה בשעות הלילה, בהן לשיטתו, לא היה כל צורך בכך שיעמוד. לטענתו, כאשר ביקש לשבת (כמקובל, לשיטתו, בקניונים אחרים) קיבל הוראה שעליו לעמוד. לא זו אף זו, אלא שלטענתו שומרים אחרים שעבדו עימו והביאו כסאות מחדר השומרים לעמדה, נדרשו על ידי הנהלת הקניון והאחראים מטעם הנתבעת להשיבם לחדר השומרים. לתמיכה בגרסתו זו, צירף התובע את תצהירו של העד מר ויסמן יצחק שהועסק ביחד עימו בתפקיד שומר. לטענת המצהיר ויסמן מטעם התובע, אף הוא אולץ לעמוד על רגליו כל זמן המשמרת. לא זו אף זו, אלא שלטענת העד ויסמן, הרי שמנהל קסטרא כמו גם הקב"ט מטעם הנתבעת העירו לו באופן אישי להמנע מלשבת במהלך העבודה. לדבריו בתצהירו, לאחר הגשת התביעה אכן הוצבו כסאות בכל העמדות בהם נהגו התובע והעד לשמור, שלא כמו בתקופת עבודתם. 18. מנגד, בכתב הגנתה טענה הנתבעת בהתייחס לסעיף 4 לכתב תביעתו של התובע כדלקמן: "מוכחש הנטען בסעיף 4 לכתב התביעה (פיצויים בגין מניעת ישיבה בעבודה). א. מוכחש הנטען באשר להיקף וזמני עבודתו של התובע. ב. התובע עבד אצל הנתבעת בתפקידי שמירה כאשר ביצועה הרגיל של עבודת השמירה אינו מאפשר ישיבה. ג. הנתבעת העמידה לרשות התובע כסא מתאים ותקין לצורך ישיבה בעת ההפסקה בעבודה (הגם שהתובע עשה שימוש בכסא גם בעת העבודה בשעות הלילה); יודגשכי במקום קיים חדר מנוחה לשימוש העובדים. ד. הנתבעת לא הפרה איזה מהוראות חוק הזכות לעבודה בישיבה, תשס"ז 2007- (להלן : "החיק"). ה. התובע אינו זכאי לפיצויים כלשהם בהתאם להוראות החוק" כמו כן, בתצהיר עדותו הראשית של קב"ט הנתבעת, נטען לעניין זה כי מעולם לא אילץ את התובע לעמוד במשך כל שעות עבודתו, כי משך המשמרת השתרע על 6 עד 8 שעות, בלבד ולעיתים אף פחות מ-6 שעות (ראה: סעיף 11 לתצהירו). עוד נטען על ידי קב"ט הנתבעת בתצהירו, (ומפאת חשיבות הדברים להמשך דיוננו יצוטט האמור במלואו) כדלקמן: "התובע עבד אצל הנתבעת בתפקידי שמירה, כאשר ביצועה הרגיל של עבודת השמירה אינו מאפשר ישיבה. על השומר לבדוק את הבאים בשערי הקניון, להיות ערני ודרוך בכל עת משמרתו ולהוות גורם מרתיע בפני הבאים לחבל או להזיק לרכוש או לגוף. ברי כי שומר היושב במשמרתו על כסא מאבד מעירנותו, מדריכותו ומיכולת הרתעתו, על כל המשתמע מכך. כך או כך, לתובע ניתנה הפסקה בת 30 דקות בכל משמרת, כאשר בזמן ההפסקה יכול היה, בין היתר לנוח בחדר השומרים שבמקום. יתרה מכך - הנתבעת העמידה לרשות השומרים בקניון כסא מתאים ותקין לצורך ישיבה בעת ההפסקה בעבודה, כאשר השומרים והתובע ביניהם נהגו להציב כסא בעמדת השמירה ולשבת עליו בשעות הלילה של משמרתם" (ראה: סעיפים 12-14 לתצהירו) (ההדגשה במקור - א.ר.ק.). בנוסף, הכחיש קב"ט הנתבעת בתצהירו כי התובע פנה אליו וביקש לשבת בעת משמרתו, או כי הורה לתובע להשיב את הכיסא שהוצב באיזה מעמדות השמירה לחדר השומרים, כאשר לשיטתו במשך כל תקופת עבודתו התובע לא התלונן בפניו ולא שוחח עימו בעניין הישיבה (ראה: סעיפים 15-17 לתצהירו). כך גם בתצהיר עדותו הראשית של מנכ"ל הנתבעת נטען לעניין זה כי הנתבעת מעולם לא אילצה את התובע לעמוד במשך כל שעות עבודתו, כי משך המשמרת השתרע על 6 עד 8 שעות, בלבד ולעיתים אף פחות מ-6 שעות (ראה: סעיף 10 לתצהירו). כמו כן כן חזר מנכ"ל הנתבעת בתצהירו על סעיפים 12-17 לתצהיר הקב"ט כפי שפורטו וצוטטו לעיל (ראה: סעיפים 11-16 לתצהיר מנכ"ל הנתבעת). ודוק, איש מן המצהירים מטעם הנתבעת לא התיחס לטענת התובע והעד מטעמו לפיה לאחר הגשת התביעה, הוצבו כסאות בעמדות השמירה בקניון. 19. קסטרא מצידה, טענה במסגרת כתב הגנתה כי הנתבעת התחייבה לספק לה שירותי שמירה ואבטחה לקניון כחוק, דהיינו בהתאם לדרישות והנחיות הרשויות ובראשן משטרת ישראל וכן, בין השאר, בהתאם ובכפוף לחוקי העבודה, וכי היא עצמה לא נטלה כל חלק בקביעת סדרי עבודתו של התובע ו/או של כל עובד אחר של הנתבעת, ובכלל זה גם לא נטלה כל חלק בקביעת שעות העבודה, ימי העבודה וסדרי הישיבה בעבודה ועל כן אינה אחראית לעניינים שבין הנתבעת לבין עובדיה ובכלל זה כל העניינים הנזכרים בכתב התביעה. אי לכך, לטענתה, דין התביעה כנגדה להדחות מכל וכל. על דברים אלו בעיקרם חזר מנכ"ל קסטרא במסגרת תצהיר עדותו הראשית והוסיף כי התובע מעולם לא פנה אל קסטרא בעניין ו/או דבר כלשהם מטוב ועד רע וכך גם אף עובד אחר של הנתבעת. 20. התובע והמצהיר מטעמו נחקרו בחקירה נגדית צולבת, על ידי באי כחם של הנתבעת ושל קסטרא בכל הנוגע לאופן ביצוע עבודת השמירה, אפשרות הישיבה בזמן ביצוע העבודה וטענת התובע והעד מטעמו כי נאסר עליהם לשבת בזמן במשמרת. כך, בין היתר, נשאלו התובע והעד מטעמו בחקירתם הנגדית, לא אחת, האם לדעתם אפשר לבדוק אנשים שנכנסים לקניון בישיבה או האם לדעתם אפשר לבדוק רכבים שנכנסים לקניון בישיבה. השניים אף נחקרו בחקירת שתי וערב ועומתו עם גרסת הנתבעת לפיה עבודת השומר אינה מתמצית בבדיקת תיקים או מכוניות אלא כוללת גם מוכנות ודריכות במהלך המשמרת לאירועים בלתי צפויים, והם נחקרו על השאלה כיצד לדעתם הם יכולים להיות דרוכים אם הם יושבים בזמן המשמרת. לעניין זה אף התבקש העד מטעם התובע להסביר מתי בדיוק לשיטתו הוא אמור לקום לקראת אירוע בטחוני אם ישב קודם לכן כשלא היו עוברים ושבים. בנוסף, עומתו השניים בחקירתם הנגדית עם טענתם בדבר קיומם של כסאות לשומרים בקניונים אחרים ונדרשו להסביר באיזה כסאות בדיוק מדובר ובאילו קניונים בדיוק. 21. עד כאן, לאור טיב החקירה הנגדית ולאור גרסת המצהירים מטעם הנתבעת בתצהיריהם לפיה ביצועה הרגיל של עבודת השמירה אינו מאפשר ישיבה הואיל ובנוסף לבדיקת הבאים בשערי הקניון, על השומר להיות ערני ודרוך "בכל עת משמרתו" ולהוות גורם מרתיע בפני הבאים לחבל או להזיק לרכוש או לגוף, ולאור הצהרתם המפורשת של המצהירים מטעם הנתבעת, לפיה ניתנה לתובע הפסקה בת 30 דקות בכל משמרת במהלכה יכול היה לנוח בחדר השומרים בו העמידה הנתבעת לרשות השומרים כסא מתאים ותקין לצורך ישיבה בעת ההפסקה בעבודה - ניתן היה להבין כי לשיטת הנתבעת, ביצועה הרגיל של עבודת השומר אינו מאפשר ישיבה במהלך העבודה ומטעם זה לא העמידה לרשות העובדים מושב במהלך העבודה (במובחן מכסאות שהעמידה לרשותם לשימושם במהלך ההפסקה). לאור המבואר לעיל, נקל להבין עד כמה מפתיעה היתה עדות מנכ"ל הנתבעת בחקירתו הנגדית בפנינו, במענה לשאלות בית הדין, ואשר מפאת חשיבותה תצוטט להלן במלואה, כדלקמן: "לשאלת בית הדין, האם כיום ישנם כיסאות לשומרים בעמדות הכניסה להולכי רגל והכניסה לרכבים אני משיב שיש כיסאות ותמיד היו כיסאות. לשאלת בית הדין, איזה כיסאות היו אני משיב שהיו כיסאות פלסטיק לבנים. לשאלת בית הדין, האם מבחינתנו השומר יכול היה לשבת על כיסא הפלסטיק הלבן בזמן המשמרת שלו, אני משיב שכן, בזמן שאין תנועה, בזמן שלא מבצע את עבודות השמירה הוא יכול לשבת, אבל אני מסייג שמטרת הכיסא בכניסה לקניון היא יותר לרגיעה, מנוחה, שחרור רגלים, כיוון שעצם היותו של השומר בכניסה לקניון תפקידו לא רק לבדוק את הנכנסים לקניון אלא ראיה מרחבית, זיהוי סימנים מחשידים, סביבת עבודתו, מפגעים ביטחוניים ובטיחותיים ועל כן את כל הדברים האלה הוא לא יכול לעשות כאשר הוא יושב במיוחד צפיה במרחב. לשאלת בית הדין, אם כך מתי כן הוא יכול לשבת בזמן המשמרת על כיסא הפלסטיק הלבן, אני משיב שהוא יכול לשבת, לנוח ולשחרר רגלים, כעיקרון כל הזמן הוא יושב ובוחן ובודק. לשאלת בית הדין, אני מעריך שבמשמרת של 6 שעות יוצא לו אחת לרבע שעה בערך לשחרר רגלים ולשבת כ- 5 דקות וזה נכון גם לגבי הכניסה לקניון וגם לגבי החניה. ברור שאם יש עומס פתאומי יכול להיווצר מצב ש- 20 דקות או 25 דקות או אף יותר, יכול להיות שגם שעתיים הוא לא ישב, זה לא קבוע" (ראה: בעמ' 30 לפרוטוקול ש': 4-18 ) (ההדגשה הוספה - א.ר.ק.). להשלמת התמונה יצויין, כי גם הקב"ט מטעם הנתבעת, חזר על הדברים הנ"ל בחקירתו הנגדית בפנינו, כדלקמן: "ש. האם היום יש כיסאות אצל השומרים? ת.         כן. ש.         האם נכון שבתקופה הרלוונטית לא היו כיסאות? ת.         לא. תמיד היו כיסאות. לשאלת בית הדין באיזה כיסאות מדובר אני משיב שכיסאות פלסטיק רגילים. לשאלת בית הדין, הם מוקמו גם בעמדות הכניסה לקניון וגם בחניה. לשאלת בית הדין, האם מדובר בכיסאות שאנחנו או הקניון סיפקנו או שמא העובדים הביאו אני משיב שאין לי מושג מי הביא את הכיסאות למקום" (ראה: בעמ' 33 לפרוטוקול ש': 1-6). ועוד קודם לכן העיד: "לשאלת בית הדין, מתי השומר אמור לשבת על הכיסא הפלסטיק בזמן המשמרת שלו, אני משיב שאם יש דקות מתות או רגעים שאין תנועה אז השומר יכול לשבת על הכיסא ולנוח כמה דקות. לשאלת בית הדין, מתי הוא צריך לעמוד, אני משיב שאם בא בנאדם למתחם ואמור לעבור בדיקה אז לא מקצועי שבנאדם יבדק כאשר השומר בישיבה, הגיוני שהשומר יעמוד ויבדוק אותו. לשאלת בית הדין, חוץ מאשר לבדוק בפועל את האנשים שמגיעים אילו עוד מטלות היו לשומר בזמן המשמרת אני משיב שקודם כל הוא אמור להיות ערני לסביבה שלו, לעמדה שבה הוא מוצב, לראות שאין וונדליזם באזור או בעיות בנושא החניה שקרוב לעמדה. לשאלת בית הדין, האם הוא חייב לעמוד לצורך ביצוע מטלות אלו, אני משיב שכן, כי העמדה היא כמה מטרים מהאזור של החניה וגם השדה הראיה שלו מוגבל כשהוא יושב. לשאלת בית הדין, מתי השומר יכול לשבת אני משיב שבערך כמה דקות בשעה, כל הנושא של הישיבה הוא ממש נושא בעייתי מבחינת הביטחון שלנו כמנהלי ביטחון. לשאלת בית הדין, למה אני מתכוון שיש בעיה אם לשיטתי מאז ומעולם ניתנו לשומרים כיסאות והם יכלו לשבת בזמן המשמרת אני משיב שהבעיה היא שאם מגיעים אנשים והשומר מחליט שהוא לא קם מהכיסא ולא בודק את האנשים, אז זה בעיה. לשאלת בית הדין, מעבר לזה אין לנו שום בעיה שהשומרים ישבו מספר דקות בכל שעה על הכיסא" (ראה: בעמ' 32 לפרוטוקול ש': 23-31). 22. ובכן, אם לגרסתם המאוחרת של העדים מטעם הנתבעת בחקירתם הנגדית בפנינו, מאז ומעולם היו כסאות פלסטיק בעמדות השומרים, לשימושם של השומרים במהלך המשמרת עליהם יכלו לשבת מספר פעמים למשך מספר דקות בשעה, לא ברור לנו על שום מה ולמה נמנעה הנתבעת מלהצהיר על הדברים כהוויתם במסגרת תצהירי העדות הראשית מטעמה ולפרטם כהוויתם בכתב הגנתה, ומדוע בחרה להעלים נסיבות מהותיות אלו מכתב הגנתה ותצהירי עדיה. יותר מכך, אם מאז ומעולם היו כסאות פלסטיק בעמדות השומרים וכשיטת מנכ"ל הנתבעת, השומר "יכול לשבת, לנוח ולשחרר רגלים, כעיקרון כל הזמן הוא יושב ובוחן ובודק", מדוע הקפידה הנתבעת להסתיר (כך ממש) את הדברים מפני בית הדין במסגרת תצהיריה וכתב הגנתה? במקום להצהיר על הדברים כגרסת העדים מטעמה בחקירתם הנגדית בפנינו, ביכרו עדי הנתבעת להציג בתצהירים גרסה שונה לחלוטין לפיה שומר היושב במשמרתו על כסא מאבד מעירנותו, מדריכותו ומיכולת הרתעתו, תוך שימת דגש על כך שבזמן ההפסקה בת 30 הדקות, העמידה הנתבעת לרשות השומרים כיסא בחדר השומרים. ודוק, נזכיר כי כל שטענו לו המצהירים מטעם הנתבעת בתצהיריהם היה כי במשמרות הלילה נהגו השומרים והתובע ביניהם להציב כסא בעמדת השמירה ולשבת עליו, משל עשו כן על דעת עצמם ו"ידה של הנתבעת לא היתה במעל". בהתנהלותה זו הובילה הנתבעת את בית הדין להאמין, כי מעולם לא הוצבו כסאות בעמדות השמירה (למעט במשמרות לילה עת נטלו העובדים כסאות לעמדה על דעת עצמם), וכי גדר המחלוקת בין הצדדים נסובה על השאלה, האם מהות תפקידו של השומר כפי שתוארה על ידי הנתבעת, מאפשרת ישיבה בכלל במהלך העבודה לרבות לפרקי זמן קצרים (במובחן מישיבה בזמן ההפסקה), והכל עד לעדותם המפתיע של עדי הנתבעת בחקירתם הנגדית בפנינו, ממנה התברר לנו לראשונה, כי אף לשיטת עדי הנתבעת, מהות תפקידו של השומר מאפשרת ישיבה במהלך העבודה, גם אם למספר פעמים בשעה לפרקי זמן של דקות, יותר מכך, כי לשיטתם, כך נהגו מאז ומעולם. 23. ובכן, כל שנוכל לומר לעניין התנהלות זו של הנתבעת, הוא שלאור כל המבואר לעיל, אין בידינו ליתן כל אמון בגרסת המצהירים מטעמה לפיה כביכול מאז ומעולם הוצבו כסאות פלסטיק בעמדות השומרים, לשימושם של השומרים במהלך המשמרת. לנוכח שינוי הגרסאות של עדי הנתבעת והעלמת העובדות המהותיות הללו מבית הדין במסגרת כתב ההגנה ותצהירי הנתבעת - שוכנענו כי אין כל ממש בגרסה זו של עדי הנתבעת וכי הנכון הוא שבמועדים הרלוונטיים לתביעה זו לא הוצבו כסאות לרשות השומרים בעמדות השמירה. במאמר מוסגר נוסיף, כי בסופו של יום גם לשיטת המצהירים מטעם הנתבעת בחקירתם הנגדית בפנינו, לא נטען כי הנתבעת היתה זו שדאגה להציב את אותם כסאות לרשות השומרים בזמן המשמרת. לכל היותר, מתוך עדות המצהירים מטעם הנתבעת בפנינו התברר כי למצער אין חולק ביניהם לבין התובע והעד מטעמו על כך שכיום מוצבים כסאות בעמדות השמירה עליהם יכולים השומרים לשבת במהלך המשמרת, הגם שכאמור במסגרת תצהיריהם ביכרו העדים מטעם הנתבעת להתעלם מטענה זו. 24. אלא שבכך לא סגי. על מנת להתמודד עם שינויי הגרסאות כאמור לעיל, ניסתה הנתבעת וקסטרא עימה להיתלות בנימוקים מקוממים, יש לומר, כדי להסביר את אותו פער בגרסאות. וכך, בהסתמך על דברים שאמר התובע במהלך הדיון המוקדם בפני כב' הרשמת, לפיהם אין הוא יודע מי אסר על הישיבה, טענו הנתבעת וקסטרא, כי לא הנתבעת ולא קסטרא לא אסרו על הצבת כיסאות בעמדות, ומנגד לשיטתן, הן עצמן הוכיחו שביצועה הרגיל של עבודת השמירה אינו מאפשר ישיבה ואף התובע והעד מטעמו העידו על כך. לטענת הנתבעת בסיכומיה, הנתבעת העמידה גם בזמן המשמרת ולא רק בזמן ההפסקה כיסא לרשות התובע, התובע והעד מטעמו לא הוכיחו שנאסר עליהם לשבת על הכסאות והנתבעת הוכיחה שביצוע העבודה אינו מאפשר ישיבה. לשיטת הנתבעת, הכיסאות שהיו מוצבים בעמדות השמירה שימשו לצורך רגיעה, התרעננות, שחרור רגלים ולא יותר מזה, כפי שהעידו עדי הנתבעת וזה תפקידם של הכיסאות, כאשר לבטח אין לשבת עליהם במהלך כל המשמרת, כפי שחוק הזכות לעבודה בישיבה בא להסדיר. אי לכך לטענת הנתבעת וקסטרא עימה, הנתבעת לא הפרה את הוראות חוק הזכות לעבודה בישיבה ודין תביעת התובע להדחות. 25. אין בידינו לקבל את טענותיהן אלו של הנתבעת וקסטרא, ונבאר טעמנו להלן. ראשית, אין בידינו לקבל את סברת הנתבעת וקסטרא, לפיה החוק עוסק אך ורק בחובת המעביד לאפשר כביכול את ביצועה של כל העבודה בישיבה. אכן, שם החוק הוא חוק הזכות לעבודה בישיבה, אך תוכנו אינו תומך בפרשנות הנתבעת וקסטרא. כך, סעיף 2 לחוק קובע את החובה הראשונית של המעביד להעמיד לרשות העובד במקום העבודה מושב לעבודה, אך בהמשכו נאמר בלשון ברורה וזהירה ביותר כי המעביד "לא ימנע מעובד ישיבה במהלך העבודה, אלא אם כן הוכיח המעביד שביצועה הרגיל של העבודה אינו מאפשר ישיבה". אילו התכוון המחוקק לקבוע כי על המעביד לאפשר לעובד לבצע את כל העבודה בישיבה כסברת הנתבעת, היה מן הסתם קובע כי "מעביד יעמיד לרשות עובד במקום העבודה מושב לעבודה ויאפשר (או למצער לא ימנע) מהעובד לבצע את עבודתו בישיבה, אלא אם כן הוכיח המעביד שלא ניתן לבצע את העבודה בישיבה". דא עקא שלא כך נקבע. בצד החובה להעמיד לרשות העובד מושב לעבודה במקום העבודה, הסתפק המחוקק בדרישה לפיה לא ימנע המעביד מן העובד "ישיבה במהלך העבודה" במובחן מ"ביצוע העבודה בישיבה". שנית, אפילו היינו מקבלים את פרשנותן זו של הנתבעות לפיה החוק חל רק על אותם מקרים בהם ניתן לבצע את כל העבודה בישיבה (ולא כך קבענו) אף אז אין שום הגיון בפרשנות המוצעת על ידי הנתבעות, שכן ממה נפשך, לשיטת הנתבעות (ככל שהיתה מתקבלת), התכוון המחוקק לכפות על המעבידים את ביצוע העבודה כולה בישיבה, אך פטר אותם מלאפשר לעובדים שיכולים לשבת "במהלך העבודה" גם אם לא בכולה, מלעשות כן אפילו כאשר הדבר אפשרי מבחינת "ביצועה הרגיל של העבודה"? אין כל הגיון בסברה זו, והיא אינה מתיישבת עם השכל הישר ועם הוראות החוק. שלישית, ולא פחות חשוב מכך לענייננו, נראה כי נעלם מעיני הנתבעות בסיכומיהן שבניגוד לסברתן לפיה הנתבעת הוכיחה שהעמידה גם בזמן המשמרת ולא רק בזמן ההפסקה כיסא לרשות התובע, לצורך רגיעה, התרעננות, ושחרור רגלים - לא רק שטענתה זו לא הוכחה, אלא כפי שקבענו לעיל, טענתה זו נדחתה על ידינו מכל וכל ושוכנענו כי הנתבעת לא העמידה לרשות השומרים במועדים הרלוונטיים לתביעה זו כסא בזמן המשמרת, במובחן מכסא שהעמידה לרשותם בזמן ההפסקה. 27. סיכומם של דברים. כעולה מעדות המצהירים מטעם הנתבעת עצמם, במהלך ביצוע עבודת השמירה נשוא תביעה זו, יכול השומר לשבת, למצער, כמה דקות מספר פעמים בכל שעה לצורך רגיעה, מנוחה ושחרור רגלים, וכן בזמן שאין תנועה של עוברים ושבים. כפי שקבענו לעיל, סעיף 2 לחוק הזכות לעבודה בישיבה, מטיל על המעביד הן את החובה להעמיד לרשות העובד במקום העבודה מושב לעבודה כהגדרתו בסעיף 1 לחוק, והן את החובה שלא למנוע מן העובד ישיבה במהלך העבודה, כל עוד לא הוכיח המעביד שביצועה הרגיל של העבודה אינו מאפשר ישיבה. איננו מתיימרים במסגרת תביעה זו לקבוע מסמרות בשאלה מהם פרקי הזמן המדוייקים בהם יכול שומר לשבת במהלך משמרת השמירה, ודי לנו לעניין השאלה הטעונה הכרעה בהליך זה בגרסת עדי הנתבעת עצמם לפיה במהלך המשמרת יכול השומר לשבת פרקי זמן מסויימים, שכן משדחינו את גרסת הנתבעת לפיה העמידה כביכול כסאות לרשות העובדים לצורך ישיבה במהלך המשמרת ומשהוברר מעדויות עדיה עצמם כי קיימת אפשרות לשבת פרקי זמן מסויימים במהלך המשמרת - אין זאת אלא שהנתבעת הפרה את החובה הראשונה המוטלת על המעביד כהגדרתה בסעיף 2 לחוק. באשר לשאלה האם הפרה הנתבעת גם את החובה השנייה כהגדרתה בסעיף 2 לחוק, איננו נדרשים למחלוקת שנפלה בין הצדדים בשאלה האם הנתבעת אסרה במפורש על השומרים לשבת במהלך המשמרת, אם לאו, שכן משקבענו שהנתבעת לא העמידה לרשות השומרים כסאות לצורך ישיבה (גם אם לפרקי זמן קצרים) במהלך המשמרת - אין זאת אלא שמנעה מן השומרים ישיבה במהלך העבודה בנסיבות בהן לשיטתה היא עצמה, ביצועה הרגיל של העבודה מאפשר ישיבה (גם אם לפרקי זמן קצרים) ובכך הפרה את חובתה השנייה על פי סעיף 2 לחוק. הנה כי כן, ולאור כל המבואר לעיל, אין זאת אלא שבענייננו הפרה הנתבעת את הוראות סעיף 2 לחוק הזכות לעבודה בישיבה בעניינו של התובע. 28. אשר על כן ולאור כל המבואר לעיל, אנו קובעים כי הנתבעת הפרה את הוראות סעיף 2 לחוק הזכות לעבודה בישיבה בעניינו של התובע. ומשזו קביעתנו, נפנה להלן לדון בשאלת הסעד המגיע בגין הפרה זו. סעיף 4 לחוק הזכות לישיבה לעבודה, דן בסעדים המגיעים בשל הפרת הוראותיו וקובע: "(א) לבית הדין לעבודה תהא סמכות ייחודית לדון בהליך אזרחי בשל הפרת הוראות סעיפים 2 ו-3, והוא רשאי: (1) לפסוק פיצויים, אף אם לא נגרם נזק של ממון, בשיעור שייראה לו בנסיבות הענין; (2) ליתן צו מניעה או צו עשה לתיקון ההפרה. (ב) (1) מצא בית הדין לעבודה כי נתבע הפר את הוראות סעיפים 2 או 3, רשאי הוא לחייב את המפר בתשלום פיצויים שאינם תלויים בנזק (בסעיף זה - פיצויים לדוגמה), בסכום שלא יעלה על 20,000 שקלים חדשים; ואולם רשאי בית הדין לעבודה לפסוק פיצויים לדוגמה בסכום שלא יעלה על 200,000 שקלים חדשים, בהתחשב בחומרת ההפרה או בנסיבותיה. (2) אין בהוראות פסקה (1) כדי לגרוע מזכותו של עובד לפיצויים או לכל סעד אחר לפי כל דין, בשל אותה הפרה; ואולם בית הדין לעבודה לא יפסוק פיצויים לפי אותה פסקה, בתובענה ייצוגית כמשמעותה בחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006. (ג) הסכומים הנקובים בסעיף זה יעודכנו ב-1 בינואר בכל שנה (בסעיף קטן זה - יום העדכון), בהתאם לשיעור עליית המדד החדש לעומת המדד הבסיסי; לענין זה - "המדד החדש" - המדד שפורסם לאחרונה לפני יום העדכון; "המדד הבסיסי" - המדד שפורסם בחודש שלפני תחילתו של חוק זה; "מדד" - מדד המחירים לצרכן שמפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה". בענייננו, עתר התובע לחיוב הנתבעת בפיצויים לפי סעיף 4(ב)(1) לחוק, היינו: פיצויים לדוגמא, וזאת בסך של 20,000 ₪ ואף שילם אגרה בהתאם לסכום זה. לציין, כי גם כאשר ניתנה לתובע האפשרות לתקן את סכום התביעה, הודיע התובע, לאחר ששקל בדבר, כי מפאת חסרון כיס הוא מותיר את סכום התביעה על כנו. 29. משביכר התובע להסתפק בתביעה על פי סעיף 4(ב)(1) בסכום בו נקב, אין בידינו לפסוק לו פיצוי לפי סעיפים אחרים לחוק או בסכומים העולים על סכום התביעה שקצב. כאמור, על פי סעיף 4(ב)(1) לחוק משהוכח כי מעביד הפר את הוראות סעיפים 2 או 3, רשאי בית הדין לחייבו בתשלום פיצויים שאינם תלויים בנזק (פיצויים לדוגמה), בסכום שלא יעלה על 20,000 שקלים חדשים, ואולם רשאי בית הדין לפסוק פיצויים לדוגמה בסכום שלא יעלה על 200,000 שקלים חדשים, בהתחשב בחומרת ההפרה או בנסיבותיה. לאחר שנתנו דעתנו לנסיבות המקרה שבפנינו ולקביעותינו לעיל בכל הנוגע לעצם ההפרה ולהתנהלות הנתבעת, אכן "פיצויים לדוגמא" הם הסעד הראוי במקרה זה. ובאשר לשיעורם של אלו, משקצב התובע את סכום התביעה ב-20,000 ₪, פטורים אנו מלדון בשאלה האם חומרת ההפרה או נסיבותיה, מצדיקים פסיקת פיצויים לדוגמא בסכום שעד 200,000 ₪. מנגד, ובהינתן מהותם של הפיצויים כפיצויים לדוגמא - אנו סבורים כי אין מקום בנסיבות המקרה שבפנינו ולאור כל המבואר לעיל, להפחית מן הסך הנקוב בסעיף 4(ב)(1) רישא לחוק, וכפי שנתבע על ידי התובע. אי לכך, אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע פיצויים לדוגמא מכח בסעיף 4(ב)(1) רישא לחוק הזכות לעבודה בישיבה בסך כולל של 20,000 ₪. הואיל והתובע העמיד את התביעה על סכום של 20,000 ₪ בלבד נכון למועד הגשת התביעה, ללא עדכון לפי סעיף 4(ג) לחוק, אין בידינו לפסוק לו את הסכום בערכו המעודכן לפי סעיף 4(ג) לחוק, ואנו קובעות כי הסך של 20,000 ₪ ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפעל. 30. סוף דבר- אשר על כן ולאור כל המבואר לעיל, תביעת התובע כנגד קסטרא לחיובה בפיצויים בשל הפרת הוראות סעיפים 2-3 לחוק הזכות לעבודה בישיבה - נדחית מן הטעמים כמפורט לעיל. תביעת התובע כנגד הנתבעת לחיובה בפיצויים בשל הפרת הוראות סעיפים 2-3 לחוק הזכות לעבודה בישיבה - מתקבלת ועל כן, בנוסף לפסק הדין החלקי מיום 3/3/11, אנו מחייבות את הנתבעת לשלם לתובע פיצויים לדוגמא מכח בסעיף 4(ב)(1) רישא לחוק הזכות לעבודה בישיבה בסך כולל של 20,000 ₪. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפעל. ובאשר להוצאות ההליך - לאחר שנתנו דעתנו לתוצאת פסק הדין החלקי, לתוצאת הכרעתנו זו ולהתנהלות הנתבעת כמבואר לעיל, אנו מחייבות את הנתבעת לשאת בהוצאות התובע בגין ההליך בכללותו בסך כולל של 3,500 ₪ לתשלום בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן, ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפעל. ובאשר להוצאות קסטרא - אכן לא נעלמה מעינינו התוצאה אליה הגענו בסופו של יום בכל הנוגע לתביעת התובע כנגד קסטרא, ואולם בשוותנו לנגד עינינו את התנהלות קסטרא כלפי התובע במסגרת הליך זה ואת קביעותינו בכל הנוגע לטענותיה לגופה של התביעה, אנו מחייבות את התובע לשאת בהוצאות קסטרא בסך של 1,500 ₪ בלבד, אשר ישולמו לקסטרא מתוך סכום ההוצאות בהם חוייבה הנתבעת כלפי התובע. אי לכך, אנו מורות כי מתוך סכום ההוצאות בו חייבנו את הנתבעת לזכות התובע כמבואר לעיל, תשלם הנתבעת לקסטרא במישרין את הסך של 1,500 ₪ בגין הוצאות התובע כלפי קסטרא, ותעביר לתובע את היתרה, והכל בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן, ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפעל. פיצוייםעבודה בישיבהזכויות עובדים