קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שלילת פיצויי פיטורים תרמית עובד: לפנינו תביעה של התובע ובה הוא עותר לחייב את הנתבעת לשלם לו שכר עבודה של החודשיים האחרונים (ינואר ובפברואר 2003) ופיצויי הלנתם, פיצויי פיטורים והלנתם, חלף הודעה מוקדמת, דמי הבראה, שחרור קופות גמל (ביטוח מנהלים), הפרשי עמלות למן חודש 1/02 וכן פיצוי בגין פיטורים שלא כדין. הנתבעת מצידה טוענת כי התובע אינו זכאי לסכומים הנתבעים מאחר ופוטר בנסיבות של שלילתם - זאת משהתובע עשה יד אחת עם אחרים כדי להונות אותה. בנוסף טוענת הנתבעת לקיזוז הנזקים שגרם לה התובע בגין מעשיו כאמור. א. המסגרת העובדתית ואלה עובדות המסגרת הרלוונטיות לענייננו: התובע החל לעבוד בחברת אוטו רץ בע"מ (להלן - אוטו רץ) בחודש 9/93 כנהג באזור הצפון. לאחר כשלושה חודשים מונה התובע לתפקיד של מנהל מחלקת שירות ואחזקה של סניף חיפה והצפון. בשנת 1997 נרכשה אוטו רץ על ידי הנתבעת - שהיא חברה פרטית הנמנית על קבוצת חברות קשורות העוסקות, בין היתר, בהחכרת כלי רכב לטווח ארוך (ליסינג). באותה תקופה נשלטה הנתבעת על ידי קבוצת איי.די.בי. מיעוט העובדים של אוטו רץ, וביניהם התובע, עברו לעבוד בנתבעת תוך שמירת זכויותיהם, ובכלל זה הותק לפיצויי פיטורים. עם הרכישה החל התובע לעבוד גם במכירת רכבי הנתבעת לסוחרי רכב דרך מגרש עצמאי למכירת מכוניות. על מכירות אלה קיבל התובע עמלות. בשנת 1999 הקימה הנתבעת חברה בת בשם אלבר יד ראשונה בע"מ (להלן - אלבר יד ראשונה) שתפקידה למכור רכבי ליסינג שסיימו את תקופת ההחכרה וכן למכור רכבים חדשים ממלאי שהוזמן על ידי הנתבעת. עם הקמת אלבר יד ראשונה מונו מר מאיר שבירו כמנכ"ל והתובע כמנהל התפעול. במסגרת תפקידו היה התובע אחראי, בין היתר, על קבלת רכבי הליסינג ומכירתם - בהתאם להליכים ולעקרונות שנפרט בהמשך. אין חולק כי מדובר במאות בודדות של רכבים לחודש. טרם ההחלטה על אופן מכירת הרכבים נשלחו אלה לבדיקה במכון בדיקה שעבד עם הנתבעת - טוריג-ליין בע"מ בבעלות מר עמי פשכצקי. בצוות התפעול הועסקו, בין היתר, מר משה מזרחי ומר אייל שיקלי. ביום 1.2.01 חתמו התובע והנתבעת על הסכם עבודה המסדיר את תנאי עבודתו למן יום 1.1.01 (להלן - הסכם העבודה). ביום 11.2.02 חתמו הצדדים על הסכם המתקן את הסכם העבודה (להלן - ההסכם המעדכן). בשנת 2001 סיים מר שבירו את תפקידו ומחליפו היה מר שאול לוי. בחודש ספטמבר 2002 הושלמה עיסקת רכישת מניות הנתבעת מאיי.די.בי. על ידי מר אלי אלעזרא. עם השלמת העיסקה מונה מר יחיאל אלעזרא (אחיו של מר אלי אלעזרא) כמשנה למנכ"ל הנתבעת ומחודש נובמבר 2002 גם כמנכ"ל אלבר יד ראשונה. יצויין כי למר אלעזרא לא היה ניסיון קודם בתחום וקודם לכן הוא שימש כחוקר מטעם המוסד לביטוח לאומי. בחודש ינואר 2003 'התפוצצה' "הפרשה", שבקליפת אגוז ענינה בחשד של הנתבעת כי התובע עשה יד אחד עם אחרים על מנת למכור רכבים שמצבם לא מצדיק הפחתה ניכרת ממחירם לפי 'המחירון' (ולכן מיועדים למכירה ללקוחות בשוק הפרטי) (להלן - רכב נקי) כאילו מצבם מצדיק הפחתה ניכרת ממחירם (ולכן מיועדים למכירה לסוחרי הרכב) (להלן - רכב מלוכלך), וזאת תוך הסתמכות על דו"חות כוזבים של בדיקת הרכב. חשד זה הוביל לעריכת בדיקה פנימית, בהמשכה הוצא התובע לחופשה (19.1.03). בהמשך הוגשה על ידי הנתבעת תלונה למשטרה (27.1.03). עם הגשת התלונה למשטרה, אף הושעה התובע מהעבודה. בהמשך - ביום 13.2.03, הוזמן התובע לשימוע ליום 20.2.03 נוכח הכוונה לפטרו עקב החשדות כנגדו. ביום 18.2.03 הודיע ב"כ התובע לנתבעת כי התובע לא יתייצב לשימוע, וביום 25.2.03 פוטר התובע על אתר. עם הגשת התלונה למשטרה פתחה האחרונה בחקירה סמויה שבהמשך הפכה לגלויה, ובמסגרתה אף נעצרו ביום 1.4.03 התובע ושניים מהחשודים הנוספים באותה פרשה - מר עמי פשכצקי הבעלים של המכון ומר בנימין חג'ג' - עובד במכון וסוחר רכב בעצמו ואשר לדברי מר פשכצקי היה בבחינת בן). לשלמות התמונה הכללית נציין את העובדות הבאות: בעקבות האירועים הנ"ל חדלה הנתבעת לעבוד עם המכון. ביום 18.2.03 הגיש המכון כנגד אלבר יד ראשונה תביעה בבית משפט השלום בתל אביב. המכון עתר לחייב את אלבר יד ראשונה לשלם לו סך של כ- 1.35 מלש"ח בגין בדיקות ותיקונים שלא שולמו לחודשים 11/02 - 1/03. ביום 26.3.09 נחקר מר פשכצקי, במהלך הדיון ובהמלצת בית הדין הגיעו הצדדים להסדר ולפיו תשלם אלבר יד ראשונה לטוריג סך של כ- 750,000 ₪ וכן 50,000 ₪ כהוצאות משפט. הנתבעת הפעילה את פוליסת הביטוח מפני הונאת עובדים ולאחר דין ודברים עם חברת הביטוח קיבלה פיצוי בסך של 10 מלש"ח. בראשית שנת 2008 החליטה המשטרה לסגור את 'התיק' כנגד התובע (וככל הנראה גם יתר המעורבים) מן הטעם של 'חוסר אשמה'. ב. מסגרת ההליך התובענה שלפנינו הוגשה ביום 23.6.03, וכתב ההגנה הוגש ביום 24.9.03. ביום 28.12.03 אף הוגש תצהיר התובע. בהמשך ולבקשת הנתבעת, נדחה מועד הגשת תצהיריה בשל הליכי גילוי המסמכים ועד להכרעה בחקירה או בהליך הפלילי - ולאחר מכן גם בשל מו"מ לפשרה שניהלו הצדדים. ביום 12.7.06 הודיעו הצדדים על כשלון המו"מ וביקשו את המשך ההליכים. ביום 25.4.07 נענתה כב' השופטת יהלום לבקשת הנתבעת לעיכוב ההליכים בתיק זה עד להכרעה בגורל החקירה הפלילית בפרשה האמורה. ביום 6.2.08 הודיעה הפרקליטות כי לא יוגש כתב אישום בפרשה, ובהתאם נמשכו ההליכים. ביום 14.4.08 הותר לתובע לתקן את כתב התביעה ולהוסיף לו סעד של פיצוי בגין פיטורים שלא כדין (500,000 ₪). ביום 22.5.08 הוגש כתב ההגנה המתוקן. משתוקנו כתבי הטענות התקיימו ההליכים שעיקריהם מפורטים להלן: התובע הגיש תצהיר מתוקן ביום 29.6.08; הנתבעת הגישה ביום 21.9.08 את התצהירים הבאים: מר יחיאל אלעזרא - משנה למנכ"ל הנתבעת, מר משה מורנו - חוקר פרטי, וחוות דעתו של מר יהודה דרומר - שמאי, וכן בקשה לזימון שלושה חוקרים של המשטרה; ביום 13.11.08 הגיש התובע "תצהירי ההזמה ו/או נוספים מטעמו" הבאים: התובע, מר מזרחי, מר שקלי ומר מאיר שבירו מי שהיה מנכ"ל אלבר יד ראשונה עד לשנת 2001. בהמשך לישיבת הקד"מ מיום 17.11.08 התירה כב' השופטת יהלום לנתבעת לזמן כעדים מטעמה את מר פשכצקי ומר חג'ג' ודחתה את הבקשה לזמן את השוטרים. להשלמת התמונה יצויין כי במקביל התנהלה בבית משפט השלום תובענה בין הנתבעת לבין מר פשכצקי - תובענה שלימים הסתיימה בהסכמה. ביום 5.3.09 התקיימה ישיבת קד"מ נוספת - שביעית במספר וראשונה בפני האב"ד הנוכחי, ובמסגרתה נקבע, בין היתר, סדר חקירת העדים בתיק. ביום 21.4.09 נחקר התובע, וביום 19.5.09 נחקרו יתר עדי ההגנה: מר מזרחי, מר שבירו ומר שיקלי. בדיון מיום 21.5.09 שנועד לחקירת עדי הנתבעת הגיעו הצדדים להסדר לפיו הנתבעת תגיש תצהירים משלימים. בגין ביטול ישיבת ההוכחות חוייבה הנתבעת לשלם לתובע 1,000 ₪ כהוצאות משפט וכן 7,500 ₪ בתוספת מע"מ כשכ"ט עו"ד. ביום 4.6.09 הגישה הנתבעת תצהיר משלים של מר אלעזרא. ביום 16.7.09 נחקר מר אלעזרא, ביום 19.7.09 נחקרו החוקר והשמאי וביום 20.7.09 מר פשכצקי ומר חג'ג'. בתום הדיון ניתן צו המורה למר פשכצקי להמציא את הדיסק של מחשבו ואשר מצויים בו דו"חות הבדיקה (ושהוחזר לו על ידי המשטרה). בהמשך המציא מר פשכצקי את הדיסק, ובעקבותיו הגישה הנתבעת (ביום 12.11.09) תצהיר של מר עמנואל חזן - איש מחשבים אשר הפיק מהדיסק דו"חות של בדיקת רכבים, וכן של הגב' יפה רביבה - מי שעובדת במחלקת הארכיון של הנתבעת ובאמצעותה ביקשה הנתבעת להמציא מספר תיקי רכב. ביום 28.1.10 נחקרו המצהירים הנוספים מטעם הנתבעת (מר חזן וגב' רביבה) וכן מר פשכצקי אשר הותר זימונו החוזר - הפעם כעד של התובע. פרסנו כל אלה כדי להראות הקושי בניהול ההליך שבמהלכו הובאו ראיות הנתבעת "פלחים פלחים" (ולכך כבר התייחסנו בהחלטות הביניים), אך לא רק בשל מחדלים הנעוצים בנתבעת אלא גם בשל סד הזמנים אליו נכנס ההליך (שמטבע הדברים מחייב הערכות ראייתית נרחבת) בשל ההמתנה לתוצאות החקירה הפלילית, וגם בשל בקשות לגילוי מסמכים שהועלו מצד התביעה במהלך ההליך. ביום 6.4.10 הוגשו סיכומי התובע. ביום 22.7.10 הוגשו סיכומיה הסדורים והמקיפים של הנתבעת. ביום 10.8.10 הוגשו סיכומי התשובה של התובע. ג. התביעה לעמלות לפי הסכם העבודה התובע היה "זכאי לעמלות ו/או לבונוסים על פי מדיניות החברה כפי שתמסר לעובד מפעם לפעם" (ס' 5 א' להסכם העבודה). בנספח א' להסכם העבודה נקבע כי העמלות שהתובע יהיה זכאי להן יהיו עמלה קבוצתית בסך של 40 ₪ לכל רכב שתטופל מכירתו. בהתאם שולמו לתובע העמלות בשנת 2001. לטענת התובע החל מחודש ינואר 2002 חדלה הנתבעת לשלם לו את העמלות הנ"ל אשר מוערכות על ידו בסך של 280,000 ₪ לפי 500 רכבים לחודש כפול 40 ₪ לרכב כקבוע בנספח א' להסכם העבודה. תביעה זו דינה להדחות, בהיותה בלתי מבוססת וסתמית ודומה כי היא נועדה להוסיף 'לחץ' (בדמות רכיב תביעה של 280,000 ₪) על הנתבעת. להלן נימוקינו: מה שהתובע "שכח" להזכיר בתביעתו הוא שביום 11.2.02 נחתם ההסכם המעדכן ולפיו החל מיום 1.1.02 ואילך יחול שינוי בעמלות והן תהיינה כמפורט בנספח א' להסכם המעדכן. לפי נספח זה העמלה המירבית לחודש תהיה 3,500 ₪ לפי המדדים שנקבעו בנספח. ואכן, החל מחודש פברואר 2002 ועד לחודש דצמבר 2002 שולמה לתובע, מדי חודש בחודשו, העמלה המקסימלית - 3,500 ₪. בתצהיר עדותו התובע לא טרח להתייחס להסכם המעדכן ותבע את העמלות לפי השיטה הישנה (וגם זאת לפי אומדנא של 500 רכבים לחודש). גם בתצהירו המשלים לא מצאנו התייחסות לכך. בחקירתו הנגדית, כאשר נשאל התובע האם הוא כופר בכך שהעמלה המקסימלית לחודש היא 3,500 ₪ הוא טען מחד כי אינו כופר במגבלה, אך באותה נשימה טען טענה סותרת: פעם כאילו המשיך לקבל את הבונוס הקודם אך "בצורה אחרת, למשל בצורת בונוס וחופש", ופעם כאילו חרף חתימתו על ההסכם המעדכן ועל הנספח לו הוא לא 'הסכים לנייר'. בהמשך חקירתו הנגדית טען התובע שאמנם הוא לא פנה לנתבעת בכתב בדרישה לתיקון הענין אך פנה בעל פה למנכ"ל אלבר אבשלום. כמובן שגרסה זו, שאין לה זכר בתצהיר התובע, אינה משכנעת בלשון המעטה ואיננו מקבלים אותה. ולבסוף, עיון בחקירתו השניה של התובע במשטרה, מעלה כי שם הוא דווקא גורס כטענת הנתבעת: "השכר שלי היה מורכב מעמלות מכירה ובסיס. עד חודש ינואר 2002 קיבלתי שכר בסיס של 14,000 ₪ ברוטו + 40 ₪ לכל רכב שנמכר בכל צורה שהיא. ומינואר 2002 קיבלתי משכורת בסיס 18,500 + 3,500 ברוטו עמלה חודשית קבועה .... כ"כ קיבלתי בונוסים כל שנה .." (הדגשה הוספה - א.א.). בסיכומים (ס' 13 לפרק ב') מעלה התובע טענה חדשה ולפיה בחודש 2/02 קיבל "בונוס ש.ק." בסכום של 25,000 ובחודש 9/02 קיבל "רווח הון" בסכום של 29,309 ₪, וסכומים אלה הם 'תחליף' לבונוסים לפי ההסכם הישן. טענה זו טוב היה לה אלמלא הועלתה: ראשית, אין לה כל זכר בתצהיר התובע. דהיינו, אין לנו תשתית עובדתית לקבוע כי רכיבים אלה הם אכן בגין עמלות לפי ההסכם הישן; שנית, אם אכן כטענת התובע, כי אז היה מצופה כי מסכום התביעה היו מופחתים הסכומים הנ"ל; שלישית, עיון בחקירתו של התובע במשטרה בהמשך מעלה כי שם התובע ידע להסביר בדיוק בגין מה שולמו סכומים אלה - הראשון שולם בגין בונוס לשנת 2001 והשני שולם בגין "מניות שקיבלתי מאלבר פעם אחת בלבד". שם לא נטען כי מדובר בעמלות מוסוות. לאמור נוסיף כי ממילא לא טרח התובע לנסות ולהוכיח את מספר הרכבים ונסמך על אומדנא סתמית. וממילא רק מטעם זה דין תביעתו להדחות. לאור האמור אנו דוחים את התביעה להפרשי עמלות. ד. האם הוכחו ההאשמות של הנתבעת כלפי התובע? טרם שנכנס לבחינת ההאשמות, ראוי כי נפרוס בכלליות את תהליך העבודה הרגיל מעת שלקוח הליסינג החזיר את הרכב ועד למכירתו הלאה: כלי רכב שמסיימים את הליסינג (מכל סיבה שהיא) מגיעים למגרש של הנתבעת בעיר בני ברק. הרכבים שמגיעים נלקחים כעבור זמן קצר על ידי עובדי המכון לבדיקה במכון, אשר מצוי אף הוא בעיר בני ברק במרחק של כקילומטר. לאחר הבדיקה במכון מועברים לאלבר יד ראשונה דו"חות הבדיקה, ובהמשך מוחזר הרכב עצמו עם הדו"ח המקורי בחזרה למגרש של הנתבעת. לאחר שהרכבים חוזרים, לפחות חלקם נבדקים על ידי שמאי מטעם הנתבעת (שמאי הבית). בקשר להיקף כלי הרכב הנבדקים, היקף הבדיקה ותכליתה חלוקים הצדדים, ולא מצאנו כל צורך להרחיב בחילוקי הדיעות, מה גם שמהעדויות עולה, ובכלל זה מדברי התובע עצמו כי בעת המכירה ההסתמכות היתה על דו"חות הבדיקה של המכון. בהמשך מתכנסים התובע ומנכ"ל יד ראשונה ואחרים לישיבה שתכליתה לסכם את ערוץ המכירה של הרכבים - לסוחרי רכב או ללקוחות פרטיים (בהתאם למצב הרכב), וכן כדי לסכם את מסגרת ההנחה למחיר הרכב יחסית למחירון. ההחלטות באותה ישיבה מתקבלות על סמך 'ניירות', קרי בדיקת המכון וכן היסטוריית הרכב. התובע היה ממונה על ביצוע המכירה לסוחרי הרכב בהתאם להחלטות. הרכבים ללקוחות הפרטיים נמכרו באחריותו של מר ארז טסה. יובהר כי, אף כי התובע היה חלק מצוות הרי שלתובע היה משקל מהותי בהליך קבלת ההחלטות, וזאת כעולה מעדותו של התובע בחקירת המשטרה: "ההחלטה על איזה מכוניות הולכות לסוחרים או לפרטי היתה שלי וכאשר יש חילוקי דעות לגבי רכב מסויים, הייתי מעביר את ההחלטה בדרך כלל לבחור בשם ארז טסה שעובד בחברה, או בתקופה האחרונה לאחד מבעלי החברה יחיאל אלעזרא - לגבי סוחרים, נמכרו הרכבים כשאת המחירים או את הרכבים לסוחרים - הייתי יושב עם יחיאל אלעזרא, הוא היה רואה את כל הניירת לגבי הרכבים כמו שאני ראיתי בדיוק והוא היה מאשר לי למכור. אני הייתי קובע את המחירים". להלן גרסת מר אלעזרא לגבי הארועים שהביאו ל'התפוצצות הפרשה': לטענת מר אלעזרא, ביום 15.1.03 (ד' בשבוע) פנה אליו עובד בשם אוהד עסמי ותיאר בפניו מקרה שעורר את חשדו: לטענת אוהד הוא היה מעוניין לרכוש רכב מסויים (מזדה 323 לבנה מס' 74-626-29) שהיה צפוי לחזור מלקוח מסויים והוא (אוהד) ידע, גם מבירור אל מול אותה לקוחה, כי מצבו טוב ולכן רצה לרכוש אותו. אלא שלאוהד הסתבר כי לפי בדיקת המכון הרכב עבר פגיעות חמורות, ובכלל זה פגיעות בשלדה. לטענת מר אלעזרא, נוכח דיווח זה הוא ביקש משי אלעזרא, בן משפחה שגם הוא עבד בנתבעת, לבדוק אם הרכב הנ"ל במגרש של הנתבעת. לטענת מר אלעזרא, מבדיקתו של שי עלה כי הרכב הנ"ל לא במגרש אלא במכון. באותו יום לא התקיימה ישיבת תמחור - לטענת מר אלעזרא, משהתובע מסר לו כי אין 'חומר' להחליט לגביו. לטענת מר אלעזרא, ביום 16.1.03 הגיע אליו התובע עם הרבה תיקי רכב לצורך החלטה על ערוץ המכירה - סוחרים ופרטיים. כאשר הגיעו לרכב הנ"ל הציע התובע למוכרו לסוחרי הרכב נוכח תוצאות הבדיקה, אך מר אלעזרא הורה להעבירו למכירה ללקוחות פרטיים. לטענת מר אלעזרא, לפי דעתו התובע הראה סימני 'לחץ' באותה פגישה. מר אלעזרא טען כי ביום 19.1.03 (א' בשבוע) הגיע הרכב הנ"ל מהמכון למגרש הנתבעת, והוא נלקח על ידי שי, לפי הוראתו של מר אלעזרא, לבדיקה במכון אחר, שם נמצא כי לרכב הנ"ל מכות - אך טריות. לטענת מר אלעזרא, כל אותו היום התובע ניסה להפגש עימו, אך הוא נדחה שוב ושוב, עד שהשניים נפגשו בשעות הערב המאוחרות. מר אלעזרא טען כי התובע מסר לו כי הוא מודע לכך שמר אלעזרא חוקר לגביו כבר מיום ה' האחרון, כי בעבר היתה טעות עם המכון, וכי יתכן שקורים דברים לא כשרים עם המכון אך הוא אינו אחראי או שותף להם. באותה ישיבה הודיע מר אלעזרא לתובע שהוא חושד בו בעשיית "קומבינות" עם המכון, התובע הכחיש את החשדות ואף הציע למר אלעזרא לפנות למשטרה. בגמר אותה ישיבה הוצא התובע לחופשה בת 7 ימים. למחרת, 20.1.03 (ב' בשבוע), נשלח הרכב הנ"ל לבדיקה במוסך בנתניה וגם שם נמצא כי לרכב יש מכות טריות. בהמשך היום נפגש מר אלעזרא עם מר שיקלי, אשר מסר כי אין לו מושג אודות קשר עיסקי בין התובע לבין מר פשכצקי אך קרה לא פעם שהשניים נפגשו והוא התבקש לצאת מן החדר. בעקבות אותה פגישה הוצא גם מר שיקלי לחופשה. לטענת מר אלעזרא, לאור הארועים הנ"ל היה ברור לו כי יש קשר של "קומבינות" בין עובדי המכון לבין עובדי התפעול של הנתבעת. בהמשך בדק מיהם סוחרי הרכב להם נמכרים רכבים, והסתבר כי אחד מהם הוא מר חג'ג' עובד המכון וכי נמכרו לו כ- 90 רכבים 'מלוכלכים' (עם פגיעות שונות - בעיקר בשלדה, שהובילו למכירה במחיר מופחת) עם 'סחירות' גבוהה. בנוסף, הפעיל מר אלעזרא חוקר פרטי - מר מורנו, עימו היתה לו היכרות מוקדמת, ואשר לפי בדיקתו נמצא כי ב- 21 מקרים נמכרו על ידי התובע רכבים לסוחרי רכב, ובכללם מר חג'ג', על סמך בדיקה של המכון לפיו הרכב 'מלוכלך', אך בהמשך נמצא כי הרכבים נמכרו לאנשים פרטיים במחיר גבוה יותר כאשר תוצאות הבדיקות שנערכו לרכבים במכונים אחרים (ובשני מקרים - מר יצחק ח. ומר זמיר ב.צ., גם ע"י המכון עצמו) הראו כי הרכבים 'נקיים'. במקביל לארועים הנ"ל יזם מר אלעזרא שיחה עם מר פשכצקי. השיחה הוקלטה ללא שמר פשכצקי היה מודע לכך. מהשיחה עולה כי היא נערכה לאחר יום 26.1.03 - המועד שבו הנתבעת הפסיקה את העבודה עם המכון, ולאחר שכבר נפוצו 'שמועות' לגבי דברים לא כשרים שנעשו. מתוכן השיחה עלה כי החשדות של מר אלעזרא אינן חסרות יסוד, אלא שלטענתו של מר פשכצקי הוא לא קשור למעשים ואף ניסה להעביר לגורמים בנתבעת 'רמזים' (חכות) על כך. נציין כי שיחות דומות שנערכו עם מר שיקלי ומר מזרחי, מהן עלה קשר חברתי כביכול בין התובע לבין מר פשכצקי ומר חג'ג', הפקדות של מזומנים לחשבון הבנק של הורי התובע ועוד אמירות כאלה ואחרות שלא תרמו אף הן להפרכת החשדות, אם כי יאמר כי אין בהם משום ביסוס החשד. כאמור, ביום 27.1.03 הוגשה תלונה של הנתבעת למשטרה. המשטרה פתחה בחקירה - תחילה סמויה ובהמשך גלויה. ביום 6.3.03 נחקר התובע במשטרה כחשוד. ביום 1.4.03 נעצרו התובע, מר פשכצקי ומר חג'ג' וביום זה גם נחקרו השלושה. ביום 2.4.03 הוארך מעצרם עד ליום 4.4.03 וביום 4.4.03 שוחררו השלושה למעצר בית תוך שנקבע על ידי בית המשפט כי "חומר הראיות מעלה חשד סביר שהחשודים מעורבים בקשר המיוחס להם ובהוצאתו לפועל ..". בהמשך שב ונחקר התובע, מר פשכצקי וגורמים נוספים. בשלב הזה התבסס חשד לקיומן - בלא מעט מקרים, של בדיקות רכב כפולות מטעם המכון - האחת בה הרכב 'נקי' והאחרת בה הרכב 'מלוכלך'. כמו כן עלה, בין היתר, כי התובע עושה שימוש במספר חשבונות בנק - שלו ושל אחרים, וכי הוא נוהג להפקיד בהם, בתדירות לא מבוטלת ולמשך מספר חודשים, מזומנים לרוב בסכומים של 10,000 ₪; עוד עלה כי התובע שלח ידו בעיסוקים צדדיים ואקראיים ('קומבינות' כלשונו) כגון תיווך לרכישת רכבים מסויימים. לא הרחבנו ולא מצאנו להכריע בשאלת קיומה של התרמית כלפי הנתבעת (בין בדרך של בדיקות כפולות ובין בדרך של בדיקות מוטות לרעה), וזאת משהגענו למסקנה שלא עלה בידי הנתבעת להוכיח כי התובע היה שותף לאותה תרמית, הכל כפי שנפרט להלן. נציין רק זאת כי הוכחת 'התרמית' חייבה פרישת ראיות מקוריות והבאתם של 'הראיות הטובות ביותר', כך למשל - הסתמכות על ממצאי חקירת החוקר או על ממצאיהם של אחרים (למשל - חברת הביטוח) כמוה כהסתמכות על עדויות שמיעה על כל הקושי שבכך - הגם שבית דין זה אינו כבול בדיני הראיות. כך או כך, אף כי מכלול הראיות מצביע על כך שככל הנראה בוצעה תרמית כלפי הנתבעת, נוכח מסקנתנו בנוגע למעורבותו של התובע אין לנו צורך לקבוע מסמרות בענין זה. משמדובר בייחוס של תרמית, נקבע כי כמות הראיות שיש בהן כדי לשכנע את בית המשפט בנטייתה של ההסתברות, קשורה במהותו ובחומרתו של הנושא. היינו, ככל שמבקשים ליחס לצד שכנגד ביצוע עבירות רציניות המטילות סטיגמה, שיש עמה משום קלון, נדרש בעל הדין לראיות בעלות משקל רב וכבד יותר ממה שדרוש במשפטים אזרחיים רגילים. למעשה, אין בנמצא ראיה ישירה למעורבותו של התובע ב'תרמית' או הודיה של מי מהמעורבים בפרשה לגבי מעורבות שכזו מצד התובע. הנתבעת מטילה יהבה על ראיות נסיבתיות, ולטעמינו אין בהן די להוכחת המעשים הנטענים, ונבאר: התובע היה מרכיב מרכזי בהליך מכירתם של מכוניות הנתבעת לסוחרי רכב. אף כי התובע ניסה לגמד את תפקידו בהליך, מקובלת - כפי שכבר הבהרנו, עמדת הנתבעת לגבי מרכזיותו של התובע בתהליך. קיים פער בין עמדתו של התובע בחקירה במשטרה לבין גרסתו בבית הדין. נזכיר כי מר אלעזרא נכנס לתפקידו רק בחודש נובמבר 2002, ללא כל רקע קודם בתחום. מה גם שהמסכת העובדתית נפרסה גם לתקופה שקדמה לכניסתו של מר לעזרא לתפקיד. כפי שכבר ציינו, המרכיב המרכזי ששימש בהחלטה לגבי 'ערוץ' המכירה היתה הבדיקה של המכון. אלא שהעובדה כי החלטה זו או אחרת נשענה על בדיקה 'מלוכלכת', אינה מעידה בהכרח כי ל'מחליט' היה יד בעריכתה של אותה בדיקה או ידיעה בדבר היותה כוזבת. לא בכדי, 'משכה' הנתבעת בסיכומים את קו הטיעון גם לכיוון אחר לחלוטין - נטען כי התובע התרשל בכך שלא אימת את סבירות תוצאות הבדיקה אל מול נתוני היסטוריית הרכב המופיעה (לפחות משנת 2002) בתוכנת המחשב (ליס בייס). צודק התובע כי מדובר ב'שינוי חזית' ובכל מקרה ולעניננו מדובר בהאשמה שרחוקה מרחק רב מהטענה בדבר התרמית ואין בה כדי לבסס שלילת פיצויי פיטורים. הוא הדין לגבי שתי טענות נוספות של הנתבעת שגם הן בבחינת 'שינוי חזית' ובכל מקרה לא מבססות שלילת פיצויי פיטורים. האחת, הטענה של הנתבעת הנוגעת לעצם המכירה של מכוניות לסוחר רכב המשמש כבודק של אותו רכב (אפילו נניח, כפי שאכן טען התובע, שמר פשכצקי ומר חג'ג' "הם אותו דבר"). מדובר במינהל לא תקין אשר יוצר פרצה עצומה של ניגוד אינטרסים. אך כאמור - אין בעובדה זו כשלעצמה כדי ללמד ברמת הודאות הנדרשת גם בהליך אזרחי כי התובע היה מודע ל'תרמית' המבוצעת; השניה, הטענה של הנתבעת הנוגעת לכך שהתובע חתם על הסכמים מסויימים במקום מר חג'ג'. אכן על פני הדברים מדובר במינהל לא תקין, אך לא התרשמנו כי הדברים חורגים מכך או שיש בהם כדי לבסס מסקנה בדבר מעורבותו של התובע בתרמית כאמור. כל אלה מביאים אותנו אל סוגיית המזומנים. כאמור מחקירת המשטרה עלה שהתובע עשה שימוש בשלושה חשבונות בנק שלו ושל מספר בני משפחה, ובמסגרת זו הופקדו לחשבונות אלה בתדירות לא מבוטלת (לעיתים כל כמה ימים) ולמשך תקופה ארוכה, מזומנים - לרוב בסכומים של 10,000 ₪. כפי שעולה מתדפיסי הבנק שהתובע חוייב לגלות בהליך זה לשלושת החשבונות הנ"ל הופקד בשנים 2000 - 2002 סכום כולל במזומן (שמעבר להפקדת המחאות בגין שכר וכיוצ"ב) של כ- 2.7 מלש"ח, מתוכם כ- 800,000 ₪ לחשבונו שלו. כאן ראוי לפרט יותר באשר לראיות שבפנינו: התובע נשאל בחקירתו השניה במשטרה על הכנסותיו, ומסר שלמעט משכורותיו מעבודה קיבל את הסכומים הבאים: 30,000 דולר מאחותו בארה"ב, 250,000 דולר כפיצוי בגין תאונת מטוס וכן סך של 120,000 ₪ מהוריו לצורך רכישת דירה. התובע טען כי ההפקדות לחשבון של אימו נעשו כשרות להוריו הקשישים אשר מנהלים מכולת בחיפה ומתקשים להפקיד את הפדיון השבועי בבנק ולכן כל מוצ"ש הוא היה מקבל מהם סכום עגול, בדרך כלל 10,000 ₪, כדי להפקידו עבורם. לגבי החשבון של אחות טען כי הוא ניהל באמצעותו את בניית ביתו. לבסוף טען כי "אין כניסות נוספות של כספים". בהמשך הקשה החוקר על התובע בכל הנוגע לגרסתו אודות הכספים המופקדים, או אז ענה התובע כי הוא אינו מעוניין "לדבר יותר ... נגמרה החקירה מבחינתי". בחקירה השלישית ולאחר שהתובע נועץ בעורך דינו הוא הסכים להמשיך ולהשיב לעניין ההפקדות כי אין לו מה להסתיר. משנשאל התובע לגבי מקורות הכספים שהופקדו השיב הפעם גרסה חדשה ולפיה מקורם "מקומבינות אבל לא מאלה" - קרי, לא מהקומבינות בהן נחשד. לטענתו, מדובר אך ורק בתיווכים שעשה לרכישת רכבים מסויימים בגינם קיבל "כמה מאות שקלים". אלא שבהמשך סרב התובע לפרט את השמות של אותם אנשים שהיו מעורבים באותם תיווכים. בפנינו טען כי הסכום שהתקבל מחברת התעופה היה 1/2 מיליון דולר - כפול מהסכום שנקב בחקירה במשטרה. צודקת הנתבעת כי מדובר בהבדל גרסה מעורר תמיהה. גם אם תשובות התובע במשטרה יוצרות חוסר נוחות וגם אם לא ראינו כי התובע עושה מאמץ מיוחד להוכיח את טענותיו, אין בכך לטעמנו די כדי לבסס את המסקנה לה טוענת הנתבעת, ובהקשר זה נזכיר כי הנטל להוכיח מוטל על הנתבעת ולא על התובע. עוד נעיר כעת בהקשר לקבלת הכספים במסגרת 'הקומבינות', כי גם במקרה זה, טוענת הנתבעת שהדבר מהווה הפרה של חוזה העבודה של התובע. על פני הדברים לכאורה נכון הדבר, אך נקדים ונציין כי גם במקרה זה לא זה היה הטעם בבסיס הפיטורים; מדובר בהרחבת חזית ובכל מקרה לא הוכח היקף שיש בו כדי להצדיק שלילת פיצויי פיטורים. עוד נסמכת הנתבעת על חוסר העקביות בגרסאות התובע או על קשיים אחרים בהן. למשל, לכך שבתצהירו טען כי לא יכול היה לבצע את התרמית שכן לכל רכב יש היסטוריית רכב (ס' 12 (טז) לתצהיר), אך בעדותו דווקא טען כי לא לכל רכב היתה היסטוריה, וגם לאחר הפעלתה של תוכנת 'ליס בייס' לא היתה אינפורמציה מספקת לגבי הרכב; למשל, הסכום שהתקבל מחברת התעופה; למשל, הסרוב לגלות את זהות האנשים עימם נעשו אותן 'קומבינות'; למשל, גרסתו של התובע בקשר לרכיב העמלות. אכן הדברים לא נעלמו מעיני בית הדין ואף כי אין בידינו לקבל את עדות התובע (ויתר החשודים במעורבות בפרשה ואשר העידו בפנינו) כמות שהיא, עדיין אין בכך כדי לבסס את המסקנה הנטענת. לסיכום, ממכלול הראיות עולה 'עשן' כבד של תרמית - ובלשונו של מר פשכצקי "כולם רימו", אך לא שוכנענו במידה המספקת לטיב האשמות כי האש המפיקה את אותו עשן מקורה בתובע דווקא. טרם נעילה של ראש פרק זה, ראוי להתייחס לניסיונותיו של התובע לטעון כי כל טענות הנתבעת יסודן בתרמית של הנתבעת עצמה במטרה להונות את חברת הביטוח. טענה זו נטענה בעלמא ולא מצאנו בה כל ממש. ה. התביעה לפיצויי פיטורים, חלף הודעה מוקדמת ושחרור ביטוח המנהלים נוכח מסקנתנו לפיה לא הוכח שהתובע היה שותף לתרמית כלפי הנתבעת, ונוכח מסקנתנו לגבי יתר טענותיה החלופיות של הנתבעת בסיכומים - הרי שמסקנתנו היא כי התובע זכאי לפיצויי פיטורים ולא עלה בידי הנתבעת להוכיח כי קמה עילה לשלילתם. הוא הדין בכל הנוגע לחלף ההודעה המוקדמת, זאת משהתובע פוטר ללא הודעה מוקדמת. עיון בתלושי השכר של התובע לשנת 2002 (ואשר צורפו לכתב ההגנה) מעלים כי שכר הבסיס של התובע היה 18,500 ₪ וכן עמלה בסך של 3,500 ₪. בתלושי השכר הופיע גם רכיב בסך של 330 ₪ בשם של "החזר קרן" - אך התובע לא הוכיח כי מדובר בתוספת לשכר שאינה מותנית בתנאי ולכן חלק משכר היסוד, ובענין זה הנטל עליו. החל מחודש 1/03 הוספה תוספת יוקר שבמקרה של התובע שיעורה המקסימלי הוא 68.6 ₪. לפיכך, השכר הקובע לפיצויי פיטורים ולחלף הודעה מוקדמת הוא 22,068.6 ₪. התובע עבד 9.5 שנים (9/93 - 2/03), לפיכך הוא זכאי לפיצויי פיטורים בסך של 209,652 ₪, ולחלף הודעה מוקדמת בסך של 22,069 ₪. באשר לתביעה לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים - משהתרשמנו כי היתה מחלוקת של ממש וגם טעות כנה בעובדה מצד הנתבעת, איננו סבורים כי יש להשית פיצויי הלנת פיצויי פיטורים, ויש להפחיתם לשיעור של הפרשי הצמדה וריבית כחוק. לאור האמור, על הנתבעת לשלם לתובע פיצויי פיטורים בסך של 209,652 ₪ וכן חלף הודעה מוקדמת בסך של 22,069 ₪. לסכומים אלה יווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.3.03 ועד למועד התשלום בפועל. ביטוח המנהלים של התובע ישוחרר, לרבות מרכיב פיצויי הפיטורים שבו, וסכומים שנצברו בו על חשבון פיצויי הפיטורים עד למועד הפיטורים יבואו על חשבון פיצויי הפיטורים כאמור. ו. התביעה לשכר עבודה לחודשים ינואר ופברואר 2003 הנתבעת הוציאה את התובע לחופשה ביום 19.1.03, ללא ההתראה הנדרשת בחוק חופשה שנתית ולמעשה מבלי שהיתה לו יתרת חופשה מתאימה - לפי תלוש 12/02 יתרת החופשה עמדה על 0.52 ימים, ולמעשה רק בתום חודש 2/03 יכולה היתה לעמוד על 3.36 ימים. העובדה שהנתבעת 'השעתה' את התובע, אין לה ולא כלום עם חובתה לשלם לו את שכרו מקום שמנגנון ההשעיה לא הוסדר בחוק או בהסכם קיבוצי. עולה אם כן - כי התובע היה זכאי לשכרו בגין החודשים ינואר 2003 בסך של 22,069 ₪ ובגין חודש פברואר 2003 בסך של 19,704 ש"ח (בהתחשב בכך ש'עבד' עד ליום 25.2.03) - ובסה"כ לשכר בסך של 41,773. ביום 24.9.09 הודיעה הנתבעת כי בהמשך ל'חילופי הדברים' באולם בית הדין היא החליטה לשלם לתובע את שכרו לחודשים ינואר - פברואר 2003, אך זאת לפי שכר של 18,500 ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית. לאור האמור בסעיף 21 לעיל, זכאי התובע להפרשי שכר עבודה בסך של 7,296 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.3.03 ועד למועד התשלום בפועל. נותר למעשה לדון בהקשר של השכר בשתי נקודות: הראשונה, בטענת הנתבעת כי שילמה לפנים משורת הדין; והשניה, שאלת פיצויי ההלנה שמעבר להפרשי ההצמדה והריבית. באשר לנקודה הראשונה - הנתבעת נהגה לא נכון ולא כדין כאשר החליטה שלא לשלם את השכר האמור. פעולתה מנוגדת להוראת סעיף 25 לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958. אין צורך להכביר במילים אודות החשיבות שבתשלום השכר במועד ובדבר החומרה שיש להפעלת כוחו של המעביד שלא כדין בעצירת השכר בו תלוי העובד לקיום היום יומי, לא כל שכן מבלי ששולם סכום מינימלי ממנו. על מעבידים לדעת כי הדרך הנכונה היא תשלום השכר ורק אחר כך תביעת הסכומים שהם סבורים כי הם מגיעים להם, ולא הם חשופים לסיכון של תשלום פיצויי הלנת השכר. באשר לנקודה השניה - לטעמנו, גם אם מלכתחילה יכול והנתבעת טעתה טעות כנה ביחס למצב המשפטי, הרי שנוכח הערות בית הדין במהלך ההליך, סביר כי הנתבעת היתה ערה למצב המשפטי כמות שהוא. יחד עם זאת, בנסיבות הענין איננו סבורים כי נכון יהיה להשית את פיצויי ההלנה במלוא שיעורם ויש להפחיתם לשיעור שמחד הוא מעבר להפרשי הצמדה וריבית כחוק אך מאידך גבוה דיו במטרה להבטיח כי הלנה כזו זו לא תשנה, והכל בשים לב לנסיבותיו של תיק זה. לאור האמור, החלטנו לחייב את הנתבעת לשלם לתובע פיצויי הלנת שכר מופחתים (שמעבר להפרשי הצמדה וריבית כחוק) בסכום של 35,000 ₪ - שהם לערך פי 3.5 מהפרשי הצמדה וריבית על שכר הנטו של שכר החודשים הנ"ל עד למועד תשלום עיקרו בחודש 9/09. ז. דמי הבראה אם כי הצדדים לא התייחסו בסיכומיהם לרכיב זה, הרי שעיון בתלושי השכר של התובע שצורפו לכתב ההגנה מעלה כי בחודש יולי 2002 שולמו לתובע דמי הבראה לפי תעריף ומכסה העולים על הקבוע בצו ההרחבה הענפי. לאחר מכן לא שולמו דמי הבראה או פדיון דמי הבראה. לפיכך, זכאי התובע לפדיון דמי הבראה בגין התקופה שמחודש 8/02 - סה"כ 7 חודשים. הצדדים לא הביאו בפנינו את נתוני התחשיב של דמי הבראה, ולפיכך אין לנו אלא להסתמך על נתוני חודש 7/02. לפיכך זכאי התובע לפדיון דמי הבראה בסך של 2,048 ₪ (351 ₪ ליום X 10 ימים לשנה X 7/12 ח'), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.3.03 ועד למועד התשלום בפועל. ח. התביעה לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין כאמור ביום 13.2.03 הוזמן התובע לשימוע, וכך נכתב במכתבה של מנהלת משאבי אנוש של הנתבעת: "הננו להודיעך, כי בבדיקה וחקירה מקיפות הנערכות לאחרונה בחברתנו, עלו חשדות לפיהן הנך שותף, לכאורה, יחד עם גורמים אחרים, למעשי מרמה והונאה, שהסבו לאלבר נזקים כבדים. כידוע לך, היה והמעשים המיוחסים לך יתבררו כנכונים, הרי שפרט לעובדה כי מעשים אלה מהווים, לכאורה, עבירה פלילית, הם גם מהווים הפרה חמורה של חובת האמון ויתר ההתחייבויות שאותן חב עובד למעבידו. בטרם תחליט אלבר על סיום העסקתך לאור החשדות המיוחסות לך, לרבות על אופן סיום העסקתך, הנך מוזמן להגיב לחשדות הנ"ל, במסגרת שימוע שייערך לך במשרדי אלבר, ברחוב הרכב 1, תל-אביב, ביום 20.2.03, יום ה' בשעה 9:30. במסגרת השימוע שייערך לך, הנך מוזמן להציג כל ראייה ו/או מסמך המצויים בידך, ושיש בהם כדי להזים את החשדות שהועלו כלפיך. בתום השימוע שייערך לך כאמור, נודיעך דבר החלטתנו בנוגע להעסקתך כאמור לעיל." ביום 18.2.03 הודיע ב"כ התובע לנתבעת כי התובע לא יתייצב לשימוע, וכך כתב: ".. 2. מכתבכם הנדון, מהווה איום לשמו וכפי הידוע לי איומים אינם מותרים במערכת המשפט הישראלי. 3. לא ברור לי מנין הינכם סבורים שיש באפשרותכם להזמין מרשי לשימוע. מרשי אינו מתכוון להגיע לשימוע הנערך על ידכם, שכל מגמתו ליצור לחץ ואיום על מרשי לגבי טענות שווא הנטענות על ידכם. 4. הריני להזכירכם כי ביום 19/1/03 הוצאתם מרשי לחופשה וביום 27/1/03, לקחתם ממנו הטלפון + המכונית ואף הודעתם למרשי כי הינו "מושעה" מהעבודה. מעשיכם דלעיל מהווים בפועל פיטוריו של מרשי מהעבודה. באם לא יקבל מכם מרשי הודעה בכתב על החזרתו לעבודה בתוך 10 ימים מהיום, הוא יראה באי מתן תשובתכם הודעה נוספת על פיטוריו מעבודה. ..... 8. טענותיכם בעלמא ביחס למעשי מרמה והונאה שנעשו, כביכול, על ידי מרשי, אינן ראויות כלל לתגובה." (ההדגשות במקור - א.א.) ביום 25.2.03 - משלא הופיע התובע לשימוע, החליטה הנתבעת לפטר את התובע על בסיס החשדות שעמדו על הפרק. יוזכר כי בשלב זה החשדות לא כללו את מה שהתפתח לאחר מכן בעקבות חקירת המשטרה. בכתב התביעה המתוקן מחודש מרץ 2008 - כמעט 5 שנים לאחר הגשת התביעה המקורית ובעקבות החלטת הפרקליטות, ביקש התובע להוסיף לתביעתו רכיב של פיצוי בגין פיטורים שלא כדין בסכום של 500,000 ₪, זאת לאור האשמות השווא שהוטחו בו. לאחר ששלנו את טענות הצדדים אנו סבורים כי דין רכיב זה להדחות, ואלה טעמינו בתמצית: כאשר בוחנים את שאלת היות הפיטורים במקרה כגון זה בבחינת פיטורים כדין או לא מה שיש לבחון הוא האם החשד של הנתבעת היה חשד סביר ובתום לב בשים לב לנסיבות הענין. במקרה הנוכחי, הנתבעת ערכה בדיקות ואלה יכלו לבסס את החשד שמשהו אינו כשר בקשר עם המכון וכי לא מן הנמנע - נוכח מרכזיות תפקידו של התובע, כי התובע מעורב בכך בצורה כזו או אחרת. בשלב זה אין לצפות מן המעביד להוכיח את החשדות ברמה הנדרשת מהליך פלילי או אזרחי, ויש לזכור כי בשלב זה המעביד מוגבל לראיות 'מנהליות' בלבד. בשלב זה נודעת חשיבות רבה לתום ליבו של המעביד ולסבירות פעולתו. לא שוכנענו כי המעביד פעל מתוך חוסר תום לב וכאמור בסיס סביר לחשד היה - ולענין זה גם ניתן להפנות להחלטת בית משפט השלום בקשר להארכת המעצר של התובע ויתר החשודים. אם כי יובהר שאין באפשרות לקיומו של חשד כדי להטיל, בסופו של יום, דופי בתובע - ואכן במקרה זה החשדות לא אומתו ולא הוכחו. מרכיב מרכזי בתום ליבו של המעביד הוא ההזדמנות שניתנת לעובד להתמודד עם אותן חשדות. במקרה הזה התובע זומן לשימוע והוא בחר שלא להתייצב אליו ושלא להשמיע את גרסתו. אמנם למכתב ההזמנה לשימוע לא צורף כלל החומר שעמד ביסוד חשדות הנתבעת (כפי שצריך היה להעשות), אך לא מצאנו כי התובע כלל ביקש לקבל חומר זה. בנסיבות העניין, דווקא בחירתו של התובע שלא להגיע לשימוע הותיר את הנתבעת עם החשדות המקוריים שאין מי שיפריכם ועם הרושם שאי ההגעה לשימוע יש בה משום חיזוק לחשדות. בפנינו נטען כי נוכח פניית הנתבעת למשטרה לא היה טעם בשימוע. בכל הכבוד, אין בידינו לקבל את הטענה. ראשית, התובע עצמו הציע לנתבעת עוד ביום 19.1.03 לפנות למשטרה. שנית, צודקת הנתבעת כי טעם זה כלל לא ניזכר במכתבו של ב"כ התובע כסיבה להיעדרותו של התובע מהשימוע. שם כל שנטען הוא שהתובע כבר פוטר או יחשב למפוטר אם לא יוחזר לעבודה. שלישית, מדובר במישורי פעולה שונים. העובדה כי הוגשה תלונה למשטרה אין משמעה בהכרח כי דעתה של הנתבעת היתה נעולה את טיעוני התובע. לאור האמור, התביעה לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין נדחית. ט. טענת קיזוז של הנתבעת משלא הוכחה טענת הנתבעת לפיה התובע היה מעורב בתרמית ובהונאה, הרי ממילא דין טענת הקיזוז בגין מעשים אלה להדחות. לא שוכנענו גם כי יש לקבל את טענת הנתבעת לפיה יש לקזז את נזקיה בגין הפרת הסכם העבודה מצד התובע. ראשית, טענת 'הרשלנות' אינה יכולה לבסס במקרה זה את הקיזוז. העובד אינו 'מבטח' של המעביד וככלל ששיטת העבודה יצרה פרצה שאחרים ניצלוה אין להטיל על העובד את האחריות לכך, אלא אם מדובר ברשלנות פושעת. במקרה זה בהליך המכירה - הגם שלתובע היה תפקיד משמעותי, הרי שהיו מנהלים בכירים יותר שגם להם היתה אחריות לפקח על שיטת העבודה; שנית, באשר ליתר ההפרות - כגון ההשתכרות מ'קומבינות' או החתימה מעת לעת על חוזים בשם מר חג'ג', כלל לא הוכח הקשר הסיבתי בינן לבין הנזק הנטען; שלישית, מרכז הענין היה 'התרמית' הנטענת ולא הטענות שבאו לאחר מכן בקשר לרשלנות וכד'. י. סוף דבר לאור האמור לעיל, אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע, תוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין, את הסכומים הבאים: פיצויי פיטורים בסך של 209,652 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.3.03 ועד למועד התשלום בפועל. חלף הודעה מוקדמת בסך של 22,069 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.3.03 ועד למועד התשלום בפועל. הפרשי שכר עבודה בסך של 7,296 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.3.03 ועד למועד התשלום בפועל. פיצויי הלנת שכר עבודה בסך של 35,000 ₪. לא ישולמו במועד ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל. פדיון דמי הבראה בסך של 2,048 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.3.03 ועד למועד התשלום בפועל. תוך המועד הנ"ל ישוחרר ביטוח המנהלים של התובע, כאמור בסעיף 25 לעיל. התביעה לתשלום עמלות ולתשלום פיצוי בגין פיטורים שלא כדין נדחות. טענת הקיזוז של הנתבעת נדחית. לאור התוצאה ומשהבאנו בחשבון את הרכיבים שהתקבלו ואת הרכיבים שנדחו, כמו גם את ההתדיינות המקיפה שנגרמה בעטייה של הנתבעת ואת התנהלות הצדדים ובכלל זה (כמתואר בהחלטה מיום 8.7.09) החלטנו לחייב את הנתבעת לשלם לתובע הוצאות משפט בסך של 5,000 ₪ וכן שכ"ט עו"ד בסך של 30,000 ₪. סכומים אלה ישולמו לתובע תוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין, שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל. פיצוייםתרמיתפיטוריםפיצויי פיטורים