קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצויי פיטורים מכוח נוהג: רקע כללי 1. השאלה המרכזית סביבה נסב הליך זה הינה - האם זכאי התובע לתשלום פיצויי פיטורים מכח נוהג שהיה קיים בנתבעת, אם לאו. 2. התובע, רו"ח במקצועו, הועסק על-ידי הנתבעת כסמנכ"ל כספים החל מחודש 4/01 ועד להתפטרותו ביום 30.9.07. במהלך תקופת עבודתו שימש התובע בתפקיד חשב כללי וכיד ימינו של מנכ"ל הנתבעת (ראה - סע' 10 לתצהיר מנכ"ל הנתבעת - מר משה בן חמו; להלן: מר בן חמו). 3. ביום 5.6.07 נרכשה הנתבעת על-ידי חברה בשם ד.ר.מ החזקות 3000 בע"מ (להלן: "חברת ד.ר.מ" או "החברה הרוכשת") טרם לרכישת הנתבעת התקיימה פגישה בין מי שהיה בשעתו וטרם לרכישה מנכ"ל הנתבעת ואחד מבעליה - מר אבי פגי לבין עובדי הנתבעת. פגישה שהתובע לא נכח בה, אולם מאחר והיא הוקלטה על-ידי אחד העובדים, הוצג תמלילה בפני בית-הדין. בתמליל זה נכתב, בין היתר, מפיו של מר פגי לאמור: "בצילומעתיק קיים נוהג שאנשים עם ותק מעל 5 שנים, המבקשים לעזוב את החברה, ועושים זאת תוך תאום וחפיפה, זכאים לקבל את הפיצויים המגיעים להם שנצברו עבורם..." (ראה - נספח ת/3 לתצהיר התובע, עמ' 4 ש' 13-16) באותה פגישה אף נאמר לעובדים כי נוהג כאמור יחייב אף את החברה הרוכשת והוא ימשיך להתקיים כל עוד תתקיים הנתבעת. אין חולק כי בסופו של יום, נכלל בהסכם הרכישה של הנתבעת סעיף שעניינו הנוהג הנוגע לתשלום פיצויי פיטורים לעובדים שהתפטרו, כדלקמן: "לחברות הנרכשות נוהג לפיו עובד ותיק העובד ברציפות במשך 5 שנים ומעלה, במשרה מלאה, ומבקש לעזוב מסיבותיו הוא, והוא עושה כן בתאום ובהסכמת החברה תוך העברת תפקיד בצורה מסודרת ובחפיפה מלאה עם מחליפו, זכאי לסכום הפיצויים בגובה הפיצויים להם היה זכאי אילו איזה מהחברות הנרכשות היא שהיתה מבקשת לסיים את העסקתו." 4. לגרסת התובע, במהלך הליך המו"מ שנוהל בקשר לרכישת הנתבעת הוא יידע, הן את בעליה לשעבר והן את החברה הרוכשת בדבר רצונו לעזוב את הנתבעת ואף סיפר להם כי הוא מצוי במו"מ עם מעסיקים אחרים. לגרסתו, נוכח זאת פנה אליו מנכ"ל החברה הרוכשת, מר בן חמו, בבקשה שיכין עבורה רשימה במסגרתה יפרט את דרישותיו הכספיות. זאת, עוד טרם שהתחוורה קיומה של הסכמה סופית ביחס לרכישת הנתבעת על-ידי חברת ד.ר.מ - החברה הרוכשת (ראה - סע' 53 לתצהיר התובע). התובע הוסיף וטען כי מאחר ובאותה עת לא היה ברור כי הנתבעת אכן תרכש על-ידי חברת ד.ר.מ (המצויה בבעלות משפחתו של מר בן חמו), הרי שהוא עכב את כתיבת המכתב. 5. לאחר הרכישה ובמהלך חודש 6/07 הגיש התובע לנתבעת מסמך שכותרתו: "מחלקת כספים ואדמיניסטרציה" (להלן: "ההצעה"), במסגרתו פרט את המטלות שהיו בתחום אחריותו. בהתאם להצעה זו אמור היה התובע לשמש סמנכ"ל כספים ואדמיניסטרציה וכן "יד ימינו של המנכ"ל" משך שנה לפחות. הצעה זו אף כללה דרישה להעלאת שכר של 3,000 ש"ח לחודש כך ששכרו של התובע יועלה מסך של 23,000 ש"ח לסך של 26,000 ש"ח. זאת, תוך הגדלת ההפרשות לקופת-הגמל על-פי השכר המעודכן. כמו כן, נכללה בהצעה דרישה לתשלום בונוס שנתי בשנים רווחיות, על-פי שיקול דעת המנכ"ל. בתום ההצעה נכתב כי גם אם זו לא תאושר, אזי שהתובע ימשיך לתרום "בכל מרצו ויכולתו" לנתבעת (ראה - נספח ת/10 לתצהיר התובע). 6. אין חולק כי הנתבעת לא הסכימה להעלות את שכרו של התובע מיד לאחר הרכישה או סמוך לאחר קבלת ההצעה מן התובע. 7. ביום 15.7.07 ולאחר מו"מ שניהל התובע עם מעסיק אחר בשם TNS, חתם התובע על הסכם עבודה עם TNS (ראה - עמ' 15 לפרוטוקול ש' 16-19). 8. אי לכך, ביום 16.7.07 הודיע התובע למר בן חמו על התפטרותו (ראה - עמ' 15 לפרוטוקול ש' 14-15). ביום 19.7.07 שלח התובע למר בן חמו הודעה בכתב בדבר התפטרות, הודעה אשר מפאת חשיבותה להכרעה במחלוקת מצאנו לצטטה כלשונה: "בהמשך לשיחתי עמך מיום 16.7.07 ולמען הסדר הטוב ברצוני לפנות אליך כדלקמן: כפי שהבהרתי לך בשיחתנו האחרונה, בשל נסיבות שונות, לרבות חילופי בעלי המניות בחברה ושינוי מנכ"ל החברה, הנני מעוניין להתפטר מעבודתי. על אף שהנני מחוייב בהודעה מוקדמת של חודש ימים בלבד, הרי שבכדי שעזיבתי את מקום העבודה תעשה בצורה מסודרת תוך מתן חפיפה מלאה למחליפי ובכדי שתנתן לך שהות מספקת למציאת מחליף הולם לתפקידי, הנני יכול להאריך את תקופת ההודעה המוקדמת הניתנת על ידי וזאת עד ליום 30.9.07 (וזאת כמובן במידה ותהיה מעוניין בכך). אבקשך להודיעני האם הינך מעוניין שאמשיך לעבוד עד תאריך זה (30.9.07) או שהינך מעוניין כי עבודתי תסתיים קודם לכן (בהתאם למועדים הקבועים בדין). כמובן שהנני מעוניין להעביר את תפקידי בצורה מסודרת ותוך חפיפה מלאה עם מחליפי בתפקיד ועל כן אשמח לבצע כל מטלה וכל הנחיה לצורך האמור בהתאם לדרישתך. כמו כן, אשמח לסייע לחברה גם לאחר סיום יחסי העבודה. כפי שידוע לך, בהתאם לנוהג הקיים בחברה והואיל והנני עובד בחברה מעל 5 שנים (תחילת עבודה 4/01) הנני זכאי לתשלום פיצויי פיטורים. לתשומת לבך כספי פיצויי הפיטורים המגיעים לי צבורים לטובתי (ככל הידוע לי) בקופות הגמל השונות (קרן פנסיה וביטוח מנהלים) ואבקשך לשחררם לאחר סיום יחסי העבודה." (ראה - נספח ת/11 לתצהיר התובע) 9. מר בן חמו לא שבע נחת מהודעת התובע וביקש ממנו לדחות את עזיבתו. זאת, כשם שהודה התובע בחקירתו הנגדית לאמור: "הוא אמר לי - דמך בראשך אם אתה עוזב אותי לפני שאני מסודר... הכוונה שלו היתה שהוא יארגן לעצמו סמנכ"ל כספים והוא ירגיש שהוא יכול להמשיך." (ראה - עמ' 14 לפרוטוקול ש' 13-16; סעיף 43 לתצהיר מר בן חמו). לגרסתו של מר בן חמו, הוא ביקש מן התובע לדחות מעט את ההתפטרות עד להתיצבות הנתבעת. זאת, תוך שהוא מציין בפניו כי עזיבתו סמוך לחילופי הבעלות תסב נזק כבד לנתבעת. לכן, אף הפציר לדבריו בתובע לדחות את ההתפטרות לפחות עד לסוף השנה האזרחית. לדברי מר בן חמו, הוא אף אמר לתובע כי בהתפטרותו כאמור אין כדי למלא אחר התנאים הנדרשים על-פי הנוהג, הכוללים תאום והסכמה עם הנתבעת, אולם התובע לא שת ליבו לדברים והיה נחוש בעמדתו להתפטר (ראה - סעיף 44 לתצהיר מר בן חמו). 10. ביום 2.9.07 שלח התובע לנתבעת מכתב נוסף "למען הסדר הטוב" בו שב והודיע על עזיבתו ביום 30.9.07. התובע והסיף וכתב כי הוא העמיד עצמו לרשות הנתבעת עד ליום 30.9.07, וזאת על מנת לאפשר העברה מסודרת של תפקידו, תוך מתן שהות מספקת למציאת מחליף הולם. כמו כן, ציין התובע כי הוא מתחייב לסייע לנתבעת גם לאחר סיום יחסי העבודה (ראה - נספח ת/12 לתצהיר התובע). 11. משהנתבעת לא שיחררה לזכות התובע את פיצויי הפיטורים שנצברו לזכותו בקופות הגמל, הגיש התובע את תביעתו, שהתבססה כאמור על קיומו של הנוהג. הכרעה נקדים אחרית לראשית ונציין כי לאחר שבחנו את מכלול הראיות, הגענו למסקנה כי התובע לא קיים אחר הוראות הנוהג. משכך, לא היה זכאי מכוחו לשחרור פיצויי הפיטורים שהיו צבורים בקופות הגמל. להלן נפרט מסקנתנו זו, תוך התיחסות לטענות התובע: 12. התובע השליך כאמור יהבו על דבריו של מר פגי, כפי שפורטו לעיל, מהם עולה לשיטתו כי תוכנו של הנוהג שהיה קיים בזמנו בנתבעת ואשר נשאב לתוך הסכם העבודה של עובדיה היה - כי עובד ותיק המועסק מעל 5 שנים ומתפטר "בתאום וחפיפה מסודרת" עם מחליפו - יהא זכאי לפיצויי פיטורים. נוסח זה (המלמד על מהות הנוהג) אינו דורש לטענת התובע את הסכמת החברה לעצם ההתפטרות כתנאי לקבלת פיצויי הפיטורים. לדבריו, הצורך בהסכמה עוגן מאוחר יותר בהסכם הרכישה, שאיננו משקף את מהות הנוהג המחייב שדרש תאום וחפיפה בלבד. 13. אנו סבורים כי הכרעה במחלוקת זו בדבר הנוסח המחייב המשקף את מהות הנוהג אינה נדרשת. שכן, גם אם הדיבר המתאר את מהותו בצורה מדויקת ביותר הינו "תאום", אזי שעדיין השאלה הדורשת הכרעה הינה - מהי משמעותו של אותו "תאום"; דהיינו - האם תאום זה מתייחס להסכמה בדבר עיתוי ההתפטרות ואופן ביצועה, כפי טענת הנתבעת או שמא אך ורק לפרוצדורת העזיבה והנכונות לבצע חפיפה, כפי טענת התובע. יאמר כבר כאן כי בענין זה עדיפה בעינינו עמדת הנתבעת. שכן, עמדה זו היא המתיישבת עם נוסח ורוח הדברים כפי שנאמרו בזמנו על-ידי מר פגי וכפי שמסתמך עליהם התובע, והיא זו המתישבת עם תכליתו והגיונו הכלכלי של הנוהג. מעבר לכך יאמר כי בפסיקה נקבע כי הנטל להוכיח קיומו של נוהג מוטל על התובע וכי על התובע לעמוד בתנאים קשיחים ביותר על מנת להוכיח את קיומו (ראה - ע"ע 465/03 שמחה כהן נ' פלסטיין פוסט בע"מ, ניתן ביום 20.6.05). משמע - במקרה דנן, על מנת להוכיח כי תוכנו של הנוהג הוא אכן כפי טענתו, נדרש התובע להצביע על כך שהאופן בו יישמה הנתבעת את הנוהג במהלך השנים אכן תומך בגרסתו ביחס לתוכנו הנטען של הנוהג; דהיינו - על התובע היה להראות כי די היה בקיומה של חפיפה והסכמה ביחס לאופן ביצוע החפיפה כדי לזכות את העובד בפיצויי הפיטורים הצבורים בקופות הגמל. זאת, אף בנסיבות של אי הסכמה ביחס לעיתוי העזיבה. התובע לא עמד בנטל זה, שכן הוא לא הביא בפני בית-הדין כל ראיה לכך שעובדים אשר סיימו את עבודתם בנתבעת בעיתוי בלתי מתואם שנקבע על ידם חד צדדית, אכן קיבלו פיצויי פיטורים. מנגד - הנתבעת הצביעה על מקרים בהם עובדים ותיקים, שסיימו את עבודתם ביוזמתם אך בחרו לעשות כן בלא לתאם את עיתוי העזיבה, לא זוכו בסכום פיצויי הפיטורים שנצבר בקופת הגמל. 14. זאת ועוד אחרת, כפי שפורט לעיל, גם אם נדבוק בתמליל שהוגש לבית-הדין המשקף את דבריו של מר פגי ונראה בדברים הכתובים בו כמשקפים נאמנה את תוכנו של הנוהג, הרי שבדברים אלה אין כדי לתמוך כלל ועיקר בטענה של התובע, לפיה - על-פי נוהג זה לא נדרש תאום ביחס לעיתוי העזיבה לצורך גיבוש הזכאות לסכום פיצויי הפיטורים הצבורים. נהפוך הוא - מהגיונם הכלכלי של הדברים ניתן להסיק על תכליתו של הנוהג, לפיו - הנתבעת נתנה הסכמתה להעניק לעובדים זכויות עודפות מעבר למתחייב על-פי הדין. זאת, במטרה לקבל מהעובדים "תמורה" העולה אף היא על זו המתחייבת על-פי הוראות הדין בכל הנוגע למשך ההודעה המוקדמת ונסביר: כידוע, הדין מחייב עובד ליתן למעבידו הודעה מוקדמת, כאשר במהלך תקופת ההודעה המוקדמת נדרש העובד להעמיד עצמו לרשות העבודה, בין היתר, על מנת לסייע למעביד לבצע חפיפה במידת הצורך ולקלוט בצורה מסודרת עובד אחר תחתיו. בהתאם לדין, עובד המסרב לעבוד בתקופת ההודעה המוקדמת מוכפף לסנקציה שעניינה - תשלום חלף הודעה מוקדמת למעביד (ראה - סעיף 7(ב) לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א-2001). אי לכך, אין כל הגיון כלכלי להסכמה שתכליתה הענקת סכומים ניכרים לפנים משורת הדין לעובדים המועסקים מעבר ל-5 שנים ובעת סיום העבודה לאל ציפייה לתמורה חוזית נגדית מצד העובד, העולה על הוראות הדין. מה גם שהנתבעת מבהירה באופן מפורש במסגרת ניסוח הנוהג, כי מדובר בנוהג הטומן בחובו תכלית כלכלית וכי אין פיצויי הפיטורים משוחררים לזכות כל עובד מתפטר ללא תמורה וכמחווה של רצון טוב בלבד. יוצא אפוא כי התמורה לה נדרש העובד הינה למעשה, הארכת תקופת ההודעה המוקדמת בהתאם להסכמה שבינו לבין הנתבעת. 15. למותר לציין, כי הסכמה זו (כמו כל הסכמה) יש ליישם בכפוף לסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973; קרי - בתום לב ובדרך מקובלת. מכאן - שדרישה מצד הנתבעת להארכת תקופת ההודעה המוקדמת באופן בלתי סביר יכול שלא תעלה בקנה אחד עם דרישות תום הלב. אולם, מכל מקום, את הדרישה להארכת התקופה המוקדמת כתנאי לקבלת פיצויי הפיטורים, כמו גם את מידת התאמתה לדרישות תום הלב יש לבחון בכל מקרה לגופו בהתאם למהות התפקיד שממלא העובד, למידת האחריות המוטלת עליו, למצבה של הנתבעת במועד עזיבתו ולצורך האמיתי של הנתבעת בהארכת השירות של העובד המבקש לעזוב. 16. במקרה דנן, למדנו מן הראיות כי התובע התבקש להאריך את תקופת ההודעה המוקדמת עד לתום חודש 12/07, ואילו התובע מצידו עמד על עזיבתו בתום חודש 9/07 (3 חודשים קודם לכן). מהראיות אף למדנו כי הדרישה שהופנתה לתובע להאריך את משכה של ההודעה המוקדמת לא היתה דרישה שרירותית שנועדה להכשילו ולמנוע ממנו מציאת מקום עבודה חלופי הולם, אלא נבעה משיקולים ענייניים שפורטו בהרחבה בתצהירו של מר בן חמו, אשר דבריו בהקשר זה לא נסתרו. כך למשל העיד מר בן חמו, בין היתר, כי החלפת הבעלות בנתבעת הביאה לראשיתה של תקופה קריטית מאין כמותה בעבור הנתבעת, הן בעבור העובדים שחששו משינויים והן בעבור לקוחות וספקים, דבר שהביא למתינות בפעילות העסקית של הנתבעת. לכן ומטעם זה, נדרשה לשיטתו עמידה איתנה של כל הגורמים הבכירים בנתבעת, תוך הצגת חזית אחת שתלמד על איתנות הנתבעת. כמו כן, העיד מר בן-חמו כי עזיבתו של התובע כאיש הכספים של החברה לאחר תקופה ממושכת התפרשה כהבעת אי אמון בדרכה החדשה של הנתבעת וכי היא שידרה תחושה שהנתבעת הינה "ספינה טובעת". בעקבות עזיבת התובע אף החלה לדבריו "עלייה לרגל" של עובדי הנתבעת, אשר הביעו חרדה לעתידם ולעתיד הנתבעת עקב עזיבת איש הכספים שלה. כתוצאה מן הקלחת הפנימית נפגעו לגרסת מר בן-חמו הקשרים עם לקוחותיה והנתבעת השקיעה מאמץ בשמירה על הקיים במקום לעסוק בפיתוח עסקיה (ראה - סע' 38-41 לתצהיר מר בן חמו). 17. לא זו בלבד שדברים אלה לא נסתרו, אלא שהם מתיישבים היטב עם שורת ההגיון; קרי - עם המסקנה כי התפטרותו של סמנכ"ל כספים סמוך לאחר חילופי הבעלות (ובמיוחד שעה שמדובר בחברה שאיתנותה הכלכלית מוטלת בספק) עשויים היו ליצור בוקה ומבולקה בנתבעת. 18. ערים אנו כמובן לכך שהתובע נאות ליתן לנתבעת הודעה מוקדמת של חודשיים וחצי (עד לתום חודש 9/07), אולם לכשעצמנו לא מצאנו טעם לפקפק בטענה כי בתקופת זמן זו לא היה די כדי לאפשר העברה מסודרת של התפקיד באופן שלא יסב נזקים לנתבעת. זאת, בהתחשב בתפקידו הבכיר של התובע, בהיקף האחריות שהוטל עליו, במשמעות המיוחסת לעזיבתו ובמיוחד בתקופה של חילופי בעלות ובנסיבות בהן הנתבעת לא היתה שרויה במצב כלכלי איתן. 19. לאור כל האמור, מסקנתנו היא - כי התובע לא עמד בתנאי הנוהג הקיים בנתבעת, כפי שהוכח לבית-הדין, המחייב תאום סביר וכפוף לעקרונות תום הלב אף ביחס לעיתוי העזיבה. עיתוי אשר ימנע נזקים מיותרים מן הנתבעת. משכך, הוא לא היה זכאי לכספי הפיצויים בהתאם להוראות הנוהג. 20. אשר לטענת התובע בדבר זכאותו לתשלום פיצויי הפיטורים או חלקם, הצבורים בקופת-הגמל מכח סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים, יאמר כך: א. בכתב התביעה טען התובע בלשון רפה ובשולי הדברים כי חלק מהסכומים הצבורים בקופת הגמל הופקדו בהתאם לתוכנית ביטוח שכללה גם החלה של סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים ולכן יש לשחררם לזכותו. דא עקא, שהתובע לא צירף (לא לכתב התביעה ולא לתצהירו) את הפוליסה מושא המחלוקת ממנה ניתן היה ללמוד על תוכנית הביטוח, וכל שצירף היה מסמך המפרט את הסכומים הצבורים לרשותו בקופת-הגמל בערכי פדיון. ב. במסגרת תצהירו הרחיב התובע את החזית וטען כי בתקופת עבודתו בנתבעת הוא קיבל לידיו טיוטת הסכם העסקה שלא נחתמה, בה נכלל סעיף הקובע כי התשלומים שיופרשו לקופת גמל מסוג ביטוח מנהלים יבואו במקום פיצויי פיטורים על-פי סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים ובהתאם לאישור כללי שניתן על-ידי שר העבודה בדבר תשלומי מעבידים לקרן פנסיה ולקופת ביטוח במקום פיצויי פיטורים לפי חוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג - 1963. זאת, כפי שפורסם בילקוט הפרסומים מס' 4659 עמ' 1302 ביום 30.6.98. עיון באישור הכללי בדבר תשלומי מעבידים לקרן פנסיה כנזכר בטיוטא, מלמד כי אישור זה מותנה, בין היתר, בעריכת הסכם בכתב בין המעביד לבין העובד, כקבוע בסעיף 2 לאישור הכללי. אי לכך, משלא נערך הסכם כאמור, הרי שהיתר זה אינו חל. בהתאם לכך, לו היה התובע מפוטר או מתפטר בנסיבות המזכות בפיצויי פיטורים, הרי שלא היה בתשלומים שהופרשו לקופת-הגמל למצות את זכותו לתשלום פיצויי פיטורים. אי לכך, מאחר ודרישת הכתב הינה תנאי מהותי לצורך החלת ההיתר ומאחר ובמועד הרלוונטי בו נערכה הטיוטא לא היה ברור כלל ועיקר כי יש באי החתימה עליה כדי לגרוע מזכויותיו של התובע - הרי שאין לומר כי היה בין הצדדים הסכם בר תוקף לפי סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים. ג. עם זאת, מוצאים אנו לציין כי ככל שיתחוור כי אכן נערכה פוליסה המהווה למעשה הסכם בין הצדדים בדבר החלתו של סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים בהתאם לתנאים הנקובים בדין ועל-פי ההיתר הכללי או ככל שיתחוור כי חלק מהסכומים ששולמו לקופת הגמל בעבור תשלום פיצויי פיטורים, הופרשו לקופת גמל לקצבה - הרי שסכומי הפיצויים לא יהיו ניתנים להחזרה למעביד בהתאם לסעיף 26 לחוק פיצויי פיטורים ויהיה מקום לנהוג בהם בכפוף להוראות סעיף 26 לחוק פיצויי פיטורים ובכפוף לפוליסת הביטוח, המהווה חלק מהמערכת החוזית שבין הצדדים. סוף דבר 21. לאור כל האמור, התביעה כפי שהוגשה לשחרור כספי הפיצויים מכוחו של הנוהג - נדחית. 22. התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט בסך של 15,000 ש"ח. פיצוייםנוהג (ביחסי עבודה)פיטוריםפיצויי פיטורים