קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצויי פיטורים לעובדת עמותה / פיצויי פיטורים שלא כדין 10 משכורות: השופטת רונית רוזנפלד פתח דבר 1. המערערת עבדה אצל המשיבה, בית דינה מעון הורים, שהינה עמותה ללא כוונת רווח (להלן- "בית דינה" או "המעסיקה"), במשך תקופה בת כ-40 שנה. בשלוש עשרה השנים האחרונות לעבודתה שימשה בתפקיד אם הבית. העסקתה של המערערת הסתיימה ביום 29.9.2000, בנסיבות שהועמדו לבירור בפני בית הדין האזורי בחיפה, שם התבררה, ב"שני גלגולים", תביעתה הכספית כנגד בית דינה, בהיקף של למעלה מ-600,000 ש"ח. תביעת המערערת הייתה לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין, להפרשי פיצויי פיטורים, פיצוי בגין חסר בהפרשות לקופת גמל, גמול שעות נוספות, דמי ביגוד, השלמת פדיון ימי מחלה, הפרשים בגין מענק יובל ומענק פרישה. ב"גלגול ראשון" שבו התבררה התביעה בבית הדין האזורי, הסכימו הצדדים כי בית הדין יכריע בה על יסוד ראיות בכתב שיוצגו לפניו, ומבלי שישמעו עדויות וחקירות נגדיות על פה. בפסק דין ראשון שניתן בתביעה, נפסק למערערת פיצוי כספי בגין חלק מעילות התביעה, לרבות בגין מה שנראה היה בעיני בית הדין האזורי כפיטורים בחוסר תום לב (סגנית הנשיא איטה קציר ונציגי הציבור יעקב הדסי וגיורא רדר; עב' 399/01). דעתם של שני הצדדים לא הייתה נוחה מפסק דינו של בית הדין האזורי, ובפסק דין שניתן בערעורים שהגישו לבית דין זה (ע"ע 1441/04, ע"ע 1454/04), הוחזר העניין לבית הדין האזורי לבירור מחדש, על דרך של שמיעת הראיות, והערכת מהימנות הגרסאות. כנגד קביעת בית הדין הארצי בפסק דינו, לפיה חויבה המערערת להחזיר לבית דינה כספים ששולמו לה על פי פסק הדין הראשון של בית הדין האזורי, הגישה המערערת עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק. בדיון שהתקיים בעתירה זו, הגיעו הצדדים להסכמה לפיה תחזור בה המערערת מן העתירה שהגישה, בכפוף לכך שתוכל להמשיך להחזיק בכספים ששולמו לה מתוקף פסק הדין הקודם, עד להכרעת בית הדין בעניינה בשנית. כך הגיע העניין בפעם השנייה לפתחו של בית הדין האזורי (השופטת דלית גילה ונציגי הציבור עמי בריל ושלמה איל; עב' 399/01). בפסק דין חלקי שנתן, דחה בית הדין את התביעה ברובה הגדול, ופסק למערערת סכום בגין מענק פרישה ובגין גמול שעות נוספות. כמו כן, נקבעו עקרונות לחישוב סכום נוסף המגיע למערערת בגין גמול שעות נוספות. לעניין זה טרם הסתיים הדיון בבית הדין האזורי. על דחיית תביעת המערערת בחלקה הארי סב הערעור שלפנינו, בו אנו נדרשים לשאלות שונות בדבר נסיבות פיטוריה של המערערת, כמו גם לעניינים הנוגעים לתחולתם של הסכמים קיבוציים ולפירוש ויישום בפועל של הוראותיהם. הרקע העובדתי ההסכמים הקיבוציים 2. בבית דינה חלו במהלך השנים שינויים בעניין תחולתם של הסכמים קיבוציים על העסקת עובדים במקום. בשנת 1983 חל על העסקת העובדים הסכם קיבוצי מיוחד מיום 7.2.1983 (הסכם קיבוצי מס' 224/83, להלן- "הסכם 83"), והוא הוארך אחת למספר שנים, עם שינויים ותוספות שנקבעו בו בשנים 1984 ו-1986. על חלק מן ההסכמים חתומה המערערת כנציגת ועד העובדים במקום. ביום 20.9.1987 נחתם הסכם נוסף בין הצדדים (להלן: "הסכם 87'") שהאריך את תוקפו של ההסכם הקודם משנת 1986 ו-1984. במסגרת הסכם 87 נקבע כי: "כל ההסדרים וההסכמים בנושאי שכר ותוספות היוקר שיחתמו בין ההסתדרות, הארגונים הכלכליים ו/או הממשלה יחולו גם על ההסכם הזה בתקופת תוקפו במידה וההסכמים הנ"ל יתייחסו לדירוגים השייכים לבית דינה" (ההדגשה שלי, ר.ר.). ביום 20.12.1989 נחתם הסכם קיבוצי כללי בין ההסתדרות לארגונים הכלכליים. כמו כן, נחתם הסכם קיבוצי כללי ביום 18.11.1990 בין ההסתדרות למעסיקים במגזר הציבורי. בחודש ינואר 1996 הודיעה הנהלת בית דינה לממונה על יחסי עבודה במשרד העבודה על ביטול ההסכם הקיבוצי החל אצלה. מאז ההודעה על ביטול ההסכם הקיבוצי אין ועד עובדים בבית דינה. לאחר ביטול ההסכם הקיבוצי המיוחד, התבקשה המערערת לחתום על שלושה נוסחים שונים של הסכם עבודה אישי, והיא סירבה לחתום. 3. אין חולק כי על פי ההסכם הקיבוצי משנת 1983 כפי שחל בבית דינה בשעתו, עובד בבית דינה עובד 7 שעות ביום 6 ימים בשבוע, דהיינו 42 שעות שבועיות. עוד אין חולק, כי היקף משרה מלאה בבית דינה עומד על 182 שעות בחודש. כמו כן, לפי הוראת ההסכם, "עובד קשיש" שהוא גבר מעל גיל 55 או אישה מעל גיל 50 בעלי ותק של 10 שנים, זכאים לעבוד שעה אחת פחות ביום, ומשכורתם תשולם להם עבור עבודה במשרה מלאה. מוסכם על הצדדים כי "עובד קשיש" זכאי לעבוד 156 שעות בחודש מבלי שיופחת שכרו. נסיבות סיום יחסי העבודה לסיום יחסי העבודה בין הצדדים בחודש ספטמבר 2000 קדמו אירועים שהם רלוונטיים לבירור טענות המערערת בדבר פיטוריה שלא כדין. בחודש יולי 1999, בסמוך לאחר פטירת בעלה, פנתה המערערת אל בית דינה בבקשה לברר אפשרות של פרישה מוקדמת לגמלאות. ביום 24.4.2000 כתבה המערערת למר עמיחי גולן, מנהל בית דינה בשעתו, כי היא מבקשת לקיים פגישה עם הנהלת בית דינה על רקע אירועים שגררו הערות על תפקודה, "על מנת לברר את כל הבעיות בהקדם". במסגרת ישיבה שנערכה ביום 19.5.2000 בהשתתפות מר נתן קורצברג, יו"ר הנהלת בית דינה, ומר עמיחי גולן, מנהל בית דינה, הציעה המערערת לפרוש מעבודתה ואמרה כי: "במידה ותינתן לה אפשרות לצאת לפנסיה כבר עתה ... מבלי לפגוע בזכויותיה ובכבודה, תוך קבלת כל המגיע לה תהיה מוכנה לפנות מקומה". המערערת ביקשה לקבל "את כל המגיע לה" בהתאם להסכמים הקיבוציים. ביום 3.7.2000 שלחה בית דינה למערערת הצעה כספית מסוימת לסיום יחסי העבודה. ההצעה נדחתה על ידי המערערת, שהודיעה בתגובה על דרישה כספית גבוהה בהרבה מזו שהוצעה לה. דרישתה כללה הפרשי שכר בגין ביטול ההסכם הקיבוצי בשיעור 126,000 ש"ח. ביום 2.8.2000 הודיעה בית דינה למערערת כי: "עפ"י בקשתך, עבודתך בבית דינה תסתיים ביום 29.9.2000". עוד הודיעה בית דינה למערערת, כי תביעותיה הכספיות נבדקו, ונמצא כי בטעות יסודן. כמו כן הודיעה, כי כמחווה של רצון טוב ובכפוף לחתימת המערערת על כתב ויתור, היא תהיה מוכנה לשלם 25,000 ש"ח נוספים. ביום 20.8.2000 הודיעה המערערת באמצעות בא כוחה כי אין לה כוונה או רצון להתפטר מעבודתה, וכי בסך הכל התעניינה באפשרות פרישה מוקדמת לפנסיה, בכפוף לתיקון עיוותי השכר משנת 1995 ואילך. המעסיקה השיבה על מכתב זה, כי הייתה זו המערערת שביקשה לפרוש מוקדם ככל הניתן. ביום 12.9.2000 הוצע למערערת לצאת לחופשה בתשלום לאחר שמוצתה תקופת חפיפה עם אם הבית המחליפה. המערערת הגיבה במכתב מיום 22.9.2000 בו כתבה: "בכל המכתבים שנשלחו אליכם על ידי ציינתי שאפרוש רק אם נגיע לפשרה על גובה התשלומים המגיעים לי, ולא אז אראה את עצמי כמפוטרת על ידי בית דינה לכל דבר ועניין". ביום 29.9.2000 הסתיימו יחסי עובד מעביד בין הצדדים על פי החלטת המעסיקה בית דינה. במועד זה הייתה המערערת בת 62 שנה. למערערת שולמו פיצויי פיטורים וסכומים נוספים, וכמו כן שוחררו לזכותה כספים מקופות הגמל. השכר הקובע על פיו שולמו לה פיצויי פיטורים עמד על 5,463 ש"ח. פסק הדין של בית הדין האזורי 5. בפסק דינו נדרש בית הדין ראשונה לשאלה בדבר המשך תחולת הוראות ההסכם הקיבוצי, שבוטל על ידי בית דינה, על יחסי העבודה בין הצדדים. בית הדין קיבל לעניין זה את טענות המערערת וקבע, בניגוד לעמדת בית דינה, כי על אף שההסכם בוטל בהודעת בית דינה, המשיכו הוראותיו לחול על העובדים שהועסקו אצלה במועד הביטול, וזאת כל עוד לא נחתם הסכם קיבוצי או הסכם אישי אחר. נקבע כי משהסכמים כאלה לא נחתמו, המשיכו לחול על המערערת ההוראות האישיות שבהסכם הקיבוצי. מכאן, פנה בית הדין האזורי לבחון לאיזו זכות מבין אלה שנתבעו על ידי המערערת היא הייתה זכאית מכוח הוראות ההסכם הקיבוצי שבוטל. בקשר לכך, נזקק בית הדין ראשית לשאלה בדבר שיעור שכרה הקובע של המערערת. שאלה זו הצריכה בדיקתו בהתייחס לשני נושאים. האחד, בחינת מרכיבי שכר המערערת, לעניין חישוב השכר הקובע לחישוב פיצויי פיטורים וזכויות נוספות. השני, נגע לחישוב ערך שעת עבודה של המערערת עם הגיעה לגיל 50, שאז היא נדרשה לעבוד מספר שעות מופחת, והתמורה ששולמה לה נותרה אותה תמורה. 6. בית הדין האזורי עמד על כך, כי המחלוקת שבין הצדדים לעניין "רכיבי השכר" התמקדה בעיקר ברכיב "הוצאות קבועות ברוטו" בשיעור של 290 ש"ח. בית הדין הפנה לעניין זה לעדותה של המערערת ממנה למד על מהות התוספת, שלה שני חלקים. חלק אחד בשיעור 100 ש"ח מתייחס להוצאות רכב קבועות. החלק השני בשיעור של 190 ש"ח מהווה לפי דברי המערערת בעדותה "עבודה ביום שישי בצהריים חצי שעה מעבר לשעות העבודה הקבועות...", וכן "חצי שעה נוספת ביום ראשון שאני מגיעה לפני כולם כדי לפתוח את המקררים למטבחים כדי לקחת סחורה". בית הדין קבע כי המערערת לא חלקה על הצהרה שמסרה לבית דינה כי השתמשה ברכבה הפרטי לצורך תפקידה בבית דינה, וכי רכיב של החזר הוצאות ודאי אינו נכלל בשכר הקובע לעניין חישוב פיצויי פיטורים. כמו כן, 190 ש"ח הנוספים היו לפי עדות המערערת עצמה, תשלום שמעבר לעבודתה הרגילה, ובהיותו כזה אין הוא מהווה חלק מן השכר הקובע לעניין חישוב פיצויי פיטורים, בו מביאים בחשבון תשלום עבור משרה מלאה ולא יותר מכך. בית הדין הוסיף והתייחס לעניין זה למכתב שהגישה המעסיקה, והמערערת נסמכה עליו בהתייחסה לתוספת, שעל פיו "החל מה-1 בינואר 1998 יבוטלו תיאורי התשלום עבור משמרות יום שישי ומשמרת שבת והסכום החודשי עבור שתי תוספות אלה בשיעור 190 ש"ח יתווסף לסעיף הוצאות קבועות". על סמך כל האמור קבע בית הדין האזורי, כי רכיב זה שבשכר אינו מהווה חלק משכרה הקובע של המערערת לעניין פיצויי פיטורים. בהמשך נזקק בית הדין האזורי לתביעת המערערת להפרשים בגין הפרשות לקופת גמל, המתייחסים למרכיב הנ"ל שבשכר המערערת. בית הדין קבע כי משרכיב זה איננו חלק מן השכר הרגיל, אין מבוצעות ממנו הפרשות לקרנות הפנסיה השונות. 7. בית הדין דחה את תביעת המערערת להפרשים בגין הפרשות לקופות גמל שנסמכה גם על טבלה שצרפה לתצהירה. בית הדין קבע כי הרישומים שבטבלה אינם ברורים; לא ניתן להם כל הסבר, והם אינם יכולים לשמש תשתית לחישוב כלשהו. בנוסף, נסמך בית הדין על עדות הגב' חסקין, שטענה כי הפרשה מלאה לתגמולים עבור המערערת. מכאן פנה בית הדין האזורי לדון בטענת המערערת כי בשנת 1978 הועבר סכום מסוים מקופת גמל אחת לאחרת, והכספים שהיו מיועדים להפרשות לתגמולים עבורה, הוכנסו שלא כדין לחשבון בו נצברו כספי פיצויי הפיטורים. בית הדין קבע כי אין חולק שהסכום שעמד לזכות המערערת כפיצויי פיטורים בסך 328,052 ש"ח ויותר, עלה באופן משמעותי על המגיע לה. מכאן, שקיבלה את מלוא המגיע לה בגין פיצויי פיטורים, ואף יותר מכך. בית הדין הוסיף עוד כי אם אכן קרתה ההתרחשות בדבר ההפקדה השגויה בשיעור של 36,479 ש"ח, הרי עילת התביעה להשבת סכום זה שנטען להפקדתו בטעות בשנת 1978, התיישנה זה מכבר. בית הדין הוסיף עוד כי המערערת כלל לא ניזוקה מן "ההפקדה השגויה", ככל שבכלל הייתה הפקדה שגויה כזו. לכל היותר צברה הפקדה זו רווחים בקרן פיצויים במקום בקרן תגמולים. משעה שהכספים מכל הסוגים הועמדו לרשות המערערת היא לא יצאה בהפסד מכל היבט שהוא. 8. בקשר לתביעת המערערת למענק יובל, שנסמכה על הוראות ההסכם הקיבוצי הכללי משנת 1989, ציין בית הדין האזורי, כי מתוך הוראות הסכם זה, הוחלו על עובדי בית דינה, על פי הוראות הסכם 87 אך ההוראות הנוגעות לשכר ולתוספת יוקר. מענק יובל אינו בגדר שכר, ומשכך אין המערערת זכאית למענק. מאותו הטעם קבע בית הדין, כי אין המערערת זכאית מכוח ההסכם הקיבוצי הכללי משנת 1989 להפרשים בגין "פיצוי בגין ימי מחלה שלא נוצלו". זאת באשר מדובר בזכות שהיא זכות נלווית, ואין היא בגדר "שכר עבודה". בתביעתה להפרשים בגין ימי מחלה שלא נוצלו טענה עוד המערערת, כי היא זכאית לפיצוי בהתייחס ל-1200 ימי מחלה, וזאת לפי חישוב המתייחס לזכאות לחופשת מחלה בת חודש ימים בהתייחס לכל תקופת עבודתה. בית הדין דחה את תביעת המערערת, בהסתמכו על התוספת להסכם הקיבוצי משנת 1983, לפיו נקבעה לעובדי בית דינה זכות לחופשת מחלה בת חודש ימים עם צבירה מרבית ל-6 שנים. בית הדין הפנה לעניין זה גם לתוספת להסכם הקיבוצי משנת 1984. בית הדין קבע כי בכל מקרה לא יכול עובד בית דינה לצבור ימי מחלה במספר העולה על מכסת ימי מחלה של 6 שנים, דהיינו 6 חודשים, וכפועל יוצא, לא תוכל המערערת לקבל פיצוי המחושב על פי תקופה שהיא ארוכה מ-6 חודשים. משכך, דחה בית הדין האזורי את תביעת המערערת להפרשים בגין פיצוי עבור ימי מחלה בלתי מנוצלים. כמו כן, דחה בית הדין האזורי את תביעת המערערת להפרשים בגין דמי ביגוד. בית הדין קבע כי המערערת לא הוכיחה כי היא זכאית לדמי ביגוד, מחושבים על פי רמה גבוהה יותר מכפי ששולם לה בפועל. ולמעלה מזאת, מדובר ב"זכות נלווית" שאינה ניתנת לפדיון לאחר תום יחסי עובד מעביד. 9. בית הדין דחה את טענת המערערת כי ממועד הגיעה לגיל 50 עלה ערך שעת עבודתה לעומת ערך שעת עבודה רגילה עד אותו מועד. בית הדין קבע כי "ההוראה בהסכם הקיבוצי שאפשרה ל'עובד קשיש' לעבוד שעה אחת פחות, ולקבל את אותה משכורת חודשית, נועדה להעניק לו הטבה שאינה בגדר הטבה כספית גרידא. הדגש הושם על מתן אפשרות מנוחה לעובד מתוך התחשבות בגילו- מבלי שיפגע בשכרו- ואין ההסכם הקיבוצי מדבר על הגדלת ערך שעת עבודה של עובד כזה". עם זאת, קבע בית הדין כי אם עבד העובד בשעה שהותר לו לנוח בה, הוא זכאי בגין אותה שעה לתמורה כשעה עודפת בשיעור של 100%, בנוסף על השכר המלא המשולם לו כאילו עבד במשרה מלאה. בית הדין קבע כי שולם למערערת עבור השעות העודפות כמו גם עבור שעות נוספות לפי תעריף של 100%, ובכך קופחה המערערת בתשלום עבור שעות נוספות שעבדה. בית הדין הוסיף וקבע כי אין לחשב את המגיע לעובדת על פי מספר שעות חודשי שעבדה מעבר ל-182 שעות חודשיות, כי אם בהתאם למספר השעות היומיות שעבדה, ועל פי הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה. בית הדין קבע כי עבור השעות שעבדה מעבר ל-8 שעות שבועיות, היא זכאית לתגמול בשיעור של 125% ו-150% בהתאם להוראות חוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951. כאמור, בירור הסכום שהמערערת זכאית לו על פי עקרונות החישוב כפי שנקבעו על ידי בית הדין האזורי טרם הושלם. בהידרשו לתביעותיה הכספיות של המערערת בקשר לנסיבות הפסקת העסקתה, קבע בית הדין האזורי כי המערערת שעבדה במשך 40 שנה בבית דינה, והגיעה למעמד בכיר בצוות העובדים והניהול ולתפקיד אם הבית, לא הייתה שבעת רצון מתפקידה. יחסיה עם ההנהלה השתבשו, בין השאר, בגלל מינוי של מנהל חדש, שהנהיג במקום סדר יום שונה מזה שלו הורגלה, דבר שיצר ביניהם חיכוכים. בהידרשו לטענות המערערת כפי שנפרשו לפניו במסגרת התביעה, כי כלל לא היה בכוונתה לפרוש, וכי כל בקשתה הייתה כי יחושבו זכויותיה למועד פרישתה בבוא העת, עמד בית הדין על המגעים שניהלו הצדדים בקשר לדרישות הכספיות שהפנתה המערערת אל הנהלת בית דינה בסמוך לפני הפסקת העסקתה. בית הדין ציין כי "עיון במכתבה האחרון (של המערערת, ר.ר.), לפני מועד ניתוק יחסי העבודה מראה בעליל כי לתובעת לא הייתה כל כוונה להמשיך לעבוד. היא חוזרת על עמדתה ואינה מבקשת לחזור לתפקיד אם הבית בבית דינה, או לכל תפקיד אחר. היא נאחזת בהודעה על הפסקת העבודה שהתובעת (צ.ל. הנתבעת, ר.ר.) קבעה בה את מועד הפרישה ליום 29.9.00 ולא מבקשת לבטלה ולהישאר עובדת הנתבעת אלא מבהירה שחור על גבי לבן כי אם לא יענו דרישותיה תראה עצמה כמפוטרת לכל דבר ועניין". בית הדין הדגיש כי בשום מקום לא ציינה המערערת כי היא רוצה להמשיך לעבוד, בין בכלל ובין כמלצרית בפרט, כפי שטענה בעדותה לפניו. בית הדין קבע כי הוא מאמין שהמערערת ביקשה לפרוש במועד שנקבע לה. בית הדין ציין לעניין זה: "אין בלבנו ספק כי התובעת רצתה לסיים את העבודה בבית דינה, ועל אף שהייתה מעדיפה לקבל יותר כסף מאשר הוצע לה- לא הייתה מוכנה באמת ובתמים להוסיף ולמשוך בעול התפקיד של אם הבית בבית דינה". בית הדין שוכנע כי המערערת הייתה עייפה מעבודתה ובחרה להפסיקה "תוך כוונה לאחוז בחבל משני קצותיו"- גם לא להמשיך לעבוד וגם לא לוותר על טענות לתשלומים המגיעים לה בגין העבר." על סמך קביעותיו אלה דחה בית הדין האזורי את טענות המערערת בדבר פיטוריה על רקע אפליה מחמת גיל. בית הדין קבע כי בהתבטאותה בכתב גילתה התובעת דעתה נחרצות כי החשוב בעיניה היה נושא הזכויות הכספיות שהפסקת העבודה מניבה ולא הרצון להמשיך ולהיות עובדת. הפרישה לא נכפתה על המערערת. היא הציעה אותה ואף בחרה בה. נכון הדבר שהמערערת סבורה הייתה כי היא זכאית לזכויות כספיות מעבר למה ששולמו לה, אולם זאת ניתן לברר בבית הדין שנועד לכך. גם כשפנתה בתביעה לבית הדין לא ביקשה לשוב לעבודה. בקשר לטענת המערערת בדבר פיטורים שלא כדין בהעדר התייעצות עם ועד העובדים ציין בית הדין האזורי, כי מאז ביטול ההסכם הקיבוצי לא היה ועד עובדים בבית דינה. נציגי בית דינה פעלו על פי ייעוץ משפטי שקיבלו ולא ניתן לומר כי פעלו בחוסר תום לב. על כן, קבע בית הדין כי נסיבות העסקתה של המערערת אינן מזכות אותה בפיצוי מיוחד כלשהו. בסופו של יום, פסק בית הדין האזורי למערערת סך של 5,463 ש"ח בגין מענק פרישה, וסך של 8,295 ש"ח לפחות בגין גמול שעות נוספות, תוך שהוא קובע עקרונות לחישוב יתרת הסכום שלו תהיה זכאית המערערת בגין רכיב זה בתביעתה. המערערת חויבה בתשלום הוצאות משפט בסך של 3,500 ש"ח. הערעור עיקר טענות המערערת 11. בטיעוניה במסגרת הערעור מציינת המערערת, כי בעוד שפסק הדין הראשון בוטל על ידי בית הדין הארצי מן הטעם שלא נשמעו עדויות בהליך לפני בית הדין האזורי, בחר בית הדין לפסוק על סמך הראיות בכתב שהיו לפניו, ופסיקתו על סמך אותן ראיות, נמצאה סותרת את פסיקתו של בית הדין האזורי בהרכב אחר. בכל מקרה, טוענת המערערת כי עלה בידיה להוכיח כי פוטרה מעבודתה שלא כדין. המערערת אומנם שקלה פרישה, אך מעולם לא אמרה כי מדובר בפרישה מיידית. בית דינה מיהר לפטר את המערערת, ובאמתלת שווא שהייתה זו היא שבקשה לפרוש. המערערת פוטרה מן העבודה תוך הפרת ההסכם הקיבוצי שעל פיו חובה הייתה לקיים התייעצות עם ועד העובדים או ההסתדרות. בהעדר ועד עובדים חובה הייתה על בית דינה להיוועץ בהסתדרות. כמו כן, ההסכם הקיבוצי מחייב "סיבה מספקת" לפיטורים, ואין ספק כי ניהול מו"מ על תנאי פרישה אינו סיבה מספקת כנדרש על פי ההסכם הקיבוצי. המערערת הוצאה לפרישה מוקדמת בשל גילה מאחר שהתקרבה לגיל פרישה. אלמלא התקרבה לגיל פרישה לא הייתה מפוטרת. בנסיבות העניין הוכח כי המערערת הופלתה מחמת גילה. 12. באשר לרכיב התוספת בשכרה של המערערת- מדובר בתוספת בשיעור של 290 ש"ח. בית הדין לא היה צריך לתור אחר מקורותיה של התוספת. עם איחודן של התוספות התנתק הקשר ההיסטורי של התוספת שהפכה להיות תוספת בלתי מותנית, ללא כל תלות בנסיעות בפועל או בשעות עבודה בפועל. המעסיקה גם לא עדכנה את התוספת לפי שינויים ברכיביה ההיסטוריים. לכל הפחות צריך היה לכלול בשכר הקובע את חלק התוספת בסך 190 ש"ח, בגין נכונותה של המערערת להגיע חצי שעה יותר מוקדם בימי א' או לא לצאת להפסקת אוכל. שעות העבודה המדויקות נרשמו ברישומים שהוגשו לבית הדין, והן כוללות את ההגעה לעבודה מוקדם יותר, ללא הוספת שעות עבודה. ולגבי חצי שעה שהמערערת נשארה בהפסקת האוכל - ממילא לא ניכו משכר המערערת את חצי השעה גם קודם לכן. מדובר בתוספת בעד שינוי בהסדרי שעות העבודה של המערערת. לא זו אף זו, גם אילו דובר בתוספת שעות, דבר שלא היה, גם אז היו חייבים לכלול את התוספת שכן מתכונת העבודה המוגדלת לא הייתה יותר ממשרה אחת. בנוגע להפרשות לקופת גמל, נטען כי דחיית חומר הראיות רק משום שנמצאו ליקויים בטבלאות החישוב, הינה טעות משפטית. בקשר להפקדה השגויה טוענת המערערת כי בפני בית הדין היה מסמך המתייחס להפקדה השגויה. על המעסיקה אסור היה לקחת בחשבון את כל הכספים בקופת פיצויים של קופת תמר, שכן חלק מסכומים אלה לא היו בגדר פיצויים כי אם בגדר תגמולים. מדובר בסכומים שהיו אמורים להשתלם למערערת עם סיום עבודתה בשנת 2000 ולא חלה עליהם התיישנות. ההפרש בגין ההפקדה השגויה עומד על 113,842 ש"ח ועל כן הלכה למעשה לא קיבלה המערערת סך של 328,052 ש"ח כקביעת בית הדין האזורי, כי אם 214,210 ש"ח בלבד, שהוא סכום נמוך בהרבה מן המגיע על פי החוק, אפילו על פי השכר שקבע בית הדין. עוד נטען כי הוכח שהמערערת זכאית למענק יובל בהיותו בגדר "שכר או "תוספת"; כי המערערת זכאית לדמי ביגוד לפי רמה 4; וכי היא זכאית לפיצוי בגין ימי מחלה לא מנוצלים למשך כל תקופת עבודתה. אף אין לקבל את פסיקת בית הדין האזורי לעניין חישוב ערך שעת עבודה של המערערת. לצורך חישוב ערך שעה יש לחלק את משכורתה החודשית ב-156 שעות ולא ב-182 שעות כפי שקבע בית הדין האזורי. כמו כן, בית הדין טעה כשלא הורה על חישוב המגיע למערערת בגין שעות עודפות לפי ערך שעה כפי שפסק לגבי שעות נוספות. בנוסף, טעה בית הדין כשחייב את המערערת בתשלום הוצאות משפט. עיקר טענות המעסיקה 14. לטענת המעסיקה, אין לקבל את טענות המערערת הנסמכות על פסק הדין הראשון שבוטל על ידי בית הדין הארצי. בית הדין האזורי שמע עדויות, ופסיקתו נסמכת במידה רבה על עדותה של המערערת שלא נמצאה אמינה על ידו. פיטוריה של המערערת נעשו בתום לב. היא עצמה ביקשה לפרוש. מחד היא הודיעה כי מילוי תפקידה ודרישותיו של המנהל קשים עליה, אף כי הודתה בצדקתם. מאידך טענה כי חל כרסום בשכרה בשל ביטול ההסכם הקיבוצי כל ידי המעסיקה, ודרשה תשלום רטרואקטיבי של 30% לשכרה במשך 5 שנים, בסכום של 120,000 ש"ח, אותם כלל לא תבעה. במצב הדברים שנוצר, בו מחד, המעסיקה אינה יכולה לשלם למערערת כספים שאינם מגיעים לה, ומאידך, בקשת המערערת לפרוש והודעתה כי תפקיד אם הבית קשה לה, אי אפשר היה שתמשיך לשמש בתפקיד, ולא נותרה למעסיקה ברירה אלא לפטרה. בעת פיטוריה הועברו לזכותה כל הכספים שנצטברו לזכותה בסך של למעלה מ-600,000 ש"ח. 15. המעסיקה תומכת בנפסק על ידי בית הדין האזורי ברכיבי התביעה השונים ומציינת כי התשלום של 290 ש"ח בכל חודש היה עבור הוצאות רכב, ועבור עבודתה של המערערת שמעבר לשעות משרתה המלאות. רכיב זה הוא רכיב נוסף לשכר הרגיל, ואינו מהווה חלק מן השכר לחישוב פיצויי הפיטורים. כמו כן, טענת המערערת בדבר ההפקדה השגויה שבוצעה בשנת 1978 התיישנה. טענת ההתיישנות בנסיבות אלה הינה מהותית, שכן לא ניתן היום למצוא את הסיבות להפקדה, שספק אם בכלל הייתה שגויה. עם סיום עבודתה קבלה המערערת במלואם את כספי הקרנות שהגיעו לה, והיא לא קופחה במאום. באשר לתשלום הפרשים בגין שעות עודפות- בית הדין האזורי פסק כי יש לשלם למערערת הפרשים רק בגין שעות נוספות, ולא פסק כך לגבי שעות עודפות, באשר הוא שולם במלואו, לפי רכיבי השכר הרלוונטיים. אף צדק בית הדין האזורי בחייבו את המערערת בתשלום הוצאות משפט. דיון והכרעה כללי 16. במסגרת הערעור מבקשת המערערת לשוב ולשים לפתחנו את כל תביעותיה וטענותיה, שנדחו על ידי בית הדין האזורי. לאחר שעיינו בפסק הדין שבערעור, בטענות הצדדים כפי שנטענו בכתב ובעל פה לפנינו במסגרת הערעור, ובכלל החומר שבתיק, הגענו להחלטה כי מתוך כלל העניינים שבהם מבקשת המערערת את התערבותנו, דין הערעור להתקבל לעניין טענות המערערת בקשר לנסיבות פיטוריה. לטעמנו, על פני הדברים נפל פגם בפיטורי המערערת, שנסמכו על הצעתה של המערערת לפרוש, בעוד שהמערערת הבהירה כי הצעתה לפרישה מוקדמת מותנית בקבלת תנאים כספיים שהציבה, ואלה לא התקבלו על ידי המעסיקה. משכך אנו סבורים, כי בנסיבות פיטוריה זכאית המערערת לפיצוי. בקביעת שיעור הפיצוי יש להתחשב בכלל הנסיבות כפי שהתבררו לפני בית הדין האזורי. באשר לכל יתר הטענות שבערעור, הגענו לכלל מסקנה כי דינן להידחות. על הטעמים להחלטתנו, בין לדחיית הערעור בחלקו הארי, מנימוקיו של בית הדין האזורי, ובין לקבלתו בחלקו, נעמוד ביתר פירוט להלן. נסיבות סיום העבודה 17. בית הדין האזורי דחה את טענות המערערת כפי שהודגשו על ידה לפניו, לפיהן כלל לא הייתה מעוניינת לפרוש מעבודתה, וכי פניותיה אל המעסיקה, היו אך לבירור זכויותיה בבוא העת, לכשתגיע לגיל פרישה. קביעה זו של בית הדין האזורי מבוססת היטב בחומר הראיות. מן המסמכים שהוגשו לבית הדין, כולל בחתימת מי שהיה בא כוחה בשעתו, עולה כי כוונת המערערת הייתה לפרישה מיידית. המערערת אינה מציינת אף לא ברמז כי הבירורים שהיא עורכת בנוגע לזכויות הכספיות המגיעות לה, הם לעתיד לבוא, לכשיגיע מועד פרישתה בגיל 65. במסגרת בירור אפשרות לפרישה מוקדמת, הפנתה המערערת דרישות כספיות מופלגות אל מעסיקתה בית דינה, שלא מצאה להן כל בסיס בדין. משלא עלה בידי המעסיקה לספק את דרישותיה הכספיות של המערערת, היא הודיעה למערערת על פיטוריה. בתגובה, הבהירה המערערת למעסיקתה כי אין לה רצון להתפטר, וכי הביעה התעניינות בפרישה מוקדמת, אך בכפוף לתיקון מה שנראה היה בעיניה כעיוותי שכר. בכל זאת, ועל אף הבהרות שמסרה, נותרה הודעת הפיטורים עומדת על כנה. בית הדין היה סבור כי כוונתה האמיתית של המערערת הייתה לסיים את עבודתה במקום בכל מקרה. את מסקנתו הוא מבסס במידה רבה על כך שהמערערת לא דרשה מן המעסיקה בשום שלב לבטל את הודעת הפיטורים. אכן, אין חולק כי המערערת לא דרשה ביטול הפיטורים. אלא, שממכתבי המערערת בתגובה להודעת הפיטורים עולה באופן מפורש כי הרצון שהביעה לפרוש בפרישה מוקדמת תלוי היה בהסכמה אליה תגיע עם המעסיקה על זכויותיה הכספיות. מהודעות אלה בחרה המעסיקה להתעלם. מכאן, שאין מדובר בפרישה בהסכמה אף לא חלקית, כפי שלפחות משתמע מפסק דינו של בית הדין האזורי, כי אם במעשה פיטורים לכל דבר ועניין. לאמיתו של דבר, על כך שמדובר במעשה פיטורים אין בית דינה חולקת (ראו בפרוטוקול הדיון בערעור, בעמ' 8). טענתה היא כי לא נפל במעשה הפיטורים פגם, מכל היבט שהוא. מכאן השאלה, אם כטענת המערערת, פיטוריה נגועים באפליה מחמת גיל, בחוסר תום לב, ואם בוצעו בניגוד להוראות ההסכם הקיבוצי שהוראותיו הפכו להיות חלק מהסכם העבודה האישי של המערערת. 18. מעשה הפיטורים של המערערת בא לעולם בתום תהליך בן מספר חודשים, בו פתחה המערערת, לבירור זכויותיה למקרה שתפרוש קודם הגיעה לגיל 65. מכלל הראיות שהוגשו, לרבות פרוטוקול ישיבה מיום 19.5.2000 שהוזמנה על ידי המערערת, ניתן ללמוד על תרעומת של המערערת כלפי הנהלת בית דינה; על הדרישות המופנות כלפיה מצד ההנהלה שהתחלפה; על חוסר שביעות רצונה ממינויה "בכפיה" שלוש עשרה שנים קודם לתפקיד אם הבית, וכמובן על טענותיה בדבר קיפוח בזכויותיה הכספיות. מנגד ניתן להתרשם כי המעסיקה אינה שבעת רצון מתפקוד המערערת כאם הבית. המעסיקה טוענת כי למערערת יש קושי להטמיע נהלים חדשים, וכי היא "מתפשרת" עם חבריה העובדים על דרישות הבית (ראו פרוטוקול ישיבת הבירור מיום 19.5.00). כמו כן, מתברר כי המעסיקה בחנה את דרישותיה הכספיות של המערערת ומצאה שלא תוכל לעמוד בהן. אלה הן הנסיבות בהן בסופו של יום הודיעה בית דינה למערערת על פיטוריה. בנסיבות אלה אנו סבורים כי צדק בית הדין האזורי, שלא מצא אף לא ראשית ראיה לטענת המערערת בדבר פיטוריה על רקע של אפליה מחמת גיל. 19. המערערת טוענת כי פוטרה שלא כדין, זאת בין השאר נוכח העובדה, שבניגוד להוראות הסכם 83, לא קיימה בית דינה קודם לפיטוריה, התייעצות עם ההסתדרות. אכן, כפי שנקבע על ידי בית הדין האזורי, אף שבוטל, ממשיכות ההוראות האישיות שבהסכם 83 לחול על העסקת המערערת. לענייננו, מתוך הוראות הסכם 83 בקשר לנוהל הפיטורים בבית דינה, נציין את הוראת סעיף כג(1) לפיה "ההנהלה רשאית לפטר עובדים רק מסיבה מספיקה לאחר מו"מ עם ועד העובדים או ההסתדרות. בהמשך, נקבעה חובת הודעה מוקדמת לפיטורים, וכן נקבע כי: "במקרה שההנהלה תיתן הודעת פיטורים מוקדמת כנ"ל, ותוך 10 ימים מקבלת ההודעה לא יבוא שום ערעור מטעם ההסתדרות או ועד העובדים יחשבו הפיטורים כסופיים ומחייבים. אם תתנגד ההסתדרות או ועד העובדים לפיטורים תוך המועד הנ"ל ישתדלו שני הצדדים דהיינו ההסתדרות בעזרת ועד העובדים וההנהלה לבוא ביניהם לידי הסכם תוך 14 יום. במקרה של חילוקי דעות יימסר הדבר לבוררות" (סעיף כג(4)). אין חולק כי אין ועד עובדים בבית דינה. אף ברור הדבר כי לא נערך משא ומתן עם ההסתדרות בנוגע לפיטורים. משא ומתן כזה התנהל בין בית דינה לבין המערערת שהייתה מיוצגת על ידי עורך דין. אין לנו צורך להיזקק כאן לשאלה אם בכלל נותרה הוראה זו שבהסכם הקיבוצי שבוטל, חלק מן ההוראות האישיות שבהסכם על פיו הועסקה המערערת, משום שניתן לטעון כי היא הוראה אובליגטורית. כך או כך, אין כל ספק כי ההסתדרות לא מסרה כל הודעה בדבר התנגדותה לפיטורי המערערת. זאת, בין מאחר שלא עודכנה על ידי המערערת שהייתה מיוצגת כל העת על ידי ב"כ, אודות החלטת הפיטורים, ובין שההסתדרות לא מצאה לנכון להתערב מטעמיה. משכך, על פי הוראת הסכם 83, ככל שהיא נותרה בתוקף, הפיטורים תקפים ומחייבים. בנסיבות אלה, ואפילו יש תוקף להוראה שבהסכם כאמור לעיל, אנו סבורים כי אין למצוא בפיטורים פגם מן ההיבט של העדר היוועצות או משא ומתן עם ההסתדרות בקשר לפיטורים, המצדיק פסיקת פיצוי למערערת. 20. עם זאת, לטעמנו, נפל פגם בפיטורי המערערת, המסתמכים לאמיתו של דבר על הודעתה בדבר הסכמתה לפרוש, שעה שהבהירה כי הסכמתה מותנית בקבלת תביעותיה הכספיות, וכי כל עוד לא התקבלו תביעותיה אין היא מעוניינת לפרוש. בנסיבות אלה יש קושי לקבל את הטענה כי פיטוריה נעשו "מסיבה מספקת" ובתום לב. לעניין זה יובהר עוד כי מר קורצברג, יו"ר הנהלת בית דינה שהעיד בחקירה נגדית בישיבת בית הדין האזורי מיום 23.9.07, למעשה לא נתן מענה ענייני לשאלות שהופנו אליו בנוגע לנסיבות הפסקת העסקתה של המערערת. העד אומנם התנצל, וביקש לשוב ולהזמינו אל דוכן העדים, אלא שהמערערת לא הייתה מעוניינת בכך. נמצא שלאמיתו של דבר, פסיקת בית הדין נסמכה בעיקר על הראיות שהובאו לפניו בכתובים כמו גם על עדות המערערת. לפיכך, בשים לב לגילה של המערערת, הקרוב כל כך לגיל פרישה, לתקופת עבודתה הארוכה, ולפיטוריה שנסמכו בעיקרו של דבר על פנייתה היא לנהל משא ומתן בנוגע לסיום העסקה בהסכמה, אנו סבורים כי נפל פגם בפיטורים, המצדיק פסיקת פיצוי למערערת. בקביעת גובה הפיצוי, עלינו לתת את הדעת לנסיבות אלה, כמו גם לכלל התשתית העובדתית עליה כבר עמדנו, לרבות חוסר שביעות הרצון ההדדית שגילו שני הצדדים בנוגע לקשרי העבודה ביניהם; השאיפה לסיימם, גם מצידה של המערערת (אם כי לא בכל תנאי) כפי שבאה לידי ביטוי ביוזמה שנקטה היא בקשר לכך, ראשונה, והעובדה שדרישותיה הכספיות המפליגות של המערערת נבדקו על ידי המעסיקה, ואף לאחר מעשה מתברר, כי ברובן הגדול היו בלתי מבוססות. אשר על כן, בשים לב לכלל הנסיבות כפי שתוארו, אנו סבורים כי פיצוי כספי בשיעור של שכר עבודה למשך 10 חודשים, שיחושבו על פי שכרה הקובע לעניין חישוב פיצויי פיטורים, הוא השיעור הנכון לפסוק למערערת בגין פיטוריה שלא כדין מן העבודה. הפרשים לקופת גמל והפיקדון 21. המערערת טוענת כנגד פסק דינו של בית הדין האזורי שדחה את תביעתה להפרשים בגין הפרשות לקופת גמל. דחיית התביעה בחלק זה שלה התייחסה בין השאר לטענות המערערת בקשר לפיקדון שהופקד בשנת 1978 בטעות לחשבון פיצויי הפיטורים במקום לחשבון תגמולים. בית הדין דחה חלק זה שבתביעה מחמת התיישנות. נמצאנו למדים מעדות המערערת כי ידעה אודות ההפקדה השגויה לטענתה, עוד מאז שבוצעה. לדבריה, פנתה בעניין זה למעסיקה פעמים רבות ולא נענתה. צודקת המעסיקה בטענתה בדבר הקושי לברר את נסיבותיה של ההפקדה, כעבור למעלה מעשרים שנה מאז שבוצעה, אם אומנם מדובר בהפקדה שגויה כטענת המערערת. בפסיקת בית הדין האזורי שדחה את טענות המערערת לעניין זה מחמת התיישנות, לא מצאנו מקום להתערב. לא למותר לציין כי ההתחשבנות שעורכת המערערת בקשר להפקדה השגויה כלל אינה ברורה לנו. לעניין זה נציין כי לפי המסמכים שצורפו, ההפקדה בה מדובר, שהתרחשה בשנת 1978 הייתה בסכום של 36,479 לירות (ולא בסכום של שקלים חדשים). בית הדין הוסיף ודחה את תביעת המערערת להפרשים בגין הפרשות חסרות לקופת גמל, שנסמכה על טבלה שצירפה לתצהירה. לא מצאנו טעות בהחלטת בית הדין שדחה את התביעה מן הטעם שהייתה חסרה פירוט והסברים. עיון בתצהיר המערערת ובטבלה שצורפה מעלה כי אכן אין בו כל פירוט והסבר לתביעה. בית הדין הסתמך על עדותה של הגב' חסקין שהעידה מטעם בית דינה. בית הדין קיבל את עדותה כי ההפרשות שהפרישה המעסיקה לתגמולים עבור המערערת היו על בסיס רחב של כל השכר ותוספותיו בהיקף משרה אחת. בקביעותיו אלה של בית הדין האזורי לא מצאנו כל מקום להתערב. משכך, דין הערעור בחלק זה שלו להידחות. השכר הקובע לעניין פיצויי פיטורים והפרשות לגמל 22. לפני בית הדין האזורי הועמדה לבירור טיבה של התוספת "הוצאות משתנות ברוטו" בשיעור של 290 ש"ח. לפי עדותה של המערערת, תוספת זו שולמה בשכרה החל מחודש ינואר 1998 (זמן לא רב קודם לסיום תקופת העבודה), והיא כוללת שני רכיבים. הרכיב האחד מתייחס להוצאות רכב קבועות בשיעור של 100 ש"ח ואילו הרכיב השני בשיעור של 190 ש"ח מתייחס לשעות עבודה, ובלשונה: "עבודה ביום שישי בצהריים חצי שעה מעבר לשעות העבודה הקבועות...", וכן "חצי שעה נוספת ביום ראשון שאני מגיעה לפני כולם כדי לפתוח את המקררים למטבחים כדי לקחת סחורה". בטענת המערערת, לפיה אין מקום לחקור ולברר את "המקורות" לתוספת על חלקיה השונים, לא מצאנו ממש. שהרי, הכלל הוא כי כרגיל, "תוספת" לא תובא בחשבון בשכר הקובע לעניין פיצוי פיטורים, וכי על הטוען כי אינה בגדר "תוספת", כי אם בגדר שכר לכל דבר ועניין, מוטל הנטל להוכיח טענתו (וראו ע"ע 124/98 משה אהרונוביץ - ערוגות מושב עובדים (10.6.2002); בג"ץ 6080/94 ניסן גפני נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נא(4), 308, 322, ע"ע 463/08 אסתר רחמים- האגודה לתרבות הדיור( 6.3.2010)). בתצהיר המערערת לא נמצא אף לא ראשיתו של הסבר או הבהרה על שום מה יש לראות ב"תוספת" שכר לכל דבר ועניין. עוד נמצאנו למדים מעדותה בחקירה נגדית, כי סכום של 100 ש"ח מתוך אותה תוספת, משולמים לה בגין הוצאות רכב קבועות. משסכום זה מבטא החזר הוצאות ששולמו לה בגין הוצאות רכב, כי אז נכון קבע בית הדין האזורי כי אין לכלול סכום זה בשכר הקובע לעניין פיצויי פיטורים, כמו גם להפרשות לגמל. באשר ליתרת הסכום בסך של 190 ש"ח- לטעמנו, מצב הדברים אינו נהיר דיו מן התשתית העובדתית כפי שנפרשה לפני בית הדין. אכן, המערערת העידה כי סכום זה שולם לה עבור עבודה מעבר לשעות העבודה הקבועות של יתר העובדים. אלא, שנמצאנו למדים כי למערערת שולם בנפרד גמול עבור שעות נוספות והיא אף הגישה תביעה לתשלום הפרשים המגיעים לה בגינם. עם זאת, בית הדין הפנה בפסק דינו למכתב מר פיילר מיום 25.1.98, מנהל בית דינה בשעתו, שצורף לתצהיר גב' חסקין, ואותו ציינה גם המערערת בעדותה כאסמכתא למהות התוספת, ובו נרשם כך: "החל מ- 1 בינואר 1998 אנו שוקלים להוסיף לך 100 ש"ח עבור הוצאות רכב קבועות. בתלוש השכר תצויין תוספת זו עבור" הוצאות קבועות". החל מה- 1 בינואר 1998 יבוטלו תאורי התשלום עבור משמרת יום שישי ומשמרת שבת, והסכום החודשי עבור 2 תוספות אלה בשיעור כ-190 ש"ח יתווסף לסעיף הוצאות קבועות." הנה כי כן, מהות התשלום נותרה מעורפלת. מהותן של תוספות משמרת יום שישי ושבת כלל לא התבררה, לרבות בדבר היותן מעבר לשעות העבודה במשרה מלאה. בשים לב לאמור, ובעיקר נוכח הכלל בדבר נטל הראיה המוטל על הטוען כי אין התוספת בגדר תוספת אמיתית, כי אם בגדר "שכר", אנו קובעים כי לא עלה בידי המערערת להרים את הנטל ולהוכיח טענתה, כי התוספת כפי שנרשמה בתלושי השכר שקבלה הינה בגדר שכר, שהוא חלק מן השכר הקובע לעניין חישוב פיצויי פיטורים. לא למותר הוא לציין כי כך או כך, המשמעות הכספית של קבלת טענת המערערת בקשר לחלק זה שבתביעתה הינה כי המערערת זכאית לתשלום פיצויי פיטורים לפי משכורת בשיעור של 5,653 ש"ח (לפי 5463+190), ובסך הכל ל- 226,120 ש"ח. בפועל, סכום פיצויי הפיטורים שהועמד לזכותה היה 328,052 ש"ח, כך שבכל מקרה קיבלה המערערת סכום שהוא גבוה לאין שיעור מן המגיע לה, בין אם נכונה טענתה בדבר שיעור "שכרה הקובע", ובין אם לאו. מן הטעמים כפי שפורטו, דין הערעור להידחות גם בהתייחס להפרשות שלא הופרשו לגמל מרכיב זה שבתלוש, מינואר 98 ועד לתום תקופת העבודה. חישוב ערך שעה ותשלום עבור שעות עודפות 23. מאז הגיעה לגיל 50, ונוכח היותה בעלת ותק של לפחות עשר שנות עבודה בבית דינה, נחשבת המערערת לפי הסכם 83 "לעובדת קשישה", וככזו, נתונה לה הזכות לעבוד שעה אחת פחות ביום. בסך הכל היא רשאית לעבוד 156 שעות בחודש, ולקבל משכורת מלאה כאילו עבדה במשרה מלאה בת 182 שעות. בית הדין האזורי דחה את טענת המערערת לפיה יש לחשב ערך שעה בשכרה כך ששכרה החודשי יחולק ב-156 ולא ב-182 שעות, המבטאות משרה מלאה כרגיל אצל המעסיקה, ועל כך היא מערערת לפנינו. לטעמנו, צדק בית הדין בפסיקתו, בקובעו כי תכלית ההוראה שבהסכם היא מתן אפשרות מנוחה לעובד, מתוך התחשבות בגילו מבלי שיפגע בשכרו, ואין ההסכם מדבר על העלאת ערך שעת עבודה. באופן דומה כבר נפסק בבית דין זה בקשר לקיצור יום עבודה של עובדת המדינה שהיא אם לילדים קטנים כי "הזכאות ליום עבודה מקוצר היא בגדר זכאות בעין ליציאה מוקדמת מהעבודה, וכאשר היא מנצלת זכאות זו, שכרה לא נפגע למרות ששעות העבודה מתקצרות" (ע"ע 361/08 מדינת ישראל- דן בהט (18.4.2010)). באופן דומה, נפסק בנוגע לקיצור יום עבודה של מורות אימהות כי: "מטרת ההסכם הייתה לאפשר קיצור שבוע העבודה למורה אם, על מנת להקל עליה במשימת גידול ילדיה בלא שתיפגע הכנסתה. כלומר, לאפשר למורה אם אשר יש לה קביעות על משרה מלאה שלא לעבוד במשרה מלאה אלא לעבוד 90% משרה, אך לקבל שכר זהה לשכר שמקבלת מורה העובדת משרה מלאה" (עס"ק 69/09, 72/09 מדינת ישראל והסתדרות המורים- ארגון המורים (9.1.2011)). טענה דומה לעניין אופן חישוב שכר השעה, כפי שטוענת המערערת כאן, נטענה לפנינו בקשר לקיצור יום עבודה של עובדים בענף הבניין, שבחודשי הקיץ נהנו על פי הוראות ההסכם הקיבוצי בענף הבניין, מיום עבודה מקוצר, כך שבמקום 8 שעות ביום, התאפשר להם לעבוד שבע שעות, ובשכר מלא כאילו עבדו 8 שעות. בקשר לכך קבענו כי: "טענה זו לא נוכל לקבל, בהעדר כל תימוכין לכך בלשון ההסכם הקיבוצי ובכלל הוראותיו. בקביעה לפיה "יונהג יום עבודה מקוצר, בו יעבדו העובדים שבע שעות ליום בתשלום שמונה שעות", הנהיג ההסכם הקיבוצי יום עבודה מקוצר בחודשי הקיץ ואין בו שינוי של בסיס השכר, החודשי או השעתי. אשר על כן אנו קובעים, כי שכר הבסיס לצורך חישוב הפרשי השכר להם זכאי המערער בחודשי הקיץ, לרבות גמול שעות נוספות הינו שכר המינימום השעתי הרגיל, כפי שהיה במועדים הרלוונטיים" (ע"ע 513/08 דיוניסיה בוגדן - סולל בונה (30.12.10), להלן- עניין בוגדן). הנה כי כן, התכלית העומדת בבסיס ההוראה שבהסכם הינה תכלית סוציאלית, לקיצור יום העבודה ולהארכת משך הפנאי והמנוחה. משזו התכלית, ובהעדר הוראה מפורשת לעניין שינוי חישוב ערך השעה, נותר חישוב ערך השעה בעינו בהתאם להיקף המשרה, כרגיל. 24. צדק בית הדין האזורי כשהוסיף וקבע, כי אם עבדה המערערת מעבר למה שהתאפשר לה על פי הוראות ההסכם הקיבוצי, כי אז היא זכאית לתשלום נוסף עבורן, מעבר למה ששולם לה עבור משרה מלאה, וזאת לפי תעריף של 100%, כשעות עודפות (וראו לצורך השוואה בעניין בוגדן). בקשר לכך יצוין כי הגב' חסקין, העדה מטעם בית דינה, העידה לפני בית הדין כי בית דינה שילמה למערערת תשלום נוסף לפי תעריף של 100% עבור כל השעות שעבדה מעל 156 שעות. בית הדין קיבל את עדותה, כמשקפת נאמנה את התשלומים ששולמו. משאופן התשלום עלה בקנה אחד עם פסיקתו בכל הקשור לשעות העבודה שעד 182 שעות לחודש, נמנע בית הדין מלהורות על בירורים נוספים בקשר לשעות העודפות שמעל 156 שעות חודשיות, כפי שמצא לנכון לעשות לעניין שעות נוספות. המערערת סבורה כי טעה בית הדין האזורי בכך שלא הורה על חישוב המגיע לה בגין שעות עודפות, לאור ערך שעה על פיו חושבו התשלומים ששולמו לה. משדחינו את טענות המערערת לעניין חישוב ערך שעה- בין בדבר חלוקת השכר החודשי ל- 156 (במקום ל-182), ובין לעניין הכללת התוספת בשיעור של 290 ש"ח בשכרה, ממילא אין מקום להורות על חישוב הפרשים להם זכאית המערערת בגין שעות עודפות, נוכח ערך השעה על פיו חישבה המעסיקה תשלומים בגין שעות אלה. 25. נכונות קביעותיו והנחיותיו של בית הדין, לפיהן המערערת זכאית לגמול שעות נוספות המחושבות לפי 125% ו-150%, "לגבי שעות העולות על המסגרת שנקבעה בחוק שעות עבודה ומנוחה התשי"א- 1951", וכי בתשלום שעות נוספות כהגדרתן בחוק, בשיעור של 100% בלבד קופחה המערערת בזכויותיה. כמו כן צדק בית הדין בהוראתו לצדדים לערוך את חישוביהם בנוגע לגמול שעות נוספות בצורה יומית לפי הוראות החוק, ולא בהתייחס לעבודה שמעבר ל-182 שעות חודשיות. על כך אין לפנינו ערעור. עם זאת נציין, ולמען הסר ספק, כי לטעמנו, תשלום עבור שעות עודפות בחישוב חודשי, אינו מנוגד להוראת ההסכם הקיבוצי (ראו הנוסח לעיל). משכך,לא היה מקום כי בית הדין ינחה גם לגביו על עריכת חישוב יומי, בדומה לחישוב עליו הורה על יסוד הוראת החוק, לגבי גמול שעות נוספות. הנה כי כן מכל הטעמים האמורים אנו דוחים את הערעור בחלק זה שלו. 26. המערערת מוסיפה וטוענת כנגד פסיקתו של בית הדין האזורי, שדחה תביעתה להפרשים בגין מענק יובל, פיצוי עבור ימי מחלה בלתי מנוצלים, ודמי ביגוד. דין הערעור בכל הנושאים הללו להידחות מטעמיו של בית הדין האזורי. צדק בית הדין בפסיקתו כי מענק יובל, שהוראות לגביו נקבעו בהסכם הקיבוצי הכללי משנת 1989, לא יחולו על עובדי בית דינה, מן הטעם שמתוך ההסכם הזה, הוחלו עליהם אך ההוראות הנוגעות ל"שכר ותוספת יוקר", ו"מענק יובל" אינו נכנס בגדרן. לעניין זה מקובל עלינו לחלוטין הניתוח המפורט כפי שערך בית הדין האזורי בפסק דינו. גם צדק בית הדין האזורי בקובעו, כי פיצוי בגין ימי מחלה בלתי מנוצלים אינו בגדר "שכר ותוספת יוקר", וכי הוראות ההסכם הקיבוצי הכללי משנת 89 לעניין זה אינן חלות על עובדי בית דינה. כמו כן, צדק בקביעתו כי משלא ניתן לצבור אצל המעסיקה יותר משישה חודשים בגין ימי מחלה בלתי מנוצלים, לא תוכל לקום לעובד זכאות לפיצוי בגין תקופה ארוכה יותר של ימי מחלה שלא נוצלו. גם דמי ביגוד אינם נכנסים בגדר ההוראות שהוחלו על עובדי בית דינה מתוך הוראות ההסכם הכללי משנת 89, ואף נכונה קביעתו של בית הדין האזורי כי הזכות לדמי ביגוד היא זכות נלווית שאינה ניתנת לפדיון בהעדר הוראה מפורשת. אשר על כן, דין הערעור להידחות גם בהתייחס לתביעות המערערת לפיצוי בגין ימי מחלה שלא נוצלו, מענק יובל ודמי ביגוד. סוף דבר 27. ערעור המערערת מתקבל באופן חלקי, במובן זה, שזכאית המערערת לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין. שיעור הפיצוי יחושב לפי 10 משכורות חודשיות של המערערת לפי שכרה הקובע לעניין חישוב פיצויי פיטורים, בסך כולל של 54,630 ש"ח. לסכום המתקבל יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הפיטורים ועד היום. משהתקבל הערעור בחלקו, ואף בית הדין האזורי פסק למערערת סכומים מסוימים על פי תביעתה, אנו מבטלים את החיוב שחייב בית הדין האזורי את המערערת בתשלום הוצאות משפט לטובת בית דינה. בהתייחס לכל יתר העניינים שבערעור- הערעור נדחה. נוכח תוצאת הדברים, כל צד יישא בהוצאותיו בערעור. פיצוייםפיטוריםפיצויי פיטוריםמשכורת