קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פסילת מותב בית הדין לעבודה: הנשיאה נילי ארד בערעור זה עותרת המערערת לפסילת מותב בית הדין האזורי לעבודה בחיפה בראשות השופטת מיכל נעים דיבנר אשר הורה בסעד זמני על החזרתה של המשיבה לעבודה, עד להכרעה בתביעה העיקרית שהגישה בתיק ס"ע 3335-08-11. המערערת עותרת לפסילת המותב ולביטול ההוצאות שהושתו עליה בהחלטת בית הדין מיום 12.10.2011 בה נדחתה בקשת הפסילה. העובדות הלכאוריות כפי העולה מכלל החומר שבתיק המערערת - עמותת אלנואר לקידום מעמד האישה (להלן: העמותה) הינה עמותה המפעילה גני טרום חובה ומעון יום באום אל פחם, ומתוקצבת על ידי משרד החינוך, כמוסד חינוך מוכר שאינו רשמי. העמותה מפעילה בגני הילדים שבמסגרתה, תוכניות חינוכיות בלתי פורמאליות בתחומים שונים ובהם אמנות, תנועה, חשבון וליטוף חיות. המשיבה (להלן: העובדת) עובדת קבועה בעמותה, ומועסקת בה החל מיום 1.9.2004, כמדריכת אמנות בגני הילדים של העמותה. ביום 4.5.2011 פנתה העובדת לעמותה במכתב דרישה לתשלום זכויות שונות המגיעות לה לטענתה בגין עבודתה, בצירוף טיוטת כתב תביעה. ביום 29.5.2011, הגישה תביעתה לבית הדין האזורי. ביום 22.5.2011 החליט הוועד המנהל של העמותה על סגירת תכנית האמנות בגני הילדים. למחרת היום זומנה העובדת לשימוע לפני פיטורים שעילתם סגירת מגמת לימוד אמנות. השימוע התקיים ביום 22.6.2011 וביום 14.7.2011 החליט הוועד המנהל בעמותה על פיטורי העובדת, עקב סגירת תכנית האמנות בגני הילדים עליה היא מופקדת. החלטת בית הדין האזורי בהליך הזמני בדבר המשך העסקתה של העובדת העובדת הגישה בקשה לסעדים זמניים כנגד העמותה במסגרתה ביקשה להורות על מניעת פיטוריה, עד להכרעה בתביעה העיקרית שהגישה לביטול החלטת הפיטורים. בית הדין האזורי (ס"ע 3335-08-11; השופטת מיכל נעים דיבנר, נציג עובדים מר אריה גור ונציג מעבידים מר משה וינטראוב) נעתר לבקשת העובדת בהחלטה מיום 31.8.2011 במסגרתה הורה על מתן סעד זמני של השבה לעבודה. זאת, תוך שקבע כי פיטוריה "נעשו, לכאורה, שלא כדין, משיקולים זרים, בניגוד להוראות הדין וההסכם הקיבוצי" המיוחד החל על הצדדים. עיקר טעמיו היה באלה: עילת פיטורי העובדת נעוצה בהגשת התביעה; רצונה של העמותה לפטר את העובדת "הוא שהוביל להחלטה לסגור את חוג האומנות ולא להיפך"; בכל המסמכים אשר קדמו להחלטה בדבר סגירת החוג לאומנות, לא נמצאו הנימוקים להחלטה; לא הוכח כי ההחלטה לסגור את חוג האומנות ופיטורי העובדת נבעו משיקולים ענייניים ומקצועיים של העשרת התוכניות המופעלות בגני העמותה לעומת גני ילדים אחרים הפועלים באזור; סמיכות הזמנים בין מועד קבלת מכתב הדרישה לתשלום הזכויות לעובדת וטיוטת התביעה, לבין המועד בו החלה העמותה "באופן ממשי ומואץ בהליך פיטורי" העובדת; אין קשר בין הפיטורים לתפקוד העובדת ולצרכי המערכת; לא נשקלה אפשרות לשיבוץ העובדת בחוג חלופי, למרות נכונות העובדת לעשות כן; ויתקה ומעמדה כעובדת קבועה. לאור כל אלה קבע בית הדין כי הפיטורים פסולים משנעשו לכאורה בניסיון לפגוע בזכות היסוד של העובדת לפנות לערכאות ולעמוד על הזכויות המוקנות לה בדין; משלא נמצא ביסוס, ולו לכאורי, לטענת העמותה לפיה פיטורי העובדת נבעו מחמת סגירת חוג האומנות ולא הוצגה " 'סיבה מספקת' או סיבה כלל, לפיטורים", פיטורים פסולים אלה ראויים לסעד זמני של אכיפת יחסי עבודה; וכי לא די בפיצויים מש"מקרה זה נופל בגדר המקרים החריגים המצדיקים מתן סעד זמני של השבת המבקשת לעבודתה". בנדון זה קבע בית הדין האזורי כי אין מניעה לאכיפת יחסי העבודה בסעד זמני משהעמותה לא הוכיחה, ולוּ לכאורה, כי קיים קושי כלשהו בהשבת העובדת לעבודה סדירה, או כי השבתה לעבודה עשויה לפגוע בפעילותה התקינה של העמותה. עוד צוין כי נכון למועד החלטתו של בית הדין האזורי, טרם הוחלט על חוג חלופי לחוג האמנות בגנים. זאת, חרף טענת העמותה כי הטעם העיקרי לסגירת חוג האמנות הוא רצונה להתחרות בגנים אחרים באזור, על ידי פתיחת חוגים אטרקטיביים יותר. בהתייחס למאזן הנוחות קבע בית הדין האזורי כי המשך העסקת העובדת לא יגרום לעמותה כל נזק, משלא הועלתה טענה נגד איכות עבודתה או יכולתה לבצעה. מאידך, אי היענות לסעד הזמני המבוקש, עלול לגרום נזק לא רק לפרנסת העובדת, אלא להרתיע עובדים אחרים מתביעת זכויותיהם, ככל שהם סבורים כי יש להם עילת תביעה כזו. לאור קביעותיו אלה, הורה בית הדין על סעד זמני של אכיפה לפיו תמשיך העמותה להעסיק העובדת "בתפקידה הנוכחי ובהיקף משרתה הנוכחי" עד להכרעה בתיק העיקרי (להלן: ההחלטה בהליך הזמני). בקשת רשות הערעור על החלטת בית הדין האזורי בהליך הזמני ביום 18.9.2011 הגישה העמותה בקשת רשות ערעור על ההחלטה בהליך הזמני. הבקשה נדחתה לגופה בהחלטתו של סגן הנשיאה השופט פליטמן, במסגרתה נקבע כי לא נפל פגם בהחלטתו של בית הדין האזורי במתן הסעד הזמני המורה על השבת העובדת לעבודה, חרף חריגותו של סעד זה (בר"ע 34446-09-11, מיום 2.10.2011). הבקשה לפסילת המותב בין לבין, הגישה העמותה לבית הדין האזורי, ביום 15.9.2011, בקשה לפסילת המותב. בבקשת הפסילה נטען כי מהחלטת בית הדין האזורי בהליך הזמני וטעמיה, עולה כי לבית הדין האזורי "דעה קדומה שלילית" על העמותה ועל כן נוצר חשש ממשי למשוא פנים ופגיעה במראית פני הצדק. העובדת מצידה טענה בתגובתה כי חוסר שביעות רצון העמותה מההחלטה אינה מהווה עילה לפסלות המותב, ועל כן דין הבקשה להידחות. בית הדין האזורי דחה בקשת הפסילה בהחלטה מיום 4.10.2011 דחתה השופטת מיכל נעים דיבנר את בקשת העמותה לפסילת המותב, וזאת מן הטעמים הבאים: טענות העמותה "מופנות כלפי תוכן ההחלטה ותוצאתה, שאינם לרוחה ולפיכך, אין מדובר אלא בהתרשמות סובייקטיבית של צד להליך"; "קביעת עמדה בהחלטה שיפוטית אין פירושה שלשופט דעה קדומה על צד. יש להניח כהנחת יסוד, ששופט שוקל את הדברים העומדים בפניו בכל הליך והליך מחדש וכי פסיקתו הקודמת אינה כובלת אותו מבחינה מחשבתית בהכרעותיו"; עוד נקבע כי: " את מורת רוחה מההחלטה הביעה המבקשת בפני ערכאת הערעור, כפי שראוי לעשות כאשר אין צד מסכים להחלטה שיפוטית. בקשת הפסילה אינה מוסיפה דבר על בקשת רשות הערעור ואין בה נימוק המבוסס בנקודת מבט אובייקטיבית המצדיק קבלתה. החלטת בית דין זה אינה אלא החלטה במסגרת ניהולו של הליך, אשר ניתנה על יסוד התרשמות המותב מהעדויות שנשמעו בפניו והטענות שנטענו. אין בה מעבר לאמור בה ואין למצוא בה כל עיגון לקיומו של חשש כלשהו למשוא פנים, קל וחומר שלא חשש ממשי". לבסוף, הטעימה השופטת כי "המותב בתיק יבחן את הראיות שיובאו בפניו במסגרת ההליך העיקרי, ללא כל דעה קדומה וללא כל משוא פנים". משנדחתה הבקשה, הושתו על העמותה הוצאות משפט בסך 1,000 ש"ח (להלן: החלטת בית הדין האזורי בבקשת הפסילה). הערעור ערעורה של העמותה כוון נגד החלטת בית הדין האזורי בבקשת הפסילה. העמותה חזרה על עיקר טענותיה בבקשת הפסילה לפיהן יש חשש למשוא פנים ופגיעה במראית פני הצדק, תוך שהדגישה: כי "אין קשר בין הבקשה למתן רשות ערעור על החלטת ביניים [בסעד הזמני- נ.א.] לבין ערעור זה", מש"המערערת הגישה הודעה על פסלות ולאחר מכן בקשה לפסלות ללא קשר לבר"ע שהגישה ואף לפני הגשת הבר"ע"; וכי הערעור על החלטת הפסלות "איננו נסיון לעקוף את החלטה בבקשה למתן רשות ערעור". בהתייחס להחלטה בהליך הזמני טענה העמותה כי בית הדין האזורי גיבש "דעה קדומה שלילית על המערערת, כעולה מהחלטתו והנמקותיו. סברתו כי אי מתן צו אכיפה ירתיע את העובדות האחרות מלתבוע את המערערת, התעלמותו מחזקת תקינות פעולתה המינהלית, קביעתו כי הגשת תביעה כספית ע"י המשיבה היא שהביאה לפיטוריה, לצד התעלמותו מכל מה שהמערערת טענה ... כשכל זה הביא לסעד של אכיפת לימוד חוג שבוטל כחוג נפרד ושנושאיו מועברים בין כה וכה ע"י הגננות המוסמכות, כל אלה לא מותירים סיכוי למערערת בפניו". אי לכך, עתרה העמותה לפסלות המותב הדן בתביעתה, ולביטול הוצאות משפט שהושתו עליה בהחלטת בית הדין האזורי אשר דחתה את בקשת הפסילה. המשיבה לא הגישה עמדתה בערעור על פי הרשות הנתונה לה בתקנה 112ג(ד) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991. הכרעה לאחר שנתתי דעתי לכלל החומר שהובא לפני הגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות. טעמיי לכך אפרט להלן. בנסיבות המקרה שלפניי, אין מתקיימות נסיבות אובייקטיביות המעלות חשש ממשי לקיומו של משוא פנים מצד בית הדין. ככלל "חזקה היא, כי המותב היושב בדין הוא מקצועי ומיומן ובידו לבחון את העניינים המובאים בפניו ללא משוא פנים, וככלל יינתן משקל רב לעמדת המותב הסבור כי אינו מנוע מלישב בדין". הלכה היא, כי אין די בתחושתו של המערער ובהשקפתו הסובייקטיבית [עפ"ס 57019-01-11 ליאתי חן, עו"ד - בן עליזה חן ושות', משרד עורכי דין (לא פורסם), 21.2.2011 והאסמכתאות שם (להלן: עניין ליאתי חן)]; וערכאת ערעור לא תתערב בחוות דעתו של השופט הסבור כי יש בידו לנהל את ההליך באובייקטיביות, אלא במקרים קיצוניים בלבד [עפ"ס 53130-02-11 עודד הררי - חברת מיקוד בע"מ, 8.3.2011 והאסמכתאות שם; וראו: עפ"ס 41047-02-11 עמירם קינן - Kona Vara Lakshmi, 8.3.2011 ]. בענייננו, קבע בית הדין האזורי בהחלטת הפסילה כי "המותב בתיק יבחן את הראיות שיובאו בפניו במסגרת ההליך העיקרי, ללא כל דעה קדומה וללא כל משוא פנים". מדברים אלה עולה בבירור, כי קביעות המותב הן לכאוריות בלבד כפי התרשמותו מהחומר שהיה מונח בפניו, וכי הוא "נותר פתוח לשכנוע בכפוף לתשתית הראייתית ולטענות שיובאו לפניו בהליך העיקרי" [עא"ח 39/09 נדב כץ - חברת אשד משאבים, לוגיסטיקה והנדסה בע"מ (לא פורסם) 26.10.09]. הלכה פסוקה היא, כי בהחלטות דיוניות, כשלעצמן, אין די כדי לבסס עילת פסלות, בין אם מדובר בהחלטה יחידה ובין אם מדובר בסדרת החלטות [יגאל מרזל, דיני פסלות שופט בעמוד 175; עניין ליאתי חן]. בה במידה "באמירות לכאוריות במסגרת החלטת ביניים אין כדי ללמד כי דעתו של בית הדין ננעלה וכי אין בידי מי מהצדדים לשכנע את בית הדין בעניין שבלב המחלוקת בתובענה העיקרית" [עפ"ס 10808-12-10 מזל עובד - מדינת ישראל, משרד החינוך (לא פורסם) 21.12.2010]. הלכות אלה ישימות אף למקרה שלפנינו. 17. זאת ועוד. עיקר טענות העמותה בערעורה על החלטת בית הדין האזורי בבקשת הפסילה סבות על החלטת בית הדין האזורי בהליך הזמני וקביעות בית הדין במסגרתה. העמותה טענה כי החלטת בית הדין האזורי "להתערב בצו זמני, לא רק בפיטורי המשיבה ולא רק באכיפת יחסי עובד מעביד בצו זמני, הרחיקה לכת כאשר הכתיבה למערערת מה החוגים שהיא תלמד ומה לא תלמד בשלושת הגנים שלה"; וכי בית הדין האזורי "התנהג" "כאילו הוא היה הוועד המנהל של המערערת וכאילו הוא היה האסיפה הכללית של המערערת, והחליט בהליך, שלא היה ההליך העיקרי, לבטל החלטה מקצועית להפעיל חוג מסוים". מקביעותיו אלה הסיקה כי בית הדין האזורי "גיבש דעה קדומה כלפי המערערת ודעתו 'ננעלה' בעקבות הליך קודם" במסגרתו ניתן צו מניעה זמני של אכיפת יחסי עבודה. ולא היא. החלטת בית הדין האזורי בהליך הזמני גופה, אינה מקימה אפשרות ממשית לקיום משוא פנים ופגיעה במראית פני הצדק כלפי המערערת. זאת, משכלל נקוט הוא כי "הדרך לתקיפת החלטות מעין אלה היא באמצעות הגשת ערעור או בקשת רשות ערעור - על-פי סדרי הדין - ולא באמצעות הגשת בקשות פסלות וערעור פסלות. גוף ההחלטה הוא שצריך לעמוד לביקורת - ולא גופו של היושב בדין" [ע"א 412/01 מאיר אבנשטיין נ' סמדר להב אבנשטיין (לא פורסם), 3.7.01 (להלן: עניין אבנשטיין); וראו: ע"א 108/00 רוזנצוייג נ' חיים (לא פורסם) 23.1.2000 (להלן: עניין רוזנצוייג); עניין ליאתי חן; עפ"ס 34350-03-11 סמירנוב סרגיי נ' אמרז בע"מ אמגט פלסטיק,4.4.2011; עפ"ס 11092-05-11 שלום כפר נופש בע"מ נ' מאור מזרחי, 19.6.2011 ]. בהתאם ובענייננו, אף שבקשת הפסילה הוגשה במקביל לבקשת רשות הערעור, טענות העמותה נגד קביעותיו של בית הדין האזורי בהחלטתו בהליך הזמני נדונו לגופן בהחלטה על דחיית הבקשה לרשות ערעור. ומשכך הוא, עתירה לפסלות מותב בית הדין האזורי אינה בבחינת "עיון חוזר" בבחינת טענות העמותה אשר נדונו והוכרעו לגופן בבקשת רשות הערעור. וכבר נפסק, כי בעל דין אינו יכול לפטור עצמו מהליך בקשת רשות הערעור "או להוסיף עליו, על ידי העלאת טענה ערעורית באצטלה של טענת פסלות" [ע"א 7186/98 שלמה מלול נ' אלברט ג'אן (לא פורסם), 3.12.1998; עניין רוזנצוייג; עניין ליאתי חן]. אשר על כן, בדין קבע בית הדין האזורי בהחלטתו כי "בקשת הפסילה אינה מוסיפה דבר על בקשת רשות הערעור ואין בה נימוק המבוסס בנקודת מבט אובייקטיבית המצדיק קבלתה". 18. סוף דבר - לאור כלל האמור לעיל, הערעור נדחה ללא צו להוצאות. מותב / הרכב שופטיםשופטיםבית הדין לעבודה