קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פקיעת זכאות לקצבת שאירים: כללי - 1. לפנינו תביעתה של התובעת, כנגד החלטת המוסד לביטוח הלאומי (להלן: "המוסד") מיום 23.9.07, בדבר חיובה רטרואקטיבית בהשבת כספי קצבת שאירים ששולמו לה בין השנים 1994-2007, מכח הוראות סעיף 255 לחוק הביטוח הלאומי, התשנ"ה - 1995 (להלן: "החוק"). התביעה הופנתה גם כלפי קיבוץ איילת השחר (להלן: "הקיבוץ") בו היתה התובעת חברה, ממנו היא דרשה השבה של כספי קצבת השאירים אשר שולמה לו ישירות, בהיותה חברת הקיבוץ וזאת משנת 1994 ועד למועד עזיבתה בשנת 1999. תביעה זו נמחקה בהסכמה. 2. דרישת המוסד להשבת כספי קצבת השאירים ששולמה לתובעת, מנומקת בטענה כי התובעת, אשר קיבלה את הקצבה כאלמנה, היתה בזמנים הרלוונטיים ידועה בציבור של מר און רבינוביץ' (להלן: "מר און"). התובעת, אשר אינה מתכחשת להיותה ידועה בציבור, טוענת כי אין לחייבה בסכום החוב הנטען, בגין התקופה שקדמה לחודש מרץ 2007, שכן לטענתה רק אז, שונתה ההלכה בנושא בהתאם לפסיקת בית הדין הארצי לעבודה. 3. בדיון שהתקיים ביום 18.1.11 ניתן פסק דין חלקי לפיו נמחקה התביעה כנגד הקיבוץ בהתאם לבקשת התובעת. כן הגיעו הצדדים להסכמה דיונית לפיה הואיל והמחלוקת שנותרה בתיק הינה מחלוקת משפטית מובהקת, ינוהל ההליך על דרך של סיכומים בכתב. בהתאם לכך, צמצמה התובעת את המחלוקת בסיכומיה, כך שאלה התייחסו רק לסוגיית מועד פקיעת זכאותה לקצבת שאירים. 4. להלן העובדות העולות מכתבי הטענות והצריכות לעניין: התובעת, ילידת 1955, בת קיבוץ, התאלמנה ביום 14.9.80 בהיותה אם לשני ילדים (ילידי 1978 ו- 1980). ביום 23.12.80 הגישה התובעת למוסד תביעה לקצבת שאירים, אשר אושרה החל מחודש ספטמבר 1980, כאשר באותה עת היתה התובעת חברת הקיבוץ ובטופס התביעה ביקשה כי הקצבה תועבר במישרין לחשבון הקיבוץ. בהתאם לסעיף 306 לחוק, הקצבה הועברה ישירות לחשבון הקיבוץ. החל משנת 1993 החלה התובעת לנהל חיים משותפים עם מר און ואף נולדו להם שני ילדים משותפים. בחודש יוני 1999 עזבה התובעת את הקיבוץ ולבקשתה החלה הקצבה להשתלם ישירות לחשבונה האישי. במסגרת בדיקה מערכתית שביצע, התברר למוסד כי עוד משנת 1993 מנהלת התובעת חיים משותפים עם מר און וזאת מבלי לידע את המוסד על כך. ביום 1.5.07 זומנה התובעת לחקירה על ידי חוקר המוסד ונגבתה ממנה הודעה שהעתקה צורף לכתב ההגנה. במכתב מיום 23.9.07 הודיע המוסד לתובעת כי עקב שינוי מצבה המשפחתי לידועה בציבור, אזי החל מיום 18.9.1994 (מועד מתן פסק הדין בתיק דב"ע נד/0-85 עוזי אורנן ומיכל אפרת נ' המוסד לביטוח לאומי פד"ע כ"ז 400, להלן: "הלכת אורנן"), נשללת זכאותה לקצבת שאירים רטרואקטיבית החל מ- 10/94 ונוצר לה חוב בסך 244,100 ₪. לאחר דין ודברים, הסכים המוסד כי חובה של התובעת חל רק בגין התקופה שהחלה עם עזיבתה את הקיבוץ בחודש אוגוסט 1999. הקיבוץ העביר לידי המוסד שש המחאות בסך כולל של 48,634 ₪ בגין קצבת השאירים של התובעת אשר הועברה לחשבון הקיבוץ בתקופת היותה של התובעת חברת קיבוץ, מחודש 10.95 עד 5.99. גובה החוב העומד לחובתה של התובעת נכון להיום לאחר קיזוז מקצבת ילדים ולאחר שהמוסד החליט שלא לגבות החזר לתקופה מ- 10/94 ועד 9/95, הינו סך של 67,934 ₪. 5. עיקרי טענות התובעת: התובעת לא נדרשה לדווח למוסד על שינויים בפרטיה, זכויותיה ומעמדה וחובת הדיווח חלה כל השנים על הקיבוץ בו התגוררה עד לשנת 1999. יש לחשב את חוב התובעת רק החל ממועד שינוי ההלכה המשפטית בעניין אלמנה החיה עם ידוע בציבור בחודש מרץ 2007 (מועד מתן פסק הדין בתיקים עב"ל 686/05 המוסד לביטוח לאומי נ' סמדר בוארון פינק ובעב"ל 602/05 המוסד לביטוח לאומי נ' נועה קריב, שנדונו במאוחד, להלן: "הלכת בוארון פינק"). עד להלכת בוארון פינק, לא התייחסה הפסיקה כלל למצב הספציפי של אלמנה שהפכה לידועה בציבור ורק בהלכה הנ"ל הושווה מעמדה של ידועה בציבור לזו של אלמנה שחזרה ונישאה. על כן, עד למועד קביעת הלכת בוארון פינק הנ"ל, היתה התובעת זכאית לקצבת שארים, לפי ההלכה הנוהגת אותה עת. 6. עיקרי טענות המוסד: התובעת פעלה בניגוד להתחייבותה בתביעה לקצבת שאירים ולא טרחה לדווח ולעדכן את המוסד בדבר שינוי במעמדה המשפחתי ובכך נהגה בחוסר תום לב משווע. טענת התובעת בדבר אחריותו הבלעדית של הקיבוץ אודות דיווח השינוי במעמדה מוכחשת וגם אם תתקבל, הרי שלכל היותר הטענה נכונה לתקופה בה היתה התובעת חברת קיבוץ עד לשנת 1999. הלכת בוארון פינק אינה בבחינת הלכה חדשה המשנה את פני המצב המשפטי אלא חידוש ותוספת להלכת אורנן ששררה עוד קודם. בהלכת אורנן נקבעה הגדרת המונח "ידועה בציבור" בעוד שבהלכת בוארון פינק הוסף כי יש ליתן תקופה בת שנה לבני הזוג לחיות חיים משותפים על מנת שיהא ניתן לקבוע את מעמדם כ"ידועים בציבור". על כן, יש להחיל על עניינה של התובעת את הלכת אורנן, ובנוסף, את החידוש שנקבע בהלכת בוארון פינק. לפיכך, יש לחייב את התובעת בהשבה מ- 1995 (במקום מ- 1994 לאור החידוש בהלכת בוארון פינק). 7. תשובת התובעת לטיעוני המוסד: א. בעוד המשיב נאחז בהלכת אורנן, הרי שפסק הדין המנחה בעניין, הינו דווקא פסק הדין בעניין עב"ל 1407/04 המוסד לביטוח לאומי - נחמה פריימן, ניתן ביום 8.11.06 (להלן: "פס"ד פריימן"), שם נקבע כי שלילת הזכות צריך שתתקיים רק אם נעשה אקט מפורש של נישואין. ב. בפרשת בוארון פינק אשר הוכרעה בחודש מרץ 2007, שונתה ההלכה הנוהגת ולפיכך יש לקבוע כי קצבאות השארים אשר שולמו לתובעת עד מרץ 2007, שולמו כדין ואין להשיבן, ויש להשיב כל קצבת שארים ששולמה לתובעת לאחר מרץ 2007, אם שולמה. דיון והכרעה: 8. כאמור לעיל, לאור ההסכמה הדיונית אליה הגיעו הצדדים, הרי שהסוגיה המרכזית הדרושה הכרעה הינה בשאלה: מתי למעשה פקעה זכאותה של התובעת לקצבת שאירים, לנוכח היותה ידועה בציבור. האם בשנת 1994, כפי שטוען המוסד, בהתבסס על הלכת אורנן, או האם רק בשנת 2007, כפי שטוענת התובעת, בהתבסס על הלכת בוארון פינק. ההלכה הפסוקה בעניין הנדון: 9. פרשנות לסוגיה העומדת על הפרק בענייננו, ניתנה על ידי בית הדין הארצי בשורה של פסקי דין, ביניהם פסקי הדין שאוזכרו בכתבי הטענות של הצדדים. לשם הבהירות, נעמוד על קביעות פסקי הדין הנ"ל בתמצית. 10. פסק הדין בעניין אורנן, אשר ניתן ביום 18.9.94, עמד בין היתר, על פרשנותו של המונח "אשתו" המופיע בסעיף 1 לחוק המוסד לביטוח לאומי, שהינו "לרבות הידועה בציבור כאשתו והיא גרה עימו". בית הדין הארצי התייחס בפסק דינו לתכלית אשר עמדה לנגד עיני המחוקק, תוך שנקבע כי: "מטרתו של החוק היתה להשוות לכל דבר ועניין, לטוב ולרע בין הידועה בציבור לאשה נשואה". (סיפא לסע' 15 לפסק הדין). 11. בפס"ד פריימן, אשר ניתן 12 שנים מאוחר יותר, נקבע בדעת רוב, כי שלילת זכאות לקצבה תיעשה רק אם נעשה אקט של נישואין. מדובר בפסק דין שניתן ביום 8.11.06, בעוד שבחלוף חודשים ספורים, ניתן ביום 28.3.2007 פסק הדין בהלכת בוארון פינק, אשר קובע חד משמעית כי ידועה בציבור אינה זכאית לקצבת שארים. מן הכלל אל הפרט - 12. התובעת טוענת כי, הלכת אורנן אשר נקבעה בשנת 1994, לא דנה בעניין זהה לעניינה, ולמעשה לא נקבעה בה הלכה מחייבת, המאיינת את זכאותה לקצבת שאירים, בהיותה ידועה בציבור. התובעת מוסיפה וטוענת כי כאשר נדון עניין דומה לעניינה לראשונה, היה זה בהלכת פריימן, ממנה ניתן ללמוד כי אין לשלול מידועה בציבור, את קצבת השאירים שקיבלה כאלמנה, ומכאן כי ההלכה הנוהגת בשנים שקדמו לכך, היתה ברוח זו. לכן, טוענת התובעת, אין לחייב אותה להשיב כספים אותם קיבלה כדין, עד אשר שונתה ההלכה בפסק הדין בעניין בוארון פינק. 13. את טענותיה של התובעת כפי שהובאו לעיל, אין בידינו לקבל. זאת ממספר טעמים, אשר יפורטו להלן: א. הלכת אורנן אמנם אינה דנה במקרה זהה לזה של התובעת בענייננו, אולם הקביעות בפסק הדין האמור, לפיהן יש לראות ידועה בציבור כאשה נשואה, בכל הנוגע להוראות חוק המוסד לביטוח לאומי, מביאות לכלל מסקנה כי לנוכח היותה של התובעת ידועה בציבור, אין היא זכאית לגמלת שאירים. ב. גם בפסק הדין בעניין פריימן, אשר ניתן 12 שנים מאוחר יותר, אין כדי לסייע לתובעת בענייננו. ראשית, יש לשים לב לקביעה בפתח פסק הדין, המתייחסת להלכת אורנן מפורשות תוך שנאמר: "לפי ההלכה הפסוקה יש לראות סיטואציה זו כאילו היתה נשואה מחדש". ללמדך, כי עד אותו מועד לא היה ספק כי התובעת אינה זכאית לקצבת שארים בהיותה ידועה בציבור. שנית, ספק אם פסק הדין יוצר הלכה חדשה, או שמא מכריע במקרה קונקרטי, בשים לב לקביעה בפסק הדין ולפיה בני הזוג "לא חיו בקביעות ביחד". שלישית, גם אם נראה את פסק הדין כשינוי הלכה, הרי שמדובר בפסק דין שהחזיק חודשים ספורים, עד אשר ניתן פסק הדין בעניין בוארון פינק, אשר לגבי פרשנותו אין מחלוקת, וממנו עולה כי התובעת בענייננו אינה זכאית לקצבת שאירים. נציין כי הלכת בוארון פינק אושרה מאוחר יותר גם בבג"צ בהרכב של 7 שופטים. ג. בניגוד לטענת התובעת, אין עסקינן בהחלה רטרואקטיבית של הפרשנות החדשה, כי אם יישום הלכת אורנן אשר חלה בעניינה של התובעת, מאז ניתנה בשנת 1994. 14. מעבר לעובדה כי אין עסקינן בשינוי הלכה כנטען, הרי שלמעלה מן הצריך, נציין כי גם אילו אכן שונתה ההלכה באופן כזה או אחר, הרי שלא ניתן לקבל את טענות התובעת, שעניינן "חקיקה רטרואקטיבית", ולהחיל אותן על המקרה שלפנינו. זאת, מאחר שלא ניתן ליישם את ההלכות הנוגעות לחקיקה חדשה, אשר משנה מצב קיים, למקרה אחר בו החקיקה אינה משתנה, כי אם פרשנותה לעניין זה או אחר. 15. דברים אלה, יפים שבעתיים במקרה שלפנינו, בו אין יכולה התובעת לטעון כי פעלה בתום לב, תוך שהיא מתבססת על הדין הנוהג, שהרי התובעת ידעה גם ידעה, כי אם תדווח על שינוי במעמדה מאלמנה לידועה בציבור, תהיינה לכך השלכות על קצבתה. כך לדוגמא, כאשר נשאלה התובעת בחקירתה "מדוע לא מיסדתם את הקשר ביניכם" היא השיבה "כי לא רציתי להפסיד את הקצבה מביטוח לאומי" (עמ' B ש' 13-15). כן אמרה התובעת כי לא דיווחה על השינוי במעמדה מאלמנה לידועה בציבור מן הטעם "פחדתי שיפסיקו הקצבה" (כלשונה בעמ' B ש' 16-18 להודעה). 16. הנה כי כן, התובעת בחרה במודע שלא לדווח על השינוי במעמדה, מתוך חשש לקצבת השארים, ולא משום שהתבססה על ההלכה הפסוקה אותה עת (כטענתה). במצב דברים זה, בו התובעת נמנעת מלדווח למוסד על מעמדה כמתחייב, ופועלת בחוסר תום לב מובהק, לא תשמענה טענות משפטיות כאלה או אחרות (מה גם שלטעמנו דינן להדחות בפני עצמן), כל עוד התובעת אינה מקיימת את חובותיה הבסיסיות בדבר דיווח על מעמדה, תוך שהיא פועלת בתום לב. מועד פקיעת זכאותה של התובעת לקצבת שאירים: 17. החידוש המרכזי בהלכת בוארון פינק, נוגע לסוגיית מועד פקיעת הזכות. לעניין זה, קבע כב' השופט פליטמן: "...קצבת האלמנה הידועה בציבור אינה נשללת רטרואקטיבית החל ממועד שרירותי בעברה של האלמנה, הידועה בציבור, אלא זכאותה למענק קמה מהיום בו יש לקבוע כי ממלאת היא אחר ההגדרה הקבועה בסעיף 1 לחוק הביטוח הלאומי "הידועה בציבור כאשתו והגרה עימו", זאת על בסיס תשתית עובדתית מבוססת". עוד נאמר בפסק הדין כי: "המועד בו החלו למעשה לחיות יחדיו הוא המועד ממנו יש לקבוע כי בני הזוג נחשבים כידועים בציבור לכל דבר. אולם המועד בו היה מקום להפסיק את קצבת השאירים לגב' קריב ולהמירה במענק הינו, לאור האמור לעיל, רק שנה לאחר מכן..." (ההדגשה אינה במקור - מ.ש). 18. מהעובדות שלפנינו עולה, כי התובעת התאלמנה ביום 14.9.80. לימים, בשנת 1993 לערך (כלשון התובעת בהודעה שנגבתה ממנה על ידי חוקר המוסד), הכירה התובעת את בן זוגה לחיים - מר און עימו ניהלה משק בית משותף והביאה לעולם שני ילדים. מההודעה שנגבתה מהתובעת על ידי חוקר המוסד עולה כי התובעת ניהלה משק בית משותף "בערך משנת 93'" (עמ' A ש' 13-14) ואף הוסיפה בתום חקירתה כי "אנחנו כמו זוג נשוי לכל דבר" (עמ' C ש' 6). על רקע נסיבות אלו, ניתן היה לקבוע כי יש לראות במשיבה כידועה בציבור משנת 1993. אולם, מאחר והקיבוץ קיבל בשם התובעת את קצבת השאירים עד למועד עזיבתה את הקיבוץ בחודש יוני 1999, ומאחר שהקיבוץ השיב למוסד את תשלומי קצבת השאירים ששולמו לו עד למועד זה, יערך החישוב לגבי חובה של התובעת בגין קצבת שאירים למוסד, החל מחודש יוני 1999. 19. לאור האמור לעיל, אנו קובעים כי על התובעת להשיב לנתבע את הסכומים שקיבלה בגין קצבת שאירים מחודש יוני 1999 ואילך. מוצע כי הצדדים יבואו לידי הסדר בכל הנוגע לדרך השבת החוב. 20. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. לצדדים זכות ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלתו. קצבת שארים