קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פרמיה בהסכם קיבוצי שעות נוספות: השופט עמירם רבינוביץ פתח דבר לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בירושלים (עב 2035/00; השופט אייל אברהמי), בו נדחתה תביעת המערערים לכלול את רכיב הפרמיה ששולם להם, לצורך חישוב גמול השעות הנוספות לו היו זכאים, ולצורך חישוב פדיון החופשה לה הם זכאים. בשל פטירתו של נציג הציבור, מר יהודה בן הרוש ז"ל, שישב בדין בהליך זה, מינה בית הדין במקומו את נציג הציבור מר שלום חבשוש, ללא התנגדות הצדדים. הרקע העובדתי המערערים הם קבוצה המונה כ- 2,500 איש שעבדו בעבר במשיבה (להלן - בזק), ופרשו ממנה במועדים שונים. החל משנת 1994 ועד למועד פרישתו של כל אחד ואחד מהמערערים, שלמה בזק למערערים רכיב שכונה "פרמיה". לידתו של רכיב זה בהסכם קיבוצי מיום 15.8.1994 (להלן - ההסכם הקיבוצי) אשר ביטל, הלכה למעשה, את שכר העידוד ששולם לעובדי החברה והחליפו בתשלום רכיב שכונה "פרמיה". לפי האמור בהסכם הקיבוצי, תחושב הפרמיה באופן הבא: לכל יחידה בבזק יקבעו אחוזי פרמיה שונים, האחוז שנקבע לכל יחידה ויחידה יוכפל בערך השעה של העובד ובשעות בהם עבד מדי חודש רגילות ונוספות. הסכום המתקבל מהכפלת המשתנים השונים, כפי שפורטו לעיל, הוא הסכום לו זכאי העובד בגין רכיב הפרמיה (להלן- הפרמיה). בסעיף 4.1 להסכם הקיבוצי נקבע כי : "התוספת הנ"ל [הכוונה לפרמיה - ע.ר.] לא תהווה, בכל מקרה, שכר לכל דבר וענין ותשולם נגד דיווח חודשי בטופס תשלום ש"נ ותשלומים אחרים, בעמודה המתאימה. למען הסר ספק, תוספת זו לא תהווה מרכיב לפנסיה, לקרן השתלמות, לקופת כלל, חישוב ערך שעה, לחישוב תוספת אחוזית".(להלן- סעיף מסייג). כפועל יוצא מהסכם זו, לא נכללה הפרמיה בחישוב ערך השעה ובחישוב פדיון החופשה, לה היו זכאים המערערים. יובהר, כי עם פרישתם מבזק חתמו המערערים על הסכמי פרישה שכללו תנאי פרישה מועדפים, העולים על התנאים הקבועים בחוק. פסק דינו של בית הדין האזורי בפסק דינו דחה בית הדין האזורי את תביעת המערערים. בית הדין האזורי בחן בתחילה את השאלה, האם יש לתת תוקף לאמור בהסכם הקיבוצי, לפיו לא תשמש הפרמיה שכר "לכל דבר ועניין". בהקשר זה קבע בין הדין האזורי, כי יש להבחין בין זכויות המגיעות לעובד מכוח חקיקת המגן, ובין זכויות המגיעות לעובד מכוח חוזה, וכי "ככל שמדובר בזכות המגיעה לעובד מכוח החוק - קובע החוק אם רכיב שכר מסוים יובא בחשבון לצורך אותה זכות". בית הדין האזורי הוסיף וקבע, כי מאחר שעסקינן בזכויות שמקורן במשפט העבודה המגן, אין מקום ליתן תוקף לתניה המופיעה בהסכם הקיבוצי, ולפיה לא תהווה הפרמיה שכר "לכל דבר ועניין". לאור המסקנה אליה הגיע, ולפיה אין ליתן תוקף לתניה בהסכם הקיבוצי המנוגדת לזכות מכוח משפט העבודה המגן, פנה בית הדין האזורי לבחינת השאלה, האם מדובר בתוספת אמיתית לשכר או בחלק מהשכר הרגיל. בבואו לבחון את המצב העובדתי קבע בית הדין האזורי, כי הפרמיה עודדה הגדלת התפוקה, נוכחות ועבודה בשעות נוספות, וכי בנסיבות אלה לא ניתן לומר כי מדובר בשכר רגיל של העובד אלא בתוספת אמיתית. עוד קבע בית הדין האזורי לעניין הכללת הפרמיה בחישוב גמול השעות הנוספות, כי "הואיל ותוספת הפרמיה שולמה עבור כל השעות שעבדו התובעים בפועל, כולל השעות הנוספות, הרי שהם קיבלו את תוספת הפרמיה גם בגמול השעות הנוספות. דרישה להכליל את הפרמיה בערך השעה, בנוסף לתשלום שקיבלו העובדים מדי חודש כפרמיה בגין השעות הנוספות, הינה דרישה לכפל תשלום פרמיה, בגין אותה יחידת זמן. לשון אחר: העובדים מתוגמלים על שעות נוספות הן בתשלום של גמול שעות נוספות לפי החוק, והן בתשלום של תוספת הפרמיה, כשהיא מוכפלת במספר השעות שהעובדים מבצעים בפועל. הכללת התוספת גם בערך השעה, המהווה בסיס לחישוב גמול השעות הנוספות, יהווה כפל תשלום לאותה מטרה, ולכך אין הצדקה. הואיל והתובעים קיבלו את הפרמיה עבור כל שעה נוספת שעבדו בפועל, הכללת הפרמיה בערך השעה מהווה תשלום כפול של פרמיה בגין שעות נוספות". בקשר לזכאות לכלול את הפרמיה בחישוב פדיון החופשה השנתית, קבע בית הדין האזורי, כי לפי ההלכה שנפסקה בעניין זבדי (להלן - הלכת זבדי), אין מקום להביא בחישוב פדיון החופשה את רכיב הפרמיה. טענות הצדדים בערעור בערעורם לפנינו טענו המערערים, כי לפי האמור בסעיף 18 לחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א - 1951 (להלן - חוק שעות עבודה ומנוחה) ולפי האמור בסעיף 10 לחוק חופשה שנתית, תשי"א - 1951 (להלן - חוק חופשה שנתית) מחושבים שעות העבודה, ימי החופשה ופדיון החופשה על בסיס שכרו הרגיל של העובד. שכרם הרגיל של המערערים כולל את רכיב הפרמיה, ולכן יש לכלול רכיב זה בחישוב זכויותיהם. המערערים הוסיפו וטענו, כי לא היה מקום ליישם את ההלכות הנוגעות לאבחנה בין "שכר" ל"תוספת", שעה שהלכות אלה נוגעות להכללת תוספת מסוימת בחישוב הפנסיה לה זכאי עובד לפי חוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], תש"ל - 1970. המערערים הפנו להלכה שנקבעה בעניין ברנע, בה נפסק כי דמי הכוננות שקיבל העובד, יכללו בחישוב השעות הנוספות ופדיון החופשה להם הוא זכאי. בזק טענה, כי דרישת המערערים לכלול בחישוב ערך שעה ופדיון חופשה שנתית את רכיב הפרמיה יביא למצב בו תחויב בתשלומי כפל, זאת כיוון שבחישוב הפרמיה מובאים בחשבון השעות הנוספות שביצעו המערערים. בזק הדגישה, כי המערערים פרשו מעבודתם זה מכבר, וכי בהסכמי הפרישה שנחתמו עימם, קיבלו המערערים תנאי פרישה מועדפים, העולים על אלה להם היו זכאים מכוח החוק. הסכמי פרישה אלה הם בבחינת "עסקת חבילה", הממצה את מלוא זכויותיהם של המערערים בגין תקופת עבודתם בבזק וסיומה. בהקשר זה הוסיפה וטענה בזק, כי כתנאי מוקדם לפסיקת הסכומים הנתבעים על ידם, על המערערים להשיב את הסכומים שקיבלו במסגרת הסכמי הפרישה, וכי תביעת המערערים נגועה בחוסר תום לב. לעניין התביעה להכללת רכיב הפרמיה בחישוב פדיון החופשה לה זכאים המערערים, טענה בזק, כי למרות שבהסכם הקיבוצי נקבע כי הפרמיה לא תהווה שכר לכל דבר ועניין, הלכה למעשה, גם לאחר חתימת ההסכם המשיכו המערערים לקבל את רכיב הפרמיה (בשמו הישן - שכר עידוד), בגין ימי חופשה ופדיונה. בזק הדגישה, כי המערערים אינם זכאים גם לגופו של עניין להכללת רכיב הפרמיה בחישוב פדיון החופשה לה הם זכאים, וזאת לאור הלכות בית דין זה בעניין הנדון, לרבות ההלכה שנקבעה בפרשת זבדי. בזק חזרה גם על טענותיה, לפיהן הוסכם בין הצדדים כי רכיב הפרמיה לא ישמש שכר "לכל דבר ועניין", וטענה עוד כי התביעה מנוגדת לחוק יסודות התקציב. הכרעה בחינת הנתונים העובדתיים וישום ההלכות המשפטיות הנוגעות אליהן, מביא אותי למסקנה, שדין הערעור להידחות. הטענה שמעלים המערערים בערעורם היא, שיש להביא בחשבון את הפרמיה ששולמה למערערים כבסיס לחישוב ערך שעה בחישוב גמול השעות הנוספות ופדיון החופשה שזכאים להם המערערים. סעיף 16 לחוק שעות עבודה ומנוחה, קובע כי עבור שעות נוספות שעבד העובד ישולם לו גמול שעות נוספות שלא יפחת מ-1.1/4 או 1.1/2 של "השכר הרגיל", הכול לפי העניין. השכר הרגיל מוגדר בסעיף 18 לחוק שעות עבודה ומנוחה: "'שכר רגיל' כולל כל התוספות שמעביד משלם לעובדו". יוצא אפוא "שהשכר הרגיל" לצורך חישוב גמול שעות נוספות כולל את כל התוספות. הגדרה רחבה זו של המונח "שכר רגיל", כוללת בחובה ללא כל ספק את הפרמיה, שהיא ללא ספק בבחינת "תוספת". בזק טענה, כי הפרמיה כשלעצמה מחושבת על בסיס שעות העבודה בפועל שעבד העובד, ולכן הכללתה בחישוב ערך שעת עבודה לצורך חישוב גמול השעות הנוספות, הינה במהותה דרישה לכפל תשלום בגין אותה יחידת זמן, זאת משום שהמערערים קבלו במהלך עבודתם, מדי חודש בחודשו, פרמיה בגין השעות הנוספות. לדידה של בזק, המערערים תובעים תשלום פרמיה כמעט כפולה ומכופלת בגין כל שעת עבודה נוספת, ותוצאה זו היא אבסורדית ובלתי סבירה. טענה זו יש לדחות. גמול השעות הנוספות מחושב על בסיס "השכר הרגיל". השכר הרגיל בהתאם לסעיף 18 לחוק שעות עבודה ומנוחה כולל את כל התוספות שמעביד משלם לעובדו. הפרמיה היא ללא ספק בגדר "תוספת". אומנם נוסחת החישוב של הפרמיה כוללת גם רכיב המהווה את סך כל מכסת השעות הרגילות והנוספות, אך שעות אלה הם רכיב אחד משלושת הרכיבים המרכיבים את נוסחת החישוב של הפרמיה. את הפרמיה ניתן לחשב בדרכים שונות. במקרה הנוכחי מחושבת הפרמיה כאחוז קבוע (על פי טענות הצדדים 22.5%) המוכפל במספר השעות החודשיות שעבד העובד בין שעות רגילות ובין נוספות ובערך שעה. המכפלה של שלושת הרכיבים הללו: האחוז הקבוע, כמות השעות שבוצעו בפועל ע"י העובד וערך שעת עבודה מהווים ביחד תמהיל שבא לידי ביטוי בפרמיה. אין כל נפקות לכך שאחד מרכיבי נוסחת החישוב של הפרמיה הוא שעות העבודה הכוללות גם שעות נוספות. (להבהרה מדובר בכמות של שעות נוספות ולא בגמול שעות נוספות). המכפלה של שלושת הרכיבים הנ"ל היא המהווה את התוספת, וכתוספת מוסכמת היא יכולה בהחלט להוסיף על זכויות שבחוק, מה גם שבמקרה הנוכחי הכללת התוספת בחישוב גמול השעות הנוספות נובעת מהוראת החוק עצמה. אין מדובר בתשלום כפול, אלא כתוספת שיש לראותה כחלק מהשכר הרגיל לפי סעיף 18 לחוק שעות עבודה ומנוחה. אכן, צדק בית הדין האזורי בקביעתו, לפיה ההוראה בהסכם הקיבוצי הקובעת שהפרמיה לא תשמש שכר לכל דבר ועניין ובכלל זה לחישוב ערך שעת עבודה, אין לה תוקף. הוראה זו בהסכם הקיבוצי סותרת את הוראות סעיפים 16 ו-18 לחוק שעות עבודה ומנוחה ומנוגדת להוראת סעיף 21 לחוק הסכמים קיבוציים תשי"ז -1957 (להלן - חוק ההסכמים הקיבוציים) הקובע, כי זכויות עובד הקבועות בחוק יכול הסכם קיבוצי להוסיף עליהן אך לא לגרוע מהן. על פי ניתוח דברים זה היה מקום לקבל את ערעור המערערים, ברם יש מקום לבחון במקרה זה היבטים נוספים שמובילים למסקנה שונה. פסיקתו של בית דין זה בעיקר בנושא גמלאות קבעה, כי מקום שהוסכם במפורש בהסכם קיבוצי כי תוספת מסוימת אינה מהווה חלק מן המשכורת, נתנה להסכמה זו נפקות: "על פי הקו המנחה האמור נדונו בבית הדין הארצי מהותן, לענין גימלאות, של תוספת "כוננות" ושל תוספת "כוננות על", הן בדירוגים במגזר הרפואי והן בדירוגים האחרים. בקביעת מהותן של התוספות האמורות הביא בית הדין בחשבון אף את התייחסות הצדדים להסכמים קיבוציים בנושא זה, ומקום שהוסכם במפורש בהסכם קיבוצי כי תוספת מסויימת אינה מהווה חלק מן "המשכורת", ניתנה להסכמה זו נפקות (ר' דב"ע מט/4 - 1, הסתדרות עובדי המדינה ואח' נ' מדינת ישראל (לא פורסם); דב"ע מז/9 - 7 ד"ר אוטו פרנקל ואח' נ' הממונה על תשלום גימלאות, פד"ע כ', 396, 399; דב"ע תשן/137 - 3, מדינת ישראל נ' יוסף דוידוביץ (לא פורסם);דב"ע נג/7 - 2, אוריאל גרינברג - הממונה על תשלום הגימלאות (לא פורסם)". פסיקה זו עסקה בעיקר בנושא הגמלאות, אך מצאנו התבטאות בנושא זה גם לגבי פיצויי פיטורים: "בפסקי-הדין שבהם נעזר בית-הדין בהסכם קיבוצי לפירוש רכיב של שכר, אם הוא בגדר "תוספת" לעניין חוק פיצויי פיטורים או לא, מצא בית-הדין הוראה מפורשת בהסכם הקיבוצי שקבעה כי "התוספת... לא תניב גמלאות" (דב"ע לח/7 - 2, [4], בע' 392, מול האות א'; וכן בדב"ע מא/36 - 3, פביו תיאו לוי - אל-על (לא פורסם). שם עמד לדיון מהותו של תשלום "עמלת מכירות בבר" וההסכם קבע במפורש, כי "מלבד אם יוסכם אחרת בין החברה לבין ההסתדרות והוועד, רכיבי משכורת וגם/או תוספות ... כגון... דמי פדיון מכירות... לא יובאו בחשבון לצורכי... חישוב פיצויי פיטורים". בית הדין ציין בעניין זה, שלא כמו במקרה הנוכחי (פס"ד גולדברג), בו לא היה סעיף מסייג, בשני פסקי הדין האחרים היה סעיף מסייג. מדברים אלה אפשר להקיש שאילו היה סעיף מסייג בפס"ד גולדברג, אפשר שהתוצאה הייתה שונה, למרות שמדובר בהתנאה על החוק. בית המשפט העליון עוד מקדמת דנא חיווה את דעתו, כי תהיינה נסיבות בהן ינתן תוקף להוראה בהסכם קיבוצי שיש בה משום ויתור על זכויות שבחוק: "בבקשה שלפנינו מעוררים המבקשים את הטענה, כי הוויתור הכלול בהסכם הקיבוצי הנ"ל אינו תופס, הואיל ולפי סעיף 21 לחוק הסכמים קיבוציים יכול הסכם קיבוצי רק להוסיף על זכויות הקבועות בחוק אך אינו יכול לגרוע מהן. והנה, במקרה שלפנינו, התיימר האיגוד המקצועי מטעם העובדים לוותר על זכות שהוקנתה להם על פי חוק ביחס לתקופה שמלפני 1.4.1959, ויתור שהוא בניגוד לחוק ואינו יכול לחייב את המבקשים. איננו רואים צורך להחליט במסגרת הבקשה שלפנינו בשאלה נכבדה זו הואיל ואנו סבורים כי יש לדחות את הבקשה מכל אחד משני הטעמים הבאים: (א) המבקשים ידעו על קיום ההסכם הקיבוצי המקיף את הרוב המכריע של עובדי בתי החולים בארץ ונהנו מברכתו במשך תקופה ארוכה לפני שהחליטו לערער על החלק הנראה להם כמקפח זכות שלהם, והם מביאים את עתירתם בפנינו בנקודה זו רק כעבור תקופה של למעלה משנתיים וחצי. כאמור, ההסכם הוא תוצאה של משא ומתן קולקטיבי אשר הסדיר את הבעיה לחלוטין הן ביחס לעבר והן ביחס לעתיד תוך ויתורים הדדיים כשהטוב והרע שבו לעובדים כרוכים ואחוזים יחדיו ואינם ניתנים להפרדה. המבקשים בחרו ליהנות מהזכויות שההסכם מעניק להם במשך תקופה ארוכה ואיחרו את המועד בפנייתם אלינו מכדי שנראה לנכון להושיט להם הסעד המבוקש העלול להשמיט את הקרקע מתחת להסדר כללי הפועל ומחייב, למעלה משנתיים וחצי, מאות ואלפים מלבדם כנראה לשביעות רצון הכל". במקרה הנוכחי נקבע במפורש בהסכם הקיבוצי כי "התוספת הנ"ל [הכוונה לפרמיה - ע.ר.] לא תהווה, בכל מקרה, שכר לכל דבר וענין ותשולם נגד דיווח חודשי בטופס תשלום ש"נ ותשלומים אחרים, בעמודה המתאימה. למען הסר ספק, תוספת זו לא תהווה מרכיב לפנסיה, לקרן השתלמות, לקופת כלל, חישוב ערך שעה, לחישוב תוספת אחוזית". הדעת נותנת כי קביעה זו בהסכם הקיבוצי, נעשתה לאחר משא ומתן קיבוצי תוך ויתורים הדדיים שהטוב והרע שבו לעובדים כרוכים ואחוזים יחדיו כלשון פס"ד פלברבוים. העובדים קבלו פרמיה, אך ויתרו על הכללתה בערך שעה. הטבה זו יש לה עלות, ויתכן שאילו הייתה נכללת בערך שעה אפשר שלא הייתה ניתנת כלל, או הייתה ניתנת בשיעור קטן יותר. על פי פס"ד גולדברג אין להוציא מכלל אפשרות התחשבות בהוראת ויתור כזו בהסכם קיבוצי גם כשמדובר בפיצויי פיטורים, שהיא זכות מכוח החוק. כמו בפס"ד פלברבוים, המערערים ידעו על קיום ההסכם הקיבוצי, ועל כך שעל פיו אין הפרמיה באה בחשבון לעניין ערך שעה ולשאר דברים כמפורט בהסכם הקיבוצי. הם סברו וקבלו, עד שבאה שעתם לפרוש מן החברה, ורק אז בחרו להעלות את תביעתם זו. לא נעלם מעיני כי בפס"ד חבר הגעתי למסקנה שונה, אולם בפסק דין חבר לא היה סעיף מסייג כמו במקרה שלנו, בדיוק כמו שלא היה סעיף מסייג בפס"ד גולדברג, ולכן המסקנה בשני פסקי דין אלה הייתה שונה מהמסקנה שאנו מגיעים אליה בפסק דין זה. גם בפס"ד ברנע ובפסק דין נחמני הגענו למסקנה שונה, אך בשני פסקי דין אלה מקור הזכות לא היה בהסכם קיבוצי אלא בהסדר קיבוצי. ברצוני להדגיש כי הנפקות שיש ליתן לסעיף מסייג בהסכם קיבוצי, ככל שהוא גורע מהוראת חוק של משפט העבודה המגן, צריך להיבחן בכל מקרה על פי נסיבותיו. בדרך כלל הוראות הסכם קיבוצי אינן יכולות לגרוע מהוראות החוק כפי שקובע במפורש סעיף 21 לחוק ההסכמים הקיבוציים, וראו גם בג"צ בתי הזיקוק. במקרה הנוכחי על פי נסיבותיו המיוחדות המפורטות בפסק דין זה לעיל ולהלן, יש מקום ליתן נפקות לסעיף המסייג. לכל האמור לעיל, יש להוסיף, כי כאמור במשך תקופת עבודתם של המערערים בבזק לא נכללה הפרמיה בחישוב גמול השעות הנוספות ששולם למערערים, והם ידעו על כך ושתקו. יתר על כן, הסכמי הפרישה של המערערים כללו חבילת הטבות כספיות משמעותיות מעבר להטבות שהיו זכאים להם המערערים, אילו תוגמלו על פי החוק בלבד ולא על פי הסכמי הפרישה. בסעיף 4 להסכם הפרישה של העובדים השונים נכתב במפורש, כי מובהר בזה, כי העובד אינו זכאי לפיצוי נוסף כלשהו מעבר לאמור בהסכם זה. פירושם הפשוט של המילים הוא, שהמערערים בחתימתם על הסכם הפרישה הסכימו לכך שלא יהיו זכאים לכל הטבה נוספת מעבר להטבות שקיבלו על פי הסכם הפרישה, ואשר פורשו אחת לאחת בהסכם. הסכם הפרישה, עליו חתמו המערערים הפורשים, יש לו עלות מוגדרת ומתוחמת. ניתן לסבור, שאילו בזק הייתה יודעת, שהיא צפויה לשלם את הפרמיה כרכיב בגמול השעות הנוספות, אפשר שלא הייתה מעניקה הטבות בשיעור כזה. בנוסח הסכם הפרישה נכתב, כי הפורש לא יהיה זכאי לפיצוי נוסף על הכספים המשולמים לו על פי הסכם הפרישה. ניתן לטעון כי הפורש לא יהיה זכאי להטבות נוספות על אלה שכלולות בהסכם הפרישה, אך זכויות שהיו לו קודם לפרישה ולא מומשו, אין מניעה שיתבע ויקבל. בהסכם הפרישה גם אין סעיף ויתור מפורש, אלא רק ניתן ללמוד שכורתי ההסכם מן הסתם כוונו לראות בו סוף פסוק לתביעות העובדים הפורשים. ניתן גם לסבור, שאילו ידעה בזק, שהיא צפויה לתביעות בגין הפרמיה, לגביה סיכמה עם ארגון העובדים בהסכם קיבוצי שלא תשמש שכר לכל דבר ועניין, אפשר שתנאי הפרישה המועדפים היו מצומצמים יותר. מכל מקום העלאת תביעות אלה על ידי המערערים בנסיבות הקיימות, יש בה קורטוב של חוסר תום לב. אשר על כן לאור הסעיף המסייג הקיים בהסכם הקיבוצי שהפסיקה יחסה לו נפקות, ולאור הסכמי הפרישה של המערערים, בהם זכו להטבות מועדפות מעבר למה שהיו זכאים לו על פי החוק, ולאור שתיקתם כל תקופת עבודתם ביחס לאי הכללת הפרמיה בגמול השעות הנוספות, יהיה זה נכון לקבוע כי בנסיבות אלה, אין לכלול את הפרמיה בחישוב גמול השעות הנוספות. השאלה הנוספת הנשאלת היא - האם יש לכלול את הפרמיה בחישוב פדיון החופשה של המערערים. סעיף 10(א) לחוק חופשה שנתית קובע, שדמי חופשה שעל המעביד לשלם לעובד בעד ימי החופשה שלו, יהיו שווים לשכרו הרגיל של העובד. סעיף 10(ב)(1) לחוק חופשה שנתית קובע ש"השכר הרגיל" לגבי עובד חודשי יהיה "שכר העבודה שהעובד היה מקבל בעוד אותו פרק זמן אילו לא יצא לחופשה". סעיף 10(ג) לחוק חופשה שנתית קובע, כי שכר העבודה המהווה את בסיס חישוב דמי החופשה יהיה "כל תמורה בכסף או בשווה כסף המשתלמת לעובד על ידי מעביד בעד שעות העבודה הרגילות, זולת אם נקבע אחרת בהסכם קיבוצי שאושר לעניין זה על ידי שר העבודה" (ההדגשה הוספה- ע.ר). אין רואים החזר הוצאות מיוחדות שאינן קיימות בזמן החופשה כחלק משכר העבודה. על פי סעיף 4.6 להסכם הקיבוצי המיוחד להסדרי פרישה מיום 15.8.94 (להלן - הסכם הפרישה הקיבוצי) "החברה תשלם לעובד כאמור את כל התשלומים להם הוא זכאי כעובד פורש לפי ההסכם הקיבוצי המיוחד וכל הסכם או הסדר אחר, ובלבד שתשלומים אלה אינם נכללים בהסכם זה כגון ...פדיון ימי חופשה". במילים אחרות ההטבות שבהסכם הפרישה הקיבוצי, אינן גורעות מהזכות לפדיון חופשה ככל שלא שולם.  לגבי השאלה, האם שולמה הפרמיה בימי חופשה, אין למעשה קביעה עובדתית בפסק הדין של בית הדין האזורי. בסעיף 7(ה) למוצג מש/12 מיום 22.8.1994, ישנו פירוט ההצעה לשינוי שיטת שכר העידוד הקיימת בבזק, והמרתה בשיטה לתשלום הפרמיה. בהצעה זו נכתב: "ערך התשלום עבור מענק חופשה (תשלום שכר עידוד המוענק לעובד בעת חופשתו) יבוא לידי ביטוי בתוספת הקבועה שיקבל העובד מדי חודש". במוצג מש/7 מיום 20.9.1995, הוא חוזר אגף ארגון ומשאבי אנוש, נקבע, בין השאר, אופן תשלום הפרמיה בימי חופשה על פי ההסכם הקיבוצי מיום 15.8.94. על פי סעיף 2 לאותו מוצג משתמע שהפרמיה בתקופת חופשה משולמת כשם שהיא משולמת בימי עבודה בפועל. לכאורה, על פי המוצגים מש/7 ומש/12 הייתה כוונה לשלם את הפרמיה גם בתקופה חופשה. על פי תצהיר הגב' אירית נגר מור (להלן: תצהיר נגר) ששמשה משנת 1993 עד חודש מרץ 2008 כמנהלת מחלקת יחסי עבודה וביקורת שכר בבזק וגם כממונה על המשמעת, שולם לעובדים המערערים מענק עידוד חופשה (להלן- מענק עידוד חופשה) על פי הוראות סעיף 27.79 לתקשי"ר גם בתקופת חופשה וגם כפדיון חופשה בשיעור של לא יותר מ-30% ובהתאם להוראות חוק התקציב. בזק טוענת, כי לא שלמה את הפרמיה לעובדיה במהלך חופשתם. כך עולה מתצהיר נגר, אשר העידה כי "שכר העידוד עצמו אינו משולם בחופשה או בפדיון חופשה", וכן מתצהירו של מר נחום ויגיסר, מי שהיה מנהל תחום יחסי העבודה בבזק, אשר הצהיר בסעיף 6 לתצהירו, כי הפרמיה משולמת בגין שעות עבודה בפועל בלבד. כאמור לעיל, עולה מתצהיר נגר כי בזק שלמה 'מענק עידוד חופשה' לעובדים הן בזמן חופשה והן כפדיון חופשה. לטענת בזק, המוצגים מש/7 ומש/12 אינם מהווים ראיה לכוונה לשלם את הפרמיה גם בתקופת החופשה, אלא הכוונה היא להמשיך את שהיה נהוג קודם לכן, דהיינו לשלם 'מענק עידוד חופשה' במהלך החופשה ופדיון חופשה. כך במוצג מש/7 מתייחס מר ויגיסר, כותב המסמך, לתשלום עבור ימי מנוחה ואומר כי: "התוספת תינתן על בסיס אותם המבחנים והכללים לפיהם שולם שכר עידוד עד היום". ברי כי הכוונה היא לתשלום המענק הקבוע בתקשי"ר. בפועל המשיכה בזק לשלם 'מענק עידוד חופשה' בהתאם להוראות התקשי"ר, כפי שנהגה קודם החתימה על ההסכם וכעולה ממוצג מש/7. בזק אינה חולקת על כך, שלפי סעיף 4.6 להסכם הפרישה הקיבוצי, המערערים זכאים לתשלום פדיון חופשה בנוסף לתנאי הפרישה המועדפים ששולמו להם מכוח הסכם הפרישה הקיבוצי. ואכן קיבלו המערערים תשלום בגין פדיון חופשה, ככל שעמדה לזכותם יתרה של ימי חופשה. יחד עם זה, הסכמת בזק לתנאי פרישה בעלות גבוהה כל כך, התבססה על המצב שנהג בחברה, ולפיו הפרמיה אינה נכללת בפדיון חופשה, אלא רק 'מענק עידוד חופשה' בהתאם להוראות התקשי"ר. מאחר ואין חולק על תחולת הוראות סעיף 27.29 לתקשי"ר על עובדי בזק החל ממועד הקמת החברה בשנת 1985, ניתן לראות בתשלום 'מענק עידוד חופשה', ששולם בהתאם להוראות התקשי"ר, כממצה את תביעת המערערים ביחס לפדיון חופשה. אני ער לכך, שלפי תצהירו המשלים של מר ויגיסר והמסמכים שצורפו אליו, עולה כי מר אברהם בצלאל, מי שהיה מנהל תחום תשלומים אישיים בבזק, הנחה את גורמי החברה, במכתבו מיום 11.5.95, לשלם את פדיון ימי החופשה "על בסיס משכורת פנסיונית אחרונה" כלומר ללא הפרמיה. לאחר בחינה נוספת של טענות הצדדים ובמחשבה שנייה, הגעתי למסקנה, כי הדיון הארוך שהתנהל בנושא זה כמפורט לעיל הוא מיותר, וכי אין לכלול את הפרמיה בדמי החופשה, ומכאן גם לא בפדיון החופשה מנימוק אחד ויחיד. על פי לשונו של סעיף 10(ג) לחוק חופשה שנתית, שכר עבודה לעניין חישוב דמי חופשה מוגדר כתמורה המשולמת לעובד על ידי המעביד בעד שעות העבודה הרגילות להבדיל משעות נוספות. תחשיב הפרמיה מבוסס הן על שעות רגילות והן על שעות נוספות מדווחות, ובשל כך אינו יכול להוות חלק מן השכר הרגיל, לצורך חישוב דמי החופשה. די בכך שחלק מהפרמיה מורכב משעות נוספות, כדי להוציאה מגדר הגדרת "שכר רגיל" בחוק חופשה שנתית. בעניין זה שונה הגדרת שכר רגיל בחוק שעות עבודה ומנוחה מהגדרת שכר רגיל בחוק חופשה שנתית. מסקנת הדברים, שדי בנימוק זה כדי לקבוע, שאין לכלול את הפרמיה בבסיס חישוב פדיון החופשה. לא למותר לציין, כי תשלום 'מענק עידוד החופשה', והסכם הפרישה המיטיב בתנאיו עם המערערים, צריכים גם הם להוביל למסקנה זו שיש לדחות את הערעור בנושא זה. כמו כן, הנימוקים שציינו לדחיית הכללת הפרמיה בשכר הרגיל לחישוב גמול השעות הנוספות, יפים גם לדחיית הכללת הפרמיה בשכר הרגיל לצורך חישוב פדיון החופשה. סוף דבר - הערעור נדחה. מאחר ומדובר בערעור גמלאים, אין צו להוצאות. השופט יגאל פליטמן אני מסכים לתוצאה אליה הגיע חברי השופט רבינוביץ בדעתו. השופט שמואל צור אני מסכים כי דין הערעור להדחות על בסיס ההוראה בהסכם המוציאה את הפרמיה מבסיס חישוב ערך שעה. לעניין פדיון חופשה אני מסכים להנמקה שבסעיף 36 לחוות דעתו של השופט רבינוביץ. נציג עובדים, מר שלום חבשוש אני מסכים לתוצאה אליה הגיע השופט רבינוביץ בפסיקתו. נציג מעבידים, מר יצחק דויטש אני מסכים לפסק הדין כפי שנוסח על ידי השופט רבינוביץ. חוזהפרמיהשעות נוספותהסכם קיבוצי